עד לאחרונה, נהנה מחמוד אחמדיניז'אד מברכתם של מעט מאד אנשים בשל זיוף הבחירות שלו. ברכות הגיעו מהחשודים הרגילים: רוסיה, סין, ונצואלה, קזחסטאן, אוזבקיסטן, קירגיסטאן, וטג'יקיסטן; גם צפון קוריאה, חמאס והחיזבאללה (שאף שלח, על פי שמועות עקשניות, יחידות צבאיות לאיראן, לסיוע בדיכוי ההתקוממות) עודדו. מובארק דווקא לא. אבל החל מאמש, זכה אחמדניז'אד לסיוע שעל פניו היה בלתי צפוי: גם ישראל הרשמית במברכים.

מאיר דגן, ראש המוסד, העריך אתמול (שלישי) שאחמדניז'אד ינצח תוך ימים ספורים, והבהיר את מה ש"פקידים בכירים" היו מוכנים לומר ביום שישי רק שלא לייחוס: שישראל מעדיפה את נצחונו. דברים דומים אמר היום החכם באדם, שר בטחוננו, אהוד ברק: "אל תטעו לגבי מוסאווי – הוא לא היה נבחר להיות חבר כנסת בישראל או מושל מרילנד". הוא גם הוסיף, למקרה שמישהו שכח, ש"אסור לשכוח שבאיראן קיים משטר דיקטטורי של אייטולות, אלה אנשים דתיים קיצוניים". וואלה. הגדיל לעשות חבר הכנסת אליעזר מוזס (יהדות התורה), שאמר ש"אין לי אלא לשמוח על בחירתו מחדש". ליברלים בעולם משפשפים את עיניהם בתדהמה. ישראל התייצבה לצד משטר האייטולות במלחמתו בעמו. זה ייזכר.

כלל לא בטוח שאחמדניז'אד אכן נבחר מחדש, וספק אם היה עומד אפילו בסטנדרטים הדמוקרטיים שמכיר מוזס מהבית – סופרים רק את קולות האייטולות – אבל הממסד הצבאי-פוליטי שלנו בעליל במצוקה. אחמדניז'אד היה הקלף המנצח שלהם. מספיק היה להצביע עליו וכולם היו נרתעים לאחור בגועל. עכשיו הדחליל הזה מתפרק לנגד עיניהם. ברור שהם במצוקה. אחרי הכל, מאחוריו הם יכלו להעמיד פנים שהם מנסים "לגייס את העולם" נגד איראן, מה שהם קצת יתקשו לעשות כשיש רפורמטור בהנהגת איראן. אלוף בן הוציא את המיתוס הזה – שאחמדניז'אד הוא קלף מיקוח ישראלי, ושמוסאווי יהיה רע תעמולתית לישראל – לשחיטה.

יסלח לי אהוד ברק שאני מעז להציע הערכת מצב אחרת משלו (בהתחשב בכך שהבוגר הזה של בית הספר ליחסים בינלאומיים ע"ש ד"ר סטריינג'לאב מפנטז על "פעולה מתואמת ונכונה" ל"עצירת צפון קוריאה", אני משרה לעצמי): זה כבר לא על מוסאווי. כבר כמה ימים לא.

ברק יודע את זה – הוא מודה בכך בחצי משפט – אבל הוא חייב לצבוע את מוסאווי ותומכיו כאויבי ישראל, אחרת הלך על מערכת הבטחון. ובכל זאת, קרו כמה דברים בימים האחרונים. אמש התייצב האייטולה החשוב מונטזרי במפורש לצד המתקוממים. על התוצאות המזויפות הוא כותב ש"אף אדם מיושב לא יוכל להאמין בהן"; על מעשי הטבח הוא אומר שהמשטר "תקף את ילדי העם, לנגד עיניהם של עיתונאים מקומיים וזרים, באלימות מדהימה"; ואז הוא משתמש בסמכותו הדתית כדי לומר שורה של דברים, אף אחד מהם לא נעים לאוזניהם של ברק ודגן.

החשוב מכולם, לדעתי, הוא שהוא שולל במפורש את הלגיטימיות של המשטר: "כפי שכבר אמרתי, ממשלה שאיננה מכבדת את הצבעת העם איננה נהנית מלגיטימיות פוליטית או דתית" (הדגשה שלי – יצ"ג). הוא מאיים על כוחות הדיכוי בסנקציות דתיות: "אני מבקש מאנשי המשטרה והצבא שלא 'למכור את דתם', ולהזהר – שכן קבלת פקודות לא תנקה אותם בעיני האל. הכירו בצעירים המוחים כבילדיכם. כיום, צנזורה וקטיעת קווי התקשורת איננה יכולה להסתיר את האמת".

זה מסמך מדהים, שנכתב על ידי האדם שבשעתו אמור היה להנהיג את איראן לאחר מותו של חומייני. בשר מבשרה של המהפכה. האם ברק לא שמע עליו? האם שמע והתעלם ממנו?

