החברים של ג'ורג'

שבע תועבות בליבו

בין הקללות שהטיל שמעון פרס על הארץ המיוסרת הזו, מעטות מזיקות יותר מחוק ההסדרים. פרס יצר את החוק מסרס-הכנסת הזה יחד עם יצחק מודעי ב-1985, אם כי הוא עשה זאת למטרה ראויה: יציאה מהמשבר הכלכלי האיום שהמיטו עלינו התפיסות הכלכליות של הליכוד.

הבעיה עם כלים שנוצרו למטרות ראויות היא שהם נשארים, בדרך כלל, גם אחרי שהמטרה הושגה. חוק ההסדרים חוגג 25 שנה לקיומו היום, והשימוש העיקרי שלו הוא לחיסול יכולת החקיקה הכלכלית של הכנסת. האוצר משתמש בו – חוק ענק, בעל מאות ואלפי סעיפים שלא קשורים לשום דבר – כדי לעקוף למעשה את הכנסת. חברי הכנסת מגיעים אליו ממוטטים, כשהם כבר לא יודעים שום דבר ולא יודעים מה נכנס אליו. פעם אחר פעם, מנסה האוצר – ומשרדים אחרים שלמדו את השטיק – להעביר באמצעות חוק ההסדרים "רפורמות" שלא קשורות בדבר לחוק התקציב, שחוק ההסדרים הוא לכאורה נלווה לו.

איילת עוז מפרטת את הפגיעות החדשות שמכיל החוק, שאמור לעלות להצבעה היום. אני רוצה להתמקד בכמה מהם, ולנצל את ההזדמנות כדי להודות לאגודה לזכויות האזרח, שעושה מלאכת קודש בנושא.

הפיל עלינו את חוק ההסדרים. שמעון פרס

קודם כל, זוועת העובדים הזרים. בית המשפט העליון כבר ביטל ב-2006 את "הסדר הכבילה", שהפך למעשה את העובד הזר לעבד של המעסיק שלו, בכך שמנע ממנו מלמצוא לעצמו מעסיקים אחרים או עבודות אחרות. בג"צ קבע כי מדובר ב"מעין עבדות בגרסה מודרנית", כי הוא "הלכה למעשה שלל מהם את חירותם", וכי מדובר בהליך שבעטיו "כלימה תכסה את פנינו בראותנו את כל אלה".

מה שכמובן לא הפריע לממשלה לנסות להביא את הסדר הכבילה, יחד עם שיטת "הדלת המסתובבת" – הנוהל שבו עובד מגיע לתקופה קצובה, מגורש, ובמקומו מגיע עובד אחר, הכל מלווה ביללות ממשלתיות על "פלישה של זרים" והצורך ב"מדינה יהודית", כזו שאין בה זכויות לאנשים שסועדים את הקשישים היהודים הכשרים בימיהם האחרונים – להצבעה נוספת בכנסת. לזכותה של האחרונה ייאמר שהיא דחתה את הצעת הממשלה. עכשיו מנסה הממשלה לדחוף דרך החלון את מה שלא עבר דרך הדלת, בפרק ד' של הצעת חוק ההסדרים. בנוסף, החוק פוגע משמעותית בזכויותיהם של קרובי משפחה של תושבים ואזרחים ישראלים. גם זה בניגוד לפסיקת בג"צ.

אם פרק ד' של חוק ההסדרים – שם זמני: החוק לרווחת חברות כוח האדם – יעבור, הרי שעובדים זרים שיסבלו התעללות או פגיעה מצד המעסיקים הרשמיים שלהם (למשל, אי תשלום משכורת; למשל, הלנת שכר; למשל, מגורים שאינם ראויים לכלב, שהרי ישראל רחמנים בני רחמנים הם), לא יוכלו להתלונן כנגדם, כי אם הם יתלוננו הרי שהמעסיק יתנער מהם, ואם הוא יתנער מהם ולא יהיה להם מעסיק, הם יגורשו אוטומטית. החוק הזה מעודד התעללות בעובדים זרים. ומי שחושב שזה ייעצר בעובדים זרים, מתבקש להסתכל אל מעבר להרי החושך, אל הגדה המערבית, ולזכור איך נהלים שהתחילו שם חלחלו אט אט גם אל ישראל גופא. מעסיק שהתרגל לדפוק את העובדים שלו, בחסות ממשלתית, לא יעצור בעובדים זרים. הוא ידפוק גם עובדים ישראלים.

יתר על כן, אם אפשר להעסיק תאילנדי בלי לשלם לו שכר מינימום, תוך כדי תשלום בשוטף-מתי-שיהיה-לי, בלי זכויות, התמריץ של נוגש העבדים להעסיק עובדים ישראלים בשכר מלא ועם זכויות ידולדל משהו. גם אם בכל זאת ייאלץ להעסיק עובדים כאלה – כי שמה של ישראל יצא לזוועה בעולם, כמו שמן של ערב הסעודית ודובאי, ואנשים פשוט לא יבואו לכאן יותר – נחת הם לא יראו מהעבודה. יש מקום לעונשים דרקוניים בשוק העבודה: הם צריכים להיות מופנים כלפי הקבלנים. מי שמעסיק עובדים בתנאים שאינם שונים הרבה מעבדות, צריך לשבת בכלא כמה שנים, ולאחר מכן לאבד את רשיון העוסק שלו לצמיתות. רק כך תוכל ישראל להתמודד עם התופעה. אלא שכמובן, מהיותם של הקבלנים מקורבים לרשויות, או משמנים את הרשויות (שלום, שלמה בניזרי!), אף אחד מהדברים האלה לא נעשה.

היה המון רעש בימים האחרונים סביב הנסיון להעביר את חוק האברכים, שהיה מיועד לחלק כסף לאברכים תוך העמדת פנים שמדובר בקריטריון שוויוני (כי גם סטודנטים חילונים נטולי הכנסה ורכוש אך כרוכים בשלושה ילדים היו זוכים לאותה הטבה. יש, בערך, שלושה כאלה). החוק ההוא, נזכיר, היה חוק עוקף בג"צ: מכאן הרעש. מכאן גם העובדה שהטענות כלפי ההסדרים שרצתה קדימה לעשות עם החרדים לא בדיוק במקומן: ההסכמים האלו נערכו בתקופה שבה כל זה עוד היה חוקי. בזוי, מסריח – אבל חוקי. זה כבר לא חוקי.

אבל, כמובן, גם הנסיון להכניס את הדלת המסתובבת וכבילת העובדים מנוגד לפסיקת בג"צ. גם הסעיף הזה בחוק ההסדרים הוא חוק עוקף בג"צ. רק שחוק ההסדרים עמוס בכל כך הרבה סעיפים, שאף אחד מהם לא מקבל את תשומת הלב הראויה.

בנימין נתניהו מעוניין לדחוף את חוק ההסדרים בגרונה של הכנסת, ובאותה הזדמנות גם להעביר את חוק ויסקונסין האהוב עליו, שהכנסת דחתה. הוצאתה של תכנית ויסקונסין מחוק ההסדרים נחגגה, בצדק, כנצחון חשוב של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין. עכשיו עושים נתניהו והאוצר טריק חדש: הם יעלו להצבעה, שוב, את חוק ויסקונסין – בסמוך להצבעה על חוק ההסדרים, תוך תקווה שחברי הכנסת יהיו מותשים מכדי לשים לב על מה הם מצביעים. אם יש לכם גישה לחברי כנסת כלשהם, צרו איתם קשר עוד היום ועדכנו אותם באשר לתרגיל המתוכנן הזה.

כדי לוודא שחוק ויסקונסין יעבור, למרות הכנסת, נתניהו רוקם דיל עם החרדים: הם יעזרו לו להעביר את ויסקונסין, הוא יעביר את חוק האברכים. במכה אחת, האנשים שבטלנותם אמנותם יקבלו עוד כסף, ואנשים שמתקשים במציאת עבודה יעברו לידי רשות שמטרתה להכשיר אותם לקבל בהכנעה כל עבודה בזויה בשכר לא ראוי. רצוי להזכיר שנתניהו התגאה בשעתו בכך שהוא קיצץ את הקצבאות של החרדים ולטענתו, שלח חלק מהם לשוק העבודה; היום, כמסתבר, אין לו בעיה להחזיר חלק מהקצבאות הללו – ששחר אילן הסביר היטב למה הן מונעות יציאה לעבודה – ולבגוד במה שנשאר מהעקרונות שלו, כדי לסחוב עוד כמה חודשים בתפקיד. (ראוי, במאמר מוסגר, לציין את המהירות שבה הצהירו הח"כים החרדים כי הדרישה שחרדים יקבלו יחס שווה לאזרחים האחרים היא "אנטישמיות" ושנאה. לגזור ולשמור, בפעם הבאה שמישהו יתלונן על "אנטישמיות"; החרדים המציאו את השיטה, בה מוגדרת כל תופעה שלא מוצאת חן בעיניהם כ"אנטישמיות". ישראל הרשמית פשוט גנבה אותה בלי לשלם תמלוגים כחוק).

ושטיק מעצבן לסיום: אחד הסעיפים בחוק ההסדרים קובע ששר התקשורת רשאי יהיה להטיל, אם ימצא ש"שינויים בהרגלי הצפיה של הציבור מצדיקים זאת", אגרת טלוויזיה גם על מכשירים שאינם טלוויזיות. קרי מחשבים ואולי גם סמארטפונים. על זה צריך לומר דבר מאד פשוט: לכו תמותו, שודדים. מי שאין לו טלוויזיה הוא אדם שלא רוצה שתהיה לו טלוויזיה, מי שבחר לא לצפות בה, במיוחד לא בשידורים של הערוץ הראשון. יש לקוות שבג"צ יפיל את החוק הזה.

