החברים של ג'ורג'

בבכות ילדינו בצל גרדומים

כמה ילדים הרגו חמושי צה”ל, כמה חמושים הועמדו לדין, ועל הדמגוגיה הנאלחת של יאיר לפיד

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, תקף אתמול את עיתון הארץ במילים קשות. הוא השתמש במאמר של גדעון לוי כדי לתקוף את הארץ. יש פה כמה נקודות שצריך להעלות:

lapid

א. האפס שהתגלם בבשר הוא חשוד בפשעי מלחמה. ועדה של האו"ם מצאה שהוא אחראי, כחלק מהקבינט הבטחוני, למעשים חשודים כפשעי מלחמה שבוצעו במהלך צוק איתן. בכל פעם שהוא יוצא ליילל על המוסריות של חמושי צה"ל, צריך לזכור: זה לא רק הרצון להתחבב על האספסוף, זה גם הצורך להרחיק את עצמו מהאג. יש לו, אחרי הכל, דם של 500 ילדים על הידיים.

ב. חסר פה לא רק הגילוי הנאות הזה, אלא העובדה שלפיד הסתבך עם "הארץ" כמה פעמים בשנים האחרונות. כפי שציין הבוקר אלוף בן, הארץ חשף את תוכנית הדוקטורט הפיקטיבית שהיתה אמורה להעניק תואר שלישי לאדם שלא סיים בגרות ושלא מסוגל להציב נכון את קופרניקוס בזמן ובמרחב. כמו כן, לפני מספר שבועות חשף הארץ את העובדה ש"המלחמה בחרם" של לפיד בלונדון התבטאה בהודעת ווטסאפ שנשלחה לראש העיר, שלא התייחס אליה יותר מדי.

ג. הבעיה העיקרית של לפיד, יש לציין, היא לא עם הדיווח של הארץ על מה שחמושי צה"ל עושים, אלא על הדיווח על כך באנגלית. הבעיה היא שהגויים יודעים מה אנחנו עושים. כמובן, אלה בדיוק אותם הגויים שעשויים לגרור את לפיד להאג. כל זמן שהפרסום היה בעברית, אומר לפיד, היינו יכולים פשוט להתעלם ממנו. הוא לא מוסיף: היינו מתעלמים ממנו ואז מצביעים על ההתעלמות הזו לגויים כהוכחה לכך שאנחנו דמוקרטיה למופת. אבל לחקור את מה שהארץ כותב? לדעת מה האמת בגדה המערבית? מה פתאום.

ד. ולשאלה הקרדינלית: האם חיילי צה"ל משחרים לטרף של ילדי פלסטינים? נצא מנקודת הנחה שזה מה שאמר המאמר של לוי, ולא ביקורת על מערכת המשפט הצבאית שנותנת להם לחמוק מעונש כאשר הם רוצחים.

התשובה היא שכן, חיילי צה"ל הורגים ילדים והם לא נענשים על כך. יש לא מעט מקרים שהגיעו לתקשורת (עביר עראמין בת ה-10, שנורתה בדרך חזרה מחנות ממתקים; אימאן אל המס, הילדה בת ה-13 ועשרה חודשים שנרצחה על ידי סרן ר' ברפיח) והמון, המון מקרים אחרים שפשוט לא הגיעו לתקשורת היהודית.

על פי נתוני בצלם, בין השנים 2000-2016, הרגו חמושים ישראלים 1,110 קטינים פלסטיניים בגילאי 1-16. הנתונים האלה לא כוללים את נתוני מבצע צוק איתן, שבו הרגו חמושי צה"ל עוד כ-500 קטינים. כלומר, בערך 1,600 קטינים ב-16 שנה; צה"ל הורג 100 קטינים פלסטינים בשנה בממוצע, קטין פלסטיני כל שלושה ימים.

האם הם חומקים מעונש על כך? כן. חמושי מג"ב שירו בעביר עראמין לא הועמדו לדין למרות שבית המשפט מתח ביקורת חריפה בצורה יוצאת דופן על התנהלות המשטרה והפרקלטות. סרן ר' זוכה מסעיף האישום שלו, שימוש בלתי חוקי בנשק. עכשיו בוא נסתכל על נתוני ההעמדה לדין שיש לנו.

על פי נתוני יש דין, מאז ספטמבר 2000 הרגו חמושי צה”ל 9,200 פלסטינים. בכל התקופה הזו, פתח מצ”ח ב-262 חקירות בלבד של מקרי הרג. רק שבעה חיילים הורשעו. היחיד שהורשע בהריגה הוא חייל בדואי, תייסיר אל היב, שרצח את טום הרנדל ברפיח. כפי שאפשר להבין משמו של אל היב, הוא לא בדיוק יהודי, והרנדל היה אזרח בריטי. אל היב נידון לשמונה שנות מאסר ולאחר מכן עונשו קוצר. ששת החיילים האחרים הורשעו בהתרשלות או גרימת מוות ברשלנות. נתוני יש דין מראים בעקביות ש”חקירת” מצ”ח בשל פגיעה בפלסטינים – אם כזו בכלל נפתחת – נכשלת באחוזים גבוהים מאד: למעלה מ-90%.

כמה מילים על חקירת מצ”ח: עד שנת 2011, מצ”ח בכלל לא פתחה בחקירת הרג אלא אם תפסו חייל על חם. אחרי שורה של עתירות של בצלם, נאלץ הפצ”ר – קוראים לו אביחי מנדלבליט, אולי שמעתם עליו – להורות על פתיחה בחקירה בכל מקרה של הרג ש”איננו מבצעי.” כלומר, צה”ל שומר לעצמו את הזכות לא לפתוח בחקירה אם, נניח, הוא מוריד ילד פלסטיני בזמן שהוא רודף אחרי מבוקש. גם אם נפתחת חקירה, קודם כל יש שלב בדיקה של הפרקליטות שלוקח חודשים. חודשים של השתהות בחקירה הורגים את החקירה. אחר כך מגיעה החקירה עצמה, שנמשכת לעתים קרובות שנים. רוב הזמן היא מסתיימת בכלום ומצ”ח נדרשת לעתים לשנים של חקירה רק כדי לברר איזו יחידה בכלל פעלה באזור. ברקע, מתקתק שעון: על פי חוק השיפוט הצבאי, אם חייל משתחרר משירותו וחולפת שנה מיום השחרור, אי אפשר להעמיד אותו לדין צבאי. צריך להתחיל הליך העמדה לדין של היועץ המשפטי לממשלה. בפועל, אם הגעת לקו הזה, אתה חופשי.

נחזור שוב על הנתונים: בין 2000 ל-2016 הרג צה”ל, בחסות נוהל הלילה והערפל של הפרקליטות הצבאית ועצימת העיניים של בג”ץ, 1,600 ילדים. 100 בממוצע בשנה (כמובן, ממוצעים הם כלי לא מדויק – 500 הילדים שעל הריגתם אחראי לפיד אירעו תוך חודשיים והם מעוותים את הממוצע). שיעור החיילים שישבו בכלא על הריגה של ילד פלסטיני הוא אפס (יש לציין שבימים אלה החל משפטו של בן דרי, הרוצח מביתוניא, שחשוד בהריגה של נדים נווארה בן ה-15; הוא חשוד בהריגה. אם יורשע, הנתון ישתנה).

אז האם חיילי צה”ל הם צמאי דם ילדים פלסטינים? לא יודע. אני חושד שכמו תמיד, כמה סאדיסטים (כמו בן דרי) מתחבאים מאחורי המצב הכללי של אדישות להרג פלסטינים.

האם חמושי צה”ל (בכלל זה חמושי מג”ב, שבשטחים הם ת.פ. של צה”ל אבל לצרכי שיבוש חקירה נחשבים ליחידה עצמאית) הורגים ילדים פלסטינים במספרים עצומים? כן.

האם הם חומקים מעונש על הריגתם? כן.

האם יאיר לפיד הוא דמגוג נאלח וחשוד בפשעי מלחמה? שקרן שהנתונים זמינים לו אבל מעדיף לכזב? כן. אבל זה, למרבה הצער, לא באמת חדשות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הם שולטים בעצמם באמצעות הכידונים שלנו

שר הבטחון יעלון פלט לאחרונה מידע שסותר את עמדת ה-hasbara הישראלית, ואף אחד לא שם לב

במציאות שבה נפתלי בנט ואיילת שקד הם שרים בכירים, וחברי הכנסת המובילים של הליכוד הם ענת “פה פה פה” ברקו ומיקי “המוח” זוהר, בוגי יעלון – מהאנשים המסוכנים ביותר בישראל – מתחיל להצטייר כאחד השפויים והמתונים שבהם. בשנים האחרונות, מקדם יעלון את התפיסה שהפלסטינים ממילא שולטים בעצמם ושאין בעצם בעיה של כיבוש ישראלי על הפלסטינים. הוא אמר את הדברים לראשונה ב-2010, עד כמה שידיעתי מגעת, ומאז הוא חוזר עליהם מדי פעם. אשפי hasbara כמו בן דרור ימיני כבר החלו להפוך את הטענה הזו – הפלסטינים שולטים בעצמם, אין כיבוש – למנטרה שהם חוזרים עליה בעקביות.

לא מסובך מדי להתמודד עם הטענה הזו. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, עד שאין להם יכולת להחליט איזה דיפלומט ייכנס לגבולם. הם כל כך שולטים בעצמם, עד שאין להם שליטה על כספי המסים שלהם וישראל נהנית להתעלל במקבלי המשכורות הפלסטינים על ידי הקפאת משכורות – שיטה מובהקת לבניית האמון שלהם. הם כל כך שולטים בעצמם, שצה”ל חולש על רישום האוכלוסין של הפלסטינים וברצונו מגרש מהגדה פלסטינים בתואנה שהם בעצם גרים בעזה כי כך נכתב פעם – ומדי פעם, מואיל בטובו לעשות מחווה לפלסטינים ולהכיר בכמה מהם שמרכז חייהם בגדה למרות שפעם גרו בעזה ככאלה. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, שהדווחים המיוחדים של האו”ם שעוסקים בעניינם לא יכולים להגיע לגדה המערבית ולדווח על המצב בעצמם. כל כך שולטים בעצמם, שגם נציגים של בית הדין הבינלאומי בהאג לא יכולים להגיע לגדה (ואחר כך, כמובן, כשהם נשענים על דו”חות של ארגוני זכויות אדם ישראלים, הללו מואשמים בבגידה.) כל כך שולטים בעצמם, שמדי לילה – שימו לב לדיווחי דובר צה”ל בנושא – עוצרים חמושים ישראלים עשרות פלסטינים ומעבירים אותם למתקני חקירה וכליאה ישראלים. כל כך שולטים בעצמם, שלפני מספר שבועות הטילה ישראל מצור על רמאללה וקבטיה.

