תגית: רומנטיקה

זה לבן על לבן

"האם עלינו לפחד מגוגל", שרץ עכשיו באינטרנט שלכם, הוא סרט גרוע למדי. ראשית, עם כותרת כזו בומבסטית, אתה צריך להביא לפחות קטעי וידיאו מגורענים של לארי וסרגיי בני עשרים, יושבים בסטנפורד וחולמים על היום שבו ינקמו בכל הילדים ששונאים אותם בכך שיספרו לנשים שלהן שהם צופים בפורנו. כל דבר פחות רשע מזה כבר נאמר. שנית, זה מסוג הסרטים האלו, שמשלבים קטעי וידאו ויראליים. ולא סתם, הם עושים את זה בתוך מסגרת, שמסביבה מטאפורה חזותית של האינטרנט, משהו עם קווים וצמתים. ולא סתם 2, הם משלבים הרבה כאלו, ובכולם נאמרת איכשהו המילה גוגל, לא תמיד בהקשר שבו דן הסרט. שלישית, מעטים הדברים החדשים שנאמרים בסרט הזה, והוא בעצם מהווה מדריך בסיסי לשאלה מה מדאיג את השמינטרנט בעניין הגוגל.
 
ובכל זאת, בין מוזיקה מפחידה המלווה את השאלה האם זה פייר מצד גוגל לסרוק את כל הספרים בעולם למוזיקה מקפיצה המלווה את התצלומים המסורתיים של עובדי גוגל שוחים בבריכה, עולה תובנה מעניינת: גוגל, אומר שם מישהו שאיני זוכרת את שמו, אבל יכול להיות שזה הפרופסור הצרפתי שכל משפט שלו התחיל בביטוי "חברי הטוב פוקו אומר", ללמדך שלא רק באקדמיה הישראלית נהוגה שיטת הניימדרופינג, אותה גוגל מבוססת על ההנחה כי אם יימצא אלגוריתם חזק מספיק אפשר יהיה לעשות סדר בעולם. כלומר, האינטרנט, הספרות, הגיאוגרפיה, התמונות, הצילומים, קטעי הוידיאו, האקדמיה, כולם יושבים שם בחוסר סדר דיגיטלי, ומחכים ללארי ולסרגי, עם האלגוריתם הסופר סודי שלהם, שיעשו סדר, שימצאו משמעות ומובן, ויגישו לנו אותם, על דף לבן יחסית.
 
ההנחה הזאת מזכירה הנחה אחרת, שימי הזוהר שלה התרחשו בין שתי מלחמות העולם, וקראו לה מודרניזם. כן, אותה תנועה גורפת שחשבה שאם רק נמצא את התיאור המדוייק להכל, ונסיר ממנו את כל הקישוטים, נוכל לספק מזור להמונים. או כפי שמתאר זאת JG Ballard, בדברו על ארכיטקטורה: "הניסיון של המודרניזם לבנות עולם טוב יותר בעזרת המדע והטכנולוגיה נדמה עכשיו כמעט הירואי. ברטולט ברכט, שלא היה חסיד של המודרניזם, העיר כי הבוץ, הדם והטבח שהתרחשו בשוחות מלחמת העולם הראשונה הותירו את פליטי המלחמה כמהים לעתיד שמזכיר אמבטיה לבנת אריחים. ארכיטקטים הנהיגו תנועה חדשה, שאותה הובילו לה קורבוזיה ובית הספר של הבאוהאוס. המודלים הישנים נזרקו. התפקיד הגדיר את הצורה, שנבנתה בגיאומטריה טהורה שהעין יכלה לתפוס במלואה בקלות. ויותר מהכל, אסרו על הקישוט. 'Less is more' הייתה קריאת הקרב, שעליה העיר פעם רוברט ונטורי, סמל הפוסט מודרניזם השובב, שהעניק לנו את אגף סיינסבורי בנשיונל גלרי: ' Less is a bore'".
 
