תגית: פחד

פחד וחמלה

כאשר, לפני חמש שנים, התחלתי ללמוד בחוג לספרות ("תורת הספרות הכללית" דאז), רציתי להישאר באקדמיה. ידעתי שאין בכתיבה כסף, וחשבתי שאם כבר אני הולך על כתיבה, אז עדיף לכתוב ולשאוף, כהכנסה עיקרית, להתיישב על תקן מיותר.

איפשהו באמצע התחלתי ללמד שיעורים פרטיים, אבל כשגיליתי שאני סופר את השקלים לקפה-שחור-שתיים-וחצי-שקלים בגילמן המשכתי ללמד שיעורים פרטיים, כי לא היה משהו טוב יותר. ואז הגיע משהו טוב יותר, והתחלתי לעבוד בחדשות נענע. עבודה זמנית, עד שנסיים ללמוד, שנקבל תואר, שנהיה אקדמאים.

נעשיתי, לגמרי בטעות, עורך/מבזקן/כתב. אפילו נהניתי. נהניתי גם כאשר נהיה כמעט בלתי אפשרי לעבוד וללמוד ביחד, וגם כשגיליתי שעבודה קבועה, במשמרות, רק בקושי השאירה אותי באותה רמת מינוס נצחית, מאושררת מחדש עם כל חודש.

שם, בערך, התחלתי לפחד מהמשכורת. במרחב זמן של אותם חמישה ימים בכל חודש קיבלתי משכורת, שולם שכר הדירה ושולמו חשבונות האשראי. סוף החודש, בשבילי, היה רגע המאזן, ההתאפסות המוחלטת של פלוס השכר ומינוס החיים + בלת"מים.

לא עזבתי. נשארתי גם כשגיליתי שזה לא באמת זה, כל זה, ושלא נעשה כאן ניו-יורקר חדש, למרות כתבה פה כתבה שם. ואז מיטל באה ואמרה "בוא נפתח בלוג".

***

הבלוג נפתח ורץ, ובינתיים עברתי לערוך את האתר החדש של sbc, והמשכורת כבר לא מתאפסת. אולי מספר הבלת"מים ירד. בשיחות עם חברים אני שומע שהסתדרתי. הם צודקים. זה לא הניו-יורקר, אבל ככה זה עבודה, והמשכורת שלי גבוהה משל רובם.

אומרים לי שהסתדרתי, אבל זה לא מרגיש כך בכלל. זו עבודה. ככה זה. הניו-יורקר בניו-יורק, ואני, אני אקדמאי, לא עורך. אתה עובד כדי ללמוד כדי לעבוד בללמוד. אולי. ובאקדמיה – טוב ששאלתם – הסיכויים קלושים כהרגלם. וכל הזמן שורץ שם החשש, שאתה מסרב לקרוא לו בשם. אולי זה לא זה. אולי כך זה יראה תמיד. בלי אקדמיה, רק עריכה.

ומסביב, הכל פשרות. בחיים האמיתיים אתה לא נוגע בניו-אייג' עם מקל, בעבודה אתה עורך חרא רוחני לפי קילו. וזה לא משנה אם זה נענע או sbc, ואם לפשרה קוראים "פרויקט מדוזות" או כתבת השער של קוסמו. אתה לא חייב לאהוב את מה שאתה עושה כדי לעשות אותו טוב ומקצועי. לא בשביל זה שכרו אותך. וזה לא שלא נהנים מדי פעם, מדי פעם נהנים, אבל יש פשרות, ויש משכורת ויש שכ"ד ואשראי ושכר לימוד.

ומה אם זה כל מה שיש?

***

כולם רוצים לאהוב את העבודה שלהם, נועה. לפעמים, הם רוצים זאת עד שהם שמים לב רק מאוחר, מאוחר מאוד, שהעבודה כבר לא אוהבת אותם, ואולי מעולם לא אהבה. והם ממשיכים לרצות, רוצים גם כשהם מטפישים כתבה בשביל יותר כניסות; וגם כשרומזים להם, מי בעדינות ומי לא, שכדאי לעבוד שעות נוספות בחינם; וגם כשהם שומעים לראשונה על "תוכן שיווקי" או רואים איך מורידים כתבה כדי לסגור עסקה עם חברת משקאות מוגזים. הם מנסים נורא, כי, בעצם, זה מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, לפחות בשוק הנוכחי, וכי הם לא מוכנים לספור שוב את השקלים בארנק, לראות אם יש מספיק לקפה.