אבל מה זה משנה: בג"צ שמג"צ. הנבלות פשוט יכניסו את זה שוב, לחוק ההסדרים הבא.

(יוסי גורביץ)

להתראות, חבר

פולחן יצחק רבין מגיע לשלביו הסופניים: ב-30 באוקטובר תיערך עצרת זכרון לרבין בכיכר שבה נרצח, אבל מתקבל הרושם שהיא תהיה האחרונה. חלק מהמארגנים הגיעו למסקנה שאין בהן טעם עוד. אם תשאלו אותם למה העצרת נערכת דווקא ב-30 באוקטובר ולא, נניח, ברביעי בנובמבר, תאריך הרצח, כנראה שאף אחד לא יוכל לתת לכם תשובה טובה, וגם זה חלק מהעניין.

יצחק רבין היה פוליטיקאי בינוני, והמחויבות שלו לדמוקרטיה היתה נמוכה מכך. היום, לאחר שעלה וישב לימין האל, עטור ענני תהילה, כבר לא כל כך מדברים על זה, אבל הוא האיש שנתן לנו את "בלי בג"צ ובצלם", הוא שהחל למסמס את תהליך אוסלו במילים "אין תאריכים קדושים", הוא שייחל לטביעתה של עזה בים, הוא האיש שלא העז גם אחרי טבח גולדשטיין לפנות את המתנחלים מחברון, הוא מי שבאינתיפאדה הראשונה נתן את הפקודה "לשבור להם את הידיים והרגליים", אבל הקפיד לתת אותה בעל פה והתחמק מאחריותו כאשר החיילים והקצינים שמילאו את הפקודה עמדו בעטיה לדין. במערכת הבחירות של 1988, הוא נסע מעצרת בחירות אחת לאחרת, והתפאר במספר הבתים שהחריב כשר בטחון בשטחים הכבושים. כראש ממשלה, הוא נכנע לש"ס והוציא את שולמית אלוני ממשרד החינוך, ובעצתו של החושי הארכי הנצחי של הפוליטיקה הישראלית, חיים "הלשון" רמון, התיר לש"ס לשחק בללכת-בלי-ולהרגיש-עם, להיות מחוץ לקואליציה אבל לקבל תנאים של מפלגה שנמצאת בתוכה. הוא זה שהחליט על גירוש 400 חשודים בהיותם אנשי חמאס ללבנון ללא הליך משפטי. הוא תיעב את השמאל, וזכה לאותו יחס בחזרה. אומרים שהוא עבר תהליך של זיקוק ושינוי בחודשים האחרונים לחייו, שהוא ראה את הדברים אחרת. יכול להיות. ויכול להיות שזה פשוט היה יחצ"ן וכותב נאומים טוב יותר. הואשם בפומבי בהוצאת הפאתווה על רבין, וחמק. דב ליאור

כך או כך, יצחק רבין הפוליטיקאי לא היה צריך לעניין אותנו לאחר מותו. על אחת כמה וכמה לא יצחק רבין הסב. מה שהיה צריך לעמוד במרכז הבמה הציבורית הוא יצחק רבין, ראש הממשלה הישראלי שנרצח על ידי מחנה של בני עוולה. יגאל עמיר היה שליח ציבור: הוא לא פעל לבדו. היו לו שני שותפים שהורשעו יחד איתו, שניהם בחורי ישיבות הסדר. הם לא היו לבדם: שלושה בחורי ישיבות הסדר אחרים – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – היו מעורבים בהשגת נשק וחומרי חבלה עבור התא הטרוריסטי של עמיר. עמיר הפליל את שוורץ, והודה שקיבל ממנו לבנת חבלה. אביו של שוורץ, ד"ר נפתלי שוורץ, ניסה להסתיר את חומרי החבלה של בנו.

מרגלית הר-שפי, שהורשעה באי מניעת פשע – וניסתה גם לברר כיצד יוכל לפרוץ עמיר לנשקיה של ההתנחלות שלה – הלכה מטעמו של עמיר אל הרב שלמה אבינר כדי לברר האם חל על רבין דין רודף. אבינר נרעש מהפניה, משום שהיו כה רבות מסוגה; הוא טרח להוציא פסק הלכה ששלל את התפיסה, והדגיש ש"ראש הממשלה איננו ערב רב". אבל אבינר לא טרח לעדכן את המשטרה באנשים שביקשו ממנו פסקי הלכה כאלה, שיש להם משמעות ברורה מאד, כי, נו, אתם יודעים, הוא היה הופך למויסר והוא לא רצה לגמור כמו יואל בן נון. האחרון, אגב, נקב בשמותיהם של דב ליאור ונחום רבינוביץ' כרבנים שקבעו כי דין רודף חל על רבין. הרבנים לא הועמדו לדין. בקושי נחקרו. שולמית הראבן כתבה אז מאמר מריר, "הרבנים לא יהיו שם", על האופן שבו רבנים יתחמקו מאחריותם ויפילו אותה על המאמינים שיבצעו את מה שהרבנים ירצו שיבצעו.

הידיעה על הרצח התקבלה תחילה בשמחה רבתי בקרב חובשי הכיפות. משלחת "בני עקיבא" לפולין פרצה בריקודים ספונטניים; בתפוח ומקומות מחליאים במיוחד אחרים הוציאו את בקבוקי המשקה. מועצת יש"ע אמנם גינתה את המעשה, אבל בנשימה אחת גינתה גם את רבין, טענה שהפעולות שלו גררו תסכול בהתנחלויות ולמעשה הטילה את האחריות לרציחתו עליו.

אחרי 24 שעות, קלטו שם מה קורה ואיך הם נראים, ושינו מיד עמדה. פתאום, התחילו לדבר על "הסתה" נגד הציבור הדתי. לא היתה הסתה כזו. התחילו – פחות מ-24 שעות לאחר הרצח; באוזני שמעתי – לפמפם את האגדה שרבין הוא זה שירה על אלטלנה; התחילו – 48 שעות לאחר הרצח – להפיץ את האגדה שהשב"כ הוא זה שרצח את רבין. התחילו, בקצרה, בכל התפתלות נואשת אפשרית כדי להדחיק את העובדה שידיהם דמים מלאו.

התגובה שלו לרצח היתה נסיון להסכם קואליציוני עם המפד"ל. פרס

השמאל הישראלי, ודאי השמאל הציוני, היה בהלם. שנים דיברו שם על הסכנה הנשקפת מהמתנחלים, וכשהיא התפרצה והכתה – שוב! – הם לא ידעו איך להתמודד איתה. מיד התחילו לדבר על "פיוס", ועל הצורך להמנע מ"מלחמת אחים". מכה רצינית, מהירה, אז – סגירת ישיבות ההסדר, פינוי התנחלות או שניים, פעולת "תג מחיר" שכזו – היתה עוברת בהסכמה ציבורית רחבה. לפרס לא היו הביצים לצעד כזה. יכול להיות שהעובדה שהוא עצמו ניצל מהתנקשות רק בגלל שעמיר החליט להתמקד במטרה העיקרית גם היא שיחקה תפקיד. כך או כך, פחות משבוע אחרי הרצח, כשהוא מנסה להרכיב את הממשלה שלו, הוא שולח את יוסי ביילין וחיים רמון לנהל שיחות קואליציוניות עם… המפד"ל.

ומיד לאחר מכן התחילו לעמעם את הרצח ואת רבין. הוא הפך מהג'ינג'י הנרגן שהיה במציאות למין סבא מיטיב. סיבת מותו התעמעמה גם היא: היה לה קשר כלשהו לאלימות, זה בטוח, אבל כשניסו לכתוב בהודעה רשמית "נרצח על ידי מתנקש חובש כיפה", מה שהיה מדויק בעליל, קמו מחאות והיא נגנזה. משנה לשנה, טושטש האירוע ההיסטורי; הדיבור עליו, במיוחד על האווירה שקדמה לו – כל ההפגנות המאורגנות האלה של בחורי ישיבות, עם הקריאות הקצובות של "בדם ואש/את רבין נגרש", שגרמו למתנקש להבין שהוא אכן שליח ציבור – הפך ל"הסתה". צחי הנגבי, האישיות הפוליטית היחידה בישראל שנאלצה להתנצל על מעורבותה בהסתה לשתי רציחות פוליטיות – הקודמת היתה זו של אמיל גרינצווייג – הפך ליקיר הממסד.

אז לא דיברו על הרצח, ודאי לא על הסיבות לרצח. ודאי לא על המסיתים לרצח ועל הנהנים מהרצח. כל מה שנשאר היה דמות סב מטושטשת ולא ברורה, שירים נוגים, ומסר שהיה מעל לכל א-פוליטי. 15 שנה אחרי, ודאי אחרי האינתיפאדה השניה, אין שום סיבה טובה שמישהו עדיין יילך לעצרות הללו. ומאחר ורצח ראש הממשלה הנבחר בישראל לא תואר כמה שהוא היה – התנקשות בדמוקרטיה מצד מחנה שתמיד דחה אותה – ומאחר ורוב הישראלים כבר אינם דמוקרטים, זה לא צריך להפתיע אף אחד שכל העסק התפוגג.

(יוסי גורביץ)

אוי, צביעות קדושה

נשיאנו היקר, שמעון פרס, מצא לנכון לפתוח שוב את פיו – דבר שבשל אפסותה של ממשלתנו מתאפשר לו יותר ויותר – והפעם הוא תקף את סוריה. לזו האחרונה, הוא אומר, יש מנהג נפסד לדבר על שלום ולאגור טילים.

