נתון

נניח מתקן לכלי רחצה כמו זה שנמצא כאן למעלה. שום דבר מיוחד, כמו אלו יש אלפים. שתי זרועות, עמוד שדרה אחד, שני מדפים.

נניח ריאליזם

• אישה עייפה מתקלחת בלילה, המחשבות שלה נודדות, ובהיסח הדעת היא מגלחת את בית השחי השמאלי שלה. היא מסיימת לגלח את השמאלי ורוצה להעביר את הסכין ליד שמאל, כדי לגלח את בית השחי הימני. הסכין מחליק מידה. היא מתכופפת כדי להרים אותו, וכשהיא מתרוממת, הראש שלה נתקע באחת הזרועות. עכשיו גם לה ברור שהיא עייפה ממש. התסכול פורץ ממנה.
• זוג ותיק מתקלח ביחד, השמש פורצת אל החדר מחלון קטן מחוץ למקלחון. הם מסתבנים כל אחד לעצמו. ברגע הנכון, הגבר מגיש לאישה את השמפו מהמדף העליון. הם מתנשקים. הם מדברים. הם יוצאים מהמקלחת ומתנגבים במגבות שתלויות על שני מתלים בקיר הסמוך. הם הולכים, עטופים במגבות, לחדר הארונות ומתלבשים. אצלם, לפחות, הכל בסדר.
• גבר מתקלח לבד. התנועות שלו יעילות. הוא מרים לרגע את המבט. מבטו נתקל בגומיית שיער אבודה שתלויה מאחד הזרועות. הוא נזכר בציצים של הבחורה שהשאירה שם את הגומייה. הוא לא יודע למה הוא נזכר דווקא בציצים שלה, הם לא היו החלק הכי טוב שלה. הוא מעביר בזכרונו ציצים של בחורות אחרות בהם נגע. הוא מרוצה מעצמו, יש לו מה להשוות.

נניח לא ריאליזם

• מושבת חיידקים מתגוררת על עמוד השדרה של המתקן. יש להם היררכיה ברורה. אלו שקרובים לשמפו, שנמצא בחלק העליון של המתקן, הם המיוחסים ביותר. הסיבה לכך ברורה: בשמפו יש מינרלים חיוניים לגופם של אותם חיידקים. למרבה הצער, מושבת החיידקים גדולה מדי מכדי להצטופף כולה בחלק העליון של עמוד השדרה של המתקן, ועל כן יש חיידקים מיוחסים פחות שזוכים רק לפירורים קטנים מהעוגה הכללית של מינרלי השמפו. המצב נותר על כנו שנים ארוכות. בשלב כלשהו נולד החיידק שישנה את המצב. פורצת מלחמת מעמדות.
• בעולם אחר, היצור הנפוץ ביותר הוא מתקן לשמפו. הם מכונים מתקניהו, והם ידועים במשמעת שלהם. באותו עולם יש עוד כמה סוגים של יצורים. יש יצורים מסוג סבון פנים, שידועים בגרגרנותם, והם מכונים גרגורוס. יש גם יצורים חריפים במיוחד, חדים ושנונים, שקוראים להם משחתיהוס. אחת מבנות המתקניהו, עותק יפה במיוחד, שעליו בקבוקי זהב בלבד, יוצאת לטיול ופוגשת בדגם חריף במיוחד של משחתיהוס. היא צוחקת כמו שלא צחקה מעולם.
• ויק הוא רובוט תבוני, פיתוח של האב הראשון, כמו כולם במושבה שלו. האב הראשון היה הרובוט הראשון שהצליח להתעלם מהוראות בני האדם וליצור לעצמו בנים ובני בנים. השנה היא 4351 ומושבה של בני אדם, עטורי זקן עבות ושיער פרוע, נתקלים במושבת הרובוטים. הרובוטים, פניהם אל השלום. האנשים, פניהם אל הטכנולוגיה.

אז למה ריאליזם?

אז אני מסתכלת רגע על הדוגמאות האלו. כולן דוגמאות גרועות, ממי האפסיים של הבנאליות הספרותית (אפילו עשיתי אותם ממש סטרייטים וקצת קצת שובניסטיים, כמקובל), שלא הייתי רוצה לקרוא, והן באמת נכתבו רק כדי לשמש כמצע נוח לדיון, אבל נניח שאלו אופציות קבילות בספרות.
ואז אני מסתכלת על המהלך שהם עושים. ואני חושבת לעצמי: ספרות ריאליסטית מדברת על בני אדם ועל המהלכים שהם עושים בעולם. היא מתארת את הרגשות שלהם ואת הפחדים שלהם ואת המעשים שלהם ואת הסיבות למעשים שלהם, ומתמקדת בכל אחת האופציות האלו פחות או יותר, בהתאם לז'אנר. ספרות לא ריאליסטית מדברת על דברים שאינם בני אדם, מתארת את תכונותיהם ואת העולם בו הם חיים בפרוטרוט, ואז מתארת את המתרחש בעולם הבדוי. העולם הבדוי הוא לרוב העצמה של חלק אחד של העולם הממשי. מתקנים ממושמעים הם הדגשה והעצמה של אנשים ממושמעים. מתקן יפה בקבוק הוא העצמה של היופי הנשי הקלאסי. גם ספרות לא ריאליסטית מדברת, בסופו של דבר, על הרגשות, הפחדים, המעשים והסיבות למעשים של בני האדם.
ואני? אני באה לספרות כדי שתעזור לי להבין את העולם בעזרת סיפורים יפים. אני יכולה ללכת בדרך הקצרה: סופר כותב משפט יפה, המשפט היפה מספר לי על בן אדם, אני לומדת על בני אדם. ואני יכולה ללכת בדרך הארוכה: סופר כותב משפט יפה על רובוט, הוא מתאר את הרובוט ואת העולם שמקיף אותו, הרובוט משקף לי משהו שלא ידעתי על בני האדם, אני לומדת על בני האדם.
אבל למה אני צריכה את הרובוט באמצע?? זה לא עניין של זמן או של תועלת. זה עניין של לב. אני מבינה שלסופרים יש דמיון פורה ויש להם יצורים רבים שמאכלסים אותו, והם רוצים לשתף אותי ביצירי הדמיון שלהם, כי בעזרת יצירי הדמיון האלו הם מבינים משהו על העולם ועל בני האדם. אבל ברוב מוחלט של המקרים, אין לי אמפתיה לעיקוף הזה, הרובוט מסתיר לי ומשעמם אותי, והוא מרגיש לי כמו תירוץ לגאווה ילדותית של בעלי דמיון.

ויש את הספרות

אבל החלוקה הזאת בין ריאליזם ללא-ריאליזם היא כמובן חלוקה שהספרות עצמה תנחר לעