החברים של ג'ורג'

אנשים טובים באמצע הדרך (הערה אישית קצרה)

לפני שלושה שבועות בערך נסעתי במונית, עמוס בכל טוב, לביתם החדש של איתמר ויזהר. ביוצאי מן המונית, הבחנתי תוך מספר שניות שהסלולר שלי, מדגם נוקיה E71, נפל במונית. שעטתי לעבר הדירה, ובמשך כשעה ניסינו לחייג למספר שלו. ללא הצלחה; באחד המקרים אני משוכנע ששמעתי את המכשיר מנותק. לא היתה ברירה: עשינו את פעמינו אל הסניף הקרוב של חברת האופל שמספקת לי שירותים סלולריים, ושם הודיעו לי בעליצות שהם יכולים לספק E71 חדש, אבל זה יעלה לי יותר מ-900 ₪. הם רמזו בגסות שעדיף לי לשדרג. נכנעתי ושדרגתי. לשאלותי האם יש יכולת למצוא את המכשיר האבוד, נאמר לי שלא; יאיר טוען בתוקף שהיכולת קיימת, הרצון – מסיבות מסחריות מובנות – לא.

התרגלתי במהירות ל-E72, וכעבור שבועיים כמעט ושכחתי את התקרית (להוציא העובדה שהיא טיפחה את העוינות הקיימת ממילא שלי לנהגי מוניות). שלשום קיבלתי מייל משונה מאשה בלתי מוכרת: "המכשיר שלי מקבל הודעות שמיועדות אליך. יש לך מושג למה?" שאלתי אותה אם מדובר במכשיר E71.

כעבור זמן קצר התקשר אלי בעלה, תומר, ואמר לי שאשתו רכשה את המכשיר ממישהו "במחיר טוב", ואמר שהוא רוצה להחזיר אותו. נפגשנו אמש. ביקשתי שיגיד לי כמה הם שילמו על המכשיר, כדי שאפצה אותו; הוא סירב בתוקף. "אנחנו אנשים מאמינים, אצלנו אין 'הגונב מגנב פטור'", אמר. אמרתי לו שזה לא עניין של גניבה, אלא של השבת אבידה. הוא עדיין סירב לקבל פיצוי. ביקשתי ממנו שייתן לי שם של מוסד צדקה שהוא תומך בו, כדי שאתרום לו, ותומר שוב סירב. "אתה רוצה לתרום? תתרום למה שאתה רוצה. אני לא אגיד לך מה לעשות בכסף שלך."

הבלוג הזה תוקף לעיתים קרובות חובשי כיפה. צריך לציין גם דברים כאלה.

(יוסי גורביץ)

להתראות, חבר

פולחן יצחק רבין מגיע לשלביו הסופניים: ב-30 באוקטובר תיערך עצרת זכרון לרבין בכיכר שבה נרצח, אבל מתקבל הרושם שהיא תהיה האחרונה. חלק מהמארגנים הגיעו למסקנה שאין בהן טעם עוד. אם תשאלו אותם למה העצרת נערכת דווקא ב-30 באוקטובר ולא, נניח, ברביעי בנובמבר, תאריך הרצח, כנראה שאף אחד לא יוכל לתת לכם תשובה טובה, וגם זה חלק מהעניין.

יצחק רבין היה פוליטיקאי בינוני, והמחויבות שלו לדמוקרטיה היתה נמוכה מכך. היום, לאחר שעלה וישב לימין האל, עטור ענני תהילה, כבר לא כל כך מדברים על זה, אבל הוא האיש שנתן לנו את "בלי בג"צ ובצלם", הוא שהחל למסמס את תהליך אוסלו במילים "אין תאריכים קדושים", הוא שייחל לטביעתה של עזה בים, הוא האיש שלא העז גם אחרי טבח גולדשטיין לפנות את המתנחלים מחברון, הוא מי שבאינתיפאדה הראשונה נתן את הפקודה "לשבור להם את הידיים והרגליים", אבל הקפיד לתת אותה בעל פה והתחמק מאחריותו כאשר החיילים והקצינים שמילאו את הפקודה עמדו בעטיה לדין. במערכת הבחירות של 1988, הוא נסע מעצרת בחירות אחת לאחרת, והתפאר במספר הבתים שהחריב כשר בטחון בשטחים הכבושים. כראש ממשלה, הוא נכנע לש"ס והוציא את שולמית אלוני ממשרד החינוך, ובעצתו של החושי הארכי הנצחי של הפוליטיקה הישראלית, חיים "הלשון" רמון, התיר לש"ס לשחק בללכת-בלי-ולהרגיש-עם, להיות מחוץ לקואליציה אבל לקבל תנאים של מפלגה שנמצאת בתוכה. הוא זה שהחליט על גירוש 400 חשודים בהיותם אנשי חמאס ללבנון ללא הליך משפטי. הוא תיעב את השמאל, וזכה לאותו יחס בחזרה. אומרים שהוא עבר תהליך של זיקוק ושינוי בחודשים האחרונים לחייו, שהוא ראה את הדברים אחרת. יכול להיות. ויכול להיות שזה פשוט היה יחצ"ן וכותב נאומים טוב יותר. הואשם בפומבי בהוצאת הפאתווה על רבין, וחמק. דב ליאור

כך או כך, יצחק רבין הפוליטיקאי לא היה צריך לעניין אותנו לאחר מותו. על אחת כמה וכמה לא יצחק רבין הסב. מה שהיה צריך לעמוד במרכז הבמה הציבורית הוא יצחק רבין, ראש הממשלה הישראלי שנרצח על ידי מחנה של בני עוולה. יגאל עמיר היה שליח ציבור: הוא לא פעל לבדו. היו לו שני שותפים שהורשעו יחד איתו, שניהם בחורי ישיבות הסדר. הם לא היו לבדם: שלושה בחורי ישיבות הסדר אחרים – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – היו מעורבים בהשגת נשק וחומרי חבלה עבור התא הטרוריסטי של עמיר. עמיר הפליל את שוורץ, והודה שקיבל ממנו לבנת חבלה. אביו של שוורץ, ד"ר נפתלי שוורץ, ניסה להסתיר את חומרי החבלה של בנו.

מרגלית הר-שפי, שהורשעה באי מניעת פשע – וניסתה גם לברר כיצד יוכל לפרוץ עמיר לנשקיה של ההתנחלות שלה – הלכה מטעמו של עמיר אל הרב שלמה אבינר כדי לברר האם חל על רבין דין רודף. אבינר נרעש מהפניה, משום שהיו כה רבות מסוגה; הוא טרח להוציא פסק הלכה ששלל את התפיסה, והדגיש ש"ראש הממשלה איננו ערב רב". אבל אבינר לא טרח לעדכן את המשטרה באנשים שביקשו ממנו פסקי הלכה כאלה, שיש להם משמעות ברורה מאד, כי, נו, אתם יודעים, הוא היה הופך למויסר והוא לא רצה לגמור כמו יואל בן נון. האחרון, אגב, נקב בשמותיהם של דב ליאור ונחום רבינוביץ' כרבנים שקבעו כי דין רודף חל על רבין. הרבנים לא הועמדו לדין. בקושי נחקרו. שולמית הראבן כתבה אז מאמר מריר, "הרבנים לא יהיו שם", על האופן שבו רבנים יתחמקו מאחריותם ויפילו אותה על המאמינים שיבצעו את מה שהרבנים ירצו שיבצעו.

הידיעה על הרצח התקבלה תחילה בשמחה רבתי בקרב חובשי הכיפות. משלחת "בני עקיבא" לפולין פרצה בריקודים ספונטניים; בתפוח ומקומות מחליאים במיוחד אחרים הוציאו את בקבוקי המשקה. מועצת יש"ע אמנם גינתה את המעשה, אבל בנשימה אחת גינתה גם את רבין, טענה שהפעולות שלו גררו תסכול בהתנחלויות ולמעשה הטילה את האחריות לרציחתו עליו.

אחרי 24 שעות, קלטו שם מה קורה ואיך הם נראים, ושינו מיד עמדה. פתאום, התחילו לדבר על "הסתה" נגד הציבור הדתי. לא היתה הסתה כזו. התחילו – פחות מ-24 שעות לאחר הרצח; באוזני שמעתי – לפמפם את האגדה שרבין הוא זה שירה על אלטלנה; התחילו – 48 שעות לאחר הרצח – להפיץ את האגדה שהשב"כ הוא זה שרצח את רבין. התחילו, בקצרה, בכל התפתלות נואשת אפשרית כדי להדחיק את העובדה שידיהם דמים מלאו.

התגובה שלו לרצח היתה נסיון להסכם קואליציוני עם המפד"ל. פרס

השמאל הישראלי, ודאי השמאל הציוני, היה בהלם. שנים דיברו שם על הסכנה הנשקפת מהמתנחלים, וכשהיא התפרצה והכתה – שוב! – הם לא ידעו איך להתמודד איתה. מיד התחילו לדבר על "פיוס", ועל הצורך להמנע מ"מלחמת אחים". מכה רצינית, מהירה, אז – סגירת ישיבות ההסדר, פינוי התנחלות או שניים, פעולת "תג מחיר" שכזו – היתה עוברת בהסכמה ציבורית רחבה. לפרס לא היו הביצים לצעד כזה. יכול להיות שהעובדה שהוא עצמו ניצל מהתנקשות רק בגלל שעמיר החליט להתמקד במטרה העיקרית גם היא שיחקה תפקיד. כך או כך, פחות משבוע אחרי הרצח, כשהוא מנסה להרכיב את הממשלה שלו, הוא שולח את יוסי ביילין וחיים רמון לנהל שיחות קואליציוניות עם… המפד"ל.

