להלן שיר שכתבתי לפני כמה חודשים. לא רציתי לפרסם אותו כאן, כי כאן זה לדיבורי מטא, אבל נראה לי שהוא מספיק מטא, וגם שהוא משתדך יפה לפוסט האחרון.
אין כוסיות בשירה
אין כוסיות בשירה.
כל צבא המשוררים הנדחק
בערבי קריאה
שדנים במצב ובמצב השירה
כשמצב
השירה
התלוי במצב הכוסיות
נדחק לערבי קריאה
לא יהיו גם
כוסיות בשירה.
אין כוסיות בשירה.
בערבי הקריאה, בערבי השמיעה, בבתי הקפה
נסערים
משוררים עם משוררים
בלי כוסיות. אין כוסיות. לא בשירה.
אין כוסיות בשירה.
יש משוררים.
יש ערבים לחים בעיר לחה
יש קפה, וזיעה במיטה, יש
גרירת רגליים בבוקר, זקפות בלתי מנוצלות,
יש פורנו, ולאות בצהריים
כשמשורר נדרש אל הבמה
ואומר דברים מסודרים,
מסודרים פחות, טורף
שעותיו על הבמה, נוטה
ללון אצל המקרופון – אם יש –
אין כוסיות, כך שהוא מדבר
על אהבה תמה
והוא זוכר איך הכניס אז יד
בין חזיה לשד,
ודיבורו מופרע, אז הוא חוזר
אל הדברים המסודרים, אשר תכנן,
והוא זוכר
שאין שאין
כוסיות בשירה
אם רק היה יודע זאת קודם
אין כוסיות בשירה.
הירכיים הלבנות
שחוככות
בעיר, על אופניים, בשדרות
המשוררים יושבים אז במאות
כמו נחיל זבובים עלי תולע
על ספסלים, והריבות המוכרות
נוהות בלאט אחר גברים זרים ומלצריות
נותנות קפה, מחר
ימים גדולים יבואו
והקנאה תשב בלב חמוץ
בערבכם, נשים זרות ומכריסות
ייטלו סיגריה, ועשנן יאיר
אל מול פניכם, כשתשאו
דברים מסודרים, אולי פחות,
ועיניכם נוהות בלאט אחר
גברים זרים, מלצריות,
וכשתסיימו לקרוא, ויישמע ליחוך כפיים,
טלו את החיוך הדק, שהוטמן לעת הזאת,
ורדו מהבמה
לבד.
אין כוסיות בשירה.
וכבר ערבית, ולא תבוא אישה.
בשעות הבוקר מתאחר הזיכרון,
מהמזרון מתרמזים הזיונים
שלא יבואו,
שאולי היו,
כשרגע עור נמלט אל רגע עור,
והרעב שצמא את השפתיים,
שהלמו באף, ואיך צחקתם,
השיער מוטל, נרפה, בוער,
כבר אין דבר, בשעות הבוקר
יורתח קפה.
אין כוסיות בשירה.
אולי למשוררות.
אין כוסיות בשירה.
רק חלבכם
אשר החמיץ
אשר נקרש
אשר התסיס
בטעם של ברירות מחדל,
נטמן בהתכווצות האשכים,
שנשמטים
כמו יד קבצן
על מדרכות
הכוסיות
הולכות
הולכות