מה יש לומר, הפתגם "טול קורה מבין עיניך" קצת חלש על המקרה שלפנינו. אולי יש צורך בעדכון – משהו כמו "טול יריחו מבין עיניך". מאז קיומה של ישראל היא "מדברת על שלום ואוגרת נשק". לפרס היה חלק נכבד בתהליך הזה: כידוע, הוא היה מנכ"ל משרד הבטחון כשהחליטה ישראל שהיא צריכה נשק גרעיני. ישראל כל כך רצתה שלום אז, שהיא היתה נערכה לאייד בשבילו את המזרח התיכון. (במאמר מוסגר, אף פעם לא אמרו לנו – במסגרת העמימות – כמה עלה כל העסק. הפרויקט הגרעיני של סין כמעט רושש אותה וזה של פקיסטן הכביד עליה מאד כלכלית. כמה עלתה לנו דימונה, ומי פיקח על זה?)

לישראל יש ארסנל נכבד של כלי משחית, ועל פי פרסומים זרים הוא כולל גם יכולת מכה שניה מצוללות. למרות שישראל טוענת – בעודה מרחיבה את תחום שליטתה ומתנהגת כבריון שכונתי – שהיא רוצה שלום, היא מעולם לא פירקה ולו מערכת נשק אחת אלא אם נמצא לה תחליף קטלני ממנה. על פי המימרה של פרס, שנראית באופן חשוד כמו פרויקציה, אין מנוס אלא להגדיר את ישראל כצבועה.

שמעתי, והדברים לא הוכחשו, שישראל מקדישה כשמינית מהתקציב הרשמי שלה לצרכי מה שפרס מכנה "אגירת טילים". שמעתי שהיא השקיעה אגמים של דולרים בחיל אוויר שתפקידו הרשמי בעשור האחרון הוא לפגוע במדינה שאפילו אין לה גבול עם ישראל. ובכל זאת, ישראל לא מפסיקה לדבר על שלום – המילה החשובה כאן היא "לדבר" – כשהדובר המוצלח ביותר שלה הוא פרס עצמו. העורך של הכתבה כנראה הרגיש סרקסטי במיוחד, כי התמונה שהוא צירף אליה היתה של פרס בוחן מערכות נשק. פרס העז לטעון שישראל לא איימה על סוריה; כנראה שהוא לא שמע את שר החוץ שלנו מודיע על נכונותו להפיל את משטר אסד. הסורים, כמסתבר, שמעו גם שמעו.

האמירה של פרס על טילים סוריים מגיעה לאחר שסוריה חתמה על הסכם נשק עם ברית המוע… אה, סליחה, הרגל ישן – רוסיה. כחלק מעסקת הנשק, תקבל סוריה כמה מטוסים חדישים ביחס, כתחליף לעפיפונים ולארונות הקבורה המעופפים שלה. כמו כן, היא תקבל טילי נ"מ. לא מהזן החדיש ביותר, אבל מתקדמים ביחס למה שכבר יש לה. גם הם, סביר להניח, נכללים ברשימת הטילים האסורים של פרס.

ישראל הרשמית נעמדה על רגליה האחוריות וזעקה צעקה גדולה ומרה. אחרי הכל, טילי נ"מ – אמצעי הגנתי מובהק – לא יאפשרו לחיל האוויר של המדינה שוחרת השלום לעשות בתחום האווירי של סוריה ככל העולה על רוחו. נגמרו הבאזים העל קוליים מעל ארמונו של אסד, נגמרו התקפות על מתקנים סוריים. כלומר, הם לא נגמרו – הם פשוט יהיו כרוכים בסיכון. וסיכון הוא משהו שהצבא הישראלי לא מוכן לקבל. לא בשביל זה אימנו טייסים במשך שנים, כדי שהם יסתכנו, ועוד בשבי.

וסוריה צריכה להזהר, כי ההתנהגות התוקפנית הזו שלה – צבירת אמצעי מגן – עוד עשויה לעלות לה ביוקר. ב-1956, קשרה ישראל קשר עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות, צרפת ובריטניה, כנגד מצרים. הסיבה המיידית למלחמה, מבחינת ישראל, היתה עסקת הנשק הגדולה שמצרים בדיוק חתמה עם צ'כוסלובקיה. צה"ל רצה להכות את המצרים לפני שהם יספיקו ללמוד איך להפעיל את הנשק. כלומר, החשש ממלחמה עתידית שבו יהיה בנחיתות יחסית הוציא את צה"ל למלחמה תוקפנית (תוך הטעיה מסיבית של הציבור – זו היתה מלחמת השולל הראשונה – ובלי שום דיון ראוי בכנסת או בממשלה, אבל זה כבר סיפור אחר).

פרס מכיר היטב את הדוגמא הזו: אחרי הכל, הוא היה אז הקושר הראשי מהצד הישראלי. מעטים זוכרים את זה היום. פרס, אם טרם הכה בו השטיון, זוכר גם זוכר. בהחלט יתכן שגם הפעם הוא משחק את התפקיד ששיחק בממשלותיו של שרון: המטהר המושלם של כל שרץ. אם ישראל תתקוף את סוריה – מחוסר ברירה, כמובן, או לפחות כך נאמין עד שייפתחו הארכיונים – פרס יסביר לנו ולעולם שאנחנו בעצם רוצים שלום.

הוא טוב בזה.

(יוסי גורביץ)

לחיי המדינה שבדרך

שמעוננו היקר היה היום בקהיר, ככל הנראה משום שהדבר נבצר משר החוץ שלנו – הוא מקובל רק במדינות חבר העמים וקצת באפריקה – ונפגש עם שליט מצרים, חוסני מובארק. פרס ליהג כמנהגו, והבטיח ש"ברגע שיחל משא ומתן לא ייבנו התנחלויות חדשות, ואלו הבלתי חוקיות יהרסו".

לכנות את ההבטחה הזו "כתיבה על הקרח" יהיה עלבון למסורת ארוכה של קליגרפיית קוטב, ובכלל לא ברור שלפרס היתה סמכות לתת אותה – שר החוץ המעיק מיהר להודיע, עוד קודם לנסיעתו של פרס, שהוא לא מודע לשום תכנית מדינית חדשה – אבל זה לא העניין. העניין הוא שפרס מנסה למכור את אותו סוס צולע פעם שניה.

נזכיר: פרס היה אדריכל הסכם אוסלו. זה היה ב-1993. גם אז התחמקה הממשלה, שפרס היה בה שר החוץ, מצעדים רציניים לפינוי התנחלויות – היא לא הצליחה לפנות אפילו את המורסה מחברון לאחר הטבח שביצע שם, למצהלות "פורים שמח, יהודים", ברוך גולדשטיין – אבל היא הודיעה שהיא מפעילה שורה של צעדי הקפאה. המתנחלים צרחו, צווחו, מרטו את שערות ראשיהם, רצחו את ראש הממשלה – וכעבור 15 שנים, ראה זה פלא, מספרם יותר מהוכפל. כשפרס אומר עכשיו לפלסטינים שהוא רוצה משא ומתן ובתמורה הוא יקפיא התנחלויות, הם לא מאמינים לו ובצדק. מעמדו, אחרי הכל, חלש הרבה יותר משהיה אז. בעצם, בכלל לא ברור מדוע הוא עוסק במשא ומתן, זה כלל לא תפקידו – אבל זה שימון, התרגלנו. ונזכיר עוד עובדה, כזו שמעדיפים לשכוח, לגבי שימון: הוא זה שהיה אחראי לגל ההתנחלויות. החתירה הבלתי נלאית ההיא תחת רבין בסבסטיה ושאר מקומות.

למה, בעצם, מדבר פרס על משא ומתן עם הפלסטינים? מאותה סיבה שהוא ונתניהו דיברו עליו לפני שבוע: קרב עליהם מר המוות. הפלסטינים תפסו, סופית, שמשחקים בהם, והם רוצים להפסיק את סיבוב הרולטה. יותר ויותר הם מדברים על כך שתוך זמן קצר, עם התפטרותו של אבו מאזן מתפקיד נשיא הרשות, תפנה הרשות לאו"ם ותבקש להכיר במדינה פלסטינית בגבולות הארבעה ביוני 1967.

ישראל הרשמית צרחה וצווחה ואיימה בווטו. בולשיט. דיון כזה, אם יהיו לפלסטינים ביצים, ייערך לא במועצת הבטחון – שגם בה, יש לומר, הווטו רחוק מלהיות אוטומטי – אלא במליאה. שם יש להקמת מדינה פלסטינית רוב בטוח של יותר מ-150 חברות. אולי אפילו הרבה יותר. קשה לראות אפילו את ארה"ב מצביעה נגד. אולי, כמו בריטניה בהצבעה במליאה בנובמבר 1947, היא תמנע. אבל סביר למדי שתצביע בעד. אחרי הכל, הקמתה של מדינה פלסטינית היא מדיניות אמריקנית רשמית.

ישראל איימה שהיא תפסיק מיד את הסכם אוסלו. בזזזזזזזזזזזזט. הסכם אוסלו היה הסכם מסגרת למשא ומתן, שאמור היה להמשך חמש שנים. הן תמו במאי 1999 – עוד זכור החשש של ממשלת נתניהו הראשונה ממהומות פלסטיניות קשות תוך כדי מערכת הבחירות – והפלסטינים יכולים לומר ביושר שהסכם אוסלו הסב להם רק אסונות. הוא היה, מרצון או לא, במכוון או לא, נסיון ליצור בנטוסטנים בגדה המערבית. ממשלת רבין לא פינתה אפילו את עזה. הפלסטינים השיגו את הפינוי ההוא בנשק.