ומיד לאחר מכן התחילו לעמעם את הרצח ואת רבין. הוא הפך מהג'ינג'י הנרגן שהיה במציאות למין סבא מיטיב. סיבת מותו התעמעמה גם היא: היה לה קשר כלשהו לאלימות, זה בטוח, אבל כשניסו לכתוב בהודעה רשמית "נרצח על ידי מתנקש חובש כיפה", מה שהיה מדויק בעליל, קמו מחאות והיא נגנזה. משנה לשנה, טושטש האירוע ההיסטורי; הדיבור עליו, במיוחד על האווירה שקדמה לו – כל ההפגנות המאורגנות האלה של בחורי ישיבות, עם הקריאות הקצובות של "בדם ואש/את רבין נגרש", שגרמו למתנקש להבין שהוא אכן שליח ציבור – הפך ל"הסתה". צחי הנגבי, האישיות הפוליטית היחידה בישראל שנאלצה להתנצל על מעורבותה בהסתה לשתי רציחות פוליטיות – הקודמת היתה זו של אמיל גרינצווייג – הפך ליקיר הממסד.

אז לא דיברו על הרצח, ודאי לא על הסיבות לרצח. ודאי לא על המסיתים לרצח ועל הנהנים מהרצח. כל מה שנשאר היה דמות סב מטושטשת ולא ברורה, שירים נוגים, ומסר שהיה מעל לכל א-פוליטי. 15 שנה אחרי, ודאי אחרי האינתיפאדה השניה, אין שום סיבה טובה שמישהו עדיין יילך לעצרות הללו. ומאחר ורצח ראש הממשלה הנבחר בישראל לא תואר כמה שהוא היה – התנקשות בדמוקרטיה מצד מחנה שתמיד דחה אותה – ומאחר ורוב הישראלים כבר אינם דמוקרטים, זה לא צריך להפתיע אף אחד שכל העסק התפוגג.

(יוסי גורביץ)

לצאת החוצה: סיפור החזרה בשאלה שלי

(הקדמה: את הטקסט הזה כתבתי עבור אתר חופש בשנת 1994 1998, ואני חושב שעדיין יש בו עניין; ערכתי שינויים מסוימים, אבל הטקסט ברובו נשאר כפי שהוא. אני מודה לאסף ברטוב שהצליח לשחזר אותו, מאחר והעותק שלי אבד. – יצ"ג)

כמו כל בני גילי, ידעתי בסוף כתה ו' שאמשיך ללמוד בישיבה תיכונית. אופציה אחרת פשוט לא היתה קיימת: זבולון המר, שטיפח את הישיבות התיכוניות, דאג היטב לכך שהרמה הממוצעת של התיכון הדתי הרגיל תהיה נמוכה מאד, ושהתיכונים הדתיים יהפכו לערי מפלט לכל אלו שנכשלו בכניסה לישיבות תיכוניות, או שנפלטו מהן.

הישיבה שאליה הלכתי הייתה ישיבת "נחל יצחק – נחלים", או בקיצור נחלים, בניהולו של יוסף בא-גד, רב בעיני עצמו, שהתפרסם לפני שנים מספר כחבר כנסת מבדר במיוחד. היו מספר סיבות לכך שנחלים נבחרה: היא קרובה למקום מגורי משפחתי, בפתח תקווה, אחד מדודי שימש שם בעבר כמחנך ואימי שמשה בעבר כמזכירה במקום. מעבר לכך, הם היו מוכנים לקבל אותי למרות שציוני לא היו מבריקים.

במשך שנתיים, למדתי בחטיבת הביניים של הישיבה, ובכיתה ט' התקבלתי לישיבה עצמה – ישיבה עם פנימיה. אני חושב שהמגזר הדתי הלאומני הוא היחיד השולח את בניו, בגיל 14 בערך, מן הבית. ההורים מאבדים כל שליטה על חינוך הילדים, ולשם הגברת שליטת המוסד בחניכיו, היציאות הביתה מצומצמות עד למינימום – במשך רוב שנותי בישיבה יצאתי הביתה פעם בשלשה שבועות. בצבא היו לי יציאות יותר טובות.

כמה מילים על סדר היום. ההשכמה הייתה ב-06:30 בערך, לעתים מוקדם יותר ולעתים מאוחר יותר, בהתאם לעונה. תפילת שחרית התחילה ב-07:15 – נוכחות חובה, כמובן. לאחר מכן – ארוחת בוקר וסידור חדרים. בשעה 08:45 התחילו לימודי הקודש, שנמשכו עד 12:55. אז באה תפילת מנחה, ארוחת צהרים, ומנוחה עד 13:55, עת התחילו לימודי החול. הללו נמשכו עד 18:30 או 19:30, אז הלכנו לארוחת הערב, ובין 20:10 ל-21:10 היה “סדר ערב" – שני תלמידים לומדים גמרא לקראת השיעור של יום המחרת, בצוותא. לאחר מכן, עד כיבוי אורות (משתנה עם הגיל – בין 22:30 לחצות) – זמן חופשי. ראוי לציין שכשאני מדבר על לימודי קודש, אני מתכוון ללימוד גמרא.

אני לא יודע כמה מבין קוראי העמוד הזה ניסו אי פעם לקרוא דף גמרא, אבל אני יכול להבטיחכם שמדובר באחת הפעולות המייגעות, חסרות העניין והתוחלת שאפשר להעלות על הדעת. מעולם לא הורגלתי בלימוד כה אינטנסיבי של דברי ההבל הללו, ודחיסה של שש שעות מהם ביום הייתה עינוי שקשה לתארו. מעולם לא הצטיינתי בלימודי התלמוד. תחושה של אי נוחות התחילה לחלחל בי. הדבר המעצבן ביותר בלימודי התלמוד הוא שהגיון בכלל לא נכנס למשוואה: כל פתרון של בעיה חייב להשען על פתרון של בעיות קודמות או של ציטוטי פסוקים שהוצאו מהקשרם מהתנ"ך. על סיוע חיצוני – למשל, עדויות הסטוריות – אין בכלל על מה לדבר. (יש מחלוקת ידועה בין רש"י ורבנו תם, שניהם מימי הביניים העיליים, על סדר הפרשיות בתפילין; בתחילת שנות ה-80 מצאו ארכיאולוגים תפילין ששרדו מהתקופה הקלאסית, שיכלו לשפוך אור על הסוגיה. העולם האורתודוקסי הגיב בפיהוק).

במהלך כיתה ט' אירעו שני דברים שהתחילו את הדחיפה שלי החוצה. הראשון היה מלחמות השבת בפתח תקווה – המלחמה על פתיחת קולנוע היכל (1984-1985). הישיבה ארגנה את כל התלמידים להליכה לפתח תקווה ולהפגנות נגד פתיחת הקולנוע. לא הבנתי מדוע העובדה שאנשים זרים מעדיפים לבלות בשבת בבית קולנוע ולא בבית מדרש (ואלוהים, אם הוא אכן קיים, יודע שתיעבתי את בית המדרש) צריכה להפריע לי. ראיתי בעצמי אדם דתי, אבל לא הבנתי מדוע אני אמור לכפות את דעתי על החילוני. נרתעתי עוד יותר לאחר שקיבלתי הסברים לא ממש רציונליים: "תבורי הוא אנטישמי ושונא דתיים", "תבורי הוא שליח של הסיטרא אחרא" וכיוצא בכך. הייתי היחיד מבין בני מחזורי שלא יצא להפגנות.

אותה שנה היא גם שנת עלייתו של הרב כהנא, זו השנה בה הצליח להבחר לכנסת. באותו זמן הייתי ימני – שימשתי כפעיל ליכוד מתנדב בבחירות של 1984 – אבל רעיונותיו של האיש החרידו אותי. חלק גדול ממשפחתי נספה בשואה, ולא האמנתי שתאום אידיאולוגי שלו נבחר לכנסת במדינת ישראל. יתר על כן, כהנא טען שכל רעיונותיו נשענים על ההלכה – ובדיקה של דבריו העלתה שהוא צודק. זו הייתה הדחיפה החזקה הראשונה החוצה. באותה שנה, בא-גד נשא נאום מבולבל בנושא זה, שממנו עלה כי "כהנא צודק, אבל הוא מטורף." היום הייתי מפרש את דבריו כך: כהנא צדק, אבל העובדה שהוא חושף לעיני כל את מה שצריך להשאר במרתפים הצואים של המחשבה היהודית ולעבור מרב לתלמיד היא טירוף למי ששכח, בא-גד נבחר לכנסת בשנת 1992 מטעם סיעת מולדת, ואם היו חילוקי דעות בינו ובין כהנא, הם לא בלטו.