קו הגנה נוסף על הדחליל בחליפת הערב הוא שהמהפכנים אינם מייצגים את המוני העם האיראני. נטען כלפיהם, במיוחד מצד מזרחנים, שהם "אליטיסטים מנותקים", סטודנטים בני המעמד הבינוני. על כך, יש כמה תשובות: ראשית, שמדובר בבולשיט. התמיכה בהתקוממות מגיעה מכל שכבות הציבור העירוני – ואולי גם הכפרי. שנית, שמהפכות בדרך כלל מתחילות על ידי בני המעמד הבינוני. שלישית, ו-SandMonkey כותב זאת היטב, שמדובר בהתנשאות מדהימה ובזבל אינטלקטואלי.

ובתוך העשן והדם, הצליח מאיר דגן לעשות טריק של קוסמים: כמעט אף אחד לא שם לב, אבל למרות שבנימין נתניהו טוען כבר שנים שאיראן היא 1938 וגרמניה היא השנה, או משהו, העמדה הרשמית של המוסד היא שלאיראן תהיה פצצה…. ב-2014. עצרו את המדפסות!

ישראל מאיימת על העולם בפצצה איראנית כבר 15 שנים ויותר. בסוף 2007, הודיע אמ"ן-מחקר לכנסת שלאיראן תהיה פצצה בסוף 2009. זה היה חלק מריטואל איומים קבוע, שימע'לה פרס איים עלינו בפצצה איראנית כבר ב-1992. נזכיר שכאשר המודיעין האמריקני קטע, לפני כשנה וחצי, את מסעו של משטר בוש לעבר מלחמה באיראן, בציינו שאיראן לא תשיג פצצה עד 2015, זעקו בישראל שמדובר ב"מניפולציה של מודיעין". ההבדל בין 2014 ל-2015 נראה, לי על כל פנים, כזניח. בתוך כל הבלגאן, שכחנו לציין שהמודיעין הישראלי שוב טעה – כהרגלו. ההרגל הזה הוא כה מובנה, עד שוועדת חקירה של הכנסת המליצה בעצם לפרק את אמ"ן.

עכשיו, סביר שלאיראן תהיה פצצה, ולו משום שהיא זקוקה לה כאמצעי הגנה גיאו-פוליטי. כוחות אמריקניים עומדים על שניים מגבולותיה ואחת השכנות שלה היא המדינה המטורפת בעולם, שמחזיקה בו זמנית באידיאולוגיה של השמדת השיעה ובנשק גרעיני – פקיסטן. אבל איראן שלאחר שלטון האייטולות, ויבוא אחריו מה שיבוא, מאיימת הרבה פחות על ישראל. יהיו לה בעיות פנימיות שהיא תיאלץ לפתור. חלק ניכר מאוכלוסייתה צעיר מגיל 30 ולחלק ניכר ממנו לא צפויה קריירה מוצלחת. אחמדניז'אד השתמש בישראל בדחליל כפי שישראל השתמשה בו.

וראה זה פלא: בעוד שמצרים וסורים אינם מוכנים להפגש עם ישראלים, לאיראנים אין כמעט בעיה כזו. הציבור האיראני איננו מורעל כנגד ישראל כפי שרוצה המשטר שנאמין. כשחטף אזרח איראני מטוס וחיפש את דרכו אל החופש, הוא הפנה אותו דווקא לישראל. האיראנים אינם ערבים, והפלסטינים שהימרו על המשטר מטהראן עשויים לגלות – כמו לאחר כיבוש כוויית על ידי סדאם – שהם שוב הימרו על הסוס הלא נכון.

גם הישראלים כבר אינם מפוחדים כשהיו: סקר שנערך לאחרונה על ידי צוות מאוניברסיטת תל אביב מצא שרק 21% מהישראלים מאמינים לתעמולה (הנרמזת תמיד) של ממשלתם, כאילו עם בניית פצצה איראנית היא תוטל מיד על ישראל. מספר האנשים שאמרו שעקב פצצה איראנית ישקלו להגר נמוך אף יותר: רק 11% – ובהתחשב בכך ש-25% מהנוער הישראלי אמר לפני כמה שנים לסוקרים שהוא שוקל ירידה, וכשזוכרים שהחפץ הנחשק ביותר בישראל הוא דרכון זר, זה אומר דרשני. רוב הישראלים, בפועל, כבר השלימו עם הפצצה האיראנית.

אם תקרוס "המדינה השיעית והדמוקרטית" תחת הסתירות המובנות שלה, ויש לקוות שזה יקרה בעגלא ובזמן קריב, תקרוס איתה גם תפיסת עולמו של הממסד הבטחוני שלנו. כמו בשיר של קוואפיס, לא ברור מה יעשו הברקים והדגנים כשיתברר שאין ברברים בסביבה: האחמדניז'אדים, אחרי הכל, "היו פתרון מסוים".

(יוסי גורביץ)