אבל מה אם זה כל מה שיש? אומרים שהסתדרתי. וזה נכון, לשכבת הגיל הזו. מה יהיה עוד חמש שנים? בממוצע, הסבירות שארוויח יותר נמוכה מאוד. וגם אם כן, גם אם אערוך, נניח, את "סופשבוע" או את "מוסף הארץ", זו תמיד עבודה זמנית. חמש שנים אחר כך, ושוב צריך להתחיל לחפש.

כי זה השוק היום. לא רק שאין "קביעות", אין גם עבודה קבועה. הדור הזה, הדור שלנו, גדל למרוץ עבודות מתחלפות, שזמן השהייה המרבי בכל אחת מהעבודות הללו נמדד בשנים ספורות, כמספר אצבעות יד אחת. אני מפחד.

***

אבל בין נענע ל-sbc מיטל באה ואמרה "בוא נפתח בלוג", ובלוג נפתח. אנחנו כותבים בחינם, ומשתדלים לכתוב הרבה. זה לא הניו-יורקר, אבל מי באמת רוצה לעשות את הניו-יורקר? הניו-יורקר מטאפורה בלבד היה. כאן אין פשרות. אני לא יודע אם א.ד. גורדון היה חותם על זה, אבל הבלוג – שלא מכניס כסף, שעולה כסף, שגובה זמן – הוא המפלט שנותר.

אלה לא רק אנחנו. אלה כל האנשים ההם ברשת, שהמציאו את ה-GNU וגילו שאפשר לעשות קוד פתוח לא רק ב-XHTML, אלא גם באנציקלופדיה, ארכיטקטורה, שירה ובלוגים. האנשים ההם, שעובדים בחינם, בגלל שכאן לא מתפשרים עדיין, ואם נעשות פשרות, הן מסיבות אחרות לחלוטין.

הפרויקט הזה אמור היה להיראות אחרת. רצינו שאנשים יכתבו איך זה, למשל, להיות מפוטרים; איך זה להתפטר, כאשר אתה, כדברי לכטש, נעשה נוכח-נעדר, מדברים על פרויקטים עתידיים, אבל יודעים שאתה לא תהיה בהם; רצינו שאנשים יכתבו על אותה שעה בבוקר, עם הקפה, כשאתה שוקל להעמיד פני חולה; שיכתבו על הפסקת הסיגריה. יצא אחרת, ניאו-מרקסיזם סטייל.

זה לא היה בכוונה, אבל כך יצא. וזה יצא כך כי זה מה שאנשים רצו לומר. הם לא היו צריכים להעלות פוסט בשעה, או לסגור את דף 8 במגזין. הם רצו, וכתבו. ויש פרויקט, ויש בלוג, וגם זו נחמה.

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי העבודה היא חיינו

האינטרטקסטואליות של האוכלעל הבוס פעם ראשונה

אין עבודה בזויה; יש "עבודת סטודנטים"

בשנה ב' ללימודי באוניברסיטה לקחתי קורס אחד, פופולארי וקונטרוברסלי במידה שווה, בשם "כתוב בעיתון: תקשורת ואידיאולוגיה". המרצה: פרופ' טניה ריינהרט. לאחר השיעור הראשון התקשרתי לאמי ובישרתי לה – אמא, את יודעת מה למדתי היום? למדתי שבתנאי השוק הקיימים, אם נחפוץ להגיע אל אותה רווחה כלכלית שהשיגו הורינו, יהיה עלינו להשקיע בדיוק פי אחת וחצי זמן ומאמץ ממה שהשקיעו הם. אמי, כמובן, פקפקה פקפוקים, אבל אתם, נכבדיי, שחיים יום יום את הפער הזה, יודעים היטב מה נכונה הקביעה.