בקיצור, אין לפלסטינים שליטה על הגבולות שלהם, על המסים שלהם, על פאקינג רישום האוכלוסין שלהם, על התחום האווירי שלהם, על התחום האלקטרו-מגנטי שלהם, על המים בגדה המערבית, והם חשופים לפשיטות ישראליות יומיומיות – ולזה קוראים התועמלנים הישראלים “שליטה עצמית.”

ואז בא בוגי ובלי לשים לב ירה לטיעון הזה בראש. “הפלסטינים ביהודה ושומרון תלויים בנו, הם לא יכולים לשרוד יום אחד בלי תיאום בטחוני,” הצהיר השר לפני כשבוע. הוא אמר עוד ש”אנחנו עושים 80% מהעבודה כדי למנוע מהחמאס והג’יהאד האיסלמי להשתלט על הגדה.”

מותר לפקפק באמינות ההצהרה הזו. יעלון הרי לא יוכל לאמת אותה: הוא יתחמק ויאמר שמדובר ב”סוד בטחוני.” אבל אם ניקח את דבריו של השר כפשוטם, אז אפילו אליבא דישראל הרשמית, הפלסטינים לא שולטים בעצמם.

לדברי יעלון, רוב הפלסטינים רוצים להפיל את המשטר שלהם. הם כל כך רוצים להפיל אותו, שבלי סיוע של חמושים ישראלים הוא לא ישרוד יממה. מדובר במשטר נעדר לגיטימיות, ששנוא על עמו, ושמוחזק בכוחם של כידונים ישראלים. אין “שליטה עצמית” פלסטינית: יש דיקטטורה פלסטינית חלשה, שנשענת לקיומה על בוגי וחמושיו.

בוגי אומר איפוא, כנראה בלי לחשוב על זה יותר מדי – אומרים שאריאל שרון אמר עליו ברשעות החיננית שלו שהוא ההוכחה שרמטכ”ל לא חייב להיות אינטליגנט – שבגדה יש דיקטטורה ישראלית, אבל כזו שמופעלת על ידי שליח, והיא ממש לא טובה בזה ולא תשרוד בלי תמיכה ישראלית.

כמובן, העובדה שהרש”פ היא משת”פ ישראלי היא בדיוק מה שמערער את הלגיטימיות שלה בעיני הפלסטינים. כאן המקום להזכיר שישראל טירפדה בעבר בחירות בגדה, כשלא הסכימה להשתתפותו של חמאס בהן – וצריך לתהות האם בכך היא לא עשתה בעצם את מה שרצה המשת”פ הפלסטיני שלה. יש לציין עוד את המקרה של שובת הרעב מוחמד אל קיק: הוא נעצר על ידי חמושים ישראלים ברמאללה (השטח שלכאורה נשלט על ידי הרשות הפלסטינית) ומקורות פלסטיניים ציינו שהמעצר שלו על ידי ישראל הגיע מיד אחרי מעצרו הרביעי על ידי הרשות. כלומר, נרמז שישראל מחזיקה אדם במעצר מנהלי כדי לרצות את המשת”פ שלה. כמובן, לעולם לא נראה את הראיות לכאן או לכאן, כי אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ושקופה.

נקודה נוספת שיש לעיין בה בדברי בוגי הוא הטרוניה שלו על כך שאבו מאזן לא הסכים להעברת נפט קטארי לרצועת עזה, כי הוא רצה לקבל על כך מסים וישראל העדיפה שלא לתת לו אותם. אבו מאזן, האיש החולה מהמוקטעה, ניסה במילים אחרות להראות סממנים של עצמאות ולקחת אחריות על גביית מסים. ישראל העדיפה שלא לאפשר לו את זה – כי לישראל בסופו של דבר הרבה יותר נוח עם משטר חמאס בעזה.

למה? כי כל זמן שחמאס שולט בעזה, קשה הרבה יותר לדבר על מדינה פלסטינית וישראל יכולה להמשיך וללעוס את הגדה, ולהפוך את המצב שם למצב של סיפוח בפועל.

לישראלים כל כך לא אכפת ממה שנעשה בשמם, ששר הבטחון שלהם יכול להגיע בפומבי למצב של doublespeak, קרי לומר (וכנראה להאמין) לשני דברים סותרים בו זמנית: שהפלסטינים שולטים בעצמם ושהם לא יחזיקו יממה בלעדינו.

וכמובן, כשהישראלים תוקעים את הראש בחול ולא מתייחסים לסתירה בדבריו של בוגי או למצב בגדה בכלל, הם מקדמים את הפיצוץ שחייב לבוא. ובפיצוץ הזה, הם ולא בוגי יהיו הקורבנות.

לבוגי יש שומרי ראש ורכב משוריין. לכם אין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני: תשתית טרור

בן דרור ימיני מוליך שולל את קוראיו ביודעין – ומציב בכך את התשתית להפעלת טרור כלפי ארגוני זכויות אדם

ארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, פרסם מאמר שקרי מהמקובל במוסף לשבת של “ידיעות אחרונות” אתמול (ו’) (תמונה מלאה שלו מופיעה בסוף הפוסט הזה.) אחד השקרים הללו היה קל במיוחד להפרכה: הטענה של ימיני ששוטרים אמריקאים לא מתאמנים בישראל דרשה ממני עבודה של רבע שעה.

למרבה הצער, העיתון הגדול ביותר במדינה נתן לימיני להפיץ לקוראיו שקרים חמורים הרבה יותר, שאותם אני רוצה לפרק כאן. נתחיל מהגדול שבהם, שאותו אפרק לנקודות:

א. לטענת ימיני, יש ל”שוברים שתיקה” נציג בארה”ב.

ב. הנציג הזה נקרא ערן אפרתי.

ג. אפרתי טוען שכל השוטרים בארה”ב עוברים אימונים בישראל.

ד. הוא מדבר “בלהט של מטיף אנטישמי.”

ובכן, העובדות:

א. אין ל”שוברים שתיקה” נציג בארה”ב או בכל מקום פרט לישראל.

ב. ערן אפרתי אכן עבד בשוברים שתיקה, אבל כבר כארבע שנים שאיננו עובד בארגון.

ג. בן דרור ימיני יודע את זה ובכל זאת חוזר על השקר.

שימו לב: אפרתי מכונה על ידי ימיני, פעמיים, “נציג של שוברים שתיקה”: פעם אחת כותב ימיני “לארגון יש נציג בארצות הברית,” ופסקה אחר כך הוא כותב על “הנאומים של נציג שוברים שתיקה.” אבל, בסוף הקטע, כותב ימיני ש”גם אם שוברים שתיקה יתנערו מאפרתי, האיש ייצג אותם במשך שנים.” ייצג. כלומר, ימיני מודע היטב לכך שאפרתי כבר לא עובד בשוברים שתיקה.

ben_dror_2_annotated

איך אנחנו יודעים שימיני יודע את זה? כי הוא ממחזר כאן דברים שכתב ב-2014, כשעוד עבד במעריב:

ben dror_4

והוא בעליל מתייחס להרצאה של אפרתי שמופיעה כאן. מי שיילך לדקה 31 של ההרצאה, יוכל לשמוע איך אפרתי מתאר את הפרידה שלו מ”שוברים שתיקה”, שמתרחשת ב-2010.

אז, שוב: ימיני יודע שאפרתי הוא לא נציג של “שוברים שתיקה,” אבל מציג אותו ככזה לקוראי “ידיעות אחרונות,” תוך שהוא דוחף הסתייגות שהמשמעות שלה ברורה ליודעי ח”ן – הסתייגות שהוא כנראה כבר יודע שהעורכים שלו לא יבדקו.

אגב, אם אני הייתי עורך בעיתון גדול ומישהו היה עושה לי תרגיל כזה, מסכן ככה את האמינות שלי ככלי תקשורת, זו היתה הפעם האחרונה שהוא היה כותב אצלי משהו, וכנראה שהייתי מערב את המחלקה המשפטית.

זה היה שקר גדול אחד. בתוכו מובלע שקר קטן יותר: ימיני צריך לדעת ששוטרים אמריקאים מתאמנים בישראל, כי הארגונים שאיתם הוא מסתובב כל הזמן משתבחים בכך שוב ושוב: הנה הליגה נגד השמצה, הנה ה-JINSA מתפארים בכך שהם שולחים שוטרים אמריקאים להשתלמויות בישראל, הנה מעקב של ה-Jewish Virtual Library על התכניות הללו, עדכני לספטמבר 2015. מה יש לימיני לומר על כך? הוא אומר שהדברים הם “סיפור מדהים”, טוען שאפרתי אומר שכל השוטרים האמריקאים מתאמנים בישראל (הוא לא, הוא מצטט שוטר שאומר את זה), ואז מביא את דברי משטרת ישראל: אין אימונים כאלה.

וואלה. שמישהו יעדכן את הליגה נגד השמצה ואת JINSA.

ובהתחלת הטור, יש לנו שקר גדול ראשון. שוב, נפרק אותו לנקודות:

א. ימיני מצטט איזה איש ימין שאומר שנציג שוברים שתיקה אומר למבקרים זרים שצה”ל מבצע ירי במקלעים כבדים בתוך העיר.

ב. ימיני יוצר את הרושם שמדובר ב”הרג מסיבי,” למרות שאנשי הארגון מעולם לא טענו זאת: הם טענו שמדובר בירי בכלי עם רדיוס הריגה מסיבי לאזור אזרחי.

ג. אז הוא שואל “מתי היה הרג מסיבי כזה,” כשאף אחד לא טען שהיה כזה.

ד. ואז הוא שואל “איך קרה שאף אחד לא צילם את הירי המטורף הזה?”

אז הנה צילום, מעמוד הפייסבוק של שוברים שתיקה.

אחר כך, ימיני פונה לערפל את העובדות עוד יותר: יכול להיות שהיה ירי (שפטו בעצמכם, שימו לב ליללות השמחה בדקה 4:06), אבל יכול להיות גם שנציג “שתיקה משקר”, ואז צריך להעמיד אותו לדין על הסתה, פשע שנאה, ופשעים נד האנושות. כדי לערפל את זה עוד יותר, חוזר ימיני על “לא היו הרוגים, ודאי שלא המוני הרוגים, כלום”, ושוב יוצר מצג שווא כביכול “שוברים שתיקה” טענו לטבח.

ben_dror_3_annotated

למה כל הערפול הזה? כדי להמנע מלהסגיר את העובדה שאין לו מושג מה קורה בחברון וכדי לעבוד על הקורא – וקודם כל על הקורא הראשון, העורך. אחרי הכל, יחיני מפרסם את המאמר שלו ב-27.11; “שוברים שתיקה” פרסמו את תיעוד הירי ב-20.11, קרי שבוע קודם לכן. או שימיני לא טרח לבדוק את העובדות, או שהוא רצה לטשטש אותן.

