החלטת אונסק”ו שמגדירה את חברון כאתר מורשת פלסטיני חשובה, כי היא מזכירה שקרו פה כמה דברים בין התנ”ך לפלמ”ח

מועצת אונסק”ו, על אפו וחמתו של שגרירנו הנועז כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, ועל אפה וחמתה של שגרירת ארה”ב, קיבלה היום החלטה שקובעת שהעיר העתיקה של אל חליל (שנקראת בעברית חברון) היא אתר מורשת פלסטיני. והעיירה כתריאליבקה נבוכה.

השר לענייני תעמולה, גלעד “השקרן” ארדן, תקף את ההחלטה וטען שהיא שקרית משום שהיא מייחסת לישראל כוונות זדון ביחס למקום (על כך מיד); השגריר העדין שלנו בארגון התרבות העולמי הודיע לנוכחים ששיחת הטלפון שקיבל, שהגיעה מהשרברב בשירותים שלו, חשובה יותר מההחלטה שהתקבלה; ויאיר לפיד, כמובן, טען שמדובר באנטישמיות. כולם אמרו שמדובר בפגיעה בקשר בין הדת היהודית ובין חברון.

בולשיט.

בולשיט ציוני נקי.

מה שעשתה אונסק”ו (אפשר למצוא תמצות כאן) הוא לקבוע שהעיר העתיקה של אל חליל/חברון משמרת אלמנטים חשובים של ארכיטקטורה מן התקופה הממלוכית, אלמנטים שהשתמרו עד ימינו. בדרך, היא הכניסה טורפדו במיתולוגיה הציונית. זו, כזכור, אומרת שמאז חורבן הבית השני עמדה פלסטינה (”ארץ ישראל”) שוממה ולא קרה בה כלום, עד ששבו היהודים וגאלו אותה. הארץ היתה שממה ומדבר, מחכה לבניה.

רק שזה לא המצב. המקום המקולל שבו אנחנו חיים נמצא, לרוע מזלו, על פרשת דרכים בין מצרים וסוריה, שתי מעצמות אזוריות; וגם המעצמות שממזרח גילו בו עניין. כשחרב בית המקדש היהודי השני, יהודה היתה בשליטה רומאית ישירה, עם כמה הפסקות, במשך 66 שנים. קודם לכן, היא היתה בשליטה רומאית עקיפה (מאז שנת 63 לפנה”ס), עם כמה דקות של הפרעה פרתית. לפני הרומאים, היו פה בערך 80 שנה של ריבונות יהודית תחת החשמונאים, שלפניהן כ-200 שנה של ריבונות שחולפת בין ההלניסטים הסלווקים מסוריה וההלניסטים התלמאים ממצרים. לפניהם, היה פה אלכסנדר מוקדון לכמה דקות, ולפני ישבו כאן הפרסים במשך 250 שנה. לפניהם – שאלה מצוינת, קשה לדעת בדיוק.

אחרי הריסת המקדש השני, היהודים יצאו להתקוממות שניה ודי סופית ב-133, שדוכאה בכוח כבד. לאחר מכן האליטה היהודית הבינה שכל הקטע הזה של מרידות לאומיות כל 50 שנה משבש את החיים, לעתים באופן סופני, והגיעה להסכם שקט עם הרומאים. בית הלל החזיק כאן בנשיאות עד המאה השישית בלי שום מרידה ראויה לציון. בינתיים, הפכו הרומאים לביזנטים, ופלסטינה – שהיתה בית השחי של כל אימפריה – עולה לגדולה לכמה דקות בגלל עודף צליינות נוצרית. הפרסים כובשים את החור בתחילת המאה השביעית, הביזנטים כובשים אותו חזרה, ואז מגיעים המוסלמים, קורעים לביזנטים את הצורה וממשיכים לחסל את הממלכה הפרסית המופתעת.