היום, סטודנט ו/או אדם חופשי שחי, גר ואוכל בישראל בכלל ובתל אביב בפרט, מגלה במהרה שכדי לממן את התענוגות הנ"ל, עליו לגלות תושייה ולמתוח למרחקים ארוכים את יכולות האורגניזם שלו. כדי להוציא מפריזמת הדיון מקרים מקוממים של בעלי אבאים עשירים, אנשים ממוזלים חובקי ג'וב זהב ויורשי דירות במרכז תל אביב, וכן על מנת להקטין את שיעור העוולות שגורמות הכללות, אציג מקרה פרטי, היפותטי לחלוטין, וממנו אגזור על הכלל: נגיד, סטודנטית למדעי הרוח? את השנה הראשונה מימנה קרן המשתחררים. שלוש שנות מגורים במעונות הסטודנטים קיצצו את סך הוצאות הדירה לכשליש מן הממוצע התל אביבי, והעובדה שהמעברה הבקטריאלית ממוקמת ברמת אביב השוממה עזרה גם היא לצמצם את הוצאות הבילוי, באין באזור שום דבר, פחות או יותר, שראוי לבזבז עליו שקל. בנוסף, למועדון הצמוד למעונות – הכניסה לדיירים חינם, והמשקה בזול. טוב ויפה. א-מה, אוכלים בכך וכך מאות שקלים, מצלמים מאמרים, קונים שמפו ביותר משעת שכר מינימום, ובמהרה גם מתחילים להאכיל את האוניברסיטה בכמעט אלף שקלים לחודש. בעיה. מה עושים? מוצאים עבודה. וכך מתחילה להתחלק היממה בין האוניברסיטה, לעבודה, לחרישה מאומצת בלילות.

איזו עבודה? "עבודת סטודנטים": בית עסק קטן ונצלן או רשת, שמעסיקים צעירים עם או בלי ניסיון ותעודת בגרות, במשמרות של בין חמש-שש שעות ועד בכלל, בעבודה ממש, ממש מטמטמת. הז'אנר רחב אך אופיו אחיד: בין מיני מלצרויות, סקרים ומכירות, פקידוּת, מזכירוּת ומתן שירות מכל הסוגים, מוצאת הסטודנטית את עצמה מכלה נתח שערורייתי משעות העירות שלה בחולצה משפילה )"לֵב all you need is", "I'm lovin' it"…), תחת בוסים משונים – שבעולם צודק יותר היו מעבירים את ימיהם כשהם רצים בתוך גלגל ומשמשים מושא מרתק לאינסוף מחקרים על פסיכוזות נדירות – ותוך שהיא עוסקת בסט של פעולות מכניות ומטפחת בהתמדה מיזנטרופיה מדאיגה.

"[…] אם להסתכל באופן הפוך על החברה הזאת, הלא הוגנת, הרי שזאת חברה שגורמת לך להתאמץ ככל יכולתך."

שלוש או ארבע משמרות בשבוע נוהגים לעבוד אחינו בעלי השקלים, שמקבלים ליטוף לעו"ש מאבא על בסיס חודשי. הללו עובדים מסיבות נלוזות – החזקת רכב, אוורור הלו"ז, אספקת דמי כיס וחישול האישיות. יתרתנו, בני התמותה, עובדים יותר, ומבכרים לילות וסופי שבוע, שבהם, אם המעסיק מציית לחוק ("אִם" בקפיטל אל"ף), השכר לשעה גבוה יותר. הואיל והסטודנטית היא סטודנטית, משמרותיה נוטות להתקיים בערבים. היום ארוך, הלילה גם, ובין סמסטרים עתירי עבודות ומאמרים, נמתחות כחיוכי שטן תקופות המבחנים. מכאן נובעת האקסיומה הראשונה: תמיד משתוקקת הסטודנטית להתפטר – ותמיד הזמן הכי פחות מתאים לכך הוא ההווה. העבודה אולי ממש מחורבנת, אבל הסטודנטית חייבת לעבוד. חייבת. התסריט נשמע מוכר? גם למעסיקינו.

