תגית: קריאה

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם – על הספר השני של שירי לנטון

הפוסט פורסם לראשונה ב"עיר האושר"

מתוך המיצג "BOOK II" מאת שירי לנטון

מתוך המיצג "BOOK II" מאת שירי לנטון

"BOOK II" מאת שירי לנטון, מבט מרחוק ומהצד

*

מה רואים?

אישה שוכבת על שולחן עבודה. ראשה ממוסגר בקופסת עץ מחולקת לשני מדורים. בתחתית המדור השמאלי של הקופסא מונח דף לבן שממנו נגזרו המילים BOOK II במדור הימני מונחת ערמת דפים לבנים המסתירים / מכסים את פניה של האישה. אישה נוספת, הניצבת למראשותיה של השוכבת, מעבירה את הדפים במהירות בזה אחר זה, מן הערימה אל מדור הריק של הקופסא. מתוך הדפים המתמעטים מבצבצים נחשפים בהדרגה פניה של השוכבת, שירי לנטון.

זו העבודה השנייה של שירי לנטון שעליה אני כותבת (זאת הראשונה, ואם היא תרשה לי אכתוב גם על שלישית). שירי היא דייקנית גדולה. העבודות שלה צלולות ואינטנסיביות באופן שכמעט מייתר את המילים. ובכל זאת, בקיצור נמרץ:

*

מימוש המטפורה

העבודה מממשת את המטפורה וחושפת את המנגנון הפיסי והתודעתי של הקריאה, איך בזמן שהופכים את הדפים (כלומר בזמן הקריאה), מבצבצות מן הדפים השטוחים דמויות חיות, תלת מימדיות. זהו פלא אמיתי שההרגל משכיח ומקהה, ושירי לנטון מזכירה ומחיה את הקשר הזה בין הפעולה המכנית של הפיכת הדפים לגילוי העולמות החבויים בתוכם.

*

חשיפת המנגנון

אני אוהבת מנגנונים. אני אוהבת את היופי הקריר והענייני שלהם שבולט שבעתיים בסביבה הרגשית והבלתי טכנולוגית בעליל של הספרות. אני אוהבת את ייצוג הזמן בעבודה – ערימת הדפים היא סוג של שעון – את הקצב (בחלק מהתמונות למטה אפשר לראות את המהירות), את הניגוד בין הלובן המופשט התעשייתי של הדף לבין הפנים החמים החיים שבוקעים מתוכו.

אני לא רוצה לומר פייסבוק, גם כי העבודה קדמה לו וגם כי זו שנינה על חשבון העומק.

*

"המפה מעניינת יותר מהטריטוריה" (מישל וולבק, המפה והטריטוריה)

אלה לא רק פנים שבוקעים מהנייר, זה בעצם אי, יבשת חדשה. לשקע המתהווה בערימת הדפים ההפוכים יש איכות טופוגרפית מובהקת. BOOK II הוא המפה והטריטוריה גרסת שירי לנטון (ומתי אמצא זמן לכתוב על וולבק?).

כריכת המפה והטריטוריה של וולבק. על הכריכה: מיכאל דרוקס, דרוקסלנד, מתוך גיאוגרפיה גמישה (האטלס שלי)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, פרט טופוגרפי מתוך התמונה העליונה

*

עמוד קלון, ארון מתים

"לכל יש מחיר, אדוני הצעיר," אומרת המכשפה לדייג בסיפורו של אוסקר וויילד. כשמביטים בפניה הנחשפים של שירי רואים את פלא הספרות. כשמתרחקים מעט נגלה המחיר: הסד, מיטת הקלון שאליה היא מרותקת. אין לי חשק להציג פה תמונות של סדי קלון ומיטות עינויים מימי הביניים, אבל השולחן של BOOK II היה משתלב באופן טבעי. על הפלא הזה של הספרות משלמים בניתוק הראש מהגוף, מהחיים. (וזה עוד טוב; ב-BOOK I הצטרפו דפי הספר לארון מתים שבו שכבה האמנית).

שירי לנטון לא עושה אמנות כרגע. בפעם האחרונה שכתבה לי היא חיה בברלין, שם למדה לטפל בשיטת גרינברג.

