ב-1946 השתתף דב גרונר, מהגר מהונגריה, בהתקפה של האצ"ל על מבצר הטיגרט שבו שכנה – אז והיום – משטרת רמת גן. המטרה היתה גניבת נשק. במהלך ההתקפה, נפצע גרונר ונשבה. הוא הועמד לדין – בהסתמך על תקנות שעת החירום, שלימים יזכיר מנחם בגין שכמותן לא נחקקו אף בגרמניה הנאצית; ועדיין הן תקפות בישראל – ונמצא, כצפוי, אשם. גרונר סירב להכיר בלגיטימיות של מערכת המשפט הכובשת, סירב להתייחס להאשמות, וסירב להתגונן או אף לקבל עורך דין שייצג אותו; הוא דרש שיכירו בו כשבוי מלחמה. באופן קרקסי אפילו יותר ממנהגם של בתי המשפט הישראלים להכיר ב"חומר סודי", הוא יוצג על ידי הקטיגור; מפקח המשטרה הבריטי ג'ון דנלי, שהיה עד תביעה נגד גרונר אך הפך לידידו, תיאר את המשפט כ"הצגה". מטבע הדברים, גרונר נידון למוות בתליה.

זה היה רק חלקו הראשון של המחזה. האימפריה הבריטית היתה בשקיעה מואצת – היא פשטה רגל ב-1944, וב-1947 היא תוותר סופית על נסיונותיה להחזיק ביהלום הכתר שלה, הודו – והיא היתה זקוקה נואשות לסיוע אמריקני. חלקים ניכרים בציבור האמריקני ראו בעין רעה את ההוצאה להורג הזו. על כן הפעילו הבריטים לחץ עצום על גרונר להגיש בקשת חנינה: אם תוגש כזו, הובטח לו באמצעות מתווכים, היא תתקבל. חייו יינצלו. וממילא סופו של המנדט נראה בעין.

גרונר היסס. הוא כתב בקשת חנינה, וגנז אותה. בקשה כזו היתה הכרה בלגיטימיות של המשטר הבריטי: מי שרשאי להעניק חנינה הוא הריבון המוכר. הלחץ הבינלאומי היה כבד, כמו גם חששם של השלטונות הבריטיים: הם ביצעו שורה של שינויים מבוהלים בתקנות שעת החירום. ב-16 באפריל 1947, ללא כל התרעה ובניגוד לנהלים המקובלים, הוצאו גרונר ושלושה לוחמי חירות אחרים – מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני – להורג בתליה בכלא עכו.

התגובה בעולם היתה קשה, כמרים אמריקנים ערכו טקסים לזכרם של הנרצחים, ודב גרונר עשה את שלו כדי לרסק עוד קצת את הלגיטימיות של המשטר הבריטי. שבעה חודשים לאחר שנתלה, בריטניה לא התנגדה לביטול המנדט שלה בפלסטינה.

* * * * *

לפני כעשרה ימים, הלך יונתן פולק לכלא. בדרכו שלו, גם הוא תורם להתמוטטות הלגיטימיות של המשטר הציוני. הוא נכלא משום שרכב באיטיות על אופניים ועיכב את התנועה, כהפגנה מתריסה כנגד הטבח שביצעה ישראל בעזה במהלך "עופרת יצוקה". הוא לא היה לבד שם, אבל רק הוא נעצר, משום שהבלשים זיהו אותו. השופט יצחק יצחק דחה את טענות ההגנה מן הצדק של פולק, והפעיל כנגדו את עונש התנאי שהיה תלוי מעליו בשל "התקהלות אסורה"; האחרון החליט להפסיק לשחק את המשחק המכור. פולק לא ערער על פסק הדין, וסירב להצעת יצחק להמיר את עונש המאסר בעבודות שירות. הוא נימק זאת בכך ש" אני לא חושב שמה שעשיתי הוא פסול ואין לי כוונה לשתף פעולה בענישה שלי. אם אני צריך ללכת לכלא אלך, וביום שאצא אמשיך לעשות את אותו הדבר".

צריך לומר שמערכת המשפט הישראלית לגיטימית יותר מזו הבריטית, ובוודאי שהיא איננה "משטר של עצי תליה", כפי שהגדיר בגין את האחרונה. אבל לאורך כל ההיסטוריה שלה, היא היתה כלי שרת ועלה תאנה של מערכת הבטחון – החל, בעצם, מקבלת תקנות שעת החירום. היא ייצרה מערכת משפטית כפולה: אחת ליהודים טובים, והשניה לפלסטינים.

מערכת המשפט הישראלית נדרשה ליותר משלוש שנים כדי לאסור על שימוש בפלסטינים כמגנים אנושיים לחיילי צה"ל (מה שכונה בעגה הצה"לית "נוהל שכן"); המערכת אישרה תחילה – בעקבות פרשת השב"כ – את השימוש בעינויים ("לחץ פיזי מתון"), ורק לאחר עשור אסרה עליהם; זו מערכת שחיפתה על העלמתם של אנשים, בכלל זה אזרחים ישראלים (מרקוס קלינגברג, מוטי קידר), ומעצרם של אזרחים ישראלים ללא זכות לעורך דין לתקופות ארוכות (חיים פרלמן ודוד סיטבון, אמיר מח'ול ועומר סעיד), דבר שמעניק למערכת הבטחון זמן עינויים יקר ערך; בשנות השמונים והתשעים, המערכת המשפטית אישרה דרך קבע צווי הגליה של פלסטינים, ששיאם בגירוש ללבנון של 400 אנשים שצה"ל טען שהם אנשי חמאס; היא אישרה – בלי יוצא מן הכלל! – כל צו להריסת בתים, מעשה שהוא עונש קולקטיבי; ורק בימים האחרונים אישר בג"צ את המשך הפעלתו של מתקן 1391, שהוא מתקן כליאה וחקירה חשאי, שישמש את מערכת הבטחון להחזקת עצירים שאינם ישראלים או תושבי השטחים. מערכת המשפט גם אישרה את המעצרים המנהליים ואת הגבלתם של ישראלים באמצעות צווי אלוף – גם בישראל גופא.

משפטנים ישראלים, שבלעדיהם משטר הכיבוש כלל לא היה עומד – מי כיועץ משפטי צבאי כמאיר שמגר, מי כמכשירת שטחים להתנחלויות כפליאה אלבק) – או היה נחשף במלוא רשעותו, משמשים בעיקר כעלה תאנה של משטר הכיבוש הישראלי. הנה, הם יכולים לומר, ישראל לא נשלטת על ידי חונטה, היא לא בורמה ולא סין; יש בה משטר חוקי.

יונתן פולק, שבא מלב הממסד היהודי, חושף, מרצונו ותוך תשלום המחיר, את ערוותו של השקר הזה. הוא לא עולה לגרדום, אבל, כמו גרונר, הוא עושה את שלו לחיסול הלגיטימציה של משטר עוול. אם יקום כאן אי פעם משטר צודק יותר, פולק יהיה אחד מבוניו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים,התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לתורם, ומבטיח לנצל את הכסף למטרה היעודה בלבד.

(יוסי גורביץ)