בקולנוע "לב" בקניון רמת אביב נוהג מנהל המקום להשמיע, בכל ישיבת צוות חודשית, איומי פיטורין פומביים ומכוערים כנגד עובדים רנדומליים. בסניף קרביץ באותו קניון מאלצים את העובדים לשלם מכיסם "חוסרים" בקופה (מיותר לציין ששם, קצת אחרי שבתום שלושה חודשי מרד "התפוטרה" הסטודנטית, התברר שהגנב הוא מנהל הסניף. ב"סינמה סיטי" מפטרים כל חודש-חודשיים את העובד שנמצא בתחתית טבלת המכירות בקופת המזנון – טבלת אימים ממשית למדי, שתלויה בחדר ההלבשה של העובדים. במקומות אחרים משתמשים בידיעת נואשות העובד לעבוד בצורה מתוחכמת יותר.

כן, מעסיקינו יודעים: תמיד בלחץ, לנצח במינוס, אנחנו נסבול בשתיקה חודשים על גבי חודשים של דיכוי. החל ביחס מבזה ("בכניסה לאולם 1 ראיתי פתית של פופקורן. לטיפולך." … אז למה לא הרמתָ אותו?!), עבור בשכר זעום וכלה בהלנתו השיטתית, עוברת הסטודנטית שורת שיעורים מזורזים בביטול עצמי. החלפת מקומות עבודה אקוויוולנטיים מניבה רק עוד וריאציות על אותה התימה, שממנה נגזרת האקסיומה השנייה: אינך מאמינה שאת יכולה למצוא משהו טוב יותר מזה. בהדרגה לומדת הסטודנטית לחיות עם הסתירה: בלימודים כוחה עולה, מוחה מתנפח ועיניה נפקחות לראות; בעבודה היא קטנה ועלובה, בת החלפה וחסרת משמעות.

"רוח רעה מהלכת על עמי אירופה; רוח הבלהות של הקומוניזם"

וכאן מתגלה תופעה מוזרה: הגם שרבים מעובדי ה"מק'ג'ובס" לובשים בשעות הפנאי חולצות עם הדפס צ'ה גווארה, ואפילו יודעים לצטט, פה ושם, מימרות משל מארקס ("הבורגנות עירטלה מזיו-הקדושה את כל מעללי-האדם, שעד כה נערצים היו ומעוררים יראת רוממות"), ואף משל לנין ("האמת היא ערך בורגני") – אין הם נוטים להעז כנגד הבוסים בשעת האמת; הם מ-פ-ח-דים. בחמישה משבעה חודשי עבודה בגלידריית בראוויסימו שליד הסינמטק, עוכבה משכורתן של העובדות עד שנחסם כרטיס האשראי – כשירד החיוב החודשי חמישה ימים לאחר שאמורה הייתה להיכנס המשכורת לבנק. הסטודנטית טרחה ותלתה במחסן טפסים להגשת תביעה לבית הדין לעבודה, שהורידה באינטרנט, אך עמיתותיה דאגו להבהיר לה שלא ייעשה בהם שימוש כי "זה המקום. אם לא מתאים לך – תתפטרי".

הגילוי הגרוע יותר של המגמה, כמובן, הוא אימוץ התפיסה ההיררכית של צוות העובדים: באין תקווה ממשית בנמצא, נוהגים העובדים למצוא נחמה ברעיון הטיפוס בסולם עיוועים של חשיבות ויוקרה מדומות. בסניפי "ארומה" מורשה עובד לצאת מפס ייצור הכריכים והסלטים במטבח, ולהניח את ידיו על מכונת הקפה, רק אחרי חצי שנת עבודה במקום. במקומות רבים נוספים – אם רק לא נהוגה בהן מדיניות תשעת החודשים (שבסופם מפטרים עובד, ומחזירים אותו לעבודה אחרי עוד שלושה, כשאין סכנה שישלים שנת עבודה רצופה ויזכה לקביעות – שבצידה זכאות לדמי רווחה שנתיים, ובעתיד גם לפיצויי פיטורין) – זוכה העובד לקבל עוד שניים-שלושה שקלים לשעה, רק אחרי כשלושה חודשי שכר מינימום, שבהם "הוכיח" את מסירותו המוחלטת למקום העבודה. כך מתקבלת שיטה מנוולת מאד, שלה זיקה מטרידה לצבא, בה "הצעיר", שמתוגמל הכי פחות, עובד יותר מכולם ומקבל יחס "על תנאי"; בסופו של התהליך, משזכה להימנות על ה'פז"מניקים', הוא מצדיק את המסלול – שלו כפופים כעת ה"צעירים" ממנו, פשוט משום שכך נעשה גם לו, ולמה שהוא יצא פראייר.

