"כאשר אבין [סוף סוף], אכתוב כאן מדוע אני מתעב [כל כך] ערבי שירה". כתבתי את זה ב-26.5, 2005, ואולי הגיע הזמן למלא אחר ההתחייבות הנ"ל, גם אם עדיין לא הבנתי [סוף סוף] או לא הבנתי לגמרי. היו סלחנים, אם כן, זה רק ניסיון.
בכנס "שירה ואינטרנט" דיבר פרופ' מנחם פרי על הרשת כעל מקום בלי מרכז או שוליים, שכל דבר בו שווה מעמד כמעט לכל דבר אחר. פרי אינו טועה יחיד, הוא נציגה של תפיסה, שלעתים חולקים אותה גם אנשים שהיו ברשת מתחילתה. במובן מסוים הוא צודק, כמובן. אלא שמדובר באותו מובן שבו לשום דבר אין מרכז או שוליים, גם לא לעולם החפצים הבלתי מקוונים. לאינטרנט מרכז ושוליים, שנתפרים בהתאם למידותיהם של המתבונן וקבוצת ההתייחסות שלו. כך גם העולם. בחנויות הספרים לא עומד אדם, מצביע על "יוליסס" ואומר "קאנון" רצוא ושוב; איש גם לא מצביע על "תרבות וספרות הארץ" ואומר שזה שבועון חשוב. אנחנו נחנכים לעולם הזה, לומדים לאט היכן המרכז והיכן השוליים, מה נחשב ומה לא, מה כדאי לא לדבר עליו ומה תמיד נכון לחשוב. קל מאוד לשכוח את החניכה הזו וקל עוד יותר לשכוח את המסתורין שבה. מסע הקריאה המשונה הזה, שמתחיל מהרמן הסה אולי ואולי ממשיך דרך ביקורות המוזיקה של גיא אסיף ב"תרבות מעריב" של פעם עד לקריאות המהוססות, שנכונות לקבל כמעט הכל, ב"תרבות וספרות הארץ" – מסע הקריאה המשונה הזה, כאמור, הוא אקלקטי ומקרי וכמעט תמיד בודד. נדמה לי שאי אפשר לעשות את הדרך הזו לאורך זמן מבלי להניח שהיא שווה את זה. אתה נהנה מהספרים ונהנה גם מחלק מהביקורות, אבל, בין היתר, מאחורי כל הקריאה הזו עומד הרצון להיעשות לאיש תרבות. זה, אומרים לך, דבר מה שראוי לשאוף אליו. בהתחלה קניתי לגמרי ובלי בושה את המודל הרומנטי. לזמן מה, קצר אמנם, האמנתי ברצינות במשוררים גאונים הספונים בעליות גג. אחר כך האמנתי במודל משוכלל ואבידני, שהוחלף בדבר מה אחר, שעדיין איני יכול לכנות בשם. זה לא משנה. משנה רק שהאמנתי, ועדיין אני מאמין, שכל זה כדאי מאוד.
ערבי שירה הם התגלמות חברתית המרכזית של אמנות פרטית בדרך כלל, אחת ההזדמנויות היחידות שהג'מעה מתכנסת בפומבי. שירה קוראים לבד, אלא אם אתם בערבי זיכרון או קורסים באוניברסיטה. אם זה לא זה ולא זה, כנראה שאתם בערב שירה. ואם אתם בערב שירה, כנראה שאתם משוררים. ואם לא משוררים – עסקני שירה. ערב שירה מסמן אותך, כמו בקבוקי בירה ריקים בחדרו של מתבגר. בגלל זה, בין היתר, הולכים לשם. אחרת איך תדע שאתה כזה. כולם מתאספים בחלל צר. ערבי שירה נערכים תמיד בחלל צר, קצת בשביל המחתרתיות וקצת בשביל שנרגיש את המינוריות של הסצינה. החלל הצר, מצדו, מספק לכל לחישה הזדמנות להרעים ולכל פיהוק להיעשות מופגן. המינוריות של הסצינה. יש יחס הפוך, פער נורא, בין תחושת החשיבות העצמית של הנוכחים – ערב שירה, כאמור, מסמן אותך – לבין מעמדם בפועל. על הבמה מתאמץ משורר להרשים, ובולע את המלים שכתב. כולם, תמיד תמיד, כולם נראים משועממים. כולם מוחאים כפיים בנימוס. כולם מתלחשים כשמשורר יורד, ואחר עולה אחריו. כולם סולדים זה מזה. כולם מאמינים שהם, הם לא נראים ככה. כולם, תמיד תמיד, פרחי שירה ועסקניה. והפער הבלתי נסבל בין זה לבין מה שזה אמור להיות. לא כך זה אמור היה להיראות.
