הכרה בפלסטין איננה “אנטישמיות”, היא התנערות מחלק אפל ברובו בהיסטוריה של אירופה, הקולוניאליזם

“ולאירופא נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אזיא, ועמדנו על המצפה להגן על התרבות מפני פראי האדם.” תיאודור הרצל חוזה את “הווילה בג’ונגל” בדמדומי עידן הקולוניאליזם. מתוך “מדינת היהודים.”

הפרלמנט הבריטי קיבל השבוע – או שמא בשבוע שעבר? החגים משחקים בתחושת הזמן שלי – החלטה היסטורית והכיר במדינה פלסטינית: 274 חברי פרלמנט הצביעו בעד ההצעה, ורק תריסר נמנעו. בישראל התקבלה ההחלטה בצווחה רבתי מצד האספסוף היהודי, ומכל עבר עלתה הטענה שמדובר בלא פחות מאשר באנטישמיות, קרי שנאת היהודים בשל היותם יהודים. הגדיל לעשות אחד אבי וורצמן, שהעלה תמונה של תיירות בחיג’אב אוכלות גלידה כשעליהן חולצה עם הכיתוב “אני אוהבת את לונדון,” וכתב “ביום שיבקשו הכרה במדינה פלסטינית בבריטניה שבירתה לונדון, וזה לא רחוק כפי שזה נראה, נשקול גם לתמוך. בינתיים תמשיכו ליהנות מדאעש. הם מתפתחים יופי אצלכם. ממש מרגישים בבית.” שהדי במרומים שלא ידעתי שיש אדם כזה, על אחת כמה וכמה שהוא סגן שר החינוך. מטעם סיעת האחים היהודים, כמובן.

ישראלים אוהבים לומר שתמיכה אירופית במדינה פלסטינית היא תוצר של אנטישמיות. יש אנשים, כמו בן דרור ימיני, שעשו מהטענה הזו קריירה של ממש. יש רק בעיה אחת: היא לא מסתדרת עם העובדות.

הבה נסתכל על הטקסט של הדיון בפרלמנט. כשבוחנים אותו, עולה נקודה מעניינת: שוב ושוב מוזכר מה שנראה לדוברים החטא הקדמון, הצהרת בלפור. יהודים ישראלים מכירים את ההצהרה הזו ככזו שהעניקה ליהודים זכות למדינה בפלסטינה (היא לא.) הם אוהבים לשכוח חלק מרכזי של ההצהרה:

“it being clearly understood that nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine.”

בהצהרת בלפור יש 67 מילים. 23 מהן מוקדשות להגנה על זכויותיהם של תושבי הארץ. אפילו אם נקבל את הדעה המופרכת שלשר בריטי יש זכות כלשהי לקבוע את גורלם של תושבי ארץ שלישית, שאת דעתם לא טרח לשאול, בעודם נשלטים בפועל על ידי כוח אחר – וקבלת ההנחה הזו משמעה קבלת הנחת היסוד של הקולוניאליזם – הרי שברור שישראל לא עמדה בתנאי הצהרת בלפור.

הטענה הזו חוזרת שוב ושוב בדברי חברי הפרלמנט. אומר חבר הפרלמנט גראהם מוריס (Grahame M. Morris) כך:

As the originator of the Balfour declaration and holder of the mandate for Palestine, Britain has a unique historical connection and, arguably, a moral responsibility to the people of both Israel and Palestine.

וסר ניקולס סואמס (Sir Nicholas Soames) אומר את הדברים הקשים הבאים:

This House should need no reminding of the terms of the Balfour declaration, which rightly endorsed

“the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people”

but went on to state that

“nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine”.

Ninety-seven years later, the terms of the Balfour declaration are clearly not upheld with respect to the Palestinians, and in Britain that should weigh very heavily upon us indeed.

לפרלמנט הבריטי אולי אין צורך להזכיר את התנאים של הצהרת בלפור, אבל היהודים בישראל שכחו אותם מזמן – במיוחד כשהם מנסים להשען על הצהרת בלפור כדי למגר את זכויותיהם של הפלסטינים.

חבר הפרלמנט דיוויד וורד (Ward) קולע למטרה:

Secondly, Israel is in breach of the contract set out in the Balfour declaration stating that

“nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine”.

In the light of the Nakba and everything since, that seems like a sick joke. The failure of the international community to recognise the state of Palestine has helped Israel to ignore this commitment.

בקצרה, אם הצהרת בלפור היא חוזה, הרי שמדינת היהודים הפרה אותו. וכיוון שכך, הרי שהוא בטל ומבוטל. הבעיה של חברי הפרלמנט הבריטים היא הקולוניאליזם הבוטה של הצהרת בלפור. הקולוניאליזם – התנועה שאמרה שלאירופאים יש זכות, מכוח הקדמה שלהם המתבטאת בארגון צבאי טוב יותר, לכפות את שלטונם על עמים אחרים – היא היום החטא הקדמון של האומות האירופאיות, חטא שכולם עושים הכל כדי להתנער ממנו – או לתקן אותו. וזה מה שעושה הפרלמנט הבריטי: הוא מכה על חטא “הבדיחה האיומה” של הצהרת בלפור, ומנסה להגיע לתיקון. הלייבור תמיד התנגדה לקולוניאליזם יותר מהשמרנים; זו הסיבה שהיא תמכה ברובה הגדול בהכרה בפלסטין, בעוד שהשמרנים נעדרו מההצבעה.