"אומרים יש בעולם נעורים,/ היכן נעוריי?"

דווקא מתוך השחיקה והקושי עולה תופעת לוואי חיובית: רבים מצוותי העובדים שעליהם נמנתה הסטודנטית מקיימים גיבוש חברתי מאלף וסולידריות א-פרולטרית. הבילוי של שעות רבות כל יום בצוותא עם בני גילנו בתנאים אקסטרימיים, מוליד ניב משותף ובדיחות פנימיות, ומן השנאה הגדולה למעסיקים וללקוחות, ניתן למשוך גם לא מעט נחת.

העובדים מתקרבים זה לזה, מתחברים, ולעתים קרובות הופך הצוות למעגל חברתי מהודק ואמיץ, שעורך מפגשים לאחר שעות העבודה בדבוקה גדולה או קבוצות-קבוצות. אלא שגם האחווה בין העובדים מנוצלת היטב על ידי מעסיקינו, והמגמה בולטת במיוחד בבתי העסק הקטנים.

את החורף הרביעי ללימודיה באוניברסיטה מימנה הסטודנטית בעבודה בגלידריית "בראוויסימו". המקום החזיק רק ארבע עובדות, ולנצח שיווע הצוות, בקול רם, לתוספת של כוח אדם. העבודה עצמה הייתה קשה למדי, פיזית, טכנית ומנטלית, ומה גם שחלק הארי של ניהול החנות השוטף נפל תמיד על כתפי העובדות. כיצד בכל זאת התאפשר הדבר? ובכן, כיוון שזה היה המצב, והואיל שהצוות היה מלוכד בנסיבות חברתיות ו/או רומנטיות, השתגר בגלידרייה מנהג של ביקורי העובדות זו את זו, במשמרת; בימים הקשים הרבים, לפיכך, נמצאו למעסיק באופן קבוע ידיים עובדות בהתנדבות. ושוב, כיוון שחלק הארי של ניהול החנות השוטף נפל על כתפי הצוות, נאלצו העובדות להגדיל ראש עד אינסוף, על חשבון הקטנת הראש של המעסיק. כך, למשל, במשמרות אסוניות, שאירעו בגלידרייה לעשרות (קלקולי מקררים שמחייבים לעמול להצלת הגלידות, מחוץ לרוטינה; נזילה פה, קצר חשמלי שם, הישברות סדרתית של מנעולי הדלתות; ועוד ועוד), מצאו את עצמן העובדות מזעיקות את חברותיהן לעבודה מהבית – לעיתים מהמיטה ממש, כשטלפונים בהולים למעסיקים נפלו על שפופרות סלולריות ערלות. כך, כיוון שהסטודנטית ועמיתותיה לעבודה נאלצו לעזור זו לזו, על יסוד המחויבות החברית ששררה ביניהן, יכלו המעסיקים לישון בשלווה ולערסל בחיקם פלאפונים כבויים.

