תגית: מודל כלכלי

קצר על עיתונות

א.
רוני שני, האישה שאני מוכנה לשלם כסף כדי לקרוא את הלינקבלוג שלה, הפנתה ב"סיכום השבוע" לכתבה מעניינת ב"ניו יורק טיימס". הכתבה עסקה במיזמים עיתונאיים שמנסים למצוא מודל הכנסות אחר מהמקובל בעיתונות המיינסטרים, כדי שזה יאפשר להם לעשות עיתונות כפי שהם רוצים לעשות אותה. בכתבה מוזכרים כמה מיזמים ובהם: the Awl (אני איתך, טל, אין לי מושג מי הם הקוראים של זה), true/slant (שבינתיים נקנו בשלמותם על ידי פורבס, מעדכנת אותי רוני ), ו-The faster times, שנראה שהכתב הכי בעדם. טוב, הם הכי מברוקלין.
המשותף לכל המיזמים האלו הוא שהם מנסים לשים תג מחיר על מלים. מלים של עיתונאים איבדו את ערך השוק שלהן, ביחד עם הטלטלה שעוברת על כל העיתונות, והמיזמים האלו מנסים למצוא אותו. כדי לעשות זאת הם יוצרים קשר ישיר בין המלים שכותב העיתונאי ובין ההכנסות מפרסומות. מודלים שונים שמגיעים לאותה נקודה: כתבה עם ציצים מכניסה 1.3 דולר בשעה. כתבה על התקדמות החפירות הארכיאולוגיות בעין גדי מכניסה 0.1 דולר ביום. לכאורה, אין סיבה שבימינו, ימי הסטטיסטיקה והקליקים, העיתון ישלם לכותביו אותו דבר על שני הדברים.

ב.
השבוע הלכתי לי להנאתי בתל אביב האהובה. היה זה בוקר של רחובות קטנים ואני צעדתי בחובבי ציון ובישראליס והסתכלתי מסביבי, וחשבתי לעצמי על הציר הזה שבין רחובות מסחריים לרחובות של מגורים. הציר הזה שבקצהו האחד נמצאים דיזינגוף וקינג ג'ורג', אלו שהם בעצם קניונים פתוחים, במרכזו נמצאים רחובות כמו אחד העם ובן גוריון, שיש בהם אפשרויות לקנות אבל גם אזורים שקטים יותר, ובקצהו השני נמצאים ישראליס וחובבי ציון, שהם רחובות למגורים ולשיחות בטלות. חשבתי עד כמה הציר הזה נכון בשבילי, וכמה אני צריכה גם כאלו, גם כאלו, וגם כאלו, כדי שאוכל ליהנות מהמולת העיר, כדי שאוכל לקנות בגדים, כדי שאוכל ללכת ולהאזין לשכנים שמדברים על המתרחש במכולת, כדי שאוכל לא לקנות, שאוכל להפסיק להיות אדם צרכן לרגע ולהתבונן במרפסות. חשבתי על האדם האורבני ועל כמה הוא זקוק גם לזה וגם לזה ועל כמה נחמד מהצד של העיר שלו לספק לו את כל האפשרויות.

ג.
האינטרנט, כבר אמרו את זה לפני, לא שונה בהרבה מהעיר. ליתר דיוק, אפשר לקחת את מטאפורת העיר ולהלביש אותה על האינטרנט וזה יבוא עליו בול. ואם מתייחסים ספציפית לאותו ציר של מסחריות, הרי שווינט הוא לגמרי דיזינגוף והסיפור האמיתי הוא לגמרי ישראליס.
מה שהמיזמים העיתונאיים האלו מנסים לעשות הוא להרוס את דיזינגוף סנטר ולהפוך כל חנות בו לקניון בפני עצמה. לכאורה, כל עיתונאי יכול לכתוב על מה שהוא רוצה, ולקבל על כך כסף, וכך לפתור את עצמו מהניסיון למצוא חן בעיני עורכי ווינט שבראש מעיניהם עומדת המחלקה המסחרית. אבל למעשה, כל עיתונאי הופך להיות עורך ווינט בריבוע, כי לא מדובר באיזה גרף הכנסות מעורפל בחדר המנהל אלא בחשבון הבנק האישי שלו, והוא יודע, כמו שיודע כל עיתונאי ששינה פעם כותרת או תמונה של כתבה באתר אינטרנט כלשהו, שציצים מכניסים יותר קליקים מדיון מעמיק ושפוליטיקה מלהימה יותר מדיון בתרבות האוכל.
המצב הזה, וכך מעידים גם אנשי המיזמים שמרואיינים בכתבה, הופך את העיתונאי למשווק. וזה נורא. ההפרדה בין מי שעושה עיתונות לבין מי שעושה פרסומות חשובה לעיתונאי בדיוק כדי שהוא יוכל לעשות אי פעם משהו שאינו קשור בציצים. ברגע שהוא הופך להיות מנהל הקניון של עצמו, לעולם לא יהיה לו זמן ללכת בישראליס להנאתו ולחשוב על מטאפורות על עיתונות.

 


עיתונאים. כאלה קטנים (צילום: נטלי ברינג)

ד.
אבל למרות זאת, אני דווקא בעד מיזמים עיתונאיים. הרי חייבת להיות דרך לנצל לטובת הטובים את מה שמאפשרת הטכנולוגיה. אולי הפתרון נעוץ דווקא ברחובות כמו אחד העם, כאלו שאפשר לגור בהם בשלווה וגם לשתות בהם קפה ובירה בכל שעות היום. אולי מהרחובות האלו נוכל ללמוד איך לשבור את הבינאריות שבין מסחרי ומגורים, או בין תוכן שיווקי לתוכן עיתונאי איכותי.
אולי צריך לעשות אתר שמרוויח ממשהו, נגיד הימורים, ומשקיע את הרווחים מהימורים בתשלום לעיתונאים שיעשו תוכן איכותי, שאינו תלוי פרסומת. או נגיד לעשות תורנות: כל עיתונאי עושה יום אחד עבודות שירות ומעלה חמישים אייטמים על ציצים ובשאר השבוע עושה את מה שהוא אוהב, בזמן שחבריו נאנקים תחת עול הסיליקון. או לעשות אתר נישה, נגיד ספורט, שמדבר על הליגה וזה, אבל גם על הסטוריה ואמנות וככה.
אני לא יודעת. אם הייתי יודעת, הייתי עושה את זה. אני כן יודעת שאם העיר הצליחה לעשות הפרדת רשויות כזו שמאפשרת גם למתגוררים במטרופולין עמוס הפרסומות ביותר בישראל להלך בשלווה ללא הארנק שלו, הרי שגם העיתונות חייבת לאפשר את אותה פריוולגיה לעיתונאים שלה. אחרת היא לא עיתונות, היא סתם הכריכה של מגזין בננה.