אם תוכר מדינה פלסטינית, והיא תוכר, ישראל תמצא את עצמה במצב הדיפלומטי הקשה ביותר בתולדותיה: ה"תפיסה הלוחמתית" שלה בגדה תהפוך סופית לבלתי מוכרת מבחינת החוק הבינלאומי. היא תצטרך, תוך פרק זמן סביר, לפנות את כל כוחותיה וכל מתנחליה מהגדה המערבית, או שתמצא את עצמה בבידוד חסר תקדים.

הדבר יביא באבחה אחת קץ לוויכוח שמנהלים הישראלים בינם לבין עצמם כבר שנות דור, ויאלץ את ישראל להחליט איפה היא רוצה להיות: בעולם המערבי או עוד מדינה קולוניאליסטית, שמאחר והוקמה על ידי אירופאים – פליטים אירופאים, אבל היי – לא מתייחסים אליה באותה סלחנות שמוקנית לקלגסי העולם השלישי, רוסיה בכלל זה.

זה יפסיק, בנוסף, את משחק האשליות הישראלי, שהגיע השבוע לשיאו בפרשת גילה. ודאי ששכונת גילה היא התנחלות: אף אחד חוץ מישראל לא חושב אחרת. גילה נמצאת מעבר לקו הירוק, ואידך זיל גמור. יתר על כן, רצוי לציין שהיא לא "סתם" שכונה ירושלמית: יש לה תפקיד אסטרטגי, למנוע רצף טריטוריאלי בין בית צאפאה בעיבורי ירושלים ובין בית לחם. זו התנחלות פר אקסלנס.

הקו הירוק, נזכיר, הוא הדבר הכי קרוב שיש להסכמה בינלאומית על גבולות ישראל. המדובר בקווי הפסקת האש, כפי שנחתמו ברודוס ב-1949. ישראלים יכולים לומר זה לזה ש"גושי ההתנחלויות יישארו בידינו", אם ממש בא להם, אבל אף אחד אחר לא מכיר בכך. ישראל יכלה, אולי, להשאיר אותם בידיה במשא ומתן תמורת חילופי שטחים – אבל כולנו יודעים מה היא עשתה ב-16 שנים של משא ומתן.

הפתרון שמציעים אנשי הפתח הוא לא אידיאלי – רחוק מכך – אבל הוא הרע במיעוטו. עוד כמה שנים הפתרון של מדינה דו לאומית ייחשב ללגיטימי; הם פשוט יבקשו זכות הצבעה לכל התושבים בין הנהר לים, ואף אחד לא יתן לנו לבצע את השטיק שעשינו במזרח ירושלים – לתת להם רק תושבות. חלק מההנהגה הפלסטינית כבר מדבר על כך בגלוי. מדובר בהבל מוחלט – זה יהיה סיבוב שני של מלחמת הבלקנים, רק מתודלקת בהרבה יותר דת ובהרבה יותר אידיאולוגיה רצחנית.

הפתרון הזה, הצלת רעיון שתי המדינות מלוע התבוסה, יהיה הרע במיעוטו גם אם המדינה הפלסטינית תסתמן כנפל, מה שמאד יכול להיות. הפלסטינים הם עדיין הרבה יותר אסופת חמולות מאשר אומה. הם הפגינו עד כה יכולת מועטה מאד לשלוט בחמושים שלהם, ואפס יכולת למשמעת לאומית שאומרת שלפעמים, כדי להשיג מטרה לאומית, צריך לדעת לרסן, באלימות אם אין מנוס מכך, אלמנטים פרועים בציבור שלך. בהחלט יתכן, כמו במקרה של מלחמות שחרור קודמות – אלג'יריה, ויאטנם, פחות או יותר כל אפריקה – שהעריצות הישראלית על הפלסטינים תוחלף בעריצות תוצרת בית, גרועה יותר. ודאי כשמדובר בפתח, שמחזיק בהישג הנדיר של שחיתות קודם ששלט.

אבל מסתבר שאין מנוס. ישראל לא יכולה לנתק את עצמה מהקולוניות שלה. חייבים לנתק אותה משם, לטובתה ואולי גם לטובתם; אולי סלאם פיאד יצליח. אולי הם למדו משהו. זה או זה, או לתת לאיסמעיל הנייה תפקיד בכיר בממשלת ישראטין (הזכויות שמורות למועמר קדאפי).

ישראל, כמובן, יכולה לנסות לטרפד את המהלך. היא השולטת בשטח. היא יכולה להטיל מצור כבד ולמנוע הכנסת מזון ותרופות. היא כבר עשתה את זה בעבר. אם זה הכיוון שישראל תלך אליו, רצוי שמישהו יעלה מחדש לדיון את הצעה 181, זו של הכט' בנובמבר, ויזכיר שהיא הקימה לא את ישראל – כמקובל לחשוב כאן – אלא שתי מדינות: יהודית וערבית. אם ישראל לא מכירה במדינה הערבית, שזוכה להכרה בינלאומית, אז אולי הגיע הזמן לבטל את החלטה 181 ולהפסיק את לגיטימיות קיומה של ישראל.

נשארת בעיית המתנחלים. עידן לנדאו הציע, בבלוגו, לא לפנות את המתנחלים, אלא פשוט להודיע להם על תאריך העזיבה, שמגיע להם מענק אם הם יואילו לשנע את עצמם עד אותו תאריך ושום דבר אם לא יעשו זאת, ופשוט לסגת. לדעתי הרעיון הזה לא מעשי, ולו מנסיון הפייה-נואר באלג'יריה: משעה שתודיע ישראל על הנסיגה, המתנחלים הקנאים – עם תמיכה שקטה ושקטה פחות ממתנחלי-איכות החיים – יתחילו בשורה של פיגועים כנגד פלסטינים, במטרה להפוך את האזור לעוד יותר גיהנומי מכפי שהוא ולגרור פיגועי נקם פלסטינים, שימוטטו את הנסיגה. זה, צריך להזכיר, היה ההגיון שמאחורי הפיגוע של גולדשטיין, והפלסטינים הוכיחו שהתרגיל הזה עובד היטב. יהיה צריך לפנות אותם, את כולם – ויש להתחיל דווקא מהגרעין הקשה, אותו ראשית כל יש לפרוק מנשקו. אם הם מרגישים לא בטוחים בלעדיו, הם תמיד רשאים לחזור הביתה, לישראל.

צריך יהיה אומץ פוליטי נדיר כדי לעשות את זה. בהחלט יתכן שיהיה צורך בתותח קדוש, או בסוללה של הוביצרים מבורכים, כדי להשלים את המהלך. אומץ פוליטי איננו בנמצא, כידוע; ניאלץ, על כן, להסתפק ביאוש פוליטי, בתהום שבסופה ממתין גורלה של רודזיה. ישראל הוכיחה פעם אחר פעם שהיא מבינה רק כוח, ולפלסטינים יש הזדמנות ייחודית להפוך חולשה לכוח. סלאם פיאד, הכט' בנובמבר חל בעוד שבוע; נצל את התאריך ההיסטורי והכרז על מדינה פלסטינית.

מספיק ליהגנו; יוטלו נא הקוביות.

הודעה מנהלתית: ביום חמישי הקרוב ארצה על היסטוריה אלטרנטיבית יהודית. ההרצאה תיערך בשעה 20:30, ברח' מסילות ישרים 7 בירושלים. המעוניינים להגיע מתבקשים לאשר מראש את הגעתם במייל לכתובת[email protected] , ולהצטייד בחמישה שקלים לצרכי מימון מזון ומשקה.

להלן הטיזר:

ההיסטוריה היהודית המקובלת בנויה על תפיסה תלמודית: "מפני חטאינו גלינו מארצנו". אף מילה בפסוק הזה איננה נכונה. לא היתה גלות, והחורבן המדיני לא נבע מחטאים אלא מסגידה רבה מדי.

העליה הגדולה מבבל שלא היתה, הבור ההיסטורי בין הפרסים לחשמונאים, מלחמות האזרחים ומשיחי השקר, הבגידה הגדולה של כותבי התלמוד, המלחמה חסרת הסיכוי נגד הרומאים, משיח השקר בר כוזיבא, המיתוס של עם יהודי שתמיד נרדף – כל אלה אינם היסטוריה עתיקה, הם מיתוסים חיים ונושמים, והם מרעילים את סיכויי השרדותה של מדינת ישראל.

(יוסי גורביץ)

רסיסי סוריאליזם

לנשיאנו האהוב קפץ השימון. הוא שוב דוחף את עצמו למרכז הבמה, שוכח לחלוטין שהמקום היחיד שאליו מותר לו לדחוף את אפו הוא ממחטתו. שוב הוא רוכב, שוב הוא יוזם תוכניות מדיניות. סיעות הימין תוקפות אותו בשצף קצף, ופתאום אתה מוצא את עצמך משתוקק למקלחת, לאחר שמצאת את עצמך מסכים עם זבולון אורלב.

