זו שנתי השביעית באוניברסיטה. אני מכירה כל פינה במסלול שבין הבניין למדעי החברה, הרוח והיהדות. אני מכירה היטב גם כל מיני בניינים כלבויניקים אחרים. בתחילת שנה, כאשר אני חוזרת לספסלי המוסד, יש בי מן תחושת השיבה הביתה. כל זה נכון במיוחד לגבי ספריית סוראסקי, הספרייה של מדעי הרוח. שעות ביליתי שם. כל פעם בדרך אחרת. שם גיליתי את אימת השקט. שם חוויתי את חדוות חיפוש החומר. שם למדתי לצלם מהר מן הרוח. שם חשתי שבירוקרטיה טובה לכושר של המבורקרט. שם למדתי לשנוא את הספרייה הלימודית, על שהכריחה אותי לעבור בניין. אתמול, עם פתיחת שנת הלימודים, באתי בחדווה ובעזוז למצוא חומרים לתזה שלי. למעשה, כבר מצאתי דברים שהייתי צריכה, ורציתי רק להיכנס לקטלוג הממוחשב, כדי שיגיד לי איפן הן, אותן חוברות ספרות מעופשות. הקשתי במרץ את מספר תעודת הזהות ואת תאריך הלידה שלי. המחשב חשב. זה מה שמחשבים אמורים לעשות. ואז פלט את ההודעה האפורה הבאה: כרטיס הקורא שלך לא בתוקף. וסירב להכניס אותי לקטלוג. ודאי יש פה טעות, חשבתי לעצמי. אני בתוקף, תראו. אני חיה ונושמת. נכון, אמנם עדיין לא שילמתי שכר לימוד, אבל זה לא אומר שצריך למחוק אותי. הקשתי שוב, הפעם בזהירות יתרה. ושוב: כרטיס הקורא שלך לא בתוקף. לא אדם כמוני יוותר. הלכתי למעבדת מחשבים בבניין הסמוך, נכנסתי לקטלוג דרך הרשת, ומצאתי את מיקום הספרים שאני צריכה. כמו כן בדקתי אימייל, וגיליתי הודעה מפחידה עם הרבה סימני קריאה, שאומרת שאני לא בתוקף. צעדתי שוב לספריה וצילמתי את מה שהייתי צריכה. הראיתי להם מה זה. אבל כל זה לא עזר. המיקום שלי בעולם כבר התערער. תמיד כשמדברים על אינטרפלציה של אלתוסר נותנים כדוגמה את השוטר אשר קורא: היי אתה. האזרח הפשוט מסתובב, ובעצם תהליך ההסתובבות הוא מסמן את עצמו ככפוף למרותו של אותו שוטר. כל זה נכון. אבל תהליך אינטרפלציה שמתבצע בינך לבין מחשבים הוא הרבה יותר מפחיד. השוטר הוא אדם. נכון, אדם עם מרות וולנטרית שכרגע הענקת לו, אבל אדם. הוא רגיש למחשופים, לכסף ולאלכוהול. אולי לא בסדר הזה. מחשב, לעומת זאת, אין לו אלוהים. כשאתה פג תוקף, אתה פג תוקף. אינטרפלציה חסרת פנים היא פשוט הרבה יותר מפחידה. אולי בגלל זה, זו האלוהית היא כל כך אפקטיבית.