"כשאני כותב את זה אני מרגיש כמו ילד מטופש", כתבתי למיטל בג'ימייל. – "למה? אני חושבת שזו הכי תובנה של גיל 30". – "לא נכון. זו תובנה של גיל 20. היא פשוט לא תובנה שמפנימים". – "זו פשוט תובנה הרסנית. ואני חושבת שאפשר להתמודד איתה רק בגיל 30. כי אם תבין אותה בגיל 20, לעולם לא תוכל להמשיך בדרך האקדמית והמעשית של איש ספרות. לכאורה, זהו התגמול היחיד ללימוד ספרות. בטח לא עושים את זה בשביל הכסף והתהילה. וכשלוקחים לך גם את זה, אתה נותר רק עם נוסטלגיה. או שאתה יכול להדחיק את התובנה, ולחזור אליה מאחורה רק כשאתה כבר יודע שאתה כזה – אתה כבר איש תרבות – כי אז אתה כבר יכול להתמודד איתה. בגיל 20, הכל פשוט עוד רוטט מדי".
יפה אמרת, בנאדם!
תודה תודה
מרשים. אבל התובנה של מיטל היא שזו שיוצרת שלם קוהרנטי.
אני מסכים לגמרי
אני דווקא נגד הסיומת. לא נגד מיטל (אני בעד אנשים עם מגפיים של פליימוביל כעיקרון), אבל נדמה לי שהפוסט שלך, כפי שאמרתי בעל פה, לא גמור. מסובך הוא משחק האליטיזם שבו בוחשים פרחי השירה ועסקניה. מסובך כל כך, עד שלא רק שאתה, איתמר, מרגיש מספיק "אמיתי" כדי לזהות "זיוף", אלא גם מרגיש "אמיתי" לעשות כן בסגנון פואטי. (ראיתי אותך כותב את הפוסט הזה, שמעתי אותך מקריא אותו. פואטי, אל תכחיש). מה שנדמה לי שאתה מפספס הוא סגירת המעגל: בהפוך על הפוך וכמודרניסט ממאיר, ערבי שירה נועדו לנכר אותך, ועל אחת כמה וכמה כשאתה "צעיר" (עם המרכאות האלה אני הכי שלמה). עכשיו, מתוך התחושה ההולדנית שזה מעורר בך, אחת היא אם תחדד עיפרון בסכין ותכתוב שיר מרטיט, או תקליד פוסט; כך או כך, מבחינתך אתה משורר. וכאלה
נדמה לי שהבעיה עם ערבי השירה היא המשא הכבד שאנחנו מעמיסים עליהם – העמדת הכיסאות, המיקרופון, ארשות הפנים הרציניות-מדי. כבד עם זה, והשיר עצמו נמלט ומותיר אחריו במקרה הטוב כמה מלים שנראים ממש כמוהו אבל… נו, זה לא השיר.
זה שונה מערב מוזיקלי – שם דווקא המעמד של קהל-במה-מיקרופון משמש כמגבר של אותו המשהו שאנחנו מחפשים במוזה.
אולי שירה היא באמת אינטימית מדי בשביל במות? אולי שירים דורשים הקראה ברמה של אחד-לקצת של שירים שגם המקריא נתקל בהם כך בדיוק? אולי שירה היא אמנות חניכתית באופיה, לא כמו הקאנון אלא כמו, נו, שירים? אולי זוהי ההעברה האולטימטיבית של ידע/חוש/רגש מאדם לאדם? קצת כמו הצורה שלומדים איך לגרום לתינוק לגהק או להירגע או להירדם?