אז, בסופו של יום, העורך של המוסף לשבת נתן לימיני לעבוד עליו בשני שקרים גדולים (הטענה על אפרתי כנציג שוברים שתיקה, הטענה על טענות על טבח) ושני שקרים קטנים (שוטרים אמריקאים לא מתאמנים בישראל, לא היה ירי מקלעים בחברון). זה די מרשים לטקסט של 800 מילה בערך. זה צריך לחסל סופית את האמינות של גנרל ה-hasbara ימיני.

אבל רגע, יש פה עוד משהו.

[…]

בתחילת השבוע, פנתה משטרת ישראל לבית המשפט בבאר שבע והוציאה צו שאוסר על “שוברים שתיקה” לערוך אירוע בפאב מקומי. המשטרה טענה שהיא לא תוכל להגן על המקום מפני אספסוף ימני זועם. בסופו של דבר, נאלצו אנשי “שוברים שתיקה” לערוך את האירוע שלהם בשלוש דירות פרטיות ובהסתר. כלומר, ה”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” נכנעה לטרור ימני.

לא משהו יוצא דופן. היא עושה את זה על בסיס קבוע. אבל כדי לארגן טרור כזה, צריך תשתית. מישהו צריך להלהיט את עלובי החיים ולשכנע אותם שיש איזה עמנואל גולדשטיין. מישהו צריך לגרום להם להאמין שיש דמון מפיץ שקרים. מישהו צריך לגרום למשועממים שפטריוטיותם הריקנית גאוותם לצאת לרחוב ולאיים על אנשים אחרים באלימות.

והמישהו הזה, פעם אחר פעם, הוא בן דרור ימיני. הוא אבן יסוד של תשתיות הטרור היהודי בישראל. הוא, לכאורה, “איש המרכז”, הוא הפנים המתונות, המיושבות לכאורה, שעליהן יכול להצביע החוליגן המוסת ולומר תראו, אפילו ה”מתון” הזה אומר שאנחנו צודקים. איך כתב פעם ימיני? “אלימות היא פועל יוצא של הסתה, של שקרים, של הטעיה.” הדברים הללו, אגב, נכתבו תוך התמוגגות על האלימות שהופנתה כלפי הפגנות השמאל בטבח “צוק איתן.” יש לציין שאף שימיני מפרסם את טור השנאה שלו כלפי “שוברים שתיקה” ב-27.11, הוא לא מתייחס לביטול של האירוע, שהתרחש כמה ימים קודם לכן. בכל זאת, הקשר עשוי להיות ברור מדי.

אז יש לקוות שבמה שנותר מהדמוקרטיה היהודית לא יטפלו בימיני כמו שמטפלים במפיצי שנאה פלסטינים; יש לקוות שהוא לא יחוסל מהאוויר או יועלם לאיזה מעצר מנהלי. אבל כל כלי תקשורת שנותן לו במה צריך לדעת שהוא נותן פתחון פה לסייען טרור מוביל.

(הטור המלא של ימיני):

ben dror full

 

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

על רן ברץ, חופש ביטוי, ויושר אינטלקטואלי

מסתבר שהממונה המיועד על ההסברה לא מאמין בהסברה – אלא אם, כמסתבר, הוא יכול לגזור ממנה קופון

להיות ימני מודרני זה לומר שהממשלה לא יכולה לעשות שום דבר כמו שצריך, ואז לקבל על עצמך תפקיד ממשלתי שאתה לא מאמין בו: רן ברץ כמשל.

רבי המזל ביניכם שלא היו מודעים לקיומו של ברץ עד השבוע שעבר לא הפסידו הרבה. ברץ, מתנחל מכפר אדומים – אותה התנחלות בה גר בשעתו רונן שובל ושחלק ניכר ממייסדי “תנועת המרכז” אם תרצו הגיעו ממנה – הוא דוקטור לפילוסופיה שלא קיבל קביעות, והפך את ההחלטה המוצדקת הזו (אין לו פרסומים) לקרדום לחפור בו. מסתבר שיש כסף בלהיות קורבן מקצועי ימני.

ברץ היה ממובילי הקמפיין של אם תרצו נגד הקרן החדשה, ואחר כך הפך לעורך הראשי של מידה, לכאורה בטאון ימני אינטלקטואלי ובפועל עמותה ימנית (”אל הפרט: חירות ואחריות אזרחית”) שמקפידה – כמקובל – להסתיר את מקורות המימון שלה. כעורך של מידה, הוא נתן במה למצדיק השואה אלון מזרחי ופרסם תוכן של מפלגה שונאת זרים עם גוון אנטישמי, ה-English Defense League. בין לבין, הוא פרסם שורה של מאמרים מייגעים אפילו ביחס לאתר שלו, שהפגינו בעיקר את סוג האנטי-הומור שמכונה בקרב חובשי הכיפות “ויצים.”

כל זה, כמסתבר, היה מספיק ללשכת ראש הממשלה כדי למנות אותו כאחראי הלאומי על ההסברה. ואז התחילו הצרות. קודם כל, התברר שברץ חושב שהרעיון של שליחת נשיא המדינה לדאע”ש (אפילו הם לא ירצו אותו!) הוא מצחיק, ובאותה הזדמנות אמר גם שלריבלין אין ממה לחשוש כי הוא לא חשוב מספיק להתנקשות. אחר כך הסתבר שהוא אמר על אובמה שהוא אנטישמי ועל קרי שהוא בגיל מנטלי של 12. כמקובל בקרב אנשי אם תרצו שמעמידים פני ימין שפוי, תוך זמן קצר נחשפה העובדה שברץ גם פינטז על בניית בית מקדש בהר הבית. זה היה השלב שבו לשכת נתניהו התחילה להשמיע קולות שאולי בעצם הוא לא ימונה לתפקידו, ולפני כיומיים ברץ הותקף על ידי סגן הנשיא ביידן עצמו, אם כי לא בשמו. למנות אותו עכשיו, זה כנראה לא סוג ההשתנה מהמקפצה שנתניהו לא רוצה להסתכן בו.

ברץ עצמו פרסם אי-התנצלות, שבפועל מחקה לאחור את כל קריירת הכתיבה שלו: כולה הוגדרה כ”דברים שנכתבו בקלות הדעת ולעתים בבדיחות הדעת.” אז בוא נראה: אתה דוקטור לפילוסופיה בלי פרסומים, וכל מה שיש לך הוא קריירת הכתיבה שלך. הרגע מחקת את כולה למפרע. מה בעצם הכישורים שלך לתפקיד? העובדה שאתה שייך לקונספירציה הימנית הגדולה, שמשתרעת מלשכת ראש הממשלה בואכה מכון שלם עבור באם תרצו, ארגוני קש אחרים והקריקטורה האנטישמית שמממנת את כולם?

אנשי הימין התחילו מיד לצווח שפוגעים בזכות הביטוי של ברץ (הנה דוגמא של עוד “אינטלקטואל” של מידה). בחדות: בולשיט. לכל אדם יש זכות להתבטא כרצונו מבלי שהמשטר ירדוף אותו (כן, ימנונים, זה כולל גם הערות מרגיזות של חנין זועבי); לאף אדם אין זכות מולדת לתפקיד ציבורי. האנשים שדרשו לפני 22 שנים למנוע את פרס ישראל מישעיהו ליבוביץ’ בשל דבריו עומדים כעת על זכותו של אדם למלא תפקיד ציבורי אחרי שגידף את נשיא המדינה והעליב את נשיא ארה”ב ומזכיר המדינה שלה.

אבל יש פה רמה נוספת של גיחוך: אחת העמדות שמידה של ברץ קידם בעקביות (שימו לב לשם העמותה: “אל הפרט: חירות ואחריות אזרחית”) היא ליברטריאניות. לכאורה, יש סתירה בין ליברטריאניות – התפיסה שהמדינה לא צריכה להיות נוכחת בחיינו ושיש לפרק כמה שיותר ממנה כדי להעניק כמה שיותר חירות לאזרח – ובין העובדה שרוב הליברטריאנים בישראל תומכים בעצם במדינה יהודית מאד; הסתירה הזו נפתרת אם מתעלמים מהעמדת הפנים שמדובר בעמדה אינטלקטואלית ומבינים שזו כסות אידיאולוגית של חלאנים, במקרה שלנו חלאנים יהודים. (כן, אני יודע: יש כמה ליברטריאנים שאשכרה מאמינים במה שהם אומרים. נאחל להם רפואה שלמה ונזכיר שבמקרה הזה, 99% מהליברטריאנים מוציאים שם רע לכל השאר.)

ופה יש סתירה. התפיסה הליברטריאנית אומרת שהממשלה לא עושה שום דבר נכון; הדבר המתבקש הוא להקים ארגון פרטי שיעשה את זה. מהבחינה הזו, הבחירה של ברץ לקדם את הרעיונות שלו באמצעות מידה היא הבחירה הנכונה. אז למה החליט ברץ לקחת את כספי הממשלה ולקבל ג’וב ממשלתי, אם נתון שהממשלה לא עושה שום דבר נכון?

ואז מגיע זה. אני מודה לדדי שי על החשיפה ומבקש שלשכת ראש הממשלה תשלם לו את המשכורת של האיש שאמור היה לבחון את ברץ קודם למינויו.

baratz

שזה די מדהים. ברץ לא מאמין בהסברה. הוא חושב שהיא בזבוז של זמן ומאמץ. ואף על פי כן, שנה וחצי אחרי שהוא כותב את זה, הוא מקבל מינוי ציבורי, בכספי ציבור, כדי להיות אחראי על ההסברה. כלומר, ליברטריאן לוקח על עצמו תפקיד ממשלתי שהוא יודע שלא יכול לעבוד. כי, היי, משכורת ושורה נאה ברזומה.

אז זה מה ששווה היושר האינטלקטואלי של רן ברץ. זה מה ששווה הליברטריאניזם היהודי. וזה מה ששווה יכולות הבדיקה של לשכת ראש הממשלה. אלוהים אדירים, אלה האנשים שאמורים היו להוציא אותנו למלחמה עם איראן.

ועוד דבר אחד: מדהים לגלות שכאנטי-ציוני, יש לך כבוד רב הרבה יותר למוסדות המדינה – גם המיותרים, כמו הנשיאות – מאשר לימנים גאים כמו ברץ וחוגיו. בסופו של דבר, זה ההבדל: אני חושב על מדינה אזרחית, וברץ ודומיו חושבים על מדינת פולק, מדינה שצריכה להתבטל כדי לבטא את רצון העם היהודי. היינו בסרט הזה. כדאי שנצא ממנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

איך הרעילה ה-hasbara את הימין היהודי

האמירה של נתניהו, על פיה מי שאחראי לשואה הוא גולה פלסטיני, מעידה על תהליך הצרת מחשבה ארוך בימין היהודי

ראש הממשלה נתניהו, בנאום אמש (ג’) מול הקונגרס הציוני העולמי, טען שהאחראי לשואה הוא לא אדולף היטלר, אלא אחד חאג’ אמין אל חוסייני. לדברי נתניהו, היטלר כלל לא התכוון להשמיד את היהודים, אלא רק לגרש אותם. עם זאת, אחרי ביקור של חאג’ אמין אל חוסייני, החליט היטלר על השמדה. באותה הזדמנות, זרק נתניהו פנימה עוד שקר קטן: שחוסייני היה מבוקש במשפטי נירנברג.