* * * * *

בית משפט צבאי קבע שמשה תמיר הוא שקרן – "לא אמר אמת", בניסוח המכובס – ושאמינות היא ערך עליון בצה"ל. באופן תמוה, לא בעט בית הדין את תמיר מהצבא, ולא גזר עליו עונש מאסר, אלא הסתפק בהורדתו לדרגת אלוף משנה – ומסיבות שאינן ברורות לבני אנוש פשוטים, בשלילת רשיון הנהיגה שלו. זו החלטה משונה; תמיר עצמו לא גרם לתאונה, ממילא יש לו נהג בוס (היחיד שיצא בסדר מכל הפרשה האומללה), ולא ברור מה יעלה או יוריד רשיון הנהיגה שלו. כנראה שזה היה אמור להסתיר את העובדה שעל עבירות חמורות, שקצין זוטר או נגד נכלאים ומודחים בעטיין, הוא לא יישב ולו יום אחד בכלא.

פעם, מזמן, זרק בן גוריון מהצבא את אורי בן ארי. הלה, רצוי להזכיר, היה קצין קצת יותר חשוב בתולדות צה"ל מאשר משה תמיר. גם הוא ראה הרבה אש ואכל הרבה אבק – אבל, בניגוד לתמיר, גם הצליח לגרד כמה הצלחות בשדה קרב משמעותי טיפה יותר מאיזו קטטה חמושה בדרג כיתתי. ובכל זאת, כאשר אחד מפקודיו נשפט על גניבת שק סוכר, וטען שבן ארי ידע על כך, בן גוריון העמיד בפניו את הברירה לפרוש או להשפט. בניגוד לתמיר, בן ארי לא ביצע כל פשע; הוא לא קשר כנגד הצבא והציבור; הוא לא השתמש בפקודיו כדי להציע שוחד לאזרח בו פגע בנו; הוא פשוט הסתכל הצידה כשהיה צריך להיות ישר. אז זה הספיק.

היום התראיינה שורה ארוכה של קצינים – בעילום שם, כמובן, כי הם מוכנים לסכן הרבה עבור עם ישראל או חברים, אבל לא את הקריירה – וייללה עד הירח על הנזק שנגרם לבטחון ישראל בשל העובדה שבית דין צבאי לא היה מוכן להתעלם מפשעיו של הבט"שיסט הכזבן. התפיסה שלהם אומרת, בעצם, שאם אתה קצין צבאי עם כמה הצלחות קטנות על החגורה, צריכים לסלוח לך על פחות או יותר הכל. הדרגות מעל לחוק, הדרגות גם מעל למוסר – בקצרה, מוסר של כנופיה חמושה, שלא קלטה מעולם שהדרגות גם מחייבות. והתקשורת, כמובן, מתמסרת בחדווה.

* * * * *

תמיר יוכל כנראה בקרוב להוסיף את ראשי התיבות "מיל'" אחרי תוארו, אבל הוא תמיד יתגעגע לימים שבהם שיגר מסוקים והרג חשודים. האדרנלין, הו האדרנלין. מי שעדיין מכור לו הוא רב אלוף במיל' בוגי "משה" יעלון. הלז משמש כעת בתפקיד הריק – שנתפר למידות האגו של אביגדור ליברמן – של "השר לענייני אסטרטגיה".

האמת, מבהיל למדי שהוא משמש בתפקיד הזה. הוא מפנטז שמשטר האייטולות "רוצה להרוס את ישראל כצעד ראשון לקראת הבסת הליברליזם בעולם", בעוד שהמשטר מנסה נואשות לספק דלק ועבודה לנתיניו, והמועמד שלו – מחמוד אחמדניג'אד – מסתכן בתבוסה של ממש מחר.

לבוגי יש פתרון. הוא רמז לקהל מאזינים אמריקני שהפתרון לבעיית משטר האייטולות הוא סיכול ממוקד. זה הרי עבד כל כך טוב מול החמאס. בהתחלה אתה בוהה, אחר כך אתה צוחק, אחר כך אתה בוכה, אחר כך אתה בודק שוב מה הסיכויים שלך לקבל נתינות קפריסאית. (לא משהו, אגב).

* * * * *

אבל אם שנתך נודדת בלילות, הרי זה משום שפסיכופט שגורם לרוברט מקנמרה להיראות כקדוש ישר ואוהב אדם שורץ בתפקיד שר הבטחון. בוגי אולי מפנטז, אבל ברק כבר הגיע כמעט לשלב הביצוע של חיסולו של סדאם חוסיין. אלוהים יודע מה היינו מרוויחים מזה, אבל זה נורא מאצ'ואיסטי ושושואיסטי. כמעט 17 שנים אחרי, הרמטכ"ל של צאלים ב' – ששיקר לכנסת על תפקידו בתרגיל ועל עצם נוכחותו, ולפעמים אני תוהה איך היתה נראית ההיסטוריה שלנו אילו הכנסת היתה עושה משהו בנידון – הוא היום שר הבטחון.

והוא כבר חולם על המלחמות הבאות. הוא מבטיח לנו שהן תהיינה קשות יותר מהתרגיל האוגדתי "עופרת יצוקה", ושהפעם אשכרה יהיו לנו נפגעים. קיומה של המלחמה הבאה הוא, כמובן, נתון; הוא נתון מאז 1949, כשביטחוניסטים הזהירו מפני "סיבוב שני".

הוא מזהיר מפני העברת נשק אמריקני ללבנון, משום שהוא עשוי להגיע לידי חיזבאללה – כמסתבר, ברק כבר חושב על הסיבוב הבא שם. פעמיים לא הספיקו, כנראה, ו-18 שנים של שריצה ברצועת הבטחון – ולברק היה חלק נכבד בכל זה – לא שכנעו את הנפוליאונצ'יק שאין לנו מה לחפש שם. אז כנראה שנצא לעוד סיבוב, ואחרי זה ברק יסביר למה גם התבוסה הזו היתה הכרחית, ואיך צה"ל יצא חזק יותר ממנה.

* * * * *

אלוהים יודע מה הם שותים שם, במטכ"ל, אבל בניגוד לאימרה המפורסמת של לינקולן על גראנט – "בררו איזה וויסקי הוא שותה, ושלחו מיד ארגז לכל הגנרלים שלי" – דווקא לא רצוי לשתות מזה. אולי כדאי להזעיק את מחלקת התברואה.

עוד במיל' אחד, יוסי פלד – שפעם, מזמן, נראה כמו אדם שפוי למדי, עם נטיות ימניות סבירות – משמש כשר. בניגוד לבוגי, הוא אפילו לא יכול להעמיד פנים שהוא עושה משהו: הוא שר בלי תיק. ובכן, פלד הציע השבוע שאם הממשל האמריקני ימשיך בשלו, ישראל צריכה להטיל עליו סנקציות.

התקשורת האמריקנית בהלם קל. פלד הציע, כמסתבר, להפסיק לרכוש נשק וציוד אחר מארה"ב, למכור ציוד צבאי רגיש לאויביה של ארה"ב, לספק להללו בסיסים ושירותי מודיעין, ולקנות מטוסים דווקא מצרפת. כאילו שצרפת תרצה למכור משהו למדינה שפלד הוא אחד משריה.

פלד הציע, בנוסף, שישראל תתערב בבחירות בארה"ב ותפיל חברי קונגרס התומכים באובמה, ותפעיל לחץ על יהודי ארה"ב כדי שירסנו את הנשיא שלהם. שלוש ציפורים ביריה אחת: פלד הצליח, במכה אחת, להבהיר – למי שעוד לא הבין – שישראל איננה נכס אלא נטל אסטרטגי לארה"ב, לחזק את התפיסה שהיא מעורבת הרבה יותר מדי בפוליטיקה הפנימית האמריקנית, ולהפוך את יהודי ארה"ב לגיס חמישי, מריונטות של משטר הליכוד. לא רע למכתב אחד. לא רע בכלל.

* * * * *

אה, כן, ערביי ישראל: אם מישהו בלע בטעות את התעמולה הציונית הרשמית, האומרת שהמיעוטים החיים בישראל הם שווי זכויות, בא שר הפנים אלי ישי והעמיד אותו באדיבות על טעותו.

ממליך המלכים כנראה מריח בחירות. זה ההסבר הפשוט לתזזית התקשורתית שלו בימים האחרונים. ובכל זאת, אפילו במונחי ש"ס, הוא קצת הגזים. הוא ביטל תכנית לבנייה במזרח אל קודס – בניה שלשם שינוי מיועדת לתושבים הכבושים של המקום. היא גם אמורה היתה לשפר את רמת השירותים בחלק של עיר שישראל מעמידה פנים שהיא שלמה. זה, כמובן, לא יעלה על הדעת.

וכדי שאף אחד לא יוכל לומר שהוא לא מבין מה קורה כאן, פקחי העיריה התחילו לחלק צווים כנגד בתים שנבנו באופן בלתי חוקי. וזאת, כאמור, כשאין אפשרות לבניה חוקית. אחר כך לא נבין מה הם רוצים ומאיפה חטפנו את זה.

* * * * *

סיעת ישראל ביתנו הפילה את חוק ברית הזוגיות, למרות שאם היתה מפעילה את מלוא כובד משקלה, ההצעה היתה עוברת. הגיבור הגדול אביגדור ליברמן לא הגיע למליאה. מציע החוק, איזה טיפוס מקדימה, הצביע נגד אותה הצעת חוק לפני פחות משנה. כל מילה מיותרת.

בשני המקרים הסיבה היתה משמעת סיעתית.

* * * * *

השבוע החליטה הפרקליטות, באיחור אופייני, להעמיד לדין את רוצחיו של המחבל והבוגד עדן נתן-זאדה. אבל, פחות או יותר בו זמנית, ארבעת קורבנותיו של נתן-זאדה נעלמו מאתר ראש הממשלה. בימי אולמרט הם היו שם, קורבנות טרור (אם כי במעמד משני – כדי לקרוא את נסיבות טביחתם צריך היה, בניגוד לכל מקרה אחר, להקיש שם משתמש וסיסמה); בימי נתניהו הם נעלמו. ואולי לא היו הדברים מעולם? ממילא, העיסוק הישראלי בפרשה הוא בקורבן האמיתי, היהודי המסכן שבוצע בו לינץ' על לא עוול בכפו.