ישראל היא המדינה הקולוניאליסטית האחרונה: היא מוקמת על ידי יוצאי מדינות אירופאיות בשטח לא אירופאי, תוך דחיקת רגליהם של התושבים הילידים. היא מוקמת לא מכוח זכות, אלא בזכות הכוח. הקולוניאליסטים היהודים מאורגנים יותר, הן כלכלית והן צבאית, מהמבנה החברתי שהם פוגשים. הם נהנים – גם בשנים שבהם הם מתנגשים עם המעצמה המיישבת, שעה שזו מתחילה לפרק את האימפריה שלה ותוהה איך לצאת מהבור הזה – מתמיכה אירופית ואחר כך אמריקאית יוצאת דופן. הדגם הקולוניאליסטי הוא אמנם שונה מעט: היהודים לא נשלחים כחיל חלוץ אירופי, הישוב שלהם פועל יותר על פי הדגם הליברי. כלומר, מיעוט שנוא – במקרה ההוא, שחורים אמריקאים – נשלח אל מה שאמור להיות “אדמת אבותיו”, כדי שלא יטמא את האדמה שבה הוא חי כרגע; והוא משתלט על המקום ומשעבד את יושביו.

ציונים מכחישים כיום בזעם את הטענה שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית; בדיוק בשל כך הבאתי את הציטוט של הרצל בראשית הפוסט הזה. מלכתחילה היתה הציונות תנועה קולוניאליסטית, עם הגיון קולוניאליסטי; רק אחרי שהפך השיפוט כלפי הקולוניאליזם מחיובי לשלילי, החלו הציונים להרחיק את עצמם מהתנועה שהולידה אותם. ללא הועיל: שרידי הקולוניאליזם עדיין זולגים משפתם. הקשיבו לבן דרור ימיני מדבר על כמה טוב לפלסטינים תחת שלטון ישראל בהשוואה לאחיהם, ותשמעו לבן רודזי שמסביר כמה טוב לשחורים תחת שלטון לבן.

למה זה קורה עכשיו? כי תחת נתניהו, ישראל לא טורחת להסוות יותר את הקולוניאליזם שלה. כל נסיון להעניק לפלסטינים מדינה משלהם מחוסל על ידי ממשלת נתניהו. ממשלתו אימצה את תפיסת “כיסוח הדשא”, על פיה כל כמה שנים יש צורך לצאת למלחמה כדי “להוריד את הראש” לפלסטינים שמעיזים להרים אותו. ואם ממשלת נתניהו לא חושבת שהעולם לא שם לב למטאפורה שלה, ולכך שהטבח האחרון בעזה הוא דוגמא לו, אז היא משלה בעיקר את עצמה. ואת הציבור היהודי בישראל, כמובן.

אז עכשיו עולה ההצעה לדיון בפרלמנט, ועכשיו הלייבור מתגייסת להעביר אותה. ועכשיו השמרנים לא מגיעים להצבעה. כי ברצינות, איך אפשר להגן על הטענה שישראל מנסה להגיע לפתרון הוגן, כשממשלת נתניהו היא השולטת?

ולפני בריטניה, היתה שוודיה. השגריר השוודי נקרא לשיחת נזיפה. אחר כך, רוסיה. הפעם, שר החוץ לא נזף בשגריר הרוסי. מעניין למה. שר החוץ הצרפתי כבר הודיע שארצו שוקלת לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית, ועכשיו אנחנו שומעים שגם הפרלמנט הספרדי בדרך. חברי הפרלמנט הבריטים שתמכו בהצעה, קראו לבריטניה להתוות דרך לאירופה. נראה שזה מתרחש.

החטא הקדמון של ארה”ב לא נתפס כקולוניאליזם, על כל פנים לא על ידי האמריקאים; אם כי הכחדת הילידים האמריקאים היא פעולה קולוניאליסטית במובהק. ולימין היהודי יש אחיזת חנק על הפוליטיקה האמריקאית. אבל העובדה שקרי מנסה שוב לשכנע את נתניהו להכנס למו”מ, הפעם תוך קבלת קווי 67’ כקווי היסוד, אומרת שארה”ב מבינה שיש לה בעיה רצינית. ישראל מנסה להתיש את הפלסטינים – זה הרעיון שמאחורי תפיסת "כיסוח הדשא" – אבל מתקבל הרושם שהיא מתישה את תומכיה במערב. אלה שנשארו.

נתניהו ממשיך להעמיד פנים שאין בעיה, ושאם יש – הרי שהסיבה היא אנטישמיות. הסיבה הפוכה: התנערות מגזענות. לרוע מזלה של ישראל, היא הוקמה שלוש שנים אחרי נפילת היטלר ואחרי שהממזרים שינו את הכללים. אם היא תתעקש להיות מדינה קולוניאליסטית, היא תחדל להתקיים.

מי שאוזניים לו, יקשיב לקול הרעם המתקרב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)