באותה שנה, או בתחילת השנה שלאחר מכן, ירה דוד בן שימול טיל לתוך אוטובוס ערבי, והרג כמה נוסעים. סדר הערב, ששימש כשעון שוויצרי ושהיה אפשר לקבוע על פיו את מהלך היממה, נדחה בחצי שעה. . . כדי שהתלמידים יסיימו לרקוד. הבטתי מזועזע במעגלי הרוקדים, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

פחות או יותר באותו הזמן, הגיע איזשהו רב מהתנחלות כלשהי, להסביר לנו על דין רודף, שלטענתו משמש צידוק לירות במפגעים גם לאחר שנמלטו או נכנעו – בקיצור, משמש עילה לרצח כל מי שפעל כנגד ישראל או צה"ל, ולו היה כל זממו כתיבת סיסמא. המחנך שלי, שכדי לא לפגוע באפשרויות קידומו לא אציין את שמו (שכן הוא היה מחנך דגול, הדמות החינוכית היחידה שהכרתי שם) נחרד עד עמקי נשמתו. לאחר ההרצאה, הוא כינס את הכיתה והבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים – הוא היה נרגש מאד, וצעק עלינו, דבר שלא היה ממנהגו – שדין רודף מיועד אך ורק למניעת הרג אדם על ידי רוצח. משעה שרצח, שוב אין על הרוצח דין רודף, וודאי שאין עליו דין רודף אם השליך את נשקו או נכנע. ראוי לציין שרב זה, שהתנגד עמוקות לרוח הלאומנית ששרתה בישיבה, בא מקרב חוגים חרדיים יותר.

בראשית כיתה י', אם כן, מצאתי את עצמי מבולבל ואכול תהיות. שני אנשים שמו אותי על הדרך הנכונה: אוהד (שם בדוי) ואייל (שם בדוי). אוהד היה קנדי, והגיע אלינו ישירות מטורונטו. הוא היה המום מהמשטר ששרר בישיבה, ולאחר שהתחברתי איתו, שמעתי על כל מיני דברים שלא שמעתי עליהם קודם. המילים "דמוקרטיה", "זכויות אדם”, “חירות" הושמעו בפעם הראשונה שלא מתוך לעג ובוז; התחלתי להבין שיש גם חשיבה שאיננה יהודית, והתחלתי ללמוד באינטנסיביות את ההסטוריה האמריקנית.

מנהג היה בנחלים, שהתלמידים הבוגרים יותר – תלמידי יא'-יב' – יוצאים מדי שנה מספר פעמים ל"ישיבות גבוהות", ישיבות שאינן תיכוניות, לרוב ישיבות הסדר. אייל גר איתי באותו החדר. לקראת סוף השנה, המחנך שלו החליט שהוא יכול לצאת לישיבה גבוהה, למרות שהוא רק בסוף כיתה י', כמוני. חלף שבוע, חלפו שבועיים – והבנאדם לא חוזר. ההורים שלו, מודאגים, יצאו לבקר אותו בישיבה שאליה נשלח – ישיבת קרית מלאכי, ישיבה לחוזרים בתשובה. הוא סירב לראות אותם, טען שהם "מחטיאים" אותו (במובן של גרימת חטאים, לא במובן של ירי בלתי מדויק). לאחר כשבוע, אחרי צעקות של ההורים ואיומים בתביעה מצידם כלפי הישיבה, אייל חזר.

כאמור, חלקתי איתו חדר. אדם נוסף שגר איתנו באותו החדר היה אשר. אייל חזר, והתחיל לשבש קשות את סדר החיים שלנו. הוא נהג לערוך תיקוני חצות, שלאחריהם היה חוזר אל החדר בסביבות 00:30 ומתחיל להתארגן לשנה – כשעה וחצי לאחר כיבוי האורות. אז הוא החל בתיאורי יסורי הגיהנום המצפים לאשר ולי, שאיננו הולכים בדרכי הצדיקות, כמוהו. תוך זמן קצר, הסתבר לי שאני חייב למצוא כמה טיעונים כדי לסתום לו את הפה, כדי שנוכל לישון קצת. התחלתי לבלוע ספרי פילוסופיה, מפני שבאותה עת, לא יכולתי להתמודד עמו מתוך היהדות.

ועם כל ספר פילוסופיה שקראתי – ניטשה, אבוי, היה ההשפעה העיקרית – הרגשתי כיצד אמונתי הדתית הולכת ונעלמת. עד תחילת כתה יא', הייתי דתי רק בשם. את ההלכה דחיתי כגזענית ופרוטו-נאצית; כעת דחיתי גם את האמונה בישות מכוונת.

השנתיים האחרונות היו נוראיות. הסתבכתי בקטטות עם תלמידים אחרים, עם מחנכים; שלחו אותי פעמים רבות מהרגיל לישיבות גבוהות, כמעט כולן לישיבות של מחזירים בתשובה. זה אפילו עבד, פעם אחת, אחרי שהייתי סגור במקום כזה במשך שבועיים; עד שאשר, שמצא אותי ממלמל דברי הבל של הרב קוק, נתן לי סטירה ואמר לי "תזכור מה נהגת לחשוב". גם אשר חזר בשאלה. החיפוש העצמי נמשך; את השמינית הקדשתי ללימוד הנצרות, אבל זה היה פלירט קצר.

נהוג היה בנחלים להכריז שכל בוגרי המחזור ממשיכים לישיבות הסדר. זה לא היה נכון; רבים מבני המחזור היו נרשמים לישיבת הסדר, ועם סיום הבגרויות – כולנו ידענו שהציונים של מי שלא הולך לישיבה נפגעים – מבטלים את הרישום והולכים לצבא. אני, מתוך תמימות או טיפשות, ולמרות שכבר הייתי "מסומן" כמיועד להעפה מהישיבה, סירבתי להרשם לישיבה. לידיעה: הסדרניקים משרתים בסה"כ 16 חודשים בצה"ל. שלוש שנים נוספות הם מעבירים בלימודים בישיבה. אני למדתי מספיק גמרא לשארית ימי; עמדתי אפילו, מתוך משובת נעורים, לשרוף את ספר הגמרא שלי. אייל מנע זאת ממני; הסתפקתי בכתיבת "אמונה תפלה יהודית" על כל עמוד. לקראת סוף השנה, כינס בא-גד את כל תלמידי השמינית באודיטוריום, ועבר שם אחר שם. "ישיבת הגולן", "ישיבת ימית", ושמות ישיבות אחרות עלו באוויר. "יוסי גורביץ?" , "צה"ל", "גש אלי אחר כך”.

בשיחה פרטית לאחר מכן, הוא שאל אותי מדוע אני לא מתכוון להמשיך לישיבה. עניתי לו שדרך החיים הזו אינה מתאימה לי. הוא התעקש ושאל "תורה מה יהיה עליה?", ואני עניתי "יהיה בסדר." "אומרים לי שהצטרפת לרצ", "זה לא נכון" (הצטרפתי לרצ רק לאחר עזיבת הישיבה). בזאת תמה השיחה.

כחודשיים לאחר מכן התגייסתי לצה"ל. הקפדתי שלא יחשבו אותי בטעות לדתי (לפני הטירונות, ניסה הרב של הבקו"ם, שכינס את כל בוגרי הישיבות, לנתב אותנו לרבנות; אמרתי לו מה אני חושב על הדת שלו). באורח פרדוקסלי, הצבא – הגוף המדכא ביותר – השלים את תהליך היציאה שלי אל החופש.

(יוסי גורביץ)

לנו או לצרינו?

לפני הרבה – הרבה יותר מדי – שנים, היה עבדכם חלק מהמחזור הראשון של מגמת התקשורת בישיבת נחלים. היינו כתריסר תלמידים, מרכז המגמה היה העיתונאי הוותיק מיכאל טוכפלד, והמטרה היתה מוצהרת מלכתחילה: להכשיר אנשי תקשורת שיחדירו את הקול הדתי לתקשורת הישראלית. הימים היו ימי הארבה של יצחק שמיר, הימים שטרם ומיד אחרי פריצת האינתיפאדה הראשונה. התפיסה היתה של תקשורת עוינת, מבצר שיש להחדיר אליו סוכנים.

זה לא כל כך עבד. עד כמה שידיעתי מגעת, אני היחיד מבני המחזור שאכן עוסק, בסופו של מסלול מפותל למדי, בתקשורת. אבל כמו שאפשר להבין מהבלוג הזה, ספק אם הנוכל הוותיק שעמד בראש הישיבה, יוסף בא-גד, היה מגדיר את זה כהצלחה. לגמרי לא במקרה, אני – שוב, עד כמה שידיעתי מגעת – גם היחיד שלא המשיך את המסלול המיועד, ולא הגעתי לישיבת הסדר.

השבוע התפרסם מחקר שמעלה ששיעור קציני החי"ר שמגיע ממוסדות דתיים זינק בחדות: אם ב-1990 הוא עמד על 2.5% בלבד, עד לשיא של 31.4% – כעשרה אחוזים יותר משיעורם באוכלוסיה – באחת השנים האחרונות (הכתבה לא מציינת את השנה המדויקת). הכתבה לוותה בקריאות שבר ובחשש מהפיכה צבאית. אני מעיז לומר שזה כנראה חשש מוגזם.

מצד אחד, בהחלט נראה שיש כאן יד מכוונת: הזינוק בשיעור ההולכים לקצונה מתחיל בקרבה חשודה להסכם אוסלו, ומהיכרותי את העולם הדתי-לאומי אני כלל לא אתפלא אם שורה של רבני ישיבות תיכוניות הגיעו להכרה שקטה שיש לכבוש את הצבא כדי למנוע פינוי, וביצעו את השינוי שנראה להם מתבקש (ועל כך מיד). אליקים לבנון, מדבר בגלוי על "הפיכה אמונית" שתושג, בין השאר, על ידי השתלת מספר גדול של סוסים טרוייאנים חובשי כיפות סרוגות בדרגים הבכירים של צה"ל.