יש בעלי טור – אני מסתכל עליך, ארי שביט – שאוהבים לתאר את נתניהו כאדם רציני ויודע ספר. אני חושב שהבולשיט של אמש צריך להרוג סופית את האגדה הזו. כפי שכתב יפה נתאי פרץ היום, “מקפיא דם איך שנתניהו משעתק את מיתוס היהודי השקרן, הנחות, הנקלה, ששולט בעולם מאחורי הקלעים, אל הערבים.”

cthulhu

(קרדיט: גדי אלכסנדרוביץ’.)

הנה העובדות כפי שהיסטוריונים מסכימים עליהן:

א. לא ברור מתי התקבלה החלטה רשמית על מדיניות של השמדה.

ב. עם זאת, פרקטיקה של השמדה החלה עם הפלישה הנאצית לברה”מ, שתוארה מלכתחילה כמלחמת גזעים ושהטרמינולוגיה שלה ערבבה שיטתית בין קומוניסטים, יהודים וקומיסארים.

ג. במאי 1941 החלה ההקמה של האיינזצגרופן, יחידות הרצח של האס.אס. שיתלוו לצבאות הגרמניים במהלך הפלישה לשטחי ברה”מ ויבצעו שם השמדה שיטתית.

ד. מעשי רצח כאלה אכן החלו ביולי 1941. בהנחיה של היידריך למפקדי היחידות בשמיני ביולי, הוא הורה להם להתייחס ליהודים כאל “פרטיזנים.” בפועל זו היתה הסוואה של רצח המוני בלוחמה נגד בלתי סדירים. משלב מוקדם מאד, העמדת הפנים הזו נשרה והרוצחים טבחו בנשים וילדים כמו גם בגברים בגיל צבא.

ה. ב-31 ביולי, ניצל היידריך – תמיד ביורוקרט מיומן – פקודה מגרינג משנת 1939 לתכנן את “הפתרון הסופי” של השאלה היהודית, והוציא ממנו פקודה לערוך ועידה שתארגן את ההשמדה. הוועידה אמורה היתה להתכנס ב-7 בדצמבר 1941, אבל היפנים הפציצו את פרל הארבור במפתיע באותו היום, כך שהיא נדחתה ל-20 בינואר 1942 ונערכה בוואנזה. בכירים מכל זרועות המשטר הגרמני נכחו בה, אבל אף לא זר אחד; הפרוטוקולים שלה היו סודיים והשתמשו בשמות קוד (”טיפול מיוחד” במקום השמדה, למשל.)

ו. אחרי שורה של מעשי טבח, יעיד לימים גנרל האס.אס. אריך פון דם בך-זלבסקי (Von Dem Bach-Zelewski), הוא אמר להימלר – לאחר שזה, באופן חריג, נכח באחד מהם – שאנשי האס.אס. המעורבים לא יצלחו עוד לכלום; הם יהיו שברי כלי או פסיכופתים. לדבריו, ונראה שהם מגובים במסמכים נוספים, בעקבות הפגישה הזו – בספטמבר או אוקטובר 1941 – הימלר הורה על נסיונות השמדה בגז, שיסירו את הלחץ הפסיכולוגי מעל הרוצחים.

ז. באוקטובר 1941, היידריך מורה למשרד החוץ הגרמני שלא לאפשר ליהודי שנמצא בספרד להמשיך משם לארה”ב אלא לעשות מאמצים להשיבו לתחום המשטר הגרמני ולהעבירו לידי משטרת הבטחון; הוא אומר שזו מעתה המדיניות הקבועה. זה שינוי חד מהמדיניות הנאצית הדי מעורפלת עד אז, שדיברה על הגליה (שלא היתה מעשית עקב המלחמה) למדיניות של השמדה.

ח. בנובמבר 1941, נפגש המופתי הירושלמי הגולה עם היטלר, השניים הסכימו שיהודים זה דבר רע. וזו בערך כל ההשפעה של חוסייני על השואה.

כן, חאג’ אמין אל חוסייני היה בן זונה. הוא היה אנטישמי שעמדותיו הקצינו ובמהלך המלחמה הוא ככל הנראה תמך בהשמדת יהודים, או למצער – מותם לא הסב לו יותר מדי צער. יש יסוד סביר לחשוב שיחידות שהוא סייע להקים עבור הנאצים ביוגוסלביה היו מעורבות בפשעי מלחמה. בין זה ובין אחריות להשמדתם של מיליוני יהודים – השמדה שהחלה חצי שנה כמעט קודם לפגישה שלו עם היטלר, ושההחלטה עליה נפלה בתאריך לא ידוע ובהליך לא ידוע אין ולו דבר. (ואולי, תהה ההיסטוריון יגאל עילם, אולי לא היתה פקודה כלל; אולי לא היה בה צורך; אולי כל אחד מהבכירים הנאצים ידע בדיוק מה מצופה ממנו גם בלי פקודה; אולי האתוס הנאצי של “להתכוון לדעת הפיהרר”, ומצב המלחמה נטולת הכללים במזרח, איפשרו לקצינים הגרמנים לעשות מה שהם ידעו שרוצים מהם גם בלי צורך באישור.) כל זה היה קורה גם אם חאג’ אמין אל חוסייני היה נרקב בכלא בריטי באותה העת.

אשר לשקר הקטן יותר של נתניהו – כל המועמדים לדין בנירנברג היו גרמנים. חוסייני היה אז במעצר צרפתי. הבריטים דרשו את הסגרתו, כנתין בריטי ששיתף פעולה עם הנאצים; היוגוסלבים ביקשו את הסגרתו עקב פשעי מלחמה שלגמרי סביר שהוא היה מעורב בהם שם. הצרפתים דחו את שתי הבקשות – אבל ספק אם הם היו יכולים באותה הקלות לדחות בקשה של בית המשפט הבינלאומי בנירנברג.

אז למה נתניהו, שמתהדר בכך שהוא קורא היסטוריה, מגיע עם שקרים מביכים כאלה?

כי הימין היהודי התמכר ל-hasbara. הוא התמכר לצורך שלו להוציא את ישראל צודקת בכל מצב, לא משנה מה הוא. Hasbara מכוונת מטבעה אל הציבור היהודי בישראל ואל תומכי ישראל מחוצה לה. גרמניה כבר לא אויב מועיל יותר – לעזאזל, היא מחמשת את ישראל בצוללות שיכולות לשאת נשק גרעיני. הפלסטינים, מצד שני, מתעקשים על זכויותיהםץ צריך לעשות משהו בנושא ולסמא את עיניהם של היהודים בישראל. ומה טוב יותר מאשר שקר גס, שקר מדהים, שקר ענקי, שקר מוצלח דווקא משום שהוא מופרך כל כך, שבו אומר ראש הממשלה ליהודים שהם טעו – שלא היטלר הוא האויב הגדול שלהם, אלא המנהיג הלאומי הראשון של הפלסטינים?

אם השקר הזה יידבק, אפשר יהיה לעשות את הזהות הקבועה שעושים אנשי הימין בין פלסטינים ונאצים, ולטשטש את העובדה שמדובר במאבק בין ילידים ובין פולשים אירופאים מערבית של כוח מאורגן שנתמך על ידי מדינות זרות. אם הפלסטינים הם נאצים, אז ברור שאין על מה לדבר איתם. אם המנהיג הלאומי שלהם אחראי לרצח מיליוני יהודים, אז הנכבה היתה מוצדקת.

למעשה, הטיעון המובלע של נתניהו הוא הצדקה של נכבה שניה: הפלסטינים דבקים במנהיג שאחראי לרצח מיליוני יהודים, המנהיג הנוכחי שלהם הוא היורש הישיר שלו, ועל כן… נתניהו משאיר את המסקנה באוויר. האיש שהוא דחף לרשות השידור, אבישי עברי, כבר מדבר בגלוי על “נכבה עכשיו”, וינון מגל אומר ש”לא רק אינתיפאדות אפשר לספור, גם נכבות”, ומפנטז על הריגתם של 100,000 פלסטינים.

רגע, היתה נכבה? מסתבר שכמו מכחישי שואה סטנדרטיים, בימין היהודי לא היתה נכבה כל זמן שהיא משמשת כנשק תעמולתי נגדנו – אבל לגמרי היתה כזו, כשהיא יכולה לשמש כאיום על פלסטינים. זה לא קרה אבל, אומר הימין היודו-נאצי, זה מגיע להם. ועל כן זה יגיע שוב.

נתניהו צריך לאחד את הציבור היהודי למאבק שהוא מנהל נגד הפלסטינים, כי הוא יודע שאין לו פתרון. אז צריך להגביר את הפצת השנאה. וזה עובד: מי שהסתכל על המגיבים הימנים היום ברשת, יכול היה לשמוע אותם צווחים שנתניהו צודק, כי כי כי… כי המופתי הגיע לברלין חודשיים לפני ועידת ואנזה ולכן הוא אחראי עליה. אתה יכול לשמוע אותם נשבעים שהוא היה נוכח בה, ולא יעזור להביא את רשימת הנוכחים. יועז הנדל, שלא מבין למה אנשים תוקפים את נתניהו, נאלץ להודות שמדובר בקשקוש שמטרתו היא דהלגיטימציה של הפלסטינים – אבל זו מטרה הגיונית, לדעתו. כלומר, הנדל יודע שמדובר בשקר מסיבי אבל מעדיף לתקוף את חושפי השקר. כי ההגיון של ה-hasbara מעל לכל.

כל זה גורם לנתניהו להיראות, מחוץ לישראל ובעיני ישראלים שפויים, כמו מישהו שלגמרי איבד את זה. גרמניה היתה צריכה להכריז לפני המפגש של נתניהו היום עם מרקל שהיא אחראית לשואה; יש כנראה יהודים שיחשבו שזו עוד הוכחה לכך שהגרמנים אנטישמים. הדיבורים על הפלסטינים כאחראים לשואה מזיקים לישראל, לא משפרים את מעמדה.

ואף על פי כן, נתניהו ביצע חצי הכחשה, לא הכחשה, של הדברים שאמר. הוא שב ואמר שלחוסייני יש אחריות לשואה. למה? כי על פי האגדה שהימין היהודי בלע ולא נודע כי באה אל קרבו, אם רק נשכנע את עצמנו שאנחנו צודקים, הכל יהיה בסדר. אם נתאחד, ולא משנה סביב איזה שקר מופרך, אף אחד לא יוכל עלינו.