 
מולדת הבאוהאוס בדסאו (צילום: Nothing mind)
 
וזה מזכיר דבר אחר, מנוגד. הרומנטיקה של האינטרנט, זאת שהנחתה את ראשית ימי האינטרנט, כשכולם עוד נפעמו מהיכולת הזאת של כל ישראלי להכיר כל כורדיסטאני, ושל כל כורדיסטאני להכיר כל בחורה מכל קאסטה בהודו. או כמו שאומרים על הרומנטיקה של הספרות והאמנות: "הרומנטיקנים הצהירו על חשיבות האינדיבדואל, הייחודי, אפילו האקסצנטרי. לכן הם התנגדו לטיפולוגיית הדמויות של הדרמה הניאו-קלאסית. כמובן שבדרך אחרת הרומנטיקה יצרה טיפוסים ספרותיים משלה. האמן-גיבור כבר הוזכר; היו גם את הטיפוסים השמיימים, מפרומתיאוס ועד קפטן אחאב, את הנוודים מקיין ועד יורד הים הישיש ואפילו הסטר פרין… בסגנון, הרומנטיקנים העדיפו את ההעזה על פני התשוקה לאיפוק של הדור שקדם להם, את החושניות על פני הרעיון הניאו-קלאסי של טוהר, את ההתנסות החופשית על פני 'חוקי' הקומפוזיציה, הז'אנר והצניעות, והם קידמו את רעיון האמן כיוצר 'בעל השראה' על פני רעיון האמן כ'יוצר' או כמאסטר טכני". זה לא נשמע לכם בדיוק כמו עידן הלכל-אדם-יש-עמוד-בגיאו-סיטיז? את הרעיון הזה שכל אדם הוא תחנת שידור סופר מוכשרת שתעזור לנו להבין את העולם טוב יותר, להיות הומניים יותר, ולשים סוף סוף את האדם הקטן במרכז? ועל זה אמר פעם כמה, אייזק, "מאד מעניין מה שאמרת. תודה".
 
אז כבר עברנו את הרומנטיקה. וגם את המודרניזם. אנחנו בערך בסוף שנות ה-30. אין מלחמת עולם שתחריב את האוטופיה עדיין, לא כל עוד גוגל מרוויחה הרבה כסף, ובכל זאת, תנועות נגד נוטות לצוץ. ואותי בעיקר מעניין איך ייראה הפוסט-מודרניזם של האינטרנט.
 

ילדים, היזהרו מ

"כאשר אבין [סוף סוף], אכתוב כאן מדוע אני מתעב [כל כך] ערבי שירה". כתבתי את זה ב-26.5, 2005, ואולי הגיע הזמן למלא אחר ההתחייבות הנ"ל, גם אם עדיין לא הבנתי [סוף סוף] או לא הבנתי לגמרי. היו סלחנים, אם כן, זה רק ניסיון.

ימי הבילדונג

בכנס "שירה ואינטרנט" דיבר פרופ' מנחם פרי על הרשת כעל מקום בלי מרכז או שוליים, שכל דבר בו שווה מעמד כמעט לכל דבר אחר. פרי אינו טועה יחיד, הוא נציגה של תפיסה, שלעתים חולקים אותה גם אנשים שהיו ברשת מתחילתה. במובן מסוים הוא צודק, כמובן. אלא שמדובר באותו מובן שבו לשום דבר אין מרכז או שוליים, גם לא לעולם החפצים הבלתי מקוונים. לאינטרנט מרכז ושוליים, שנתפרים בהתאם למידותיהם של המתבונן וקבוצת ההתייחסות שלו. כך גם העולם. בחנויות הספרים לא עומד אדם, מצביע על "יוליסס" ואומר "קאנון" רצוא ושוב; איש גם לא מצביע על "תרבות וספרות הארץ" ואומר שזה שבועון חשוב. אנחנו נחנכים לעולם הזה, לומדים לאט היכן המרכז והיכן השוליים, מה נחשב ומה לא, מה כדאי לא לדבר עליו ומה תמיד נכון לחשוב. קל מאוד לשכוח את החניכה הזו וקל עוד יותר לשכוח את המסתורין שבה. מסע הקריאה המשונה הזה, שמתחיל מהרמן הסה אולי ואולי ממשיך דרך ביקורות המוזיקה של גיא אסיף ב"תרבות מעריב" של פעם עד לקריאות המהוססות, שנכונות לקבל כמעט הכל, ב"תרבות וספרות הארץ" – מסע הקריאה המשונה הזה, כאמור, הוא אקלקטי ומקרי וכמעט תמיד בודד. נדמה לי שאי אפשר לעשות את הדרך הזו לאורך זמן מבלי להניח שהיא שווה את זה. אתה נהנה מהספרים ונהנה גם מחלק מהביקורות, אבל, בין היתר, מאחורי כל הקריאה הזו עומד הרצון להיעשות לאיש תרבות. זה, אומרים לך, דבר מה שראוי לשאוף אליו. בהתחלה קניתי לגמרי ובלי בושה את המודל הרומנטי. לזמן מה, קצר אמנם, האמנתי ברצינות במשוררים גאונים הספונים בעליות גג. אחר כך האמנתי במודל משוכלל ואבידני, שהוחלף בדבר מה אחר, שעדיין איני יכול לכנות בשם. זה לא משנה. משנה רק שהאמנתי, ועדיין אני מאמין, שכל זה כדאי מאוד.