עם זאת, המידע האמפירי שבידינו אומר שאם זו היתה התוכנית, היא כנראה נכשלה. ההתנתקות היתה רוויה בסירובי פקודה, גלויים ושקטים, אבל אלו היו סירובי פקודה של חוגרים, לא קצינים. יתר על כן, רוב סירובי הפקודה מגיעים מתלמידי ישיבות הסדר או פלוגות "נח"ל חרדי" שהם בעצם נח"ל חרד"לניקי, והקצינים מגיעים מהמכינות הצבאיות.

עד לשנים האחרונות, מסלול חייו של צעיר מבית "נחשב" בציונות הדתית – שהיא בעיקרה תופעה בורגנית לעילא – היה מיועד להעביר אותו דרך חממה. הוא היה לומד בבית ספר ממלכתי דתי, נפרד מהאוכלוסיה החילונית; משם היה עובר לישיבה תיכונית (ומי שלא הצליח בכך, נחשב לכשלון והעטה חרפה על המשפחה), שהיא בעצם פנימיה; משם היה עובר לישיבת הסדר, עוד פנימיה, שבמסגרתה היה משרת בסך הכל 16 חודשים בצבא, ושלוש שנים נוספות בישיבה עצמה. את השירות הצבאי הוא היה מבצע עם החברים מהישיבה, כדי למנוע נשירה ולהשאיר אותו בתוך החממה. מאז ההפיכה השקטה שביצע הרב נריה, שתיאר יפה רכלבסקי ב"חמורו של משיח", החממה הזו – שקיימת מאז שנות החמישים – הפכה ליותר ויותר אידיאולוגית וקיצונית.

כיום, סך תלמידי ישיבות ההסדר עומד רק על כ-1,300, שהם (על פי וויקיפדיה) מעט יותר מ-20% מצעירי הכיפות הסרוגות בגיל הסדר. חלק ניכר מהאחרים מגיעים לצה"ל אחרי שנת הכנה במכינה צבאית. זהו מוסד חדש ביחס, בן 20 שנים בערך, ורשמית הוא הוקם כדי לספק מסגרת לצעירים חובשי כיפות שבזבוז עוד חמש שנים בישיבה הוא מעבר לכוחותיהם; ב-15 השנים האחרונות חל גידול ניכר במספרן. בפועל, אם יצוצו אי פעם הפרוטוקולים של מזוקני ציון שיראו שמטרה נוספת שלהן היתה ליצור קאדר של קצינים שיבצעו יום אחד פוטש אמוני, לא אופתע בכלל.

אבל ספק אם הפוטש יגיע מהקצינים הדתיים. בוגר ישיבת הסדר מגיע לצבא עם חבריו; הוא תחת משמעת כפולה, של המפקדים שלו ושל הרבנים שלו. הלחץ, הקיים גם כך בצבא, לא "לצאת מהשורות", לא לחרוג, לא לפקפק, לא לחשוב, מופעל עליו הרבה יותר. הישיבה שומרת על קשר רציף עם ההסדרניקים, והם שייכים לה גם כאשר הם מושאלים לצבא.

ההומוגניות של יחידות ההסדר לא מאפשרת להם להגיע למגע ישיר עם חלקים אחרים של החברה הישראלית. ראיתי חיילי הסדר שבאופן חריג שירתו ביחידה "רגילה", שלא יכלו להבין את נוכחותם של חיילים דרוזים, שלא לדבר על קצינים דרוזים. אנשי מכינות משרתים ביחידות רגילות, הם נאלצים להכיר שיש אנשים שחושבים אחרת מהם, ועם זה שהם כנראה בזים להם – הם חונכו, אחרי הכל, להאמין שהם אנשי אליטה, אפילו אנשי אליטה מהפכנית – הם נאלצים להסתיר את הבוז הזה. אלה מהם שהופכים לקצינים לומדים במהירות את האופן שבו פועלת הביורוקרטיה של צה"ל, מטבע הדברים הם רוצים קידום, והנאמנות שלהם מועברת באיטיות לצה"ל והרחק מהמכינה, שהופכת לזכרון רחוק, הם מאמצים את האתוס הצבאי-מיליטריסטי של "יהדות הדגמ"ח", והופכים למעין רפליקות קטנות של אליעזר שטרן. שזו לא בדיוק הצלחה גדולה מבחינה דמוקרטית, אבל מהאנשים האלה לא יצא פוטש. הם חלק מהמערכת, וכקצינים מה שחשוב להם הוא ציות.

הם עשויים להסחף בפוטש: אם יופעל עליהם לחץ כבד, למשל של יחידות שלמות שמתמרדות כנגד דרג מדיני שנתפס רופס או בוגדני, הם עשויים להשבר ולהצטרף אליו. בדיוק מהסיבה הזו צריך לפרק את ישיבות ההסדר, או למצער להפסיק את המנהג שלהן לשלוח את חייליהן לצבא כגוש אחד. את זה, אגב, הבין כבר אליעזר שטרן. אם יפרוץ מרד בצה"ל, הוא יגיע מן הקאדרים המהפכניים האלה – ודווקא משום שיש קצינים דתיים בשלל תפקידים בצבא, שהם מצד אחד אנשי קריירה ומצד שני מחזיקים באותן עמדות כמו אנשי ישיבות ההסדר בכל מה שקשור לכיבוש, הוא עשוי להיות מסוכן במיוחד.

אבל הסכנה איננה מגיעה מהקצינים הדתיים והמכינות. היא מגיעה, כמו תמיד, מהישיבות – ומגדודי הנח"ל החרדי, שמייצגים אותה בעיה עצמה, רק בפחות מעצורים. את אלה הגיע הזמן לפרק. אבל, כרגיל, ספק אם יש מישהו בישראל שיש לו את הכוח ואת האומץ.

(יוסי גורביץ)

לדכא את קשר הקולונלים, ומה עובר על הפרקליטות: שתי הערות על המצב

אשכנזי, הביתה: קצת קשה לעשות את זה, זה דורש חריקת שיניים, אבל צריך להודות שאהוד ברק, כאשר הורה על חקירה של פרשת מסמך אשכנזי – שם מדויק הרבה יותר מאשר "מסמך גלנט" – צדק מאד. גם אם היועמ"ש הקפיא את החקירה.

בכלל, כל הפרשה הציגה את הכת הצבאית השלטת באור מביך מהמקובל. אז מה היה לנו: קצין מודיעין מצטיין שהוא גם נוכל שמודח מצה"ל, אבל שומר על קשרים עם לשכת הרמטכ"ל, ויודע איך להחניף לו באמצעות מסמכים מזויפים שאומרים לו בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע; ראש לשכת רמטכ"ל שמניח למסמך על קנוניה כנגד הבוס שלו וקצינים בכירים אחרים לצאת מהצבא, ומנסה להעמיד פנים שהוא לא יודע למה המסמך הוצא (אותו ראש לשכה, אגב, שבמשמרתו התרחשה הפרשה המוזרה ההיא, של האקדח שנגנב והוחזר, פרשה שהורדה בזריזות מסדר היום); מקורבים במילואים, שיודעים שמה שהרמטכ"ל צריך הוא הדלפה של המסמך, ומדליפים; רמטכ"ל מכהן שמחזיק את המסמך שאומר שפקוד שלו חותר לתפוס את תפקידו בשקט במשך ארבעה חודשים, ולא מדבר לא עם הפקוד, לא עם הבוס הישיר שלו, ולא עם ראש הממשלה – והכי חשוב, לא מנסה בכלל לערב את רשויות החוק (הוא טען שכן, ונאלץ לחזור בו תוך פחות מיממה; עוד פרשה שהושכחה); רמטכ"ל מיועד שמחקה את משה דיין ושודד אדמות ציבור עוד לפני שזכה בתואר הנכסף; לשכות עמוסות קצינים מיותרים, מלחכי פנכה, שעיקר תפקידם לבחוש בקדרות שונות עבור הבוס, שעתידם תלוי בעתידו – תמונה שהיתה מצמררת גם גנרל אוסטרו-הונגרי.

ככה זה נראה. חשוב מכל: ככה זה נראה תמיד. החצר של דיין לא היתה שונה בהרבה מחצרו של אשכנזי, והווסאלים של בנימין "עסק הביש" ג'יבלי, ראש אמ"ן בשנות החמישים, ידעו כבר אז את רזי זיוף המסמכים. אז היתה צנזורה ותרבות של שתיקה, היום היא כבר לא קיימת. היום כבר כולם יודעים כיצד מעבירים בכירי צה"ל את זמנם.

הנקודה הקריטית היא העובדה שאשכנזי החזיק את המסמך כל כך הרבה זמן מבלי להעביר אותו לרשויות, אבל הראה אותו לכל זב ומצורע בלשכה; אחר כך גם הניח לו לדלוף, באופן שהיה מיועד לפגוע בגלנט ובברק; ואחר כך שיחק אותה מופתע במשך שבוע, כאילו לא ידע במה מדובר, עד שהעקבות הובילו חזרה ללשכתו והוא נאלץ להגיב. התגובה הראשונה שלו, נזכיר, היתה שקר: שהוא פנה לפצ"ר. הוא נאלץ לחזור בו מהשקר הזה אחרי שהפצ"ר הכחיש בתוקף. התנהלות כזו מסריחה מקנוניה, ולא משנה כל כך אם זו קנוניה שבוצעה על ידי עובדי לשכתו של אשכנזי מבלי שהוא יתן להם הנחיות מדויקות; הוא אחראי להם. גם העובדה שהמדליפים פעלו כי חשבו שבכך הם מסייעים לו אומרת דרשני. אשכנזי אחראי גם על האווירה בלשכתו, וזו היתה מורעלת.