* * * * *

מזג האוויר מחר צפוי להיות, כותב "הארץ", "נוח יחסית". איזה דיוק מביע ה"יחסית" הזה.

(יוסי גורביץ)

למי מותר להשוות, מתי חסימת כביש היא טרור, צבא ההגנה למתנחלים, והקלות של "התקפה": ארבע הערות על המצב

 

אסור להשוות, אלא רק כשמותר: שמעון פרס, נשיאנו, משמש בשבועות האחרונים כשכבת ההגנה של בנימין נתניהו, ומרכך את תדמיתו – ואת תדמית שר החוץ שלו – בעולם. על פניו, זו התערבות גסה ובלתי ראויה של נשיא בפוליטיקה. אבל זה שימון. התרגלנו. מי שהופתע מתפקידו החדש של פרס, לא צריך היה להיות מופתע: הוא ביצע אותם תפקידים עבור אריאל שרון.

יכולת ההפרזה של פרס עבדה שעות נוספות בפגישתו עם ברק אובמה – או, ליתר דיוק, בדיווחים שפיזר פרס על אותה פגישה. לדבריו, הוא אמר לאובמה ש"אחמדניג'אד הוא קטסטרופה לאיראן, לעולם הערבי ולעולם כולו". אחמדניג'אד מחזיק במעט מאד סמכויות בפועל, ואם אפשר לטעון – בקושי מסוים – שמדובר ב"קטסטרופה לאיראן", הרי שהוא ודאי פחות "קטסטרופלי" לדימויה מאשר, למשל, שר החוץ אביגדור ליברמן לדימויה של ישראל.

פרס אמר עוד שישראל "איננה יכולה שלא להשוות" בין אחמדניג'אד והיטלר. האמנם אינה יכולה? הנה כמה הבדלים. היטלר היה שליט יחיד, כמעט כל יכול, בגרמניה; הוא לא עמד לבחירה מחדש. אחמדניג'אד מחזיק בכוח מוגבל הרבה יותר, והוא יעמוד לבחירות בקרוב. כלל לא בטוח שינצח בהן. על ההבדלים בעוצמה הצבאית והכלכלית של איראן ושל גרמניה הנאצית מיותר להרחיב את הדיבור. ההשוואה הזו נעשית נלעגת במיוחד כשמשווים את כוחה של איראן, מעצמה גרעינית בהתהוות, ובין כוחה של ישראל – שלפני 20 שנה ויותר כלאה אדם ל-18 שנה (והאריכה לאחר מכן את מעצרו לשארית חייו), משום שחשף את העובדה שיש לה 200 פצצות גרעין. יש לציין שקשה להניח שגילויו של מרדכי ואנונו גרמו לישראל להפסיק ולייצר פצצות נוספות, כך שאם בין אמצע שנות השישים ואמצע שנות השמונים יצרה ישראל 200 מהן, לא יהיה מוגזם להניח שכעת יש לה כ-400 מהן.

אבל ראוי להתמקד בנושא ההשוואה. בישראל טוענים תמיד ש"אסור להשוות" שום דבר לנאצים. לאחרונה פוטר מדריך ביד ושם, משום שהעז לציין את העובדה שהמוזיאון בנוי על אדמות גזולות, ושהוא משקיף על מקום שנקרא פעם דיר יאסין, שלוחמים ישראלים ביצעו בו ב-1948 משהו שפרס ודאי היה מגדיר כ"אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד". ישראל תמיד השוותה את אויביה, מנאצר והלאה, לנאצים. בן גוריון, האיש שלא הסכים שבתעודת הזהות שלו יהיו מילים בערבית, האיש שבתנועת יד מפורסמת התחיל את הטיהור האתני של ערביי ישראל, נהג להשוות אפילו את מנחם בגין לאדולף היטלר.

ישראל תמיד אהבה להשוות את מעשיהם של אחרים לנאצים. האיסור הוא, כמובן, על השוואה של מעשיה של ישראל עצמה – ועל השוואתן של שואות אחרות לשואה היהודית. ישראל היא מכחישת שואה מובהקת – בכל האמור לשואה הארמנית, לשואה האוקראינית, לשואה הצ'צ'נית ולשואת רואנדה. אמור מעתה, ה"אסור להשוות" הוא אמצעי לשימור ההתקרבנות היהודית ותו לא.

מתי זה טרור: לפני שבוע הודיעה המשטרה בקול תרועות ומצילתיים, שעצרה תשעה ערבים ישראלים כחשודים ב"טרור". חלף שבוע, ומישהו בפרקליטות התעשת – והתשעה, שמיוחסת להם הפלת עמוד על כביש ותקיפת רכב באבנים, לא מואשמים כעת בטרור אלא בהתפרעות גרידא. אבל הכותרות על "טרוריסטים" מקרב ערביי ישראל כבר עשו את שלהן. הדו קיום השברירי גם כך נסדק עוד קצת.

חסימת כבישים היא אמצעי מקובל בהפגנות בישראל. היהודיסטים עשו זאת שוב ושוב במהלך המאבק נגד ההתנתקות. התיאו-פאשיסטים שלנו נקטו בעוד שלל אמצעים, משפיכת שמן על כבישים כדי לגרום לכלי רכב להחליק, הנחת פצצות-דמה והודעה על חפץ חשוד, הצתת כלי רכב עמוסים בדלק וחומרי תבערה באמצע כביש, ונסיון ממשי מאד לפוצץ צובר גז. אז זה לא היה טרור, שהרי המבצעים היו יהודים כשרים.

צבא ההגנה למתנחלים: ביום שישי, עצר צה"ל פעילי שמאל שניסו למחות על הקמת מאחז בלתי חוקי אי שם באזור קרית ארבע. הם נעצרו משום שהגיעו לאזור, למרות שהיה "שטח צבאי סגור".

גם מתנחלים הגיעו למקום, ואף התעמתו עם המפגינים. הם לא נעצרו. הם גם שבו לאחר מכן. זו לא הפעם הראשונה: כבר ראינו שצה"ל פותח באש על מפגינים שמעיזים לפעול נגדו – אבל לא נוקט באותם אמצעים כלפי מפגינים שנמצאים "בצד שלו", אף ששניהם עוברים על צווי "שטח צבאי סגור" באותה מידה.

כל זה, מבלי לציין את העובדה שאף שהמאחז מוגדר כבלתי חוקי, החיילים ממשיכים לשמור עליו 24 שעות ביממה. כל כך התרגלנו לזה, ששכחנו עד כמה זה מדהים: כוחות שמירת החוק מזהים פעילות בלתי חוקית – ולא סתם בלתי חוקית, אלא כזו שיוצרת צרות דיפלומטיות למדינה – ובמקום לעצור את הפושעים הם… מעניקים להם הגנה מלאה מסביב לשעון. הגנה שאזרחים מן השורה, ראוי לציין, דווקא לא מקבלים. ואחר כך, כמובן, מגיעה הטענה החצופה שהצבא הוא "לא ארגון פוליטי" ושהוא "לא בורר את משימותיו".

זו לא "התקפה": שגריר ישראל בספרד נתקל בשבוע שעבר באחד האלמנטים הנחותים ביותר שבמין האנושי – אוהדי כדורגל – והללו קראו לעברו קריאות גנאי, ביניהן קריאות אנטישמיות.

לא נעים. אבל הכותרת היתה "שגריר ישראל בספרד הותקף על ידי אנטישמים". אפשר היה באותה מידה, וכנראה ביתר דיוק, לטעון שהוא "הותקף על ידי אוהדי כדורגל שיכורים". אבל לא משנה. מה שחשוב שהוא שהכותרת היא שקרית לגמרי.

השגריר, רפי שוץ, כלל לא הותקף. למעשה, זה עולה בבירור מהכתבה: "המאבטחים, שחששו שהאירוע יידרדר לאלימות פיזית, מיהרו לפנות את השגריר מהמקום". אבל הכתבה מתייחסת לאוהדי הכדורגל כאל "תוקפים", למרות שתקיפה בבירור לא היתה כאן.

הבלבול הזה – בין קריאות גנאי ובין התקפה – נפוץ למדי. למשל, בשעתו נטען שאיתמר בן גביר "תקף" את לימור לבנת, בשעה שהוא רק קרא קריאות גנאי נגדה – שזו לחלוטין זכותו הדמוקרטית. הסרטון של האירוע, שראיתי בשעתו אך לצערי קשה למוצאו כעת, הראה תמונה הפוכה משהו: המאבטחים של לבנת תוקפים את המפגינים. (וזאת מבלי לדבר על האירוניה שבתלונותיה של לבנת על כך שקריאות גנאי נגדה הן תקיפה, בהתחשב בעבר שלה-עצמה כתוקפת מפגינים).

לאחרונה, עצרה המשטרה אוהדי כדורגל, ממתנגדיו של ראש עירית תל אביב חולדאי, משום שהללו קראו לעברו קריאות גנאי והניפו שלטים בהתאם. המשטרה טענה שמדובר ב"סכנה לשלום הציבור". בית המשפט סבר, מסיבות שטרם הובררו, שמותר לאזרח במדינה חופשית – גם אם הוא חולה במחלה מסוכנת, כמו אהדת כדורגל – לחשוב ואף לצעוק שפקיד ציבור הוא "דיקטטור", ושדווקא אין בכך סכנה לציבור. הגיע הזמן להפסיק את ההיסטריה הזו. אלימות היא אלימות, דיבור הוא דיבור.