ונצטרך את האחדות הזו, כי בפעם הבאה שיגיע לפה איזה לילה וערפל, בפעם הבאה שצה”ל יצטרך לצאת למבצע גדול בגדה, בהחלט יכול להיות שצה”ל והממשלה – בלי פקודה, לא צריך פקודה, מי שצריך לדעת יודע מה מצופה ממנו – יצאו לנכבה 2.0. וכשזה יקרה, צריך שהציבור יהיה מוכן.

זה, כמובן, יגרור אותנו למלחמת נצח. אבל זה מה שיפה ב-hasbara: היא תאטום אותנו מהאמת, היא תכניס אותנו לתא תהודה שבו אנחנו שומעים רק את המיית ההתקרבנות שלנו, בעודנו מבצעים טיהור אתני קטן. הרי הם תכננו להשמיד את כולנו, הם לחשו על אוזנו של היטלר – אותו האיש, שבהשלכה שמבצע נתניהו הוא נטול כל רצון ומציית לאדם האחרון שדיבר איתו.

וחוקרי השואה שחיים פה ובעולם יתלשו שערות, כי את התהליך הזה הם מכירים כל כך טוב. אבל מי יקשיב להם: הם חושבים שהעולם לא נע סביב הציר של מלחמתה של הציונות בפלסטינים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שקרים, שקרים ארורים, ו-hasbara

התקשורת היהודית התמכרה לגמרי לנראטיב של ה-hasbara, הגרסה החדשה של העולם כולו נגדנו, והופכת במהירות למכשול לציבור

המועצה לזכויות האדם של האו”ם גינתה אמש (ו’) את ישראל בשל התנהלותה במהלך צוק איתן, בהתבסס על דו”ח דיוויס, שעליו כבר כתבתי כאן. כהרגלה של המועצה, היא דפקה לעצמה כדור תעמולתי ברגל ואימצה רק את החלקים בדו”ח שדנו בישראל ולא הזכירה במילה אחת את פשעי המלחמה של חמאס, שבהם דו”ח דיוויס דווקא דן באריכות.

אבל מבחינת התקשורת הישראלית זה כלל לא משנה, משום שמלכתחילה היא לא התייחסה לדו”ח כראוי לו. העיתון הנמכר בישראל, ידיעות אחרונות, מנהל בחודשיים האמרונים מערכת hasbara משלו, שמתחרה בזו של לשכת ראש הממשלה והבטאון שלה, ישראל היום. התוצאה היא שרוב הישראלים לא קיבלו דיווח ראוי על דו”ח האו”ם.

באופן מדאיג למדי, התקשורת היהודית בישראל אימצה את הרטוריקה של לשכת ראש הממשלה. ראו את הדברים שפרסם נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו לפני כעשרה ימים.

tunnels

נתניהו, כצפוי, משקר (אני רוצה להודות לקורא אסף רזון על ההפניה). מי שיפתח את הדו”ח (סעיפים 107-108), יגלה שהוא אכן כותב שאין לוועדה יכולת לברר מה היתה הכוונה מאחורי המנהרות – אבל שעובדתית, הן שימשו אך ורק לתקיפה של חיילי צה”ל, שהם מטרות צבאיות לגיטימיות.

זו קביעה שאי אפשר לחלוק עליה, פשוט משום שהיא עובדתית: המנהרות שימשו אך ורק לתקיפה של חמושי צה”ל. הבעיה עם העובדה הזו היא שהיא סותרת את קמפיין ההפחדה של הממשלה במהלך “צוק איתן,” כביכול מדובר ב”מנהרות טרור.” זה, כזכור, היה הקמפיין שבאמצעותו תירצה הממשלה את המבצע הקרקעי.

זה שנתניהו מאשים את הוועדה בכך שהיא לא מתיישרת עם עמדת ממשלת ישראל – עמדה שכמובן מוצגת לציבור כעובדה – זה צפוי למדי. כמו בנט וכמו לפיד, נתניהו הוא כעת חשוד בפשעי מלחמה. אפילו אלמלא הכרנו את הנטיה הטבעית שלו לשקר, סביר שהוא ישקר בנושא הזה.

השאלה היא למה התקשורת היהודית מתיישרת איתו. הנה מה שדיווח אמש טמקא:

ynet

אפילו אם נניח כרגע לדמגוגיה של הכותרת “בזמן הירי” (אחר כך טענה מערכת הבטחון שהירי הגיע בכלל מסיני), יש פה שני שקרים. קודם כל, השקר של נתניהו שצוין למעלה, ושנית – השקר שכביכול הוועדה טענה שחמאס סיפק אזהרה לירי שלו.

מי שיקרא את הדו”ח (סעיפים 92-95) יראה שהוועדה מצאה שהתראות על ירי מהרצועה הגיעו רק במקרים בודדים בלבד, ושיתר על כן, ספק אם ההתראות היו מועילות. אבל הוועדה כותבת שם שלא זו הבעיה: אפילו אם ההתראות של חמאס היו מספקות, העובדה שהוא הפעיל כלי נשק בלתי מבחינים כלפי ריכוזי אוכלוסיה אומרת שהוא ביצע פשע מלחמה. לזה, משום מה, אין זכר בטמקא.

יש עוד טענה של תועמלני הממשלה, שחוזרת על עצמה שוב ושוב גם בכלי התקשורת: כביכול, מלחמתה של ישראל בחמאס היתה מוצדקת, ועל כן אין מקום לביקורת על האמצעים שבהם נקטה. זה בלבול קלאסי, ומכוון, בין שני ענפים של משפט המלחמה הבינלאומי: ius ad bellum, כלומר ההצדקה ליציאה למלחמה, ו-ius in bello, לחימה צודקת. אלה שני דברים שונים מהותית: יכולה אומה לצאת למלחמה שלא בצדק, אבל לנהל את המלחמה כראוי; והיא יכולה לצאת למלחמה בצדק מוחלט ולבצע פשעי מלחמה מחרידים במסגרתה. ברור למה הממשלה רוצה לבלבל בין השניים: טענת צדקת המלחמה שלה (שלא נכנס כרגע לשאלה האם יש בה ממש) מאפשרת לה להסוות את האמצעים הנפשעים שבהם ניהלה את המלחמה. וכך אפשר בקלות ליצור מצב שבו, אם מישהו מצביע על פשעי המלחמה שביצעה ישראל, לזעוק שהוא טוען שהחמאס צודק!!!!!1!, ולהשתיק אותו.

האמת פשוטה למדי: שני הצדדים פושעי מלחמה ומנהיגי שני הצדדים צריכים לעמוד לדין כפושעי מלחמה. בוגי יוכל לחלוק את התא בהאג של מוחמד דף, ונתניהו – את זה של הנייה. האחרון כנראה יוכל לטעון שאיבד שליטה על הזרוע הצבאית שלו, אבל זה כבר טיעון לעונש.

למה שום דבר מכל זה לא מופיע בתקשורת היהודית? למה טמקא, לכאורה אופוזיציה לנתניהו, פשוט מעתיק את הרטוריקה הממשלתית בנושא צוק איתן? מפני שהתקשורת היהודית מפוחדת ואיבדה את הצפון. היא שכחה שהתפקיד שלה הוא לא לעשות לקוראים שלה נעים בגב, אלא לאתגר אותם. היא צריכה היתה להיות המתריע בשער, אבל אין לה את האומץ. היא חוששת להיות מוקעת כ”שמאלנית.”

אז היא מעדיפה למכור לציבור את השקרים של נתניהו ולפיד, להעלים את העובדה שהשקרנים האלה הם חשודים בפשעי מלחמה, ולעבור לנושא הבא. בדרך, היא מגבירה את הניתוק של הציבור היהודי מהנעשה סביבו, בונה לו קונכייה נעימה ומנותקת – ושוקדת על טיפוח המיתוס של “העולם כולו נגדנו.”

תקשורת כזו הופכת במהירות, ומרצון, למקבילה של התקשורת בדרום אפריקה של האפרטהייד ושל מדינות אחרות שהתדרדרו לדיקטטורה. כשנצא מזה, אם בכלל, נצטרך לשפוט לא רק את הגנרלים והמדינאים; גם העורכים יצטרכו לתת דין וחשבון. וכמו השופטים, גם הבגידה שלהם היא מהגרועות שבהן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האויב הגדול ביותר של ה-hasbara הוא צה”ל

מה קורה כשאפילו בן דרור ימיני נאלץ להרים ידיים

בסוף השבוע שעבר אירעה לצה”ל עוד תקלה שגרתית: החמושים שלו, מגדוד נצח יהודה, נתפסו מול המצלמות כשהם מקללים ומכים פלסטינים, וממשיכים להכות אותו גם כשהוא על הקרקע. מאחר וזה קרה מול המצלמות, לצה”ל לא היתה ברירה אלא להעמיד את החמושים לדין. אף אחד מהם, כמובן, לא נכנס לכלא. המ”פ, שנכח במקום, ננזף. אחד החיילים שהכה את הפלסטיני קיבל ריתוק ל-30 יום לבסיס. שני חמושים שצה”ל כינה את מה שהם עשו “הפעלת כוח לא מידתי” קיבלו 28 יום על תנאי.

על זה יש כמה דברים לומר. קודם כל, העמדה לדין משמעתי היא אמצעי זריז של צה”ל כדי למנוע את העמדתם של החמושים לדין פלילי. על פניו, העבירות המעורבות הן (הח”מ איננו משפטן) תקיפה בנסיבות מחמירות, התעמרות, שימוש לרעה בכוח המשרה. צריך לציין בעדינות גם שכשחייל מכה תושב מוגן ומשפיל אותו, הוא על פניו מבצע גם פשע מלחמה. בסקאלה הנמוכה של פשעי המלחמה, כן, זה לא טבח, אבל זה פשע מלחמה. כמובן, חוק המשפט הצבאי לא מכיר בעבירה של פשעי מלחמה, שהיא חמורה יותר מעבירה צבאית רגילה, זאת למרות שוועדת טירקל המליצה לפני שנתיים וחצי כמעט על שינוי החוק בנושא כך שיותאם לחוק המקובל בעולם. משפטן צבאי שיעז לומר היום שיכול להיות שחמושי צה”ל מבצעים פשעי מלחמה כנראה יועמד לדין באשמת בגידה.

שנית, שלאחרונה עלו כמה משפטים אחרים שערך צה”ל לכותרות. מג”ד כלשהו שפט חייל שאכל סנדוויץ’ לא כשר במטווח – להבדיל ממטבח – ל-11 ימי מאסר בפועל (ושוחרר אחרי סערה ציבורית), וחייל שהעז לדבר בכנס פתוח על ההתעללות בפלסטינים שהוא ראה, נידון לשבוע מחבוש. כלומר, מבחינת הצבא הישראלי, אלימות כלפי אדם כפות מצד קבוצה של חמושים, בזמן שהקצין שלהם צופה מהצד, חמורה פחות מאכילת נקניק שיהוה לא אוהב או מהצבעה פומבית צורת ההתנהלות של הצבא.