אשכנזי הוא פקיד ממונה. אהוד ברק, למרבה האסון, הוא השר ונבחר הציבור. אבל, אף שהוא כנראה האדם המאוס ביותר בציבוריות הישראלית – במידה ניכרת של צדק – הוא עדיין השר ונבחר הציבור. קצינים, בכירים ככל שיהיו, שקושרים כנגד השר שלהם, צריכים להיות מודחים, רצוי באופן פומבי ומשפיל.

לא שהאופן שבו פעל ברק למינויו של גלנט היה ראוי; וגלנט כבר מתחיל לטעום את המגיע לו, כשלראשונה בהרבה מאד זמן – למעשה, אני לא זוכר תקדים – שר, מיכאל איתן הישר מאד, הצביע כנגד מינויו ואף הודיע על כך בפומבי. אבל מעשים לא ראויים של ברק לא צריכים להסיח את דעתנו מהעובדה שהפיקוד של צה"ל מתנהל באופן מבהיל כמו חונטה. לכדי מרד הם עוד לא הגיעו, אבל לכדי קשר נגד הבכירים מהם – הגיעו גם הגיעו.

מה קורה בפרקליטות: משהו משונה קרה היום בבג"צ. נציגת הפרקליטות, יוכי גינסין, הודיעה שמבחינת משרד המשפטים, כל הגיורים שמבצע צה"ל אינם בתוקף, משום שהם אינם מתבצעים על ידי דיינים מוסמכים אלא על ידי רבנים צבאיים.

התוצאה היתה מחול תרנגולת ערופה משעשע למדי בקרב חובשי כיפות לא-חרדיים למיניהם, שזעקו שבהבל פה בוטלו אלפי גיורים. כמי שלא אכפת לו אם אדם גויר או לא, זה בעיקר מצחיק. לפחות במחשבה ראשונה.

במחשבה שניה, זה משונה עד מטריד. הפרקליטות אימצה למעשה עמדה שהיא קיצונית יותר מזו של הרבנות הראשית; זו גילתה שיש לה רבני ערים בעייתיים בנושאי גיור והיא מתכוונת להקים בתי דין שיעקפו אותם, כי כידוע ממשרת רב משחרר רק המוות. והנה באה הפרקליטות, ומתיישרת לצד קיצוני הרבנים החרדים. וכמובן, אמירתה של גינסין תשמש כתחמושת בידי קיצוני הרבנים. היא, ומי ששלח אותה, ודאי ידע זאת.

אז מה קורה פה? נזכיר שזו הפעם השניה בתוך ארבעה ימים, שבה נציגי הפרקליטות מאמצים, אחד לאחד, את עמדתם של הרבנים החרדים. בפעם שעברה, הם קיבלו עליהם את ההיסטוריוגרפיה החרדית, שבמרכזה עומד המאבק נגד ההשכלה, והפכו אותה לעמדת המדינה. צריך לתהות – צריך לברר, אם יש אפשרות להשיג מסמכים כאלה – עד כמה עומד מאחורי ההחלטה יעקב נאמן, שכבר התחייב בפומבי להשכנת חוק ההלכה בישראל.

גם זה יהיה משונה, כי לפני כעשור עמד נאמן בראש ועדה שניסתה להביא לליברליזציה מסוימת בתנאי הגיור; אבל קשה מאד להאמין שהפרקליטות אימצה עמדה שהיא בו זמנית קיצונית מזו של הרבנים הראשיים ומנוגדת לעמדתו של שר המשפטים. מצד שלישי, נאמן עמד בשעתו על העקרון שכל גיור בישראל יתבצע בבית דין רבני, ורבנים צבאיים אינם דיינים. צריך עיון.

(יוסי גורביץ)

גוויעתה של "יהדות הנביאים"

פעם, לא כל כך מזמן, כשהיה צורך להצדיק את גזילת הארץ מילידיה – גזל שהתרחש בעיקרו לא בסערת הקרבות של 1947-1948 אלא בשנים הארוכות והמיוסרות שלאחר מכן – רווחה כאן אידיאולוגיה שניתן לכנות אותה, בקצרה, "יהדות הנביאים". התפיסה שלה היתה התנתקות מוחלטת כמעט מהיהדות כפי שהיתה, ופניה עורגת אל היהדות "המקורית", כפי שהמחזיקים בה תפסו אותה: יהדות של צדק ויושר, כפי שהיא מתבטאת בחלקים מסוימים בתנ"ך. מחלקים אחרים בתנ"ך, כאלה שמדברים על רצח עם, אונס שבויות, טבח מאמינים של אלים אחרים, פסוקים מזעזעים כמו "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וינפץ עולליך אל הסלע" – הם העדיפו להתעלם.

כמובן, זו היתה יהדות מפוברקת של סוף המאה ה-19. מעולם לא היתה יהדות אותנטית כזו. היהדות האותנטית – זו שיהודים לאורך כל הדורות העדיפו, במספרים גדולים, לנטוש – היתה היהדות הרבנית. אחרי הכל, היא זו שקבעה אילו ספרים ייכנסו לתנ"ך ואלו יוגדרו כ"ספרים חיצוניים" (שלא לדבר על אלו שיוגדרו כ"עוון גליונים"), והיא ביססה את עצמה על הבדלה מהמין האנושי (חוקי כשרות, למשל) ושנאתו. אבל הלאומיות היהודית המתעוררת היתה צריכה להיאחז במשהו שאיכשהו יכול היה להתחזות למוסריות לגיטימית. אחרי הכל, אי אפשר לבסס את הטענה (השקרית, כמובן) ש"היהודים המציאו את המוסר" על דיני "לא תחנם".

הימים האחרונים מראים עד כמה חסרת שורשים היתה התפיסה של "יהדות הנביאים". היהודים האמיתיים, אלי ישי ויחידת עוז על "וביערת הרע מקרבך" שלה, מסירים במהירות כל אצטלה של אנושיות. כשישי אמר ש"נגמר הטיול", זו לא היתה פליטת פה: זו היתה אמירה מכוונת, שמטרתה לעודד את קהל הבית שלו. באדם אחר אפשר היה לחשוד שמדובר בניצול ציני ומרושע של שנאת האדם של היהודים האורתודוקסים לגריפת קולות בקלפי, אבל במקרה של ישי, תוכו כברו: הוא באמת שונא אדם. הוא באמת מתענג על מסע הנקמה הקטן שלו נגד ההיסטוריה היהודית. הקולות בקלפי הם בונוס נחמד, אבל ישי היה מתעלל בהם גם אם לא היה בכך רווח פוליטי (הפסד פוליטי היה כנראה גורם לו להסס – הוא פוליטיקאי, אחרי הכל).

פעם, לפני שנות דור, היו אנשים שבאמת האמינו באידיאולוגיית הנביאים. מנחם בגין הורה על קליטתם של 66 פליטים ויאטנמים שנמשו מהים, ושאף מדינה אחרת לא רצתה לקבל. בנו, בני בגין, יתפטר מראשות תנועת ימין ב-1999 כשהוא אומר שאין עוד ימין בישראל שמתחייב גם לשמירה על השטחים וגם לזכויות אדם. היום, מצד שני, רוב הציבור היהודי בישראל נמצא עמוק בימין הדתי – במובנו הרחב יותר, קרי ימין ששורשיו הם דתיים – והרעיון של זכויות אדם זר לו. ישנה קבוצה בשם "רבנים למען זכויות אדם"; מתוך החיוב אתה שומע את השלילה, כמו ב"יהודים למען ישוע". רוב רובם של הרבנים, שלא לדבר על הצאן הקדוש, אינו תומך בזכויות אדם. הם תומכים בזכויות היהודי.

אם היה כאן ציבור ניכר שאכן האמין ביהדות הנביאים, אפשר היה לנהל מול אלי ישי ועוזריו מערכה מרתקת. אפשר היה לגייס את "בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" כנגדם, כפי שעשתה היטב עלמה זוהר:

גם אני חיפשתי כֹח להציל מה שאפשר,

לא היה לאן לברוח – דמי היה מותר,

אות קין, אות קין – אנשים נופלים לברכיים.

והם דופקים לך בדלת, הם בוכים בכי תמרורים.

אל תאמר "מה לי עם אלה, אלה אנשים שחורים":

כי בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,

שלא ישכח איך ברח, הוכה, הושפל, נרצח. איך צעק לשמיים.

אפשר היה להשתמש ב"לא תשנא מצרי, כי גר היית בארצו", בשלל איסורים תנ"כיים להונות את הגר ולפגוע בו, באיסור התנ"כי המרשים להסגיר "עבד אל אדוניו, אשר יינצל אליך מעם אדוניו", בקריאה להניח לגר " עמך יישב, בקרבת מקום אשר יבחר, באחד בשעריך, בטוב לו".

בישראל של היהדות האמיתית, לא זו שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה, 67% מהיהודים שנשאלו בנושא תמכו בגירוש, וככל שהיו יהודיים יותר, כך עלתה תמיכתם בו. 100% (!) מהחרדים, 85% מהדתיים הלאומנים ו-56% מה"יהודים המסורתיים" (אלה שרגשי האשמה שלהם על כך שהם נוהגים בשבת מחזקים את הלאומנות הדתית שלהם) התנגדו לאזרוח הזרים – לכאורה בניגוד למסורת שלהם עצמה ובעצם בהרמוניה שלמה איתה.

