בתום דיון בן עשרים דקות,

נשלחו עָשַרות אל מותם.

אך גם בפזיזות יהירה שכזאת,

מסתבר שביזוי המתים עוד לא תם.

יקום סגן ראש הממשלה,

ששלח החיילים אל הקרב,

ובסערת מערכת הבחירות הקרבה,

יתנגח בלוחם שלא שב:

'חיילי הצבא חסרי אמונה

בבורא עולם כל יכול.

ולכן הם כשלו בשדה מלחמה

ולכן הצטרפו אל השכול.'

ולפני חמישים שנה, הם הדפו דרקונים,

ומיליוני חיילים ערביים,

מפני שגרעיני הקיבוץ בשנות השישים,

(מסתבר) הקפידו בקריאת תהילים.

ובכן, מר ישי, כבוד השר הנכבד,

בוא נבהיר, ראשית, העובדות.

כשהבסנו, אי אז, את גייסות בני ערב,

עשינו זאת בלי ניסים ומופתות.

בלי התערבות אלוהית, בלי זרועו הנטויה,

רק בתושיית בני תמותה נעזרנו.

בהקרבת הלוחם ובהברקת המפקד,

את צבאות האויב אז הדפנו.

ואין צורך להאדיר ההישג הנאדר –

לא אלפים מול יחיד אז עמדנו.

הרי רבע מיליארד חיילים ערביים

הוא מחזה שאף מעולם לא חלמנו.

אך גם חצי המיליון שלא יכלו לנו שם,

עם מאות מטוסים ואלפי שיריונים,

גם זה הוא הישג מפואר ומדופלם,

שנקנה בדם חיילים ארציים.

ארציים, מר ישי, בלי ניסים ומופתות.

אך גם בלי שרים יהירים,

שמול פני המציאות מפלפלים בשטויות,

וממציאים תירוצים נשגבים.

ארציים, מר ישי. ונטולי אשליות.

רבני הישיבות לא היו ביניהם.

ארציים, מר ישי. ואולי אוחזים בתפילות,

אך הם גם אוחזים גורלם בידיהם.

לא העדר התפילה אחראי לכשלים.

אחראים לה, אדוני שר הפנים,

סגני ראשי ממשלות יהירים

שיצאו אלי קרב בלי חושבין.

ששלחו חיילים לשדה בלי תכנית,

ועם מכולות אספקה ריקות,

וגייסו מילואים ללא אימונים,

וכך מסרוּם בידיי מפקדי הגייסות.

האחריות, מר ישי, היא בפזיזות מפקדים,

פזיזות מגונה שדם על יָדְיה.

ביציאה אלי קרב בלי תכנון או מתווים,

אל משימה שלא הוגדרו יעדיה.

האחראים אז ישבו סביב שולחן ממשלה,

ואולי, מתוך אמונה בניסים,

שלחו חיילים בלי חושבין אל מותם,

ועכשיו הם מפלפלים תירוצים.

אותה אמונה שבגינה לא חשבת,

לפני שהצבעת 'בעד',

היא הגורם למחדל שבו כעת האשמת

את אלו ששכלנו לעד.

ואולי הוטב לנו, בדורות הקודמים,

כשבמקום רבנים נשגבים שכמותך,

עמדו לנו מנהיגים אפורים, ארציים,

ששקלו בדעתם במבוכה.

אשכול לא התהדר בזקן כמו שלך,

ואדוק אל הדת לא היה הוא.

אך לפני ששלח חיילים אל מותם,

הוא לפחות התחבט, אליהו.

(פורסם לראשונה כאן.)

(אילן בכר-אבנטור)