שני עניינים הצטברו על סדר היום המחשבתי, ואף אחד מהם לא התגבש לכלל פוסט, אז רק כמה הגיגים ראשוניים. אמיר, קצת אחר כך 1. קל לאהוב את אמיר גוטפרוינד. יש לו מבט טוב לב. יש לו חולצות מגניבות. הוא רגיש למילים. הוא מחולל מחשבות נעימות על קיומם של קצינים ראויים בצבא ההגנה לישראל. ואני אכן אוהבת אותו. 2. חשבתי לי שאפשר לחלק את הספרים שאני אוהבת ואת אלה שלא, לפי חוש הריח. ספרים שאני אוהבת, ניחנים בחוש ריח. (אני חושבת, למשל, על ריח טיפוח הגוף הנשי שמתגלה כאשר כתפייתה של טוני הרטמן נשמטת עת היא יושבת בפונדק עם הרופא. או על ריח בית המרזח הטחוב, המלא בריחות שיכר ישן, זיעה ואלימות, ב"עובדיה בעל מום"). ב"אחוזות החוף" היה סיפור על איש אשר גוזם שירים בפטרוזיליה. היה שם ריח של פטרוזיליה, בעמודים האלו. נשבעת. בעמודים אחרים היה ריח שאי אפשר להגדירו אחרת מאשר "ריח של צרפת". בחלק ניכר מעמודי "שואה שלנו" היה ריח של חיפה. ריח הוא עניין בעייתי לכתיבה. אפשר כמובן סתם לכתוב "ריח טיגון נישא באוויר". אבל זה לא יוצר ריח, זה יוצר תיאור של ריח. הריח המלא נבנה מפרטים אחרים, אשר משלימים את התיאור והופכים אותו למוחשי. 3. ב"העולם, קצת אחר כך" אין ריח. בכלל. זה משונה. בגלל שלמיטב הבנתי, האחוזה של אברמוביץ', אחד מגיבורי הספר, נמצאת במדבר. ריח של מדבר הוא לא הכי קשה לתיאור, במיוחד עבור קהל שהיה במדבר פעם או פעמיים בחייו. זאת משום שב"העולם, קצת אחר כך" איבד גוטפרוינד חלק מהצניעות שלו. זה פרוייקט יומרני שלא הצליח. זה קורה. זה לגיטימי. זה אפילו חינני בדרכו. 4. אבל כל זה אינו סיבה להסתבכות ולהתפתלות שאפיינו את מאמרי הביקורת על הספר. אריאנה מלמד כותבת: "כי לא רק מהלכים א-היסטוריים יש כאן, אלא גם מניפה רחבה מאוד, רחבה מדי, של טריקים סגנוניים שרובם פשוט לא מוצדקים מבחינת האונתולוגיה של הסיפור". היא כותבת גם "אפילו על הנטייה של כל הדמויות, העילגות כרהוטות, לשחרר לעולם אמרי שפר חד-שורתיים בנוסח "הכוסברה היא אחותה המשוגעת של הפטרוזיליה" של מאיר שלו". ובכל זאת מסכמת במילים "התוצאה היא מעשייה ארוכה, מפותלת, מצחיקה, טרגי-קומית ומענגת ביותר" ומכתירה את הספר כ"עיין ערך אהבה" הבא. דוד מרחב כותב: "יחד עם זאת, נדמה כי לפעמים מתקשה הסופר לעמוד ביומרה רחבת היריעה שהציב לעצמו, בשאיפה לגעת בכמה שיותר פיסות של ההיסטוריה הציונית." כמו כן הוא כותב "בפרקים האחרונים של הספר מתעוררת לעיתים התחושה כי ההשקעה בעיצוב האסתטי, הן של האווירה והן של הדמויות, הולכת ופגה, או שעולה ויורדת בגלים." אבל מסכם במילים "נדמה כי לפנינו אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו לאור בשנים האחרונות." איך הם הגיעו מספר שעיצובו האסטתי, לשונו והמעברים העלילתיים בו לוקים בחסר, להכתרת הספר כספר שייכנס לקאנון הספרותי? אני חושדת שרק לאלוהי האהבה לאמיר גוטרפוינד פתרונים.

יש ספרייה ויש ספרייה שני אנשים כותבים על ספרייה: ולטר בנימין וז'ורז' פרק. הם כותבים, כל אחד ממיקוד שונה, על הסדר ואי הסדר בספרייה, על תהליך הגעת הספרים לספרייה, ועל הדבר שאותו מייצגת אותה כוננית עמוסת ספרים. בנימין מסכם את דבריו במילים "וכך הקמתי לעצמי לנגד עיניכם מקדש־מעט, שספרים הם אבני הבניין שלו, והוא עתיד עתה להיעלם בפנים, כיאה וכנאה". ואילו פרק מסכם במילים "בכל מקרה, אין רע בכך שבין שניהם, הספריות שלנו תשמשנה מפעם לפעם כסימן, כמרבץ חתולים, ככל-בויניק". אני כל כך אוהבת את פרק.