האירועים בג’ילזון גרמו למר hasbara בכבודו ובעצמו, בן דרור ימיני, לתלוש שערות. במאמר שכתב באנגלית – לא מצאתיו בעברית – הוא מסיים ב”לא די בגינוי התקרית וחקירת החיילים. אין טעם להקצות 100 מיליוני ש”ח ל-hasbara [כך במקור – יצ”ג] אם חיילי צה”ל מתקשים להבין שהם גם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל.”

במילים אחרות, בן דרור ימיני נזקק להרבה מאד זמן כדי להבין את זה, אבל בסופו של דבר הוא הפנים: הבעיה העיקרית, האויב העיקרי, של מערכת ה-hasbara הוא צה”ל. לא השמאלנים, לא תנועת ה-BDS, לא שוברים שתיקה ולא J-Street: האויב הוא צה”ל.

וכשחושבים על זה, פתאום זה מובן מאליו. אחרי הכל, יותר מ-90% מהאירועים שבכלל צריך “להסביר” – כלומר, לנסות לטייח באמצעות תעמולה – הם אירועים שמיוצרים על ידי צה”ל. מתקריות הגבול בשנות ה-50 ועד התקרית בג’ילזון בסוף השבוע, צה”ל הוא המכשול הגדול ביותר שניצב בפני אנשי ה-hasabra.

כי בסופו של דבר, אדם הגון לא יכול להסביר את המצב שבו חייל מכה אדם כפות. זה לא ניתן להצדקה. יתר על כן, הנסיון המתמיד להסביר תופעה כזו יהפוך אדם הגון לבלתי הגון, ישחית את צלם האנוש שלו כפי שהחיילים משחיתים את שלהם. ניתן, אולי, ללמד זכות – החייל היה לחוץ, חם שם בחוץ – אבל כמה פעמים אפשר לעשות את זה? הבעיה לא חדשה: היא מתחילה ברגע שמגיעים הדיווחים הראשונים על הכיבוש. הציבור הישראלי בשנות ה-70 היה מ ז ו ע ז ע מהדיווחים על מה שחמושינו העליזים עושים בגדה. אהרן בכר דיווח על כך בהלם בסוף שנות ה-70, והיו ויכוחים עזים על הצורך לצנזר את הדיווחים. וכמובן, אלו היו שנות ה-70. לא דיווחו על הדברים החמורים באמת, כמו העינויים הרווחים בחקירות השב”כ.

בן דרור ימיני עדיין מנסה לתרץ. הוא אומר ש”פה לא פרגוסון.” אבל צה”ל הורג מספרים עצומים של פלסטינים לא חמושים גם בגדה. זה פשוט לא מגיע לכותרות כי בדרך כלל אין צילום מרשיע. בסוף השנה שעברה, כפי שציינו, שינה תא”ל ידעי את פקודות הירי בגדה, והורה על ירי חי לעבר מפגינים גם כשהם לא מהווים סכנה. המדיניות הזו כבר גררה הרוגים ומספר גבוה משמעותית יותר של פצועים – עליהם בכלל לא מדווחים. מפקד משטרה אמריקאי שהיה מורה להפעיל ירי חי על מפגינים לא חמושים, מודה בכך בכנס פנימי של חוואים לבנים שהשתלטו על אדמות של שחורים, ומוביל למותם של מפגינים, היה כנראה כבר באזיקים, או מושא למהומות זועמות. “לא פרגוסון”? תעשה לי טובה. האלימות הממוסדת שחווים פלסטינים על בסיס יומיומי גרועה משמעותית יותר מזו שחווים האפרו-אמריקאים. (כן, כמובן, כאן יעלה מיד התירוץ שהפלסטינים נמצאים תחת כיבוש זמני בהחלט שנמשך כבר 48 שנים. אבל אם זה התירוץ שלך, למה העלת את פרגוסון?)

הישראלים שמים לב שצה”ל הוא אסון hasbara באינתיפאדה הראשונה. חיילים קוברים נערים פלסטינים בחול בלי לשים לב שיש מצלמות באזור, גדודים ברפיח קושרים פלסטינים למכסה המנוע של הג’יפ בחיקוי לא מודע של טקטיקות הלחימה של האס.אס., מצולמים כשהם נושאים דגלי גולגלות ועצמות, והיו כמובן משפטי גבעתי. כבר בעת האינתיפאדה הראשונה יש סרטונים של צה”ל, שמתחננים בפני החיילים לשים לב לתופעה של מצלמות ולכך שההתעללות שלהם גורמת נזק. זה לא עוזר.

ויש לכך כמה סיבות. קודם כל, אין כמעט צבא כיבוש שהצליח בכך. יש כיבוש, יש מצב של אדנות מצד חמושים – תהיה התעללות. זה חוק טבע. אפשר לשבור אותו, כמובן. אחרי שהגנרל מק’ארתור תקע חייל אמריקאי שהכה אזרח יפני לחמש שנות מאסר בפועל, המסר עבר מהר מאד. בואו ננסה לדמיין רגע את המצב שבו החמושים מג’ילזון נכנסים לכלא לחמש שנים. לא יכולים לעשות את זה? זו הסיבה שהתופעה נמשכת, ותמשך.

צה”ל, בקיצור, לא מוכן למצות עם החמושים שלו את הדין. אם עשרה חיילים שהיו מכים עצורים – וזו היתה תופעה בלתי פוסקת בזמן האינתיפאדה הראשונה – היו נכנסים כל אחד לחמש שנים בכלא, והמפקדים שלהם היו נכנסים לעשר שנים בכלא, כולם על ביצוע פשעי מלחמה, התופעה היתה מצטמצמת מאד. למה זה לא קורה?

כי בסופו של דבר צה”ל מעדיף שלא להתעמת עם החמושים שלו. יש לכך כמה סיבות. קודם כל, לכליאה לתקופה ממושכת של בריונים במדים תהיה השפעה רעה על המוראל: החמושים הישראלים גם כך בכיינים מאד. נסיון לכפות עליהם משמעת עשוי להביא לפריעת כוללת, אולי אפילו למרד. צריך לזכור שבמשך שנים, צה”ל העלים למעשה עין מהתופעה הרווחת של “מרד ותיקים” בחטיבת גולני. החוק הצבאי יכול לדון אדם למוות על מרד. אנשים היו מקבלים שבועיים, חודש, חודשיים במחבוש. זו לא הרתעה אמיתית.

שנית, אתה מתחיל לאכוף על החמושים שלך את החוק, ולך תדע מה הם יתחילו לומר. אולי הם ייזכרו איך המפקד שלהם הרביץ למישהו לפני שבועיים. איך המ”פ פוצץ את הצורה למישהו שעצבן אותו ואחר כך זייף את הדיווח. איך הסמ”פ קצת בזז. כשהצבא הופך לכנופיה והערך העליון הוא רעות בדמות שתיקה, כולם יודעים משהו על כולם ולאף אחד אין סמכות מוסרית על מישהו אחר.

כך או כך, זה מדהים במידה מסוימת שאפילו אדם כמו בן דרור ימיני מסוגל לראות שהבעיה היא חיילי צה”ל; שרוב האנרגיה שלו מבוזבזת על נסיון לתרץ את חוסר היכולת של הגוף הרשמי המופקד על אלימות למשמע את עצמו; ולא להיות מסוגל לומר שהצבא צריך לא רק לומר לחמושים שלו להסתתר יותר טוב ממצלמות, אלא לעבור רפורמה קשה, רפורמה יסודית, רפורמה שתחזיר אותו ממצב של מיליציה עבריינית עם ניחוחות של ארגון טרור לזה של צבא.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה צריך עוד הוכחה לכך שצה"ל הוא כנופיה ולא צבא, הוא קיבל אותה היום (ה') במשפטו של החלאן לירן חג'בי. הלז, כזכור, הטריד סדרתית שתי פקודות שלו, והמפקד שלו, הקולונל של יהוה עופר וינטר, הדיח קצין שניסה להצביע על כך. היום הגיעו וינטר וקצינים בכירים אחרים, בהם לחרפתו של צה"ל קצין בדרגת אלוף, ומסרו עדויות אופי עבור חג'בי. הם ביקשו מבית המשפט שלא לפגוע בכבודו ובדרגותיו של חג'בי – והמיטו קלון על הארגון שלהם. הם שכחו שהם מפקדים לא רק של חג'בי, אלא גם – ולמעשה, בראש ובראשונה – של קורבנותיו; והם אמרו לבית המשפט שמבחינתם, לאדם שהטריד מינית פקודות יש "כבוד" שצריך לשמור עליו. איזו חרפה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מענים בשם ה-hasbara

ממשלת נתניהו מתכוונת לענות עצירים פלסטינים כדי למנוע נזק למעמדה של ישראל. זה הגיונו הסופי של טירוף ה-hasbara

באחת הסצינות החזקות ביותר בסרט “הקרב על אלג’יר,” שלגמרי לא במקרה נאסר להקרנה בישראל עד אמצע שנות השמונים, נשאל המג”ד הצרפתי מת’יה האם אנשים עוסקים בעינויים. הוא משיב בחדות: “עינויים הם לא ביטוי שאנחנו משתמשים בו,” ומיד מסביר שוודאי, אנשיו עוסקים בעינויים. אי אפשר לנהל את מלחמת הגרילה אחרת. מה אתם חושבים, הוא שואל את העיתונאים ההמומים, איך אתם חושבים שאפשר לעשות את זה אחרת? כשאתם תומכים במלחמה, אתם צריכים לדעת מה המחיר שלה. מת’יה דוחה בזעם את הטענה שהוא ואנשיו סאדיסטים או דומים לנאצים: חלק מאיתנו יוצאי רזיסטאנס, הוא אומר, חלק מאיתנו שורדי בוכנוולד. אנחנו לא סאדיסטים, רק עושים את המטלה שלנו. המטלה שאתם שלחתם אותנו לבצע. וכמובן, כפי שמראה יפה רגע השיא של “שלטון החוק”, גם השופטים מודעים לעובדה שהעצירים שמובאים לפניהם עברו עינויים – ואין להם ברירה אלא להעלים עין.