שלל משטרים מוסלמיים סוחבים כאן ומשתדלים לא לצאת החוצה בחום עד שמגיעה הפלישה הצלבנית ומפתיעה את כולם באמצע הסייסטה. פורצת מלחמה רצינית מהמקובל, ואחרי 200 שנה של מלחמות בדרגת עצימות כזו ואחרת הצלבנים נזרקים חזרה לאירופה. הממלוכים, שבדרך משמידים את הארבה המונגולי הפולש שהחריב את בגדאד, שולטים פה. בתחילת המאה ה-15 מגיעים לאזור הטורקים, כובשים אותו, והכל חוזר לשגרת ה”אין מה לדווח” – אולי הברכה הגדולה ביותר בהיסטוריה – עד שבא נפוליאון ודופק את כל העסק. מכאן דברים מתדרדרים במהירות: 30 שנה אחר כך איברהים פאשה כובש את המקום, מתחילות מלחמות קטנות בלי פוסקות, הטורקים כובשים את המקום מחדש, קבוצה של תמהונים יהודים מהגרת לפה ב-1882 ואחריה מגיעה פלישה מסוכנת יותר ב-1905, עליית הלאומנות הערבית מאלצת את הטורקים לנקוט בצעדי דיכוי יוצאי דופן, ואז מגיעים הבריטים. מכאן, אני מניח שאתם מכירים את הסיפור.

בואו ניתן לו זווית חברונית. אין לנו כמעט מקורות על המקום בתקופת הבית השני, מה שאומר שהוא כנראה לא היה שווה הרבה. הוא כנראה נשלט על ידי האדומים עד שיהודה המכבי טובח בהם וכובש את המקום. מישהו – אולי האדומים, אולי הורדוס – בונה מבנה מרשים מעל מה שנטען שהוא קברם של האבות, אבל אף אחד לא שם לב. הביזנטים בונים במקום כנסיה קטנה, לא משהו יוצא דופן – בהשוואה להמון בניה אחרת שלהם – שמוזכרת אצל בישוף שתעה בדרך והגיע למקום. המוסלמים בונים במקום הכנסיה מסגד, לא שמישהו שם לב. אין לחברון כמעט זכר במקורות בין המאה הראשונה לפנה”ס עד המאה ה-12 לספירה.

אז קורה בה נס חריג. כמה נזירים נופלים ב”טעות” אל המערה שמתחת למבנה שמתחתיו אמורה להיות מערת המכפלה, וראה זה פלא – בשנת 1113, הם מגלים שם את עצמותיהם של אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה. כל הגופות, יש לציין, משומרות היטב – בדיוק כמו בכל המקרים האחרים של השתלת רליקות מזויפות של קדושים ברחבי העולם הקתולי (תופעה מתועדת לעייפה.)

ובום! יש סיבה להגיע לחברון. המבנה המפוקפק שעמד שם מימי האדומים או הורדוס (הורדוס היה אדומי, כידוע) הופך לאטרקציה תיירותית כבדה. השליטים הצלבנים ממהרים לפאר את המקום. המוסלמים, שכובשים את המקום מחדש, ממהרים לפאר אותו עוד יותר, כי שליטים צריכים לגיטימציה ואין כמו בניה מפוארת כדי לספק כזו. מכפר נידח שאף אחד לא הגיע אליו אלא בטעות, ההמצאה הגאונית של הנזירים מ-1113 הופכת את חברון למקום ביקור חובה על המפה – כלומר, אם אתה בכלל על המפה של פלסטינה, שהיא עדיין בית השחי של כל אימפריה ששולטת בה. הרמב”ם מגיע, מגיעים רבנים אחרים, הרבה נוצרים וכמובן המון מוסלמים.

כל האנשים האלה, שעברו פה ב-2,600 השנים האחרונות – פרסים, הלניסטים לשלל סוגיהם, הרומאים ה”רגילים” והביזנטים, הערבים והפרסים (כן, הם עשו פה כמה סיבובים), הצלבנים, הממלוכים, הטורקים והבריטים; כולם חוץ מהמונגולים – משאירים פה חותם. החותם היא הסטורי ותרבותי; הם משפיעים על המקום, על השפה שלו, על הבניה בו, המזון שלו.

וכל האנשים האלה נמחקו מן ההיסטוריה על ידי המיתולוגיה הציונית. הם לא שייכים. רק היהודים שייכים. והם צריכים לעוף מההיסטוריה כי הנוכחות שלהם מביכה. מישהו עשוי לחשב, למשל, ולשים לב שהיתה כאן ריבונות יהודית במשך 80 שנה בקושי – בעוד שריבונות מוסלמית לסוגיה היתה פה בערך 1,300 שנים. אפילו הצלבנים החזיקו מעמד כמדינה ריבונית יותר מהיהודים. כל ימי הבית השני כולם הם 586 שנים במקרה הטוב; המוסלמים יושבים פה יותר מפי שניים מזה.