לא בטוחה. את הקריירה שלי בכתיבת שירה גמרה הופעה אחת בערב שירה כזה. הרגשתי כאילו רגלי-הליצן הגדולות של בית הסופר מעכו את השיר המסכן שלי. ברחתי לפני שהספיקו למעוך גם אותי, ומאז לא פרסמתי אף שיר.
לא רע בכלל! (וסימן הקריאה למרות ההיפוך הרפלקסיבי שאת עושה באופן כה אוטומטי ומרטיט).
אבל ערבי שירה לא נועדו לנכר אותי, הם פשוט מנכרים אותי. הם עושים זאת, כנראה, לקבוצה גדולה של אנשים, אבל לא נראה לי שזה חלק מהתכנון המקורי, אלא תוצאת לוואי. וכן, מבחינתי אני משורר, ברור.
את הדבר הזה פחדתי לכתוב. אני לא בטוח ששירים תובעים אינטימיות – ישנם שירים שנועדו להקראה. אבל כן, ערבי שירה פוגעים בשירים המוקראים, בין היתר בגלל המעבר הבלתי-חלק לסיטואציה חברתית כזו. נראה לי, אגב, שזו בעיקר בעיה של המשוררים עצמם. מעטים הכותבים שגם טרחו לרכוש דיקציה (ואני איני יוצא דופן).
מעניין. אני דווקא זוכר את ערבי השירה שהשתתפתי בהם כחוויה די נחמדה. הינו אז שלושה: אני, עופר חברי הטוב ויקי חברנו הקודר. עופר ארגן את הערבים ב"מרתף 10", מועדון סטודנטים בכרמל, והיו באים די הרבה אנשים. מדי פעם אפילו הגיע איזה משורר "אמיתי", כלומר מפורסם, וגולת הכותרת היתה ערב עם יהודה עמיחי איזה שנתיים לפני שהוא מת.
בכ"א כנראה שהציניות שלי היתה תגובה לאותו ניכור שאתה מציין, איתמר, כי זה מה שהייתי רוב הזמן שם. היינו יושבים שלושתנו בקצה (או אני ויקי, כי עופר בכל זאת הנחה את הערב) ומרסקים (בלחש כמובן) בינינו את השירים שהושמעו באזנינו (שבאמת שרובם היו פתטיים בצורה כל כך פתטית עד שהפתטיות שלהם כבר התביישה בעצמה שהיא צריכה לעמוד מול הקהל ולא הבינה איך מי שכתב אותה מדם לבו ובשיא הרגש לא מבחין בכך שהוא מעורר רחמים בצורה כל כך מעוררת רחמים עד שהרחמים וכו'). זה היה די כיף. בייחוד אחרי שתי בירות. ופעם ב גם היו שירים לא רעים.
כמובן שגם אני הקראתי משירי, אבל הם היו ברמה, כך שגם זה היה כיף.
מה שעצוב הוא שלא נראה לי שאם היו היום מארגנים ערב שירה במרתף 10 מישהו בכלל היה בא. כמה שהמצב בשנות ה- 90 היה רעוע, היום הוא עוד יותר גרוע. ואני שואל מדוע? והרוח עונה: נוע, נוע. (ומי שלא מעריך את השיר הזה שידע שבגללו המצב כל כך גרוע!)
איזה שיר זה? זה מדגדג לי על גבול ההכרה.
גיבוב מרוכז ומבחיל של שטויות מפגרות! פלצנות לשמה! רצון להיות שונה ויוצא דופן בכל מחיר!
איזה מזל שרוב הציבור,אוהב ערבי זמר,ונוהר אליהם בהמוניו.
אחרת פרנסתנו,מנחי ערבי הזמר הייתה נפגעת קשות.
המשך לבוסס בקיא של עצמך!
בהצלחה!