רק על עליבות השקרים בנושא המעון שלו, נתניהו חייב לעוף – אבל הציבור אדיש

נתחיל, שוב, מהעיקר: זו לא שרה. הסיפור הזה הוא לא על אשת ראש הממשלה, הוא על ראש הממשלה. לשרה נתניהו כשרה נתניהו אין שום כוח או מעמד. היא שואבת את כוחה מכך שבעלה הוא ראש הממשלה.

מבקר המדינה פרסם היום דו”ח תקיף על ההתנהלות הפרטית של בנימין נתניהו וזוגתו. צריך להזכיר שאם זה היה תלוי ביוסף שפירא, שלפני שמונה לתפקידו עבר אודישן אצל בני הזוג, הדו”ח הזה לא היה מתפרסם לפני הבחירות. הסיבה היחידה שאנחנו יודעים שבנימין נתניהו הוא נוכל קטן שיצא ממחזה של חנוך לוין היא שמה שנותר מהעיתונות החופשית בישראל הפחיד את שפירא, והוא פרסם את הדו”ח שלו חודש לפני הבחירות.

נתניהו פועל במתכונת חירום כבר שבועיים. הוא יודע שהדו”ח הזה מגיע – יש טענות שהבחירות הוקדמו בגלל שנתניהו ידע עליו – והוא מתנהל באופן נואש למדי. כשבוע אחרי שדרש קוממיות שלא נתייחס לאשתו במערכת הבחירות, הוא הציב אותה בתחילת השבוע במרכז התמונה, מול המצלמות, בסרטון של איזה איש עיצוב או פרסום בשם מושיק גלאמין. בסרטון, טענה הגב’ נתניהו שהיא גרה בעצם בחורבה.

הטענה הזו עצמה היא גול עצמי מהדהד: לא מסובך היה לגלות שמעון ראש הממשלה עבר שיפוץ ב-2012. אבל אם השקר המטומטם הזה לא היה מטומטם מספיק, הגיעו עוד. נתניהו סירב להסביר מי שילם על הסרטון – עד שהתברר שבמשך דקות ארוכות ממנו, המצלמה מתעכבת על איזה מוצר שיווקי של גלאמין, והוא אף מדבר עליו עם הגב’ נתניהו.

זה השלב שבו אתה רוצה לזרוק עליהם נעל בית. רבאק ערס, לא יכולתם להוציא כמה אלפי שקלים על סרטון? כל כך זול בעיניכם מוסד ראש הממשלה, שאתם מוכנים לשמש כפרזנטורים של איזה מוכר בולי עץ, כדי לחסוך כמה זלוטס? אין בכם שמץ של בושה? וזה עוד לפני שהסתבר השקר המטומטם עד יאוש: המטבח שצולם בסרטון הוא רק אחד משני המטבחים במעון ראש הממשלה. את המטבח המאובזר הקפידו לא לצלם.

נו, באמת! כמה מטומטמים אתם חושבים שאנחנו? כמה זמן חשבתם שיחזיק השקר הזה? לא היה ברור לכם שהוא ייחשף, ומהר?

היה ברור, ואף על פי כן הם הלכו לשם. למה? כי הדו”ח של שפירא, זה שהוא ניסה למסמס עד אחרי הבחירות, מרשיע. נאסר על נתניהו להעסיק חשמלאי שמקורב אליו, איש הליכוד אבי פחימה; נתניהו העסיק אותו בכל זאת, והעביר לו 50,000 ש”ח. הזיוף היה כל כך רשלני, שאנשיו של ראש הממשלה הוציאו לו חשבוניות כל סוף שבוע, כולל ביום כיפור (!). כנראה היו בטוחים שכל זמן שווינשטיין הוא היועץ המשפטי לממשלה ויוסף שפירא מבקר מדינה, אף אחד לא ישים לב.

הוצאות האירוח של המעון הרשמי הכפילו את עצמן בין 2009 ו-2011: 490,000 לעומת 211,000. היינו צריכים לדעת על זה כבר ב-2012, אבל מבקר המדינה היה שפירא והיועץ המשפטי לממשלה היה וינשטיין. נתניהו שכנע את המדינה לוותר לו על המעבר על היטל הבצורת. נעשו פוילע שטיקים עם התקציבים כדי להעלות את תקציב האיפור של נתניהו פי 2.5. וכמובן, היו הבקבוקים המפורסמים.

אולי הדבר הנתעב ביותר בכל הסיפור הזה הוא הדרישה של נתניהו – כזכור, שרה היא Non-entity, אין לה סמכות משל עצמה – שעובדי משרד ראש הממשלה ישלמו מכיסם עבור הוצאות של בני הזוג נתניהו, הוצאות שלא תמיד הוחזרו. נזכיר שוב שנתניהו הוא מולטימיליונר; נזכיר שוב שאין לו בפועל הוצאות; נזכיר שוב שהשכר שלו הוא עשרות אלפי שקלים. ועדיין, הוא חש צורך לכייס עובדים שמרוויחים הרבה פחות ממנו. זו ערפדות. קשה למצוא מילה אחרת להתנהלות הזו. וכנראה שנתניהו לא רואה מה הבעיה פה. הוא תמיד היה קיים על חשבונם של אחרים.

ומה שמייאש בכל הסיפור הוא שלא נראה שהשחיתות הזו מזיקה לנתניהו. התגובה הציבורית היא בכללותה אדישה. הישראלים אוהבים לומר על עצמם שהם “לא יוצאים פראיירים”, ועדיין על פי הסקרים הם הולכים להחזיר את הנוכלים העלובים למעון ראש הממשלה. מוטו מדויק יותר יהיה אולי “אהבתי את אדוני, לא ארצה לצאת חופשי.”

למה? לא יודע. אבל אי אפשר לנהל מדינה דמוקרטית כאשר הציבור אדיש לשחיתות נבחריו. וגם זה עוד סממן לקריסה המואצת, קריסה שמהותה היא ויתור על משטר דמוקרטי תמורת הבטחה לשמירה על זכויות היתר של מה שיהיה תוך זמן קצר המיעוט היהודי בגבולות פלסטינה המנדטורית. נתניהו אולי שותה את דמנו בקשית, אומר לעצמו חלק ניכר מהעם, אבל לפחות את הפלסטינים הוא דופק יותר, הם יודעים את מקומם.

וכל זמן שהתפיסה הזו לא תשתנה – ונתניהו עשה הכל במהלך שלטונו כדי לקבע אותה – שום דבר לא ישתנה. אי אפשר לקיים מדינה חופשית, כשהאוכלוסיה תופסת את החופש שלה כמתבסס על שליטה באחרים; ושנות שלטונו של נתניהו מראות לנו באיזו מהירות נושלים הסממנים של מדינה חופשית כשהרוב אדיש עד עוין כלפיהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)