(יוסי גורביץ)

משוחרר מכבלי האמת


יום אחד התעורר אהוד ברק, וגילה שהפך לשרץ ענק. לבן דמותו של שמעון פרס, אם לדייק.

אתה בוהה במה שמתרחש עכשיו במפלגת העבודה, ונקרע בין "לא יכול להיות" ובין "מפלגת העבודה, למה אתה מצפה". מצד אחד, באמת לא מפתיע שאושיות האומה פואד, בוז'י ושמחון זוחלים לממשלה. הם היו יושבים בממשלה גם עם אסד. הם לא מסוגלים אחרת. מישהו זוכר מתי בפעם האחרונה פואד לא היה באיזושהי ממשלה? היתה הפוגה קצרה, בממשלת שרון השניה, ועוד אחת בסיבוב הקודם של נתניהו. אלה אנשים חלולים, תאבי-שררה, שאף אחד לא ציפה מהם לכלום.

גם הציפיות מאהוד "הזגזגן" ברק לא היו גבוהות, אבל לעזאזל – האיש מתגולל בביבים. לפני כחודש הוא דיבר על "בניית העבודה מהאופוזיציה". מיד לאחר מכן הוא התחיל לחתור לכניסה באיזושהי צורה לממשלת נתניהו. ביום שישי הוא ירה בעורפה של האמינות שלו: הוא אמר לנחום ברנע שהוא "לא עבד למילים". כלומר, בניסוח מנומס פחות, למילה שלו אין שום ערך. אז למה שמישהו יאמין לברק כשהוא אומר שהוא לא יפרוש ממפלגת העבודה אם יפסיד בהצבעה?

בדרך הוא משתמש בכל טריק שפל, ומגוחך, אפשרי. שאול אמסטרדמסקי חושף כיצד ניסה ברק להפיץ ידיעה "בשם הכתב" שמכפישה את יריביו – שיצאה ממשרד הבטחון דווקא, ואיך כמה וכמה כלי תקשורת בלעו את הפתיון. רביב דרוקר מסביר מדוע דווקא ההסכם הקואליציוני בין העבודה לליכוד לא פורסם: רצונם של תומכי ההסכם (מהמגוחכים שנכתבו בישראל) לעשות עוד כמה ספינים לפני ההצבעה הערב. התנהלותו בהקמת "צוות משא ומתן" – הוא עבד קשה, הצוות; הוא השלים את מלאכתו תוך 24 שעות – בשעה שמרכז המפלגה טרם הצביע בנושא היא נסיון בוטה, צורם, להפעיל לחץ על מרכז המפלגה. בדרך הוא משתמש בביטויים שלא נשמעו כמוהם במערכת הפוליטית בישראל: ראש הממשלה המכהן, לשיטתו של ברק, מפעיל "נסיונות פאתטיים, אותם מתקשה אולמרט להסתיר, [כדי] לפגוע בשר הבטחון".

העניין שהוא שלולמרט דווקא צדק. הוא לוקה בקללה משונה: הוא מסוגל לומר את כל הדברים הנכונים, תוך שהוא נטול כל יכולת לבצע אותם ונטול כל סמכות מוסרית להשמיעם. לממשלה בראשות נתניהו, שלא מסוגל לומר "שתי מדינות לשני עמים", שלא יהיה מסוגל להגיע להסכם שלום אפילו עם סוריה – הסכסוך הפשוט יותר – יש אפס יכולת ליצור מאמץ בינלאומי נגד איראן.

הכל יודעים מדוע כלה נכנסת לחופתה. לכולם ברור מדוע נתניהו זקוק לברק: הוא יעשה בו מעשה שרון בפרס, וישתמש בו כעלה תאנה לעולם בעוד הוא מבצע את מדיניות הימין. אילו אכן רצה נתניהו להקים ממשלה רצינית, שמסוגלת לקדם משהו, הוא היה מזמין הן את העבודה והן את קדימה. הוא סירב לעשות זאת. הוא יודע למה. הוא רוצה ללכת עם ולהרגיש בלי.

ברק ואסופת העלובים שתומכת בכניסה לממשלה, לכל ממשלה, מגיעים עם כל התירוצים הישנים. אין לנו מדינה ספייר, אומר ברק, אולי המשפט האומלל ביותר בפוליטיקה הישראלית. לאיזה עם יש מדינה חלופית? הוא מנופף בדחליל המרוט, איראן. כמו כל שנה בעשר השנים האחרונות, גם 2009 מגוייסת, בניגוד לרצונה, לשמש כשנה גורלית בחזית האיראנית. כאילו יש הבדל ניכר מבחינת יכולותיו של צה"ל אם ברק ישמש כשר בטחון או בוגי. גם בתחום שיקול הדעת, אין שום סיבה להניח הבדלים, ואם ישנם כאלה, הם לרעת ברק. הוא מנופף בבובת הוודו של המשבר הכלכלי: הוא חייב להיות בממשלה בגלל המשבר. וואלה. אז למה לא לקח את תיק האוצר? ואיפה הוא היה בחצי השנה האחרונה? עזבו, זה עוד סתם שקר פאתטי בזחילה אל כסא עור הצבי.

ברק שיקר כשאמר שייצא מהממשלה אם ועדת וינוגרד תמצא את אולמרט אחראי לכשלי מלחמת לבנון. הוא שיקר לפני חודש כשאמר שפניו לאופוזיציה. הוא משקר עכשיו, כשהוא אומר שהוא נכנס לממשלה בגלל איראן והמשבר הכלכלי – מה, הוא קיבל מידע שלא היה לו על שני אלה בחודש האחרון – ויפה כתב הבוקר עקיבא אלדר שאין שום סיבה להאמין לו במיתוס "הצעתי הכל, הפלסטינים פתחו במלחמה": גם זה היה כסת"ח שהיה מיועד להציל את עורו בבחירות 2001. בסופו של דבר צדק לולמרט: ברק עצמו לא מאמין בשטויות שהוא אומר. מדובר בנוכל – ובנוכל כל כך גרוע, שהכל מזהים מיד את תרגיליו.

הערה: ביום חמישי הקרוב אעביר שוב את הרצאת מלחמת האזרחים האמריקנית. ההרצאה תיערך בביתה של נועה דרור, ברח' מסילת ישרים 7 שבירושלים, בשעה 20:30. המעוניינים להגיע מתבקשים להודיע על כך במייל לנועה עד בוקר יום חמישי כדי לוודא שיש די מקום. הכתובת היא dror.noa בשירות הדואר של גוגל. ההרצאה כרוכה בתשלום של חמישה שקלים, לכיסוי הוצאות הכיבוד והבלגאן.

(יוסי גורביץ)

פוף, היתה עמימות


האם לישראל יש נשק גרעיני? התשובה הרשמית, אליה הגיע שמעון פרס עוד בימיו של ג'ון קנדי (!), היא ש"ישראל לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון". למדיניות הזו קוראים עמימות, או, מאחר ובשמעון פרס עסקינן, "כן ולא": מצד אחד, פרס מוצג שוב ושוב כאבי פרויקט הגרעין הישראלי, ודוברים ישראלים מרמזים שוב ושוב שיש לישראל אפשרות ל"גמול איום"; מצד שני, ישראל טוענת שאין לה מושג על מה מדובר. גרעין? אנחנו? מרדכי וענונו למד על בשרו כמה מסוכן לערער על הקונספציה הזו: הוא איבד 18 שנים מחייו וחלק ניכר משפיותו.

סוף לכן ולא של פרס? (יצג. התמונה לא הופיעה בטור)

סוף ל"כן ולא" של פרס? (יצ"ג. התמונה לא הופיעה בטור)


שיתוף פעולה בשתיקה של הממשל האמריקני היה הכרחי למדיניות הזו. חלק ניכר מחומר הביקוע שיש בידי ישראל – על פי פרסומים זרים, כמובן – הגיע מארצות הברית. ממשלת ארצות הברית מחויבת, רשמית, למדיניות האוסרת על הפצת נשק גרעיני, ואם ישראל תודה שיש לה נשק גרעיני, היחסים בין שתי המדינות יהיו בבעיה, רשמית על כל פנים: החוק האמריקני אוסר על ארה"ב להעניק סיוע חוץ למדינות המפתחות כלי נשק גרעיניים. הנשיא אובמה התחמק משאלה בנושא לפני כחודש.

עכשיו מתקבל הרושם שהאמריקנים פוצצו את כל קונספציית העמימות: הפטרייה המעשנת היא מאמר רשמי של משרד ההגנה, דו"ח של הפיקוד המאוחד של הצבא האמריקני. בעמ' 41 של הדו"ח (זהירות, PDF), שנחשף על ידי בלוג-ההגנה DoD-Buzz, נאמר כך: "בפועל, יש קשת של מעצמות גרעיניות, שנמתחת מישראל במערב דרך כוחה הגרעיני העולה של איראן, עבור בפקיסטן, הודו, סין, צפון קוריאה, ורוסיה במזרח". ההדגשה שלי. פקיסטן, הודו, סין, ורוסיה כבר הדגימו את כלי הנשק שלהן; צפון קוריאה טוענת שיש לה, ומאמינים לה; ולראשונה מופיע שמה של ישראל, במסמך רשמי, ברשימה הזו.

