הדברים של נתניהו על רצועת עזה מבהירים עד כמה ישראל הרשמית מסרבת להכיר באנושיות של הפלסטינים

חלק ניכר מכלי התקשורת עסק הערב (א’) בהתחמקות המתבריינת של בנימין נתניהו מתשובה על שאלות בפרשת הצוללות: “אתה לא רוצה שנעשה את CNN” אמר נתניהו לברק רביד, משחק אותה דונלד טראמפ דה לה שמאטע. עם כל הכבוד למה שמסתמן כפרשת השחיתות הגדולה בהיסטוריה של ישראל, אני רוצה להתייחס לנקודה אחרת שהעלה נתניהו: שיש בדעתו להמשיך ולשמש כדיקטטור הצבאי של הפלסטינים לנצח.

בהתייחסות למתרחש ברצועת עזה, דחה נתניהו את האפשרות לפתרון מדיני, או בעצם לכל שינוי בסטטוס קוו: “אין פתרון מדיני עם עזה כמו שאין עם דאעש […] הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה כיבוש ושהיה או מכות קשות מאד.”

כזכור, בסוף השבוע הכניסה קטאר – בהסכמת ישראל – 15 מיליוני דולרים לרצועת עזה. המדובר בסכום זעום: ברצועת עזה חיים כשני מיליוני פלסטינים. מדובר בשבעה וחצי דולרים לאדם. קו העוני העולמי עומד על 1.9 דולרים ליום. העזתים, בממוצע, קיבלו פחות מארבעה ימי מחיה כאלה. בדצמבר 2017, חיו 53% מהעזתים מתחת לקו העוני הפלסטיני, שעומד על 2,470 ש”ח למשפחה של חמש נפשות. בשנת 2011, אחרי שישראל הקלה את המצור על עזה בעקבות הטבח על המרמרה, שיעור העוני עמד ברצועה על 38.8%. שיעור האבטלה ברצועת עזה עמד באוגוסט האחרון על 53.7%, כשחלק ניכר מהאבטלה הוא בקרב צעירים: 71.1%. המסע הישראלי להשמדת הכלכלה העזתית נוחל הצלחה מסחררת.

כמה ישראלים, אלה מהם שהצליחו להישיר מבט אל המציאות, שאלו מה לעזאזל דוחף צעירים עזתים לעבר הגדר, שם צלפים ישראלים הורגים בהם במאותיהם ופוצעים אותם באלפיהם. התשובה פשוטה: לא נשאר מה להפסיד. ישראל לימדה את הפלסטינים שהטבה במצבם מגיעה רק לאחר שפיכות דמים ארוכה. הצעירים שמטיחים את גופם בכוונות של צלפים משועממים עד משועשעים יודעים שיתכן בדמם הם פודים את בני משפחתם.

וכך, אמר נתניהו הערב, יימשכו הדברים לנצח. אין אפשרות לדבר עם חמאס – אנא התעלמו מהעובדה שאני מדבר איתם, שכן מזוודות כסף לא חוצות את הגבול בלי הסכמתי. אבל שיקרתי לתומכים שלי כשאמרתי שאמוטט את שלטון חמאס, ואני לא יכול להרשות לעצמי לאפשר לעזתים חיים הגונים. הבייס שלי יאכל אותי חי.

בפני ישראל נמצאות, בחתך גס, שלוש אופציות ביחס לרצועת עזה. “גס”, כי לכל אחת מהאופציות יש וריאציות עדינות לכאן או לכאן. האופציות הן:

א. הסרת המצור על הרצועה ומתן אפשרות לאוכלוסיה העזתית לחיות את חייה.

ב. כיבוש הרצועה, הפלת משטר חמאס, ושליטה ישראלית על האוכלוסיה – זמנית או קבועה.

ג. המשך הסטטוס קוו.

בתשדירים המפורסמים של נתניהו בסוף 2008, עם תחילת מבצע עופרת יצוקה, הוא האשים את ממשלת אולמרט היוצאת ברכרוכיות כלפי החמאס והבטיח להפיל את משטרו. בשתי ההזדמנויות שעמדו בפניו כדי ליישם את ההבטחה הזו, בעמוד ענן ובצוק איתן, בחר נתניהו שלא לעשות זאת. הוא ידע מה יהיה המחיר שלה – ישראל לא מוכנה לקחת אחריות על השלטון בעזה. היא מוכנה להרעיב את תושביה ולטבוח בהם על בסיס קבוע, לשלוט בהם בכל מובן שהוא (עד רמה של הכנסת שבעה וחצי דולרים לאדם), אבל לא לקחת אחריות על כך.

לפני כשבוע פרש נתניהו את משנתו: התקשורת היהודית התעלמה ממנה באדיקות כמעט מוחלטת. “העוצמה היא הדבר החשוב ביותר במדיניות החוץ של מדינת ישראל […] יש מדינות ענק שכבשו והחליפו אוכלוסיות ואף אחד לא מדבר עליהן. עוצמה היא המפתח.” המוסר היהודי כפי שלמדתי מראש המדינה היהודית היחידה במזרת התיכון.

נתניהו מעוניין לנהל מלחמת התשה נצחית עד שנגיע למצב של “החלפת אוכלוסיות.” הוא סומך על כך שלישראל יש די והותר כוח כדי ליישם את המדיניות הזו; הוא נשען על עליית האינטרנציונל הלבן החדש, שיותר ויותר הופך את ישראל למדינת המודל שלו. אם נניח לבעיה המוסרית המסוימת – ואין לי ספק שיימצאו מספיק חיילים בצה”ל כדי לבצע את הטיהור האתני של נתניהו – יש בעיה פרקטית, לא נטולת חשיבות.

הפלסטינים לא מתכוונים ללכת לשום מקום. ברצועת עזה, גם אין להם לאן ללכת. הם מוקפים על ידי צה”ל והים. חיל הים יורה עליהם אם הם מנסים לברוח מהכלא שלהם. הברירה שנתניהו מציב בפני ישראל היא חדה: או לטבוח באוכלוסיה (”מכות קשות מאד”) או להמשיך את המצב הנוכחי, שבו שני מיליון בני אדם משמשים כבני ערובה לפעילות של ממשלה שנבחרה ב-2006.

המצב המסתמן הוא שילוב בין האופציות הללו: רצח מתמשך של בני אדם שעומדים על זכותם להיות בני אדם חופשיים, יחד עם הרעבה בלתי פוסקת שלהם. זו המדיניות של ממשלת ישראל. לאנשים שמשלמים את המשכורת של מקבלי ההחלטות ושל המוציאים להורג שמיישמים אותה, לאנשים שבסופו של דבר יצטרכו גם הם לעמוד בפני בית דינה של ההיסטוריה, אין את הפריווילגיה להתחמק מלהביט במציאות בעיניים. מי שמסיט את מבטו מסייע לבעלי הכוח. וכבר יש לנו מושג ברור מאד מה נתניהו מתכוון לעשות בו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)