אופס. לא נעים.

אז מאז שהציונים פה, הם עושים הכל כדי להשמיד את ההיסטוריה. הם מדגישים כל רבע כד שהוכן על ידי יהודי למחצה, ובדרך מוחקים כנסיות ומנזרים. הם מדגישים שתיים או שלוש משפחות על חשבון שושלות מוסלמיות שלמות. וכמובן, הם לא מלמדים את ההיסטוריה של מה שהיה בין התנ”ך לפלמ”ח. עם שאוהב את ארצו לא שורף אותה? עם שאוהב את ארצו לא מוחק את ההיסטוריה שלה, אלא אם בעמקי לבו הוא יודע שזו איננה ההיסטוריה שלו.

מה המקור של הפלסטינים? שאלה טובה. חלקם כנראה הם צאצאי פולשים, אבל הכוחות שפלשו לכאן היו בדרך כלל קטנים. יש מקום סביר לגמרי להנחה – בן גוריון החזיק בה, למשל, עד שזה נהיה לא נעים – שהפלסטינים של ימינו הם צאצאיהם של היהודים שלא גלו. רוב היהודים, כידוע, לא גלו. רוב היהודים, כידוע, כונו על ידי הרבנים “עם הארץ.” אז הם נשארו עם הארץ, התנצרו כשצריך, התאסלמו כשצריך, אבל נשארו עם הארץ.

והם בנו דברים. די הרבה מהם. הם בנו, למשל, את המסגדים באל חליל, כולל המסגד האיברהימי. הם בנו את ירושלים העתיקה כפי שאנחנו מכירים אותה. יש להם מורשת, והיום אונסק”ו הזכיר לנו שבניגוד לתעמולה הציונית, פלסטינה לא היתה מעולם “ארץ ללא עם” שממתינה ל”עם בלי ארץ.”

ההצהרה של אונסק”ו אומרת במפורש שהמסגד האיברהימי/מערת המכפלה מקודשים לשלוש הדתות. היא לא מתכחשת לקשר היהודי למקום; היא רק מזכירה שהיו פה עוד כמה אנשים. וזה בדיוק מה שמקפיץ כל כך את הציונים. לומר שהיו פה עוד אנשים ושיש להם מורשת – זו כבר אנטישמיות, אם מקשיבים ליאיר לפיד.

עוד שתי הערות, שאי אפשר בלעדיהן: הטענה של ארדן על כך שאין כל מקום לדאגה ביחס לחברון, כי ישראל שומרת על מבני המורשת שם, מנותקת מן המציאות. גם אם נתעלם מהנזק שנגרם למקום מהשהות הבלתי פוסקת של צה”ל שם, בשנת 1969 הורה רחבעם זאבי – שבין אונס לפשיעה מאורגנת, היה אלוף הפיקוד – על פיצוץ המדרגות שהובילו אל המערה. המדובר במבנה עתיק שהיהודים תמיד ראו בעובדה שמותר להם לטפס רק עד המדרגה השביעית בו השפלה. זאבי תירץ את הפיצוץ בשנת 1969 בפיגוע שהתרחש בשנת 1967. המתנחלים בחברון ניסו שוב ושוב להשתלט על חלקים מהמסגד האיברהימי; ובאופן מדהים למדי, הם קיבלו חלק ממבוקשם בעקבות טבח ברוך גולדשטיין, כאשר הממשלה החליטה על חלוקה של המתחם ליהודים ומוסלמים – בעוד שקודם לכן, בהתאם למנהג ההיסטורי ולחוקי הכיבוש, נשמרו שם הסדרים שקבעו הטורקים והבריטים. אז לא, לא הייתי סומך יותר מדי על ישראל בנושא.

ונקודה שניה: דינג דונג הכהן התפוצץ היום כי לא היתה הצבעה חשאית. הוא הסתער על היו”ר והיה צריך להזעיק מאבטחים. דינג דונג הכהן טען כי אם היתה הצבעה חשאית, ישראל היתה מנצחת בה, אבל מאחר ועיני העולם היו על ההצבעה, הפלסטינים ניצחו.

חשבו שניה על המשמעות של המשפט הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)