זו החוקיות האכזרית של מלחמת גרילה: היא יוצרת ברוטליזציה, מכוונת או לא, של הצדדים הלוחמים. לא פעם יבחרו המתקוממים לעשות מעשה ברבריות כדי לגרות תגובת-יתר של החמושים שניצבים מולם. זה לא מסובך במיוחד, וברבריות-הנגד של הכובשים תשמש כאמצעי גיוס כלפי אותו חלק של האוכלוסיה שבחר לעמוד מן הצד, מרצון או מפחד, ובמקביל תחסל את הלגיטימיות של הכובש. ובהתאם, עינויים – שרשמית הם אמורים להוציא מידע, אבל תמיד נלווה להם צד של הטלת אימה, של הבהרת הסכנה שבהתנגדות – הופכים לשגרתיים. אם פעם בוצעו עינויים על ידי השב”כ בלבד, לפני כחמש שנים אמר מפקד חטיבת כפיר (חטיבת הדיכוי היעודית של צה”ל), איתי וירוב, לבית משפט צבאי שהוא התיר לחייליו לענות כדרך שגרה. בתגובה, הוא קודם, כמובן לאחר שהעיד עדות שקר.

אז הישראלים כבר התרגלו לכך שהכיבוש מצריך עינויים כדרך שגרה, וכבר לא מדברים על זה. לא מדברים על מה שמת’יה התכחש לו: שגם יוצאי מחנות ריכוז וגם מי שסיכנו הכל במלחמה בכובש מסוגלים, תוך זמן קצר להדהים, להשחית את עצמם. אבל עכשיו מורידה אותנו ממשלת נתניהו, בהנהגת השר לבטחון פנים, לעניינים אסטרטגיים ולהסברה גלעד ארדן – חי נפשי שלא המצאתי את התואר הזה – לשפל חדש. היא אישרה אתמול (א’) את הצעת החוק שתדרוש מרופאים להזין בכפיה שובתי רעב.

הסתדרות הרופאים מיהרה להודיע שהיא אוסרת על רופאים לשתף פעולה עם החוק הזה, משום שהזנה בכפיה היא עינויים והם אסורים, בין השאר, על פי הצהרת טוקיו. בתגובה הודיע סגן שר הבריאות ליצמן – כן, יש לנו שר hasbara אסטרטגי, אבל אין לנו שר בריאות – שזה לא יעלה על הדעת, כי “קריאה פומבית לסירוב חוק מהווה פגיעה אנושה בשלטון החוק.”

שווה להתעכב בקצרה על הגיחוך שבהצהרה. ליצמן הוא סגן שר הבריאות ולא שר הבריאות כי המפלגה שלו, יהדות התורה – היורשת, אחרי כמה התפצלויות אמבה, של אגודת ישראל ההיסטורית – לא מוכנה להכיר בלגיטימיות של המדינה הציונית, ובהתאם לא מוכנה לקבל תפקיד של שר. אז הנציג של המפלגה שלא מוכנה להכיר בלגיטימיות של ישראל מטיף לנו על שמירת חוק. הנוכחות של ליצמן בממשלה, אגב, צריכה לשים בפרופורציות את המאבק של ממשלת נתניהו ב”דה לגיטימציה”: היא מכילה בכיף נציג של מפלגה שמעולם לא קיבלה את מדינת ישראל כלגיטימית.

ואחרי זה, הנקודה העיקרית היא זו: החוק מכוון במפורש כנגד שובתי רעב פלסטינים. רובם הגדול של אלה הם עצירים מנהליים, כלומר אנשים שלא רק שלא הורשעו בדבר, גם לא הועמדו לדין. ארדן, שהתחיל את הקריירה שלו כנער הטריקים המלוכלכים של אביגדור ליברמן ומעולם לא היה הגבינה החדה במזווה, אמר ש”האסירים הבטחוניים מעוניינים להפוך את שביתת הרעב לפיגוע התאבדות מסוג חדש באמצעותו יאיימו על מדינת ישראל.”

שימו לב למעבר על דיבור על מניעת טרור. פתאום, “פיגוע התאבדות” הוא לא מצב שבו אדם מפוצץ את עצמו כדי לרצוח אנשים אחרים; הוא סתם מצב שבו אדם מרעיב את עצמו למוות. הוא לא פוגע באף אחד אחר, אבל במדינה שבה hasbara הפכה למחלת נפש קולקטיבית, עצם הבחירה שלו להתאבד היא “פיגוע התאבדות.” ואם פעם היינו מענים כדי, רשמית, למנוע רצח של אזרחים, עכשיו אנחנו מענים כדי למנוע פגיעה בשמה הטוב של המדינה.

ורק במדינה שאיבדה את זה לגמרי, יכול אדם – אפילו תעודת עניות למין האנושי כמו גלעד ארדן – לחשוב שהדרך הנכונה להציל את שמה הטוב של מדינת ישראל היא להכריז על מדיניות רשמית של עינויים. ספק אם היה גול עצמי מרהיב כזה. אסירים ישבתו רעב, יוזנו בכפיה – אפשר לסמוך על מדינת ישראל שתמצא רופאים שיענו בשבילה; כל משטר מוצא כאלה – ואולי הם לא ימותו, אבל הם יספקו כותרות יומיות על עינויים. ה”אולי” חשוב פה: ישראל הפעילה מדיניות של הזנה בכפיה בשנות השמונים, וחזרה בה אחרי מספר מקרי מוות. כלומר, הזנה בכפיה היא, בשיעור ניכר של המקרים, המתה בעינויים.

ואם מישהו מטומטם מספיק לחשוב שמה שעבר בשנות השמונים יעבור גם היום, אם מישהו חושב שההמתה בעינויים הזו לא תעלה שוב ושוב לכותרות, כנראה שקוראים לו גלעד ארדן.

צריך להבהיר: מי שיישם את המדיניות הזו, ומי שיחוקק אותה, הוא פושע נגד האנושות, וככזה הוא גם יועמד לדין. לא עכשיו, לא בעוד שנה, לא בעוד שנתיים – אבל הוא יועמד לדין. וחובה על כל פטריוט ישראלי, מי שנאבק על נשמתה של ארצו, לספק את שמותיהם של הפושעים הללו למי שיוכל להביא להעמדתם לדין. מי שיקדם את המדיניות הזו, מנתניהו ומטה, צריך לדעת שלא תהיה מחילה, לא תהיה חנינה, לא תהיה חסינות. הוא יירדף. הוא יחיה חיים של פושע והוא צריך להתרגל לכך מעכשיו.

יש לנו שסתום בטחון אחרון. הכנסת תעביר את החוק. יאיר לפיד מנסה הרי לאגף את נתניהו מימין, והסיעה שלו הרי תמכה בחוק גם בגלגול הקודם שלו. החוק יעבור. ואז הוא יגיע לשולחנו של הנשיא, ראובן ריבלין.

סרב לחתום עליו, רובי. סרב לחתום. קנה את עולמך בשעה אחת. אתה אדם הגון. הוכחת לנו את זה בשנה אחת שבה עשית פי שבעה משעשה קודמך בשבע שנים. אל תתן לדמותה של מדינת ישראל להפוך לשילוב של גלעד ארדן ורופא עלום שם מאיזה מחנה ריכוז. במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

ועוד דבר אחד: בימים אלה גוסס בבית החולים אסף הרופא משביתת רעב העציר המנהלי חדר ענדאן. הדרישה שלו היא משהו שכל אדם הגון צריך לתמוך בו: להיות מועמד לדין, או להשתחרר. עוד פרטים אפשר לקרוא כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולהתנצל בפני הקוראים על ירידת קצב הכתיבה בבלוג. עומס עבודה.

(יוסי גורביץ)

כשישראל הפכה לגיימרגייט

בשנה האחרונה פרץ לחיינו ארגון טרור מיזוגני בשם גיימרגייט. הטענה הרשמית של התומכים בו היא שהם רוצים בסך הכל "אתיקה בעיתונות המשחקים," אבל בפועל הטקטיקה שלהם היא הטלת אימה על פמיניסטיות ופמיניסטים שמעיזים למתוח ביקורת על תעשיית המשחקים. שורה של מבקרות ויוצרות משחקים – אניטה סרקיסיאן (Sarkeesian), זואי קווין, ובריאנה וו (Wu) – מצאו את עצמן פעם אחר פעם תחת איומי רצח ואונס, ונאלצו לנטוש את בתיהן ולרדת למחתרת. היכולת המשטרתית לצוד את הטרוריסטים הוכיחה עצמה עד כה כמוגבלת. באוקטובר האחרון, נאלצה סרקיסיאן לבטל הרצאה באוניברסיטת יוטה, לאחר שהאוניברסיטה קיבלה איומים בפיגוע בהרצאה שלה והודיעה שהיא לא מסוגלת לאבטח את האירוע.

מי שעוקב אחרי מאמצי ארגוני ה-hasbara הישראלים, שם לב השבוע שהם הגיעו לרגע גיימרגייט משלהם. באוניברסיטת סאות'המפטון אמור היה להיערך כנס אקדמי, שבו ידונו בין השאר בלגיטימיות מבחינת המשפט הבינלאומי של קיומה של מדינת ישראל. ארגוני hasbara יצאו למתקפה חריפה נגד הכנס, ואתמול הודיעו מארגני הכנס שהם קיבלו הודעה מהאוניברסיטה שהיא מבטלת את הכנס משיקולי בטחון. האוניברסיטה עצמה מסרה שהיא טרם קיבלה החלטה סופית, אבל שההחלטה תשען על "שיקולי הבריאות והבטיחות של אנשי הצוות שלנו, הסטודנטים והציבור הכללי."

כלומר, הלובי הפרו-ישראלי הצליח להגיע השבוע למדרגה של ארגון טרור מיזוגני: הלחץ שהוא מפעיל, והיכולת שלו לארגן מפגינים מצד אחד ומטרידנים בלתי פוסקים ברשת מצד שני – יכולת שיש לציין שנשענת, בין השאר, על פעילות מאורגנת וממומנת של ממשלת ישראל, שנעשית בחשאי כי המותג שלה מצורע – כבר הפכה את ישראל ומדיניות האפרטהייד שלה, שלאחרונה הפכה למוצהרת, למשהו שידוע שאסור להתעסק איתו. כלומר, אסור להתעסק איתו אם אתה לא רוצה להפוך למטרה לכל סוג של התקפה אישית, השמצה, ואולי גם אלימות.

מי שרצה עוד דוגמא, יכול היה לקבל אותה במקרה של טרבור נואה. הלז הוא כמסתבר קומיקאי, ולאחרונה בחרו בו בקומדי סנטרל למלא את הנעליים הגדולות מאד של ג'ון סטיוארט. רק שבקומדי סנטרל לא טרחו לבדוק את הרקע שלו לעומק, אז כמקובל הגולשים עשו את זה עבורם, ומצאו בעברו של נואה שורה של בדיחות ספק-אנטישמיות ודי מיזוגניות. הם גם מצאו בדיחה על ישראל: "דרום אפריקנים יודעים למחזר כמו שישראל יודעת להיות אוהבת שלום (peaceful, במקור)."