מה עכשיו? עכשיו צריך לחשוב שוב על הפיל שבמרכז החדר שאיש לא מדבר עליו, הנושא הטכנולוגי בהא' הידיעה של ישראל. יכול להיות שמדיניות העמימות כבר לא עושה את שלה, יכול להיות שכנגד איראן המתגרענת צריך התרעה גלויה יותר. אבל הגיע הזמן לדבר על זה. העמימות הפסיקה להיות אופציה.

(פורסם במקור ב"טכנולוגי על הבוקר". חשבתי שזה מספיק חשוב.)

(יוסי גורביץ)

היידה ביבי

ובכן, זה היה לא צפוי.

בהנחה שקולות החיילים לא יגזלו מנדט מקדימה ויעבירו אותו לליכוד – הנחה בעייתית – יצרו הבחירות מצב משונה. נתניהו עומד בראש הגוש הגדול ביותר, לבני מובילה את המפלגה הגדולה ביותר.

מבחינה חוקתית היתרון – הזמני? – של לבני לא משנה דבר. מה שמשנה הוא מספר הממליצים באוזני הנשיא על ראש ממשלה. המצב כרגע אומר שיש לנתניהו גוש חוסם של 64. ליברמן לא יחסל את עצמו ויזרוק את נתניהו לאופוזיציה.

אפשר, כמובן, להתחיל לדבר על כך שרצוי שתהיה ממשלת אחדות, אולי עם הזנב שנותר מהעבודה. לדעתי חבל על הזמן. זה יהיה עיוות של רצון העם המובהק.

תנו לו למשול, לאיש הקטן שמחפש מרפסת. תנו לו להקים ממשלת ימין מובהק. הרי בעשור האחרון, מאז שהרס אהוד ברק את חיינו, לא היתה פה ממשלת ימין אמיתית. תמיד היה איזה עלה תאנה שמאלי-לכאורה. ממשלת שרון הראשונה השתמשה בשמעון פרס כבובת-פיתום שחיפתה על מלחמת ההתשה שניהל שרון. בממשלת שרון השניה היו תחילה לפיד ושינוי – לא שמאל, אבל דומים – ואחר כך שב שימעל'ה לחיק הממשלה, תוך שהוא מקפיד לנהל משא ומתן על מעמדו כמשנה לראש הממשלה וראש האופוזיציה במקביל. אחר כך הגיע המישמש האולטימטיבי, קדימה, שערבב אנשי ימין מהליכוד יחד עם פליטי מפלגת העבודה ויצר מראית עין של מרכז.

תמיד היה, בקיצור, איזה עלה תאנה. הגיע הזמן להסיר אותו. הבה ניתן לימין למשול קצת. הוא הרי תמיד טוען שהשמאל מקלקל לו; הבה נראה מה הוא יודע לעשות בלי שיהיה שם מישהו שינופף בפרס נובל לשלום או במתינות מיתולוגית כדי לחפות עליו. הבה נראה כמה זמן זה יחזיק. זה ממילא, נראה לי, הכיוון ההגיוני של נתניהו: אם הוא רוצה לפרק את קדימה, אם הוא רוצה לגרום למופז ושאר חסרי החוליות לזחול חזרה לליכוד, הוא צריך קודם כל לייבש אותם באופוזיציה. בדיוק כמו בוז'י ופואד, הם לא בנויים לזה. אנחנו נשב מהצד, עם הפיצוחים, ונתבונן בקרבות שאול בבוגי, שיגמדו את סיפורי התהילה של "עופרת יצוקה".

יהיה רע לתפארת, כמובן. מישהו רע מאד – אלי ישי או אפילו יעלון – יקבל את משרד החינוך. האוצר הממלכתי יבוזבז על גבעות הגדה המערבית, ישיבות יקומו במקום כל עץ רענן, המשבר הכלכלי – מוזר, הוא לא הוזכר כמעט במערכת הבחירות הזו – יוריד לאשפתות מאות אלפי תושבים. הממשלה החדשה תעמוד בפני התנגשות עם ממשל אובאמה.

אבל כך היתה גם 1996: היא הולידה ממשלת ימין. אולי, בהתאם, תהיה לנו גם 2012: יש לקוות שהמטוטלת תנוע שוב, בעוז, אל הצד האחר, שאחרי שתושבי ישראל יבינו מה עומד מאחורי הסיסמאות הריקות של הימין, הם יזרקו אותו לאופוזיציה לשנות דור – או, במונחים ישראליים, לקדנציה אחת לפחות. ואם זה יקרה, אנחנו צריכים להיות מוכנים אז עם משהו מבטיח ומוצלח יותר מאהוד ברק, ועם תכנית חדשה. בינתיים, הבה ניתן לימין הישראלי לעשות את מה שהוא יודע לעשות: להרוס. ובינתיים, נתחיל לתכנן את הבניה מחדש.

(יוסי גורביץ)

ג'ומס קוטל הערפדים

בימים הארוכים עד מאד של הפריימריז הדמוקרטיים, שסירבו להסתיים בפברואר ונמרחו עד יוני, כשקמפיין-הזומבי של בילארי קירטע ממדינה למדינה למרות שכבר במארס היה ברור שאין לה אפשרות להפוך לנציגת המפלגה, קיטרו מספר בלוגרים ופרשנים על כך שאובאמה לא מצליח to drive the stake – היינו, לשלוח את קמפיין האל-מתים למנוחת עולמים.

 

הערפד הישראלי הוא מפלגת העבודה. במשך שלושים שנה מבעתת רוח הרפאים הזו את מחנה השמאל הישראלי בטענה שאי אפשר בלעדיה. מדובר, נזכיר, במפלגה שהביאה לנו את שמעון "סבסטיה" פרס; יוסי "עזוב אותך מרצון העם" ביילין; את חיים "הנשיקה" רמון ורצף קנוניות וויילי-קויוטה שלו עם ש"ס וחרדים אחרים; וכמובן, את הגדול מכולם – את דוחה הבוחרים המהלך, אהוד "מסיר המסכות" ברק, האיש שהצביע נגד הסכם אוסלו ב' ואחר כך הצליח לשכנע אותנו שדווקא הוא יביא שלום; האיש שדיבר לפני שבוע על המתנחלים כעל "גידול סרטני", ואז אישר עוד כמה התנחלויות – שבועיים לאחר שהורה, כצעד מרתיע כנגד המתנחלים, "לבחון צמצום הסעות ואיסוף אשפה במאחזים לא חוקיים"; האיש שדיבר בסוף שבוע אומלל אחד על "מהפכה חילונית" ביום שישי, צמצם אותה לכדי "מהפכה אזרחית" במוצאי השבת, והרג אותה לחלוטין ביום ראשון; האיש שהבטיח להפוך את העבודה למושכת קולות – ומיהר לשריין מקום דווקא לפואד "בנימין" בן אליעזר, כי העבודה בלי פואד זה כמו כלב בלי קרציות, כי האיש הזה, המשוטט בכנסת מבלי שאיש יודע מדוע בעצם, מזה 24 שנים – יותר מדוד בן גוריון – הוא דמותה העכשווית של העבודה: קבלן קולות שמזמן ויתר על הבוחרים, נטול אידיאולוגיה, נצמד לכסא בכל מחיר.

 

הפעם, למרבה השמחה, נראה שזהו זה: העבודה בראשות ברק תבעט סוף סוף למשבצת של המפלגה השלישית, או אף הרביעית, בגודלה. אחרי זה, אפשר יהיה לסגור את הבאסטה העתיקה הזו, ולהכניס קצת אוויר נקי למערכת. בכל מערכת בחירות בעשור האחרון היה נראה שיש, איכשהו, הצדקה לקיומה: ב-2006 היתה הבטחת-הסרק של עמיר פרץ, שבכל זאת היה בה משהו חדשני; ב-2003, העז מצנע לומר דברים אמיצים על הצורך בהפסקת סחרור הדמים, והגה למעשה את תכנית ההתנתקות; ב-1999 – ובכן, ב-1999 היה נתניהו בגלגול הראשון שלו, שנראה הרבה יותר גרוע מאשר ברק בגלגולו הראשון. באיזו מהירות הצליח ברק לבזבז את ההישג הזה, אפשר היה לראות שנה וחצי לאחר מכן, כשחלק ניכר מבוחרי השמאל הראו לברק את הלבן בקלפי.

 

הפעם אין. הפעם אזלו התירוצים. הפעם הגיעה השעה להשליך את ביבר הפוחלצים הזה, פרודיה של גוף פוליטי שכל הסיבות לקיומו אזלו, אל פח האשפה של ההיסטוריה. וכן, הקריאה הזו נכונה גם אם היא מושמעת על ידי עמוס עוז, שב-2001 קרא לאנשים שסירבו להכריע בין ברק ושרון "בוגדים". קואליציית השמאל החדש, שעדיין אין לה שם ונראה שהיא מתכוונת להמלט במהירות שיא מהמותג מרצ, לא נראית כמו מציאה גדולה – כמה חסר שם רן כהן, שדווקא עכשיו החליט לפרוש – אבל אם היא תצליח לארגן לעצמה יותר מושבים מהטראגדיה שהפכה לפארסה, היא תעשה לכולנו טובה גדולה.

 

אבל לקראת 2012, התאריך הסביר של הבחירות הבאות לכנסת, צריך להתארגן מחדש, כי הקונסטרוקציה של ג'ומס ושות' נראית רעועה מאד ולעיתים משונה מאד (אברום בורג? מיכאל מלכיאור? את מי הם מייצגים?). וצריך לתכנן את התארגנות הזו כבר עכשיו. אסור לתת לבחירות לתפוס אותנו בהפתעה.

 

(יוסי גורביץ)