ערבי שירה

ערבי שירה הם התגלמות חברתית המרכזית של אמנות פרטית בדרך כלל, אחת ההזדמנויות היחידות שהג'מעה מתכנסת בפומבי. שירה קוראים לבד, אלא אם אתם בערבי זיכרון או קורסים באוניברסיטה. אם זה לא זה ולא זה, כנראה שאתם בערב שירה. ואם אתם בערב שירה, כנראה שאתם משוררים. ואם לא משוררים – עסקני שירה. ערב שירה מסמן אותך, כמו בקבוקי בירה ריקים בחדרו של מתבגר. בגלל זה, בין היתר, הולכים לשם. אחרת איך תדע שאתה כזה. כולם מתאספים בחלל צר. ערבי שירה נערכים תמיד בחלל צר, קצת בשביל המחתרתיות וקצת בשביל שנרגיש את המינוריות של הסצינה. החלל הצר, מצדו, מספק לכל לחישה הזדמנות להרעים ולכל פיהוק להיעשות מופגן. המינוריות של הסצינה. יש יחס הפוך, פער נורא, בין תחושת החשיבות העצמית של הנוכחים – ערב שירה, כאמור, מסמן אותך – לבין מעמדם בפועל. על הבמה מתאמץ משורר להרשים, ובולע את המלים שכתב. כולם, תמיד תמיד, כולם נראים משועממים. כולם מוחאים כפיים בנימוס. כולם מתלחשים כשמשורר יורד, ואחר עולה אחריו. כולם סולדים זה מזה. כולם מאמינים שהם, הם לא נראים ככה. כולם, תמיד תמיד, פרחי שירה ועסקניה. והפער הבלתי נסבל בין זה לבין מה שזה אמור להיות. לא כך זה אמור היה להיראות.

אפילוג

"כשאני כותב את זה אני מרגיש כמו ילד מטופש", כתבתי למיטל בג'ימייל. – "למה? אני חושבת שזו הכי תובנה של גיל 30". – "לא נכון. זו תובנה של גיל 20. היא פשוט לא תובנה שמפנימים". – "זו פשוט תובנה הרסנית. ואני חושבת שאפשר להתמודד איתה רק בגיל 30. כי אם תבין אותה בגיל 20, לעולם לא תוכל להמשיך בדרך האקדמית והמעשית של איש ספרות. לכאורה, זהו התגמול היחיד ללימוד ספרות. בטח לא עושים את זה בשביל הכסף והתהילה. וכשלוקחים לך גם את זה, אתה נותר רק עם נוסטלגיה. או שאתה יכול להדחיק את התובנה, ולחזור אליה מאחורה רק כשאתה כבר יודע שאתה כזה – אתה כבר איש תרבות – כי אז אתה כבר יכול להתמודד איתה. בגיל 20, הכל פשוט עוד רוטט מדי".