I moved to Berlin to do the professional training program of the Grinberg Method. For a many years, I produced art that expressed the way I partition my body into sections, confronted and connected with people by creating loaded situations. Now, in my current studies I'm exploring new ways of relating to and experiencing my body as a whole, rather than in pieces, while continuing to confront and connect with people by creating interesting situations together. I'm finding it very fulfilling and challenging

ואולי על זה העבודה. זה העצב שבו היא נוגעת. היא לא חושפת רק את תהליך הקריאה אלא גם את אחורי הקלעים, את פיסת האוטוביוגרפיה המוצפנת גם בספר הכי בדיוני.
(נו, התכוונתי להיות יותר קלילה אבל כך יצא.)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף – ככה זה מתחיל (לחצו להגדלה)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף. אפשר לראות את המהירות. (לחצו להגדלה)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף (לחצו להגדלה)

-

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף. היופי האר-נובו'אי של המגזרות הטופוגרפיות. (לחצו להגדלה)

* שם הפוסט מושאל מכאן

***

עוד באותו עניין:

רבקה הורן, מסכה

על שיר של ביאליק ועל איור של בתיה קולטון

הצמידים של שירי לנטון

עוד (הרבה) רשימות עם התגית מיצג

*

ובלי שום קשר (אולי קצת):

הפרפורמר האנושי – סיבוב III
סדנת מחקר מעשי לרקדנים ויוצרים-מופיעים בהנחיית שרון צוקרמן ויזר תפתח ב21 ליולי.
"מכיוון שכבר מותר להסתכל לקהל בעיניים, ומכיוון שמותר לרקדן לדבר ולשחקן לזוז, ומכיוון שנהיה הרבה יותר קשה להגדיר מחול:
הטכניקה אליה אנו נדרשים כפרפורמרים עכשווים כוללת ארסנל חדש ומורחב: "נשק האנושיות".
מטרת סדנה זו לאפשר מרחב אישי לתרגול, חיפוש וחשיפה 'פיסיו-מנטליים' בכדי להרחיב את מנעד הנוכחות שלנו כפרפורמרים ולשפר את הידיעה שלנו והבטחון במעברים ובשילוב בין תנועה/פיסיות לנוכחות בימתית/ being. דרך עשיה והתבוננות נחשף לאמצעים השונים והאישיים לפיתוח ושליטה באנושיות הבימתית."
לשאלות ולהרשמה [email protected]

היטלר: שאל אותי כיצד

לא התכוונתי, אבל יצא מחווה לקרן.

1.

ראשית, הכותרת. מוחלטת, דפניטיבית. זה לא "עלייתו ונפילתו של היטלר", ולא "רוע ירקרק". סתם "היטלר". קשה לדמיין כותרת יומרנית יותר. כנראה שאין. "היטלר" הוא כמו "היטלר וזהו" או "רק היטלר" או "היטלר, כל מה שרציתם לדעת על".

ספרים אחרים, עם כותרת דומה, לא היו יוצרים את אותו האפקט. נסו לגלגל על הלשון את "סטלין" או "אטילה". קרוב, אבל לא זה. אי אפשר לכתוב ספר על היטלר מבלי שזה יהפוך לעוד ספר על היטלר, כלומר ייכנס לספרייה המתרחבת של עשרות או מאות או אלפי הביוגרפיות שנכתבו עליו. צריך אומץ להיכנס לספרייה כזו עם רק "היטלר" על הלשון.

2.

לקרוא ספר על היטלר. אתה מכיר את הסיפור, לפחות בגדול. אם לא דחפו לך את הסיפור הזה עד כה, כנראה שלא דחפו לך סיפורים בכלל. יש לך בראש דמוקרטיה מתגוננת, אנשלוס, גרינג, גבלס, נאצים, מלחמת עולם, פנצרים, חורף רוסי, בונקר, התאבדות. אתה מחזיק תוואי סיפור כללי, בנקודות מסוימות פרטני יותר, בנקודות אחרות מעורפל, שנראה קצת כמו מפות המלחמה בספרים, עם חצים עבים שנעים ממרכז אירופה לעבר צרפת ורוסיה (ופולין, הריין, אוסטריה, צ'כיה וכו'). ופתאום לקרוא את זה, ולראות איך כל אחד מהחצים העבים הללו מתמלא פרטים קטנים, משתנה קצת בקצוות, מתקרזל במפתיע. וגם זו, אתה יודע, חוויה שמיוחדת לנושא המסוים הזה, תוצאה ישירה של מידע שהצטבר במשך שנים, שעבר פורמליזציה נוקשה בספרי לימוד ותוכניות בערוץ ההיסטוריה.