תל אביב, כפי שהכותבת מכירה אותה, היא רשת של קליקות מלוכדות של עובדים ועובדים-לשעבר שכאלה. קל מאד לבוא בקרבו של מעגל חברתי שנוכחותו הכמותית בחיינו גדולה כל כך: את הבוס והעובדים אנחנו רואים יותר מאת אמא, את החברים ללימודים ואת החברים מהתיכון והצבא גם יחד. אין בכך רע, כמובן, אך אני מבקשת לטעון שהקשר החברתי האמיץ הוא סימפטום של בעיה שיש לעמוד עליה, ולפוצץ בה עוד בועה של תודעתנו הכוזבת. "עבודת סטודנטים" הוא שם מוכלל לסוגי עבודות שהעובדים בהם אינם בהכרח סטודנטים; הכינוי המקובל בא להצביע על עבודה ש"מתאימה לסטודנטים", הן מתוקף היותה "נוחה" ללו"ז הסטודנטיאלי הצפוף, חלקית ומחולקת למשמרות שמתיישבות עם מערכת השעות, והן על שום הקטנת הראש המובלעת, שנכללת בהגדרה. הסטודנטית היא סטודנטית – עבודת הסטודנטים שלה היא האמצעי לכך, ולא המטרה. מכאן משתמע שבמהותה, מדובר בעבודה זמנית, כמו יתר האספקטים של מצב הצבירה המתכלב שכרוך בהיות צעיר בתל אביב. אם המצב זמני, כביכול, אין עמו השפלה, והסבל הוא מושכל, ומשוקלל עם הרווחים שמצפים לעובדים בקצה ההר – פרנסה יציבה, בורגנות, מכונת כביסה. אלא שטניה ריינהרט צדקה: היום, בסוף ההר, שומה עלינו להתגלגל בחזרה למטה עם האבן.

"ויאמר: מה טוב ומה נעים,/ כי אתי את שמחת עניים."

ואמנם, בסוף התואר, בוודאי ב"מדעי הרוח" אך יותר ויותר – גם בפקולטות אחרות, איש לא מחכה לנו עם מנוי לג'ים ומפתחות למכונית מנהלים. תחת זאת אנו מגלים, כמו עמיתינו לעבודות הסטודנטים שאינם (ואולי לא יהיו) סטודנטים, שאתוס העבודה שליווה אותנו במהלך הלימודים, הוא מאפיין של המערכת כולה, ולא של תקופה מסוימת בחיינו. מי שמביט מסביב מגלה – גם במקומות עבודה נחשקים, העובדים תמיד נעשקים. זמננו, מרצנו ונעורינו, כמטבע בכפו של המעסיק, מוטלים אל השולחן כדי שנקנה בהם קצת שקט נפשי. בכל הדרגות שנראות לעין, עובדים נדרשים להשקיע יותר ממה שעליו הם מתוגמלים, פשוט כדי לשרוד בתפקיד. או, כביכול, כתרומה וולונטארית שהם מעלים למשפחת XXX (הכנס שם חברה או עסק לבחירתך), כבניה. אבל, נו. ממשיכים. לוקחים הרבה אוויר בפוסטים מתבכיינים, ויאללה.

מנגד, נפוץ להטריד הוא המקרה העצוב שבו עובד טיפוסי ב"עבודות סטודנטים" מרים ראש מהצד הלא-נכון של פני המים, ובוחר להחליף את ייאוש התעסוקה הסיזיפי ב"סרט התל-אביבי": בהדרגה נזנח נרטיב ה"בילדונג" והעובד מפסיק לחשוב על חייו במושגי וויתור-על-נוחות-לטובת-צמיחה-והתפתחות. תחת זאת, הוא ממלא את יומיומיו בתפלויות צבעוניות, באנשים מעניינים, בטקסטים ו/או בסמים, ובמקום לעמוד על הפער בין העולם שניסו לגדל אותו לתוכו, לבין זה שבו הוא חי בפועל, הוא נסוג, בין משמרת למשמרת, לשוליים. רובץ. וממתין. בציפייה להתגלות.

"בדיוק בגלל זה, כשאני מסתכל לפעמים סביבי אני ממש נגעל. למה כל הטיפוסים האלה לא מתאמצים קצת? הם לא מתאמצים, ועוד מתלוננים שהעולם לא הוגן."

הבטתי בנגסווה בתמיהה. "כשאני מסתכל סביב הרושם שלי הוא שאנשים טוחנים את עצמם לאבק מרוב עבודה. אתה חושב שצורת ההסתכלות שלי מוטעית?"

"זה לא נקרא מאמץ אלא סתם עבודה שחורה," קבע נגסווה. "זה לא המאמץ שאני מדבר עליו. המאמץ שאני מדבר עליו פירושו לפעול באופן יותר מכוון ותכליתי."