זו, יש לציין, לא מהגרועות שבבדיחות של נואה. אף על פי כן, איזה איש Hasbara בשם ג'יימי ווינסטיין ממשהו שמכונה ה-Daily Caller, כתב בזעף שהציוץ הזה מעיד "אכן נראה כמעיד על כך שנואה מאמין שישראל היא ארץ שוחרת מלחמה באופן מובנה." וואלה. מעניין מה עשוי היה לגרום לנואה לחשוב כך. אה, כן! נואה כתב את הציוץ הזה בשני ביוני 2010, קרי שלושה ימים אחרי שצה"ל ביצע את הטבח על המאווי מרמרה. אולי זה יכול להסביר.

אני לא חושב שנואה צריך לשמש כמנחה של הדיילי שואו, בעיקר בגלל ההערות המיזוגניות. מה שלא ברור לי הוא איך לעזאזל מערכת ה-hasbara חושבת לעצמה שזה סביר שהיא תדרוש לפסול מנחה רק בשל דעותיו על ישראל. מישהו מעלה על דעתו דרישה כזו שמגיעה, נניח, מרוסיה הפוטינסטית, נגד מנחה שהתבטא נגד הפלישה לאוקראינה? מסין, כנגד מנחה שהתבטא על הצנזורה שם? לא, אה? אבל איכשהו, תומכי המדינה הציונית חושבים שמותר להם לסתום פיות בכל מקום בעולם. בדרך כלל הם עושים את זה בצביעות שאפילו לא מודעת לעצמה: "אף שאיננו רוצים לפגוע בחופש הביטוי," אמרה פיונה שארפ ממשהו שמכונה Sussex Friends of Israel, "אנחנו מרוצים מכך ש[הכנס] לא יוכל יותר להסתתר תחת האצטלה של מכובדות והאקדמיה."

זו לא הפעם הראשונה, כמובן, שתומכי ישראל סותמים פיות. לפני כתשע שנים, תחת לחץ של ארגונים יהודיים בארה"ב, ביטלה הקונסוליה הפולנית אירוע של ההיסטוריון טוני ג'אדט, שעמד לדבר על פתרון המדינה האחת. בשעתו הופעל לחץ כבד של תומכי ישראל כדי לסתום לו את הפה. אירונית, היום הפתרון של מדינה אחת מקודם בכל הכוח דווקא על ידי הימין הקשה בישראל.

המסקנה העיקרית מכל זה היא שהמדינה היהודית היחידה במזרח התיכון היסטרית מאד בכל מה שקשור למה שאומרים עליה, ושהתומכים שלה בחו"ל הופכים ליותר היסטרים ויותר אלימים ברטוריקה שלהם יחד איתה. מסקנה נוספת היא שמאחר ותומכי ישראל מפעילים חרם אקדמי, ישראל עצמה מאבדת את היכולת שלה לטעון כנגד חרם אקדמי – כלומר, בהנחה שאתם חושבים שהאקדמיה הישראלית עוד לא הזמינה חרם על עצמה באפליה שלה בין יהודים ופלסטינים ובשיתוף הפעולה שלה עם מכללת אריאל, בקורסי ה-hasbara שלה ובכך שהיא ציונית לסטודנטים הפלסטינים ו"יהודית ודמוקרטית" לתורמים מחו"ל.

ועוד דבר אחד: מועמד של מפלגת UKIP הגזענית הבריטית כתב שישראל צריכה "לעשות לו [לאובמה] אייכמן." אם מישהו היה צריך עוד הוכחות להזדווגות בין הימין הפסיכי בחו"ל לימין הפסיכי שלנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

תירוץ שגרוע מהעבירה

חמוש מג”ב חשוד ברצח בביתוניא, ומה זה אומר על הרצח בכפר כנא

משהו חריג מאד קרה היום: מח”ש הודיעה שהיא עצרה חמוש מג”ב, שהשתתף בירי בביתוניא בחודש מאי, ושהיא חושדת בו ברצח. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה הועמד לדין חמוש ישראלי באשמת רצח: בין השנים 2000 ו-2013, העמידה מערכת המשפט הצבאית רק 21 חיילים לדין במקרי מוות של פלסטינים, ורק שבעה מהם הורשעו. מבין השבעה, רק אחד – תייסיר הייב – הורשע בהריגה (לא רצח); האחרים הורשעו בעבירות שנעו בין רשלנות לגרימת מוות ברשלנות. הייב נידון לשמונה שמות מאסר; העונש החמור ביותר שהושת על נאשמים פרט לו עמד על שבעה חודשי מאסר. הייב הורשע בהריגה – רצח, למעשה – של אזרח בריטי, תומס הורנדל, שמותו יצר רעש בינלאומי ניכר. יש להניח שגם העובדה שהייב איננו יהודי שיחקה לרעתו במערכת המשפט של הצבא היהודי ביותר בעולם.

אז כן, העמדה לדין של חמוש בחשד לרצח, ומעצר של המפקד שלו בחשד שידע שהוא ירה קליעים חיים תוך הסוואת הירי כירי גומי – כפי שכתבנו פה לפני חצי שנה כמעט – היא סיפור גדול ביחס. כמובן, זו הזדמנות שאסור לפספס ללעוג לשקרים הרשמיים והלא רשמיים של הדוברים של צה”ל ודובריו הרשמיים פחות ראויים ללעג מיוחד חיים שיין, שקבע שהטענה שהחמושים ביצעו רצח בביתוניא היא שוות ערך לעלילות דם; ספק אם ראיתי מקרה דומה של אוטו-אנטישמיות, שהרי הבוקר הסתבר ששיין אישש את עלילות הדם; וה”מומחה” מפרשת א-דורא שקבע בפסקנות שאנשים שחוטפים כדור לא נופלים ככה, שעל ה”מומחיות” שלו חבל להרחיב את הדיבור. צריך גם לומר שארגון זכויות האדם “בצלם” יצא – בפעם המי יודע כמה – אמין יותר מדוברי החמושים. אבל יש פה גם סיפור אחר, אקטואלי יותר.

בסוף השבוע שעבר, ירה חמוש של משטרת ישראל למוות בח’יר א-דין חמדאן בכפר כנא. לטענת החמושים, חמדאן תקף ג’יפ סיור של המשטרה בסכין, ולכן הם ירו בו. אלא שמעשה שטן, כמו בביתוניא, צץ לו סרטון אבטחה והציג מציאות בעייתית הרבה יותר. חמדאן אכן תקף את הניידת בחפץ כלשהו (אם היה שם סכין, המשטרה עוד לא הצליחה למצוא אותו), אבל כשהשוטרים יצאו לקראתו, הוא נס – ואז הם ירו בו בגבו. כלומר, כשהוא לא היווה כלפיהם כל סכנה.

זה קרה כיומיים אחרי ששר המשטרה הודיע שהוא נותן לשוטרים שלו רשיון להוציא להורג “מחבלים.” כמו ברצח הכפול בביתוניא, שם ערכו צה”ל ודובריו הפצצת שטיח של שקרים, גם כאן שיקרה המשטרה מן הרגע הראשון: אמיר זוהר ריכז את השקרים כאן.

אלא שיומיים אחר כך, כבר הדליפו “גורמים במשטרה” שהשוטר שרצח את חמדאן – כן, ירי בגבו של אדם נמלט הוא רצח – ימשיך לאכול את לחם הציבור כאילו לא קרה שום דבר, כאילו הוא לא שפך את דמו של אזרח ישראלי. לשוטרים היה תירוץ חריג, אפילו במקומותינו: הם “חששו מלינץ’” ולכן “פעלו בצורה אגרסיבית.”

נניח כרגע לעובדה שאין שום סיבה להאמין למה שהחשודים ברצח אומרים. הם הרי כבר שיקרו בלי הכרה על כל הפרשה. הבה נצא מנקודת הנחה שהם, לשם שינוי, אומרים את האמת: הם חשו מאוימים מצד אחרים, ועל כן ירו למוות בחמדאן.

אם זה המצב, הרי שהם מרשיעים את עצמם ברצח במו פיהם. חמדאן לא היווה להם סכנה; אחרים, כך חשו, סיכנו אותם; ואף על פי כן, הם “פעלו בצורה אגרסיבית” כלפי חמדאן והרגו אותו. כלומר, הם הרגו את שמעון בגלל חשש מפעולתו העתידית של ראובן. ואת התירוץ המדהים הזה, מקבלת משטרת ישראל – על פי דובריה הלא רשמיים, כמובן – כעילה שלא להעמיד אותם לדין.

והעיתונות היהודית, ברובה המוחלט, יחד עם חלק גדול של הציבור היהודי, מקבלת את התפיסה הזו. כוח קטלני, כלפי לא יהודים, נשמע כמו שימוש לגיטימי גם כאשר אין לו כל סיבה. השוטרים יכלו לנתק מגע; הם יכלו להזעיק תגבורת; הם יכלו להפעיל על חמדאן אמצעי אל-הרג כלשהו (טייזר, למשל, ששימוש מדוד בו הוא לגיטימי לעילא, אם אכן היתה שם סכין); אבל הם בחרו להפעיל כוח קטלני, ובבואם לתרץ את מעשיהם, לנקוט בתשובה שמציגה אותם באור הבלתי מקצועי ביותר שבאפשר.

חלק מזה, כמובן, נובע מכך שהפוליטיקאים שלנו הרעיבו את המשטרה מתקציבים במשך עשור ויותר, מאז ימי ה”בלי בכי ובלי נהי” של המושחת במנהיגי ישראל, אריאל שרון, וכתוצאה מכך כוח האדם שמגיע למשטרה הוא בלשון המעטה לא הכפית החדה שבמגירה. חלק מזה, כמובן, נובע מכך שהמשטרה עוסקת יותר ויותר בבטחון פנים מאשר בשיטור בשנים האחרונות.

אבל חלק ניכר מכך נובע מהעובדה שהשוטרים חיים בקרב עמם. הם שמעו את השר שלהם. הם מכירים את התקשורת היהודית. הם מבינים את דעת הקהל. אולי אפילו שמעו על התרגיל של השוטר מביתוניא, שבמסווה של כדורי גומי ירה כדורים חיים – ועד הבוקר, נראה היה שיצא מזה בשלום. והם נקטו בפתרון הקל והפלילי של רצח.

והציבור היהודי מריע להם. אחר כך, הוא לא מצליח להבין מדוע הציבור הפלסטיני – שראש ממשלתנו שוקד כמיטב יכולתו לאחד אותו, בגבולות 1949 ומחוצה להם, ולעזאזל תפיסת האזרחות – רואה בשוטרים אויבים. ככה זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני רוצה להזכיר שבעוד כשבועיים, ביום שלישי ה-25 בחודש, נפגש בשעה 20:30 בבר קיימא, למפגש הקבוע-למחצה של הבלוג. אעביר שם הרצאה שכותרתה הזמנית היא “התפוררות הסכמי סייקס-פיקו ועתידה של ישראל,” ואחר כך ננהל דיון פתוח.

(יוסי גורביץ)