3.

איך, ככותב, מחליט אדם לספר שוב את מה שסופר כבר שוב ושוב, ברזולוציות הנמוכות והגבוהות ביותר שניתן להעלות על הדעת? ואיך אתה אמור לקרוא את הדבר הזה? אפילו הזיכרון מתמרד. אתה קורא, מתמלא פרטים ושמות, ויודע שבעמוד הבא תשכח, שכל מה שיוותר מזה הוא תבנית גסה, מצוירת בעיפרון עבה; שמכל השמות והוויכוחים תיוותר לך רק צללית של דינמיקה, רוח הרפאים של הנאציזם שמהלכת אימים על אירופה.

ומיד אתה חושב שזה די דומה גם לעולם, ושמכל הפרטים תמיד נשאר לך רק המדרון. ואז אתה הודף את המחשבה. סימטרית מדי. ובכל הנוגע לנאצים, צפויה.

4.

הספר מתחיל בנבירה טרחנית בעץ המשפחה של אדולף. כמו שער נעול, שתקוותך היחידה לפתוח אותו היא לכרסם את העץ באיטיות. כמו סימן: כאן רציניים.

5.

בערך בעמ' 30, כשהיטלר עדיין אדולף, הוא מתגלה כטיפוס לא נעים. זה כאילו מצחיק, אבל בעצם מפתיע. מאוד. לא רק בגלל ששנים של ספרות ואלוהים יודע כמה מיתוסים פסיכולוגיים מובלעים גרמו לי לצפות לעיצוב אופי הדרגתי או לשינוי חד, מונע טראומה, אלא בגלל שנראה היה שזו חלק מההבטחה של הספר, כשהוא עוד שוכב על המדף, כולו פוטנציאל. איזו סיבה יש לקרוא על היטלר אם לא כדי להבין כיצד היטלר נעשה. אבל לא. הוא נולד חרא. ואם לא נולד כך, היה כך מגיל צעיר מספיק בכדי שזה לא ישנה כלום. זה מהמם, המיזוג המוזר הזה בין ההיסטוריה לבין הספרות. אתה קורא היסטוריה ומצפה לספרות, ואתה מתחיל להבין עד כמה זה כך רק כאשר ההיסטוריה מתנגשת בציפיות הספרותיות שלך.

6.

בערך בעמ' אפס מתחוור דבר נוסף: איאן קרשו מתעב את היטלר. אתה מצפה לזה, אבל עדיין מוזר לראות את זה מתגשם במהלך הקריאה. אתה לא רגיל למחברים ששונאים את הדמויות שלהם, אפילו בקריאת היסטוריה. ואתה יודע שקרשו לא רק מתעב את היטלר, עליו להראות זאת שוב ושוב. כי אי אפשר לדבר על היטלר בטון ניטראלי, ובטח שלא בחיבה. חלק מהמקום המיוחד של האיש הזה בהיסטוריה.

7.

קראתי את הכרך הראשון במהירות, ושמתי לב שהקריאה שלי כמעט תועלתנית. למצוא עצות התארגנות ותעמולה מהנאצים. אני מזדעזע, אבל לא מצליח להפסיק לקרוא כך. רורטי בטח היה אומר משהו על לקרוא כלהשתמש, וזה, כמובן, נכון. אני משתמש בספר, לא רק קורא אותו. חיי, הדברים שהתחלתי לגעת בהם לאחרונה, הם חלק מהפילטרים שדרכם מתמיין הסיפור של היטלר מחדש. אולי לא הייתי שם לב לזה כך, לולא הייתי מזדעזע. כלומר, לולא זה היה היטלר. אבל הקריאה כשימוש שם, והיא מבליטה אלמנטים ומצניעה אלמנטים אחרים, והיא חלק מהאופן שבו הספר הזה הופך לתבניות מסוכמות בזיכרון.