(הרוקי מורקמי, יער נורווגי, ע' 204)

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנו

צמיחה

בימים אלה חווה מדינת ישראל צמיחה כלכלית חסרת תקדים, וזהו אחד הדברים הגרועים ביתר שיכולים לקרות לה. במקומותינו, בהם אימצו לאורך השנים מדיניות כלכלית הנסמכת יותר ויותר על המודל הקפיטליסטי האמריקאי, נהוג לזהות הצלחה כלכלית עם צמיחת המדינה וקידום ענייניה. אין דבר שיכול להיות רחוק יותר מהמציאות.

זה נראה אולי מוזר לך, איש המעמד הבינוני העליון, שרואה דרך כיסו כיצד הרווח שלו עולה, כיצד נגישים לו מכוניות טובות יותר, אוכל מגוון יותר, רפואה טובה יותר וכל אותם הדברים הנעשים קרובים יותר כאשר הכסף זורם. זה נראה מוזר לומר דבר מעין זה כאשר אתה מסוגל לתת לילד השכלה באוניברסיטת יוקרה אמריקאית, כאשר המקרר מעולם לא היה מלא יותר בכל טוב.

אבל קודם כל, אתה לא לבד במערכת. מיליוני אנשים בחברה שלך חיים בפחד מתמיד למחר. שנית, אתה זן בסכנת הכחדה, ולבסוף, כל אלה אינם רלוונטיים בכלל, אם מבינים דבר אחד פשוט. בקונטקסט של הדינאמיקות הנוכחיות שעוברות על השוק הישראלי, צמיחת הכלכלה עלולה לנבא את סופה של החברה האזרחית.

מדינה דמוקרטית היא מרחב ציבורי. הרעיון העומד בבסיסה הוא שהציבור, אתה ואני, או לפחות נבחרנו, הם שמנהלים אותה. המדינה הדמוקרטית בנויה באופן בסיסי סביב הפרקטיקה של דיון בין שווים אודות הצורה הטובה ביותר להשגת משאבים ציבוריים וחלוקתם. כלומר, ההיגיון שמניע אותה סובב סביב השאלה כיצד תושג מידת הרווחה הגדולה ביותר למרבית אזרחיה.

מאידך, חברה קפיטליסטית היא מרחב פרטי. היא מנוהלת על ידי בעליה, או מנהלים מטעמו. הדיון שמתקיים בה, אם בכלל, הוא בין שליטים ונתינים (לא משנה עד כמה השליטים נאורים ועד כמה הנתינים מרגישים בטוחים) ונסוב אודות שאלת הרווח. ההיגיון שמניע אותה הוא אחד ויחיד: כיצד להרוויח את הכמות הגדולה ביותר של כסף. כיצד להרוויח ולהוסיף להתחרות.

החברה הקפיטליסטית, הלכה למעשה, היא מעין ממלכה קטנה. נסיכות. בראשה עומד שליט בודד (או קבוצת אוליגרכים), ומתחתיו ישנה מעין מערכת פיאודליסטית פנימית, שבתחתיתה אין צמיתים אלא שכירים. (כן, גם אתה היושב מול המחשב. אבל תעיף מבט על אלה שנכנסים מידי פעם לרוקן את הפחים).

השכירים הללו, שחלק גדול מהם חי כיום על משכורות רעב, נבדלים מהצמיתים הפיאודלים בכך שהם חופשיים לנוע, להלכה, ממקום למקום, ולהיות צמיתים במקום אחר. האידיאולוגיה הקפיטליסטית מנסה למכור לנו גם שבתוך השוק הזה, אפשרי לצמית להפוך לאדון. זוהי תמצית ההבטחה של השיטה למאמיניה. ראוי להביט מדי פעם על התדירות בה זה קורה, אבל בין אם זה נכון או לא, זה איננו רלוונטי כלל, משום שצמית או אדון, שניהם אינם אזרח.

(אגב, כל מי שיודע מה זה אומר להיות בתחתית המערכת, יודע עד כמה מגוחכת האמירה שקיים שם איזה סוג של חופש. הכוונה איננה אליך (ואלי), בנם של הורים בעלי הכנסה ראויה שיוצא לעולם "לבנות את עצמו בשתי ידיו מלמטה". אתה אינך בתחתית, אתה תייר.)