מי שרצה לראות מה עמדת המסורת היהודית ביחס ללא-יהודים, יכול היה לראות אותה השבוע, כשמאות רבנים התכנסו כדי לתמוך מוראלית בכותבי "תורת המלך", שמתירה שפיכת דמם של לא יהודים ללא משפט ואזהרה, וגם את רצח ילדיהם "אם יש חשש שיגדלו להיות רשעים כהוריהם". יואל בן נון כותב נגדם בדם ליבו, אולי המאמר האמיץ ביותר של מי שכבר התריע נגד קיצוני הרבנים, אבל קריאה בין השיטין מראה שגם לשיטתו, הדבר היחיד שמונע הלכתית את חיסולם של אפיקורסים ממוצא יהודי – כן, כן – היא הוראה של החזון איש שאין לדון בנושא, והוא מתלונן מרה על כך שרבני "תורת המלך" מתעלמים ממנה. אבל ביהדות אין אפיפיור, וכל רב רשאי לפסוק כרצונו.

ואיפה נמצאים רוב הרבנים, ואיפה נמצא הצאן הקדוש, אנחנו כבר יודעים.

הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה לשבוע, ועל כן לא אעדכן את הבלוג בשבוע הקרוב. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לאנשים שתרמו לאחרונה לקרן הטבק והאלכוהול. נתראה שוב, אם יעמוד לי הכוח, בשבת הבאה.

(יוסי גורביץ)

החלטה חיובית, ביצוע פחדני

הממשלה החליטה בחשאיות לפני כשבועיים על ביטול חובת הגיוס לבחורי ישיבה: מעתה, עם הגעתם של בני האצולה הללו לגיל 22, הם יוכלו לצאת לשנת שירות לאומי, ולאחריה ישוחררו מן השעבוד שלהם לראשי הישיבות ויוכלו לעבוד באופן חוקי.

שלושה צדדים מתנגדים להחלטה. הראשון, באופן מובן, הוא צה"ל. עד כה הפטור לחרדים היה רשמי למחצה בלבד, והכיל אלמנטים לא סימפטיים, כמו חוסר יכולתם של בחורי הישיבות להתקיים עצמאית. כמובן, זה היה פטור לכל דבר וכולם ידעו שבחורי הישיבות עובדים בשחור. התוצאה היתה הרסנית מכל בחינה שהיא: תלמידי הישיבות לא ביצעו שירות צבאי, לא תרמו את שלהם לשוק העבודה, התרגלו לרמות את המדינה (באמצעות הונאת מס), ונכבלו למעשה לראשי הישיבות שלהם (שיכלו לזרוק אותם לצבא בכל עת, ובאותה הזדמנות לחסל את הסיכויים שלהם לחיים נורמליים בעולם החרדי).

צה"ל מתנגד לפטור מכמה סיבות. ראשית, הוא מערער משמעותית את המיתוס של צבא העם. משמעות ההחלטה היא שסופית, 62 שנה אחרי הפשרה של בן גוריון על פטור ל-400 בחורי ישיבה, יש שני סוגים של אזרחים יהודים שלכל דבר ועניין מופרדים בלידתם: כאלה שנועדו לסכן את חייהם וכאלה שלא. שנית, הפטור הזה צריך – בצדק! – לעורר טינה בקרב האוכלוסיה היהודית שמחויבת לסכן את חייה (ונזכיר, לצורך העניין, שעצם לבישת מדים הופכת את האדם למטרה מותרת בפגיעה). המוטיבציה לשירות בקרב הצעירים החילונים/מסורתיים צפויה לרדת משמעותית, והצבא מודאג מכך – בצדק, מבחינתו. הדבר שמפחיד את צה"ל יותר מכל הוא המעבר לצבא מקצועי, שכן אז הוא יצומצם משמעותית, ואלפי אוכלי חינם אנשי קבע יצטרכו למצוא עבודה אמיתית (הצבא, נזכיר, הוא בהרבה מובנים ועד עובדים חזק מאד); יתר על כן, תצטמצם באופן ניכר גם השפעתו הציבורית, שכן החוויה הצבאית תהיה משותפת לפלח אוכלוסיה קטן ביחס, ועם העדר החוויה תשקע גם האהדה האוטומטית.

מה שמביא אותנו לצד השני שמתנגד להחלטה: ציבור האנשים הגדול מאד שכבר שימשו כעובדי כפיה של צה"ל ושוחררו מעולו. הללו מונעים על ידי הרגש הקמאי שאומר ש"אם דפקו אותי, אז כולם צריכים להדפק". זה ציבור גדול מאד, קולני מאד, וממורמר מאד, אבל כזה שלא השקיע יותר מדי מחשבה באופן שבו צה"ל צריך להיראות או לפעול. מבחינתו, צה"ל תמיד צודק.

הצד השלישי של המתנגדים, באופן לגמרי לא מפתיע, הם ראשי הישיבות. שם חוששים שרווקים "ינטשו את הישיבות באמצע תקופה הנחשבת בסיסית ומעצבת בחייהם", כלומר ייחשפו לעולם החיצון ואולי אפילו, תשמור האלה ותציל, יתחילו לחשוב לבד. אחרי הכל, מספר האנשים שנמלטו מן היהדות ברגע שהיתה להם ברירה היה תמיד גדול הרבה יותר מאלו ששמרו לה אמונים, ורגע הבריחה היה כאשר ניתנה להם אפשרות להשתלב בעולם מתקדם יותר. בחורי הישיבות שכבר נישאו כבולים; יש להם אשה, ילדים, מחויבויות. מבחינתם, היציאה החוצה תהיה טרגדיה קשה. המקסימום שהם יכולים להיות הוא אנוסים. אבל מבחינת הרווקים, כל החיים לפניהם.

צריך לתמוך בצעד הזה. צריך לשחרר כמה שיותר בחורי ישיבה מעול הרבנים שלהם. והעובדה שהמהלך הזה יפגע קשות במוטיבציה של חילונים ומסורתיים לשירות צבאי היא מבורכת: שירות צבאי כפוי הוא עוול, הוא הפיכתם של המשרתים לעובדי כפיה. הגיע הזמן להפסיק אותו, ואם זה יקרה בגלל התקוממות המונית של מלע"כים (מיועדים לעבודת כפיה), מה טוב. סוף סוף יהיה כאן שינוי שהגיע מלמטה. אולי, סוף סוף, הרגש הישראלי הבסיסי – הסירוב להיות פראייר – יוביל לשינוי חיובי.

כל זה לא אומר שהמהלך הממשלתי היה ראוי. החלטה בנושא כזה, שנמצא במחלוקת קשה עשרות שנים, לא יכולה להיפתר במסגרת איזה סעיף בחוק ההסדרים. לא בחברה חופשית. ואם הממשלה קיבלה החלטה כזו, היא לא יכולה להסתיר אותה ולקוות שאף אחד לא ישים לב. בכך, כמובן, מתנהלת ממשלת נתניהו כמו הפחדנים שלמדנו להכיר ולתעב.

אבל עכשיו ההחלטה נחשפה, ועכשיו יהיה דיון. ואולי יצא מזה משהו טוב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבל מספר תרומות גדול בקרן הטבק והאלכוהול. רכשתי באיביי מצלמה חדשה – Canon 550D, DSLR שאמורה להחליף את ה-Canon 40D המזדקנת שלי – והיא אמורה להגיע לארץ בקרוב, עם קצת מזל לפני החופשה בפראג (ב-22 באוגוסט). אני מודה לכל התורמים. בלעדיהם זה לא היה קורה.

(יוסי גורביץ)

הלנו או לצרינו? לצרינו

אחת הטענות המרכזיות של הבלוג הזה היא שהלכות שנאת האדם היהודיות מקובלות על רוב האורתודוקסים בישראל, או על כל פנים הם אינם מסוגלים להתגונן נגדם וייאלצו, בשעת מבחן, לבחור בצד של מקדמי ההלכות האלה מול הדמוקרטיה הישראלית. היום קיבלנו עוד הדגמה לכך.

כוחות גדולים של משטרה נכנסו הבוקר להתנחבלות יצהר, הגיעו לישיבת "עוד יוסף חי", ושלפו משם את ראש הישיבה, יצחק שפירא. שפירא זכור לרע כמי שחיבר את הלכות הריגת לא יהודים, "תורת המלך", לפני כשנה. להעמדה לדין וכליאה של חלאות מסוגו יש תקדים, זה של עידוא אלבה לפני כ-15 שנים (ודווקא לא על סמך החוק נגד גזענות: החוק הזה מתיר במפורש גזענות דתית. כהנא הצביע עבורו).

כמובן,קמה צרחה וצווחה בקרב החשודים הרגילים על כך שהמשטרה נכנסה ליצהר בכוח גדול, ולפנות בוקר. נו: יש לי ניחוש טוב מה היה קורה לצמד השוטרים שהיו נשלחים למשימה הזו. אני מניח שגם לכם. הקוזאקים, שהפכו את יצהר לבירת "תג מחיר" – היום כמעט הצליחו פלסטינים מותקפים לרסק את גולגלתו של פוגרומצ'יק שעסק בכך; יש לקוות שיצליחו יותר בעתיד – מייללים עכשיו.

אם לפני שנה, כשיצא ספרו של שפירא, קיבלנו שתיקת רבנים רועמת והתחמקות מתשובות לאורך כל הקו, תעוזתו של החמור לנסות להשליך מעל גבו את המשיח-בעיני-עצמו הוציאה את הרבנים מהבונקרים, להגנתו של שפירא. שלמה אבינר, שלפני שנה ביצע תרגילי התחמקות מרשימים, היה היום נחוש הרבה יותר: הוא הגדיר את "תורת המלך" כ"יצירה הלכתית-אקדמית, לימודית" והלכות הריגת לא יהודי שבו הפכו פתאום ל"עמדה לגיטימית" שיש "להתמודד איתה באמצעות בירור המקורות ההלכתיים".