8.

ואז, לקראת סוף הכרך הראשון, עברתי לקרוא את כל ההמשכים של "חולית", מלבד השני, שלא הצלחתי להשיג. וגם אותם קראתי כך, כספרי הדרכה פוליטיים. יש משהו מאוד חצוף בפרנק הרברט, משהו שרק מד"ב יכול לאפשר; "חולית" הם לא יותר מהדגמות עלילתיות לממשלי זן, לעצות הפוליטיות של הרברט עצמו. יוהרה שמוסווית בכסות עלילתית. ואני אוהב את העצות הפוליטיות ואת היוהרה גם, מלבד כאשר אלו מתנגשות בתפיסות שלי.

9.

אני מסיים את חולית, וחוזר להיטלר. אבל לא להרבה זמן. קצת אחר כך אני קורא שוב את "V for Vandetta" של אלן מור. למה בחרתי דווקא את זה? מוצא רמיזות לנאצים למכביר: בחורה שרה קברט קצר, ומזכירה, כשנינות, את "כוח באמצעות שמחה", ארגון הפנאי ותיירות הפנים הנאצי; הסיסמאות של המשטר בקומיקס נראות כהעתק מדויק של הסיסמה של "הנחשול השלישי"; והיו עוד, ועוד כמה שבטח לא ראיתי.

10.

חזרה להיטלר. הוא עולה לשלטון היכנשהו באמצע הכרך הראשון, והכל משתנה. בהתחלה זה מזכיר לי את חוקיות החלום של המציאות. מרגע שדבר מה מתרחש בחלום, לא משנה כמה מופרך, הוא נעשה הגיוני, חלק בלתי נפרד מהחלום כולו. כך גם כאן. היטלר עולה לשלטון, ופתאום היטלר נראה סביר. כך גם כאן, כלומר בארץ. חיילים מכריחים ילד לפתוח תיקים שהם חושדים כי הם ממולכדים, ופתאום יש טורי בעד ונגד. אם זה קרה, זה חלק הגיוני מהעולם.

11.

בכרך השני מתגברת תחושה לא נוחה, שמלווה אותי כבר מאמצע הכרך הראשון. רק אחרי 100 עמודים אני מבין מה זה – אני מרגיש כאילו אני צופה ב"בית הלבן", רק של הרעים. יש בזה משהו משכר, ונראה לי שאני מבין פתאום למה קרשו רצה בכל זאת לכתוב את הביוגרפיה הזו. "אירופה בתנועה," אומר היטלר, וקרשו עוקב אחר האיש שחולל את התנועה, האיש שהתנועה הגשימה עצמה דרכו. זה קצת מזכיר ספרי ריגול פתאום. ספרי ריגול אף פעם לא בנויים רק מאנשים, הם בנויים מבני אדם שהם חלק ממערכות שלמות – מדינות, מוסדות ביטחון, סניפים. וחלק מההנאה נובע מהאופן שבו מערכות גדולות מתמודדות זו מול זו באמצעות אנשים.

12.

אבל פתאום, באמצע האנשלוס, זה נהיה יותר מדי. אני עוצר, ומתחיל לקרוא את "הרפתקאותיהם המדהימות של קוואליר וקליי" (הנפלא, אגב. והתודות לאסף דבורי). ושוב, נאצים. הם בכל מקום.

13.

מדי פעם אני חוזר להיטלר. בקושי עברתי את האנשלוס. הקריאה מטרידה, מוזרה. כתבתי את זה בנקודות, כי כך גם אני חווה את הספר הזה. ואי אפשר אלא להרגיש את הרושם שעשה היטלר על המציאות, לא רק בעצם קיומו של הספר, אלא באופן שבו הספר כתוב. בסלידה המופגנת של קרשו מהיטלר, בהזדעזעויות הקטנות שלי, בהפתעה מהאופי המחורבן של היטלר הילד. היטלר הוא כמו ספינה שטבעה בשלולית, ואתה לא יכול לכתוב אודותיו מבלי לשחות נגד הגלים; ואתה לא יכול לקרוא אודותיו מבלי לחוש את ההדף. כך, עדיין כך.

על הספרות, החיים וההרס

(ובפחות מעמוד!)