מכל מקום, אנחנו אזרחיה של מדינה דמוקרטית, זה אחד הסיפורים שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו, וזה גם נכון עד מידה מסוימת. אולם רוב הזמן אנחנו לא חיים בה, בדמוקרטיה הזו. את רוב זמננו אנחנו מבלים כתושביה של ארץ אחרת. ארץ הנשלטת על ידי ההיגיון הקר של הרווח. ארץ של שליטים ונתינים. ארץ ההפקר של נסיכויות השוק.

שאלת את עצמך פעם מדוע אומרים לך שאתה חי במדינה חופשית, אבל אתה מרגיש חנוק כל הזמן? זו הסיבה. שאלת את עצמך פעם מדוע אומרים לך שיש דבר כזה חופש הדיבור, אבל בפועל אתה כל הזמן עוצר את עצמך מלצרוח בתסכול? זו הסיבה. כי עלולים לפטר אותך ואין לך מושג מאיפה תביא אוכל לאישה ולילד. כאשר הדיבור עולה כל כך ביוקר, הוא קיים רק עבור אלו המסוגלים לשלם.

לכן אנחנו מרשים לממונה עלינו לצעוק או להטיף לנו מוסר, כאילו היינו נתיניו או ילדיו ולא גברים ונשים השווים לו; לכן אנחנו מרשים למקום העבודה להלין את שכרנו; לכן מוכנים כל כך רבים מאיתנו, לעבוד יום אחרי יום בעבודות משעממות, מטרידות, לעתים אכזריות, המקטינות את הרוח, מכחידות את הסקרנות ומשמידות את הפליאה: כל הדברים שעושים את החיים לחוויה ששווה לחוותה.

הצמיחה הכלכלית שעוברת על ישראל יכולה להיקרא צמיחה רק אם משמעותה של המילה הזו היא הגדלת הרווח והעוצמה של גבירי הארץ, והכפפת החברה, טיפין טיפין, להיגיון הפיאודליסטי של הפירמה הפרטית. לכן הכלכלה צומחת, ואיתה מספר המובטלים; לכן הכלכלה צומחת, ויחד עימה מעמד של עבדים אסייתיים; לכן הכלכלה צומחת, אבל משנה לשנה קשה יותר לזכות כאן בהשכלה ראויה לשמה; לכן הכלכלה צומחת, אבל יחד עימה גדל גם הפשע המאורגן ושאינו.

משמעותה האמיתית של צמיחה, בתוך הקונטקסט של כלכלה שעוברת הפרטה מאסיבית, היא המעבר ההדרגתי של ההיגיון השולט בחיינו האזרחיים, תחום אחר תחום, מדיון ציבורי בין שווים אודות רווחה, לדיון פרטי בין שליטים אודות רווח.

הניאו ליברלים מנסים לומר לנו שבדרך כלשהי תצמח מהדינאמיקה הזו חברה צודקת יותר. שמעז יצא מתוק. הם מבקשים לומר לנו, בקיצור, שעלינו לסמוך על כך שהמערכת הפיאודלית הזו מייצרת שליטים נאורים.

ובכן, איננו צריכים מדינה דמוקרטית כדי שבעלי המרפקים, חסרי המעצורים, ומי שהוריו עשירים, ישעבדו את שכניהם. את זה יש גם בלי מדינה דמוקרטית. אם כל מה שהחברה שלנו מסוגלת לעשות הוא להסביר מדוע מותר להם לעשות את זה, משמעותו של דבר היא שההסדר הדמוקרטי במדינתנו הפך, או הולך והופך, מחוזה חברתי שנועד להביא מידה של צדק לחתומים עליו, למנגנון מתוחכם למניעת מהפכות שנועד להבטיח את יכולתם של האצילים החדשים ומקורביהם לשמור על ממונם ולהטיל את מרותם, מבלי פחד ממרד איכרים.

וזהו סופו של הדיון, סופה של הרווחה, וסופם של השווים.

[אסא וולפסון במילואים כרגע, אז ייקח לו מעט זמן עד שיגיב – א.ש.]

להכרזה על הפרויקט