בואו נפטר מהקשקוש האקדמי, שהרבנים משתמשים בו כדי לנסות לקושש לעצמם זכויות שלא מגיעות להם. שפירא אינו אקדמאי וחופש אקדמי רחוק ממנו. תלמיד שהיה מגיע למסקנה שהצדוקים ולא הפרושים צדקו, ושקשקושי התלמוד הם אכן קשקושים, היה נבעט מהישיבה לפני ששפירא היה מספיק לסנן "טוב שבגויים הרוג". נתמקד בדברים של אבינר: מסתבר שכשדוחקים אותו לקיר, מה שלפני שנה היה "אין דבר כזה, שדמו של גוי הוא הפקר ומותר לשפוך אותו סתם" (הדגשה שלי), כלומר לכאורה במחלוקת חמורה מצידו של אבינר, הפך לפתע ל"עמדה לגיטימית". אבינר, נזכיר, היה בין מקדמי התפיסה של הרבנות הצבאית הראשית שקבעה שלעיתים "אכזריות היא מידה טובה", ושטען שהפלסטינים הם פולשים שווי ערך לפלישתים. ההבדל בין אבינר ובין שפירא תמיד היה דק, זה של הממלכתיות; ומסתבר שכאשר הממלכה פונה נגד הרבנים, ההבדל הזה מתנדף.

כשפרצה השערוריה לפני שנה, רבני צהר – אלה המנסים להציג לציבור החילוני אורתודוקסיה עם פני אדם – התחפרו עמוק בבונקר, ולא שמעת מהם גינוי לדברים. עכשיו היו"ר שלהם, דוד סתיו דווקא מגנה – אבל את מעצרו של שפירא, שהוא לדבריו "איום ונורא". הטקסט של שפירא, מצד שני, הוא מבחינתו של סתיו משהו שאפשר להתווכח "על מידת הלגיטימיות ההלכתית" שלו.

אחרון חביב, יש לנו את שמואל אליהו, החומץ בן חומצה. הלז, שבניגוד לאנשי צהר או אבינר מעולם לא טרח להסתייג מדבריו של שפירא, יילל שהמעצר מוכיח ש"לא כולם שווים מול החוק". יש חוקים בישראל שאוסרים על הסתה לפגיעה באחרים; אליהו, שכבר נחקר בחשד לעבירה על חוק הגזענות כאשר הוציא פסק הלכה שאוסר על מכירת או השכרת דירה ללא יהודים, צריך להכיר אותם היטב. כל פעולתו הציבורית של שמואל אליהו מיועדת – כמו זו של שפירא, כמו זו של אבינר – לעקירתן של הדמוקרטיה ושל זכויות האזרח. השימוש שהוא עושה בהן הוא ציני, ומזכיר לנו עד כמה קטן ההבדל בין הרבנים שלנו לשייח'ים ולקאדים של האיסלמיסטים. הוא ודאי יודע מה היה קורה לשייח' שהיה מוציא עיון בהלכות הריגת יהודי; בואו נאמר שהרשויות לא היו לוקחות שנה לחשוב על זה.

שורה של ארגונים אורתודוקסיים-חדשים, קונסרבטיביים ורפורמיים הביעו תמיכה במעצרו של שפירא. הרבנים הציונים, מקיר לקיר, התנגדו לו ואף החלו בלגיטימציה של עמדותיו, דבר שלא עשו לפני שנה. אני חושב שאפשר לראות בדיוק מי נמצא באיזה צד. עכשיו מעניין לראות איך יגיבו הרבנים החרדים.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: באישה ובארץ

פורסם היום שבחור טברייני שלח לאשפוז צעיר מפני שדיבר עם בחורה. צעיר ערבי שדיבר עם בחורה יהודיה ליתר דיוק. לפי מה שפורסם, הוא שאל "באיזו זכות אתה מדבר איתה" והכה בראשו בחפץ מתכתי. בנוסף לפסק הדין התמוה שמאשים באונס מישהו שלא טרח ליידע בחורה שהוא ערבי לפני הקוויקי שעשו (ונאה דרש גדעון לוי שכינה זאת "התחזות לאדם"), ולתכניות של עיריות פתח תקווה ותל אביב למניעת קשרים בין בחורות יהודיות ובחורים ערבים, מי שמסתובב בירושלים יכול לראות את פרצופו העגום של נריה אופן, (שהורחק משכונת פסגת זאב בעוד אקט אנטי-דמוקרטי בזוי, בצו אלוף פיקוד העורף), ניבט אליו מפוסטרים על לוחות המודעות. ההסבר המסופק שם להרחקתו הוא "מפני שניסה למנוע מערבים להטריד בחורות יהודיות". במשפט הזה, שווה להסתכל עוד פעם.

צעירים ערבים שמגיעים לשכונות יהודיות ומטרידים צעירות היא תופעה נפוצה בירושלים. אפשר לייחס אותה לכל מני דברים, אבל היא בהחלט קיימת. אבל מן הסתם, נריה אופן, המתנחל הקיצוני, לא בדיוק הגיע לשכונה עקב סנטימנטים פמיניסטיים. הערסים המקומיים החמושים בנשק קר, שאותם הוא ארגן כדי לעסוק ב"ניקוי השכונה מערבים" (הם, או שכמותם, חגגו את יום השואה לפני שנתיים בלינץ' בעוברי אורח פלסטינים) לא בדיוק ג'נטלמנים גדולים בעצמם בכל מה שקשור ביחסם לנשים, בלשון המעטה. מה שיש כאן זו פשוט נסיגה גלויה ליסודות הקמאיים שמניעים את הגזענות והלאומנות באשר היא- גברים ש"מגנים" על המונופול שלהם על הואגינה של בנות השבט, מפני הגברים של השבט השכן. את המשפט "להגן על הבחורות" צריך לקרוא כ"להגן על הרכוש".

ואם מדברים על נסיגות, היום פורסם ששרידיו הפיזיים הרב מרדכי אליהו זצוקמרהדגג"ש וכולי, ירדו לקבר יחד עם קלסר עב כרס שמכיל דיונים ופסיקות של "בית דין של מקובלים" שפסק שהמשיח צריך להגיע עכשיו ומייד. למיטב הבנתי (המוגבלת, שכן אני בסך הכול תוצר של החינוך החילוני הרדוד), נשמתו של הרב אמורה להגיש את הגרסה האסטרלית של הקלסר (כי אני די בטוח שגרסת הנייר עדיין במקומה) ל"בית דין של מעלה", וזה אמור לבצע את הפסיקה כלשונה. אם כי לא ברור מה יכולה להיות הסנקציה.

תראו. העניין הזה של אנשים שמתחצפים לאלוהים זה דבר ישן מאוד ביהדות. לדעתי האישית, זה כנראה הדבר הכי יפה ביהדות. אברהם נכנס באלוהים על כוונתו לגרום ל"נזק סביבתי" במסע הענישה שלו על סדום ועמורה במילים "התספה צדיק עם רשע", יש את הסיפור התלמודי היפה עם הקירות ואמת המים, שבו נאמר לאלוהים שהתורה כבר לא בידיים שלו ושיתעסק בענייניו. ויש גם את הסיפור על האסירים באושוויץ שהעמידו את אלוהים למשפט שדה. אבל תסמכו על הפסיכים המקומיים שלא יסתפקו בכיעור שקיים ביהדות בשפע גם בלעדיהם, אלא יוסיפו עליו נדבך משלהם ויכערו גם את מה שנשאר.

מי שדחף את הקלסר לידי הגופה היה איש בשם ישועה בן שושן. הוא היה זה שכינס אותו "בית דין" סודי של מקובלים, שבו השתתף גם אליהו. בן שושן הוא איש רב כישרונות. הוא מיסטיקן, שוחט, מוהל, בעל עבר צבאי מפואר בסיירת שקד, והוא גם ניסה לפוצץ את המסגדים בהר הבית כדי למנוע את הנסיגה מסיני, במסגרת מה שכונה אז "המחתרת היהודית". אבל בואו נעמיק קצת את תוך מאורת הארנב. הכוונה לא הייתה לגרום לבלגאן מדיני כזה או אחר שיעצור את השלום הבזוי, הרעיון לא היה כל כך ארצי. בן שושן חושב שהמוסלמים יכולים להיאחז בארץ רק מפני שהם "יונקים כוח רוחני" מהר הבית. ברגע שתחנת השאיבה שעל ההר תפוצץ, יהיה אפשר להעיף אותם. אבל זה רק חלק מהסיפור.

יהודה עציון, טרוריסט לשעבר נוסף מה"מחתרת" ואיש מכובד ב"מגזר" גרס שהמשבר שייווצר מפיצוץ המסגדים יהיה כל כך חמור, שאלוהים לא יוכל שלא להתערב ולמנוע את השמדת עמו הנבחר, ועל הדרך גם ייזכר שהוא הבטיח לרב קוק גאולה ויעשה, סוף סוף, את העבודה שלו. אז כן, ידוע לי שרוב הימין הדתי מחזיק בגרסאות מדוללות של התפיסות הנ"ל, אבל כשזה הרב מס' 1 ב"מגזר", שלפחות מאה אלף אנשים מופיעים בלוויה שלו, שהוא בעצמו טרוריסט לשעבר ואלה האנשים שהוא עובד אתם, אני מודאג.

מה שמשותף לשתי התופעות הנ"ל הוא לא רק העובדה שהן מצביעות על נסיגה רבתי והתכנסות סביב המרכיבים הקמאיים ביותר של הזהות היהודית – תופעה שהתגברה קשות החל משנות ה-90 כתגובת התקפדות של ציבור עם מנטאליות שטעטל להיפתחות הפתאומית של ישראל לשאר העולם ולקריסת הסכמי אוסלו והאלימות שבאה בעקבותיה. המשותף בין התופעות הוא שה"הגנה" על הואגינה היהודית מפני חדירת גורמים זרים היא בסך הכול גרסה עממית של מיסטיקה מוטרפת שבה מחזיקים המנהיגים הרוחניים של הימין הדתי. "עשב בר" נוסף, הלל וייס, אמר בזמנו ש"כיבוש הוא מצוות עשה, באישה ובארץ". גם ארץ ישראל היא אישה שעליה גברי השבט תובעים בעלות אקסקלוסיבית.

(שלום בוגוסלבסקי)

שטעטל עם חיל אוויר

ועדת החוקה קיבלה היום (ב') את הצעת החוק של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו), הקובעת כמה שינויים מרחיקי לכת בתחום הגיור. ראשית, החוק קובע כי מדינת ישראל תכיר רק בגיור אורתודוקסי ורק בגיורים שבהם התחייב הגר לקיים את ההלכה האורתודוקסית לאחר גיורו. שנית, החוק מנתק בין גיור ובין אזרחות – היותו של אדם גר לא תאפשר לו אזרחות ישראלית אוטומטית; זו שמורה רק למהגרים שיוכלו להוכיח שהם יהודים מבחינת מוצאם. שלישית, כל העסק יתנהל על ידי הרבנות הראשית.

נציגי הליכוד בוועדה, שלמדו משהו מאהוד ברק, נסו על נפשם ולא הופיעו להצבעה. מאוחר יותר אמר בנימין נתניהו שהצעת החוק לא תגיע למליאה. נו, אז אמר. קשה להאמין שנציגי הליכוד נעדרו מהישיבה במקרה. הצעת החוק, קוננו רבים, פורמת את הקשרים בין ישראל ובין הקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות בארה"ב. מבחינת נתניהו, בהחלט יתכן שמדובר בפיצ'ר ולא בבאג. כפי שכתב יפה פיטר ביינארט, ככל שיהודי ארה"ב הם ציונים הם פחות ליברלים, וככל שהם יותר ליברלים הם פחות ציונים. בנימין נתניהו הוא כל כך אמריקני, שהוא מזוהה כרפובליקני. הוא מעדיף לחכות לנשיאות של שרה פיילין, ואין לו מה לעשות עם יהודים ליברלים מצביעי אובמה; התנהגותו כלפי ג'יי-סטריט תעיד. נתניהו צריך את האורתודוקסים, לא את הרפורמים.

אבל זה לא כל כך מעניין. אני לא יהודי והמריבות הפנים-יהודיות על השאלה מי יזכה לחותמת גיור כשר לא מעניינת אותי יותר מהשאלה מי יזכה להעניק תעודות כשרות למגדניה ביהופיץ. לחוק הזה יש, מצד שני, השלכות על התודעה הישראלית הרשמית.

עד כה, ישראל הוגדרה כמדינה יהודית שמשתדלת להיות דמוקרטית. כלומר, כזו שמפסיקה להיות דמוקרטית ברגע שזה מתנגש עם היהדות. ההגדרה של "יהדות" היתה אמורפית למדי: חוקי הכנסת ופסיקות בג"צ יצרו מצב אבסורדי שבו, למשל, האח דניאל רופאייזן – יהודי שהמיר את דתו לנצרות – לא נחשב יהודי על פי חוקי המדינה בעוד שעל פי ההלכה הוא יהודי לחלוטין (אמנם, כזה המתבקש לסור לאתר הסקילה הקרוב למקום מגוריו, אבל זה בסדר – זה נכון גם לגבי עבדכם הנאמן ורוב קוראי הבלוג הזה). עד עכשיו, אפשר היה להיות יהודי "אמיתי", קרי יהודי אורתודוקסי, ויהודי-לייט, חילוני עם תודעה יהודית כזו או אחרת, והחוק לא הבחין בין השניים.

יהדות, כידוע, איננה לאום. היא דת. ההוכחה לכך היא שהדרך היחידה להצטרף אל היהדות לא עוברת דרך משרד הפנים המקומי ודרישות לשורה של מבחנים, ביניהם שליטה בשפה ובהיסטוריה, אלא דרך משרדי הרבנות, והבחינות הן על דרישות ההלכה והמיתולוגיה היהודית. רק מי שהמיר את דתו – ובין השאר, נדרש לצמצם מגע עם משפחתו וסביבתו הקודמת, כמו בכל כת – יכול להפוך ליהודי.

עד לאחרונה, היה מקובל לעבור את הבחינות, לרמות את הרבנים – ככה זה כשההורים לא מסכימים שתתחתן עם מישהו מחוץ לשבט; צריך לשקר – ולחיות חיים חילוניים ומאושרים. אחרי הכל, להוציא חריגים, מטרת הגיור היתה לאפשר למישהו או מישהי להתחתן עם בחל"ם. יהודים אורתודוקסים הם לא בדיוק הדמוגרפיה המובילה ביצירת קשר אישי ואינטימי עם בני דת אחרת.

בשנים האחרונות, שמו הרבנים לב שעובדים עליהם וזה הביא להם את הסעיף, מבחינתם בצדק. הם התחילו בהליכים מחרידים של ביטול גיורים, שמשמעותם באתנוקרטיה הקטנה והדוחה שלנו היא לעיתים קרובות טראגית: קריעת משפחות, חיסול עתידם של ילדים. העילה ברוב מוחלט של המקרים היתה שהגר לא שמר על מצוות ההלכה, קרי שיקר לרבנים בפרצוף כשהוא אמר להם שתחום העניין החדש שלו הוא הכנת תפילין ושהוא מתחיל לעכל את הטעם הנרכש של גפילטע פיש.

ביטולי הגיורים יצרו שערוריה איומה, ובהתאם החוק של רותם אוסר על בתי הדין הרבניים לבטל יותר גיורים אלא אם הוכח שהגר רימה אותם – אבל, במקביל, הוא מוסיף את הסעיף על אורח חיים אורתודוקסי. גר שיימצא צופה בטלוויזיה בשבת יהיה אשם בהונאה מעצם הדבר.

ותוך כדי, בלי שיותר מדי אנשים ישימו לב, החוק של רותם קובע תקן חדש למיהו יהודי: רק מי ששומר על מצוות ההלכה. זה הסטנדרט הרשמי של מדינת ישראל. מה זה אומר לגבי רוב היהודים שחיים כאן, שרובם אינם מקיימים את ההלכה כלשונה? שאם עד כה היתה להם תחושת אשמה עמומה כלפי היהודים החרדים או החרד"לים, שהם "שומרי הגחלת" האמיתיים בעוד הם-עצמם רק אפיקורסים לתיאבון, הרי שעם קבלת החוק תחושת האשמה הזו תקבל גושפנקה ממשלתית. יש יהודים טובים ויש יהודים פחות טובים, תאמר הממשלה.

לגמרי לא במקרה, התחיל לאחרונה משרד החינוך ללמד גם חילונים את מסכת אבות, פרשת השבוע והסידור. אלו תחומים שלא נלמדו קודם לכן בחינוך הממלכתי, משום שבמשרד החינוך נטו לחשוב משום מה שזה מה שמבדיל בינו ובין החינוך הממלכתי-דתי. עכשיו החליט משרד החינוך שתלמידיו צריכים לקבל רגשי אשמה ממוסדים כלפי החרדים והדתיים. אמנם, יש מורים שיעשו בחומר שימוש חתרני – תנו לי שעה עם כיתה וסידור, ואני הופך את התלמידות לפמיניסטיות זועמות – ובהחלט יתכן שהתוצאה תהיה מבורכת, כלומר שללימודי היידישקייט יקרה מה שקרה ללימודי הספרות והתלמידים לא יהיו מוכנים לפתוח יותר את ארון הספרים היהודי אחר סיום הלימודים, אבל זה לא מה שהמערכת מתכננת.

והנה כלים שלובים, לחלוטין בלתי מתואמים, שמטרתם לרסק סופית את הלגיטימיות של חילוניות במדינת ישראל. שר המשפטים מתכנן כבר את הפיכתה של ההלכה לחוק המדינה, בדרכי נועם כמובן, ומערכת החינוך מכינה לו תלמידים שלא יהיו להם שום נוגדנים לתפיסה הזו. במקביל, המדינה תאמר להם באופן רשמי שרק יהודים אורתודקסים הם יהודים טובים, ועל כן, מתוקף היותה של ישראל מדינה יהודית, ישראלים טובים.

במובנים רבים, זה קץ החזון הציוני של מדינה שפויה: כפי שכתב גרשום שלום ב-1926 (הוא הרחיק לראות), "סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת… אלוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".

אלוהים מעולם לא דיבר. תמיד דיברו בשמו פיתומים וידעונים. עכשיו נעקרת ישראל מאומות העולם הלאומיות, וחוזרת להיות מדינת-דת כמו שהיתה המדינה היהודית שקדמה לה. והיא מחכה למשיח, משיח הדמים שישמיד או ישעבד את כל אוכלוסיית העולם. יש לה נשק גרעיני והיא כבר אימצה את דוקטרינת המדינה המשוגעת. יהיה… מעניין.

(יוסי גורביץ)