 

מחשבות ללא מילות קישור

- הספרות הופכת את הרעש המעצבן בלילה לתוגת מרזבים. החיים יאמרו לעזוב ולישון, לכלכל טוב יותר את משקעי העייפות ומניין המשימות. הספרות מאידך מתפעלת איתי לרגע מתוגת המרזבים. במהרה תטיח בפרצופי, כהרגלה, את עוגת השכבות שטעמה מוכר. מדוע אינך עושה דבר עם תוגת המרזבים? ועל כך תוסיף: ומה תעשה? מה אתה, אלתרמן, עם כיפת הרוך הגדול שמתוחה מעל העולם? כלום לא אמרנו להיזהר מ"להיזהר" (להפוך לס.יזהר)? ועוד תפסוק: עם תוגת מרזבים לא תגיע לשום מקום, חביבי. בטח לא תהיה פולח ונכון ומורכב ודק-מגע בלי לעשות מעצמך עניין. ואני, כשר אוצר נכלם וסוציאל-דמוקרט על מדרגות השיש בואכה דיוני הוועידה, איאלץ להודות שהאנרכיסט אולי מחוצף אבל יש משהו בדבריו. הספרות כאן אינה פעיל הולנדי משולח; היא הצדק שמלווה אותו.

- היא אולי תגיח מסוסה הטרויאני במפתיע, חשבתי מפעם לפעם, אולי בתורת נגיף מוחלש שיוזרק כדי לחסן. במגרש הביתי של החיים, בינתיים, זה לא עובד. אך מתוך הטריטוריה שלה, נטולת הקרקע, זנוב מזנבת ללא רחם. יותר מהכל משיתה הספרות את עולם המושגים שלה, ודנה בכך את שורת המעשים והכוונות לכזו תפלות נרפית ומקוממת, עד שלא נותר אלא להיזכר בנחמה שאינני אדם אמוציונלי.

- על התבוסה במונחי-חיים שבלרדוף אחר מפתח, משקפיים, כרטיס אשראי, אוטובוס דוהר בגב נשבר, מתווסף גם עול כביר של מרחק שלא נגמא במשעולי הספרות. גם זוהרם של רגעים טובים יותר מועם.

- הכל נכון. התותחים הכבדים פוגעים, הדברים נכוחים והחיים והספרות אכן מוציאים זה את זה. אך בחשבון אחרון, כמובן כמובן כמובן, אשרי המציץ והנפגע.

- לצערי איני שותף לדברים המופלאים עד להיאנח שיודעת קרן. עוד לא. אני מכיר וזוכר היטב חיים מחוץ לספרות. יותר מכך, מעולם לא באתי בשעריה כל הצורך. מהרוח שזורעת הספרות בחיים שלי, כרגע, לא נקצרת סופה ניטשיאנית שתיצור משִבְרי הלוחות דבר חדש ונכון. היא נלחמת על חייה, על היקראות הספר שטרם נפתח. בממלכת הספרות איני יותר מגונב גבול, ולא יהיה בכוח כל הביקורות והמוספים והמאמרים שאקרא לאזרחני. חוויית הספרות נדונה להיות חוויה של החמצה.

- הספרות, בקיצור, היא כל מה שנכתב עבורך בדבר הקיסר הקפקאי, המבושש לבוא. והחיים אינם אלא מצבור הסחות הדעת מנוף החלון הריק. עדיין ולתמיד בתודעת המתנה. אבל יחידה אחת מוצלחת של ספרות שליקטת – הגם שטיפה בים הגם שתישכּח או תיקרע בחימה שפוכה – נו, זה כבר משהו. ואם זה דבר מה שכתבת אתה, אללי.

- גם לקרוא גם לכתוב, כשזה מוצלח, משמע לדעת. לא ידיעת לב וכליות של באי עולם מדומיין; לא ניחוש או הרכבת קוביות הונגריות נרטולוגיות. לא לדעת איך, לא לדעת עד כמה, בטח לא לדעת למה. לדעת, ורק לדעת את דבר הידיעה, שמה שאתה קורא, שמה שזה עתה כתבת… וכל דבר אחר בנסיבות, פשוט יהיה, נו, not quite as good.