ביום חמישי האחרון, אחרי שמרח את הנושא במשך חמש שנים, פסק בג"צ בחוסר חשק בעתירתם של אנשי עמותת "אני ישראלי" וקבע שהם לא. בפסיקה שלא היתה צריכה להפתיע אף אדם שהכיר את ההיסטוריה החוקתית של ישראל, קבע בית המשפט שלא קיים לאום ישראלי ושעל כן אין מקום לחייב את משרד הפנים להכיר בלאום הישראלי.

יש נקודה אחת שבו הפסיקה הזו מוצדקת: זה נושא שלא אמור להגיע לבית המשפט. הוא עוסק בנשמתה של ישראל, בשאלה הבסיסית ביותר של מהי ומיהו ישראלי. לא "מה ישראלי בעיניך" המתלקק, אלא "מהו ישראלי" במובן שמשנה את כל מערכת היחסים בין ממשלת ישראל ובין אזרחיה. זו שאלה שצריכה לקבל את פתרונה על ידי האזרחים, לא על ידי בית המשפט.

אין פירוש הדבר שהעתירה היתה שגויה לגמרי. כפי שציין עוזי אורנן אחרי הפסיקה, המשמעות שלה היא שבג"צ "אימץ את הקונסנזוס השלטוני המאפשר שימוש במשאבי הארץ לטובת יהודים בלבד." בכך הוא בוודאי צודק. החלטת בית המשפט משאירה את ישראל כמדינה דמוקרטית ליהודיה ויהודית לשאר תושביה, כלשונו של ח"כ אחמד טיבי. אין ספק שיש בכך פגיעה בזכויותיהם של כל הלא-יהודים בישראל; אילו היתה מדינת ישראל מתייחסת לכל אזרחיה כאל ישראלים, כלומר כאל שווים ולא כאלה שהם אזרחים מכוח שבות או מכוח ישיבה (באופן משונה, זכויותיהם של הראשונים גדולות מאלה של האחרונים) מצבנו היה טוב יותר. אי אפשר היה, למשל, להעלות על הדעת את המצב שמתרחש כעת בכרמיאל, שבו סיעת הליכוד מפברקת לצרכי הבחירות המקומיות הקמת מסגד, בעוד ראש העיר מודיע שמדובר במעשה נבלה ועל גופתו יעניקו לאזרחים שרשמית הם שווים את הזכות להתפלל כמנהגם בעירו (אבו אלמוג כתב על כך היטב.) אבל את המאבק הזה יש לנהל בלבבות, ברחובות ובפרלמנט; בית המשפט לא אמור להיות זירה להפיכת המשטר. הוא אמור לתת סעד נקודתי. זה כל מה שהוא: מיסודו הוא מכשיר שמרני לשמירה על השיטה. ככזה יש להתייחס אליו.

ואחרי כל זה, הפסיקה מעוררת שורה של תהיות. השופט פוגלמן כתב משפט בעייתי מאד: "כדי שבית המשפט ייעתר לבקשתם של המערערים לפסק דין שלפיו הם משתייכים ללאום הישראלי, נדרשים הם להוכיח בקריטריונים אובייקטיביים את דבר קיומו של לאום זה." הקריטריונים המקובלים לקיומה של אומה הם מולדת משותפת, היסטוריה משותפת, שפה משותפת ויעוד משותף. הישראלים עומדים בכל שלושת הראשונים ללא בעיה. ב"יעוד משותף", יש להניח, הם נכשלים כפי שנכשלים בו רפובליקנים ודמוקרטים בארה"ב או, דוגמא טובה יותר, פלמים ו-וואלונים בבלגיה (שאינם, כידוע, חולקים שפה משותפת.)

אלא שכמובן, ההגדרה הזו טומנת מוקש רציני: היהדות לא עומדת בה בשום צורה. מן המפורסמות היא שליהודים אין מולדת משותפת; הם אינם חולקים שפה משותפת; אין להם היסטוריה משותפת אלא רק היסטוריה של קהילות דתיות (כל נסיון לעקוף את הבעיה הזו מוביא לכתיבת סוג מעוות של היסטוריה שממנו עולה שיהודי הוא בהגדרה אדם נרדף, מה שלא היה נכון לרוב היהודים לאורך רוב ההיסטוריה), וגם זו נשברת על רקע אוכלוסיית הרוב שבה ישבו היהודים. לא במקרה, ריבוי הנשים הותר בארצות האיסלם ונאסר בראשית האלף השני בארצות הנצרות. לא במקרה, הותרה העבדות בארצות האיסלם הרבה אחרי שנעלמה בארצות הנצרות. לא במקרה, תפיסת הגאולה של יהודי ארצות האיסלם מדברת על המרת דת כללית של האוכלוסיה הסובבת, ושל יהודי ארצות הנצרות – על השמדתם בדם ואש. אשר ליעוד משותף, אם יש כזה, הרי שהוא דתי במובהק – גאולה עם ביאת המשיח. אין אפשרות להכנס אל היהדות אלא בהמרת דת; ובית המשפט הישראלי קבע, בהשענו על חוק השבות, שהמרת דת גם מוציאה אותך מן היהדות (ובהתאם שלל לפני כשלוש שנים הענקת אזרחות ישראלית לאזרחית לשעבר שהמירה את דתה לנצרות, אחרי שלא השתכנע באמינות המרת דתה חזרה ליהדות.)

כלומר, על פי הקריטריונים שהחיל בית המשפט עצמו במספר מקרים, אין עם יהודי אלא דת יהודית, ודווקא הקבוצה הישראלית עונה על ההגדרות ללאום הרבה יותר מן היהודים. רק כך אפשר להתייחס לאובססיה הישראלית באשר לתופעה המכונה "התבוללות," שהיא בעיקרה תופעה לא-ישראלית: המרת הדת או הפסקת החברות בדת היהודית נתפסת כסוג של בגידה בעם היהודי, עד כדי כך שממשלת ישראל מקצה כספי ציבור שנגבו מישראלים כדי לשכנע יהודים בארה"ב לא להתחתן עם בחירת ליבם. אילו היתה היהדות עם או לאום, היא היתה מכילה – במאמץ, אבל מכילה – את התופעה של יהודים שלא רק שאינם מאמינים ביהוה המקראי, הם גם מאמינים שהיה לו ילד ושהילד גאל את בעולם. מאחר וההצעה הזו נשמעת הזויה לחלוטין – לאזניים ישראליות, על כל פנים – נראה שאפשר לסגור את הדיון בשאלה המוריקה מזוקן האם היהדות היא עם או דת. היא דת.

הפסיקה של בית המשפט נראית משונה במיוחד לאור העובדה שמשרד הפנים מכיר באומה האשורית האדירה, ושהוא מכיר בלאום "הונג קונגי" – הונג קונג עצמה לא מתיימרת, ודאי מאז 1997, להיות לאום נפרד. האבחנה שטוען בית המשפט שמקיים משרד הפנים בין אזרחות ובין לאום לא קיימת בפועל. היא רק תירוץ לקיומה של תיאוקרטיה יהודית. כך אפשר להתייחס גם לדרישתו של משרד הפנים משגרירויות זרות לא לקיים טקסי נישואין בישראל; מטרת הדרישה הזו היא למנוע מישראלים את זכותם הבסיסית להתחתן במולדתם שלא אצל איש דת כלשהו, כלומר לתמוך במידת האפשר בסוכת התיאוקרטיה הנופלת.

אפשר לטעון שהן המונח "לאום" או "עם" והן המונח "דת" לא מתאימים לטיפול בקבוצה היהודית משום שמדובר בתפיסות מערביות והיהדות איננה תופעה מערבית. אלא שמשמעות הדבר הוא שאם ישראל רוצה להיות "מדינה יהודית", היא צריכה להתנהג על פי כללים לא-מערביים, שמשמעם במידה ניכרת גם סתירת היסוד הדמוקרטי של "יהודית ודמוקרטית." לא בטוח בכלל, בלשון המעטה, שזה פותר את הבעיה.

הרעיון של עם ישראלי לא צעיר בהרבה מהרעיון של "עם" – במובן המודרני של המילה "עם" – יהודי. יסודו בתנועה הכנענית של שנות הארבעים. לתנועה הזו היו לא מעט בעיות, החל מהאימפריאליזם של שדיבר על "המרחב השמי" שיאוחד בכוח הנשק הישראלי, עבור בהתעלמות מההיסטוריה ארוכת השנים של הקבוצות השונות החיות במרחב, נסיון ביטול של ההיסטוריה הזו והעמדת פנים כאילו אפשר לדלג 3,000 שנים אחורה, אל ימי עשתורת ובל, כשיהוה היה רק עוד אליל, ולא מהחשובים שבהם, ואללה והאיש שהתיימר להיות נביאו לא היו אפילו שמועה רחוקה. מהבחינה הזו, הכנענות דומה דמיון חשוד לתנועת הפאן-ערביות, שגם חלק מיוזמיה ביקשו לדלג על 1,300 השנים המביכות של האיסלם חזרה אל תקופת הג'הליה, ולחדש גם הם את פולחן עשתורת. בשני המקרים, התנועה הוקמה על ידי אינטלקטואלים שבלשון עדינה לא היו לגמרי מחוברים לעם שבתוכם חיו; במקרה הפאן-ערבי, לגמרי לא במקרה, שיעור הנוצרים בתוכם היה גבוה במיוחד.

ובכל זאת, כשמסתכלים על האיסלם הפוליטי נוסח חסן אל בנא והיהדות הפוליטית נוסח בנט, קשה שלא להודות שהכנעניות שהתגלגלה בישראליות והפאן-ערביות היו רעיונות מוצלחים יותר. אלא שהנצחון שלהם לא יוכל להכפות על ידי בית משפט; הוא יצטרך להגיע מלמטה. הדרך ארוכה היא וקשה, אבל, לטובת הדורות הבאים, צריך להמשיך ולדפוק את הראש בקיר התודעה הזה: להיות פטריוטים של מדינה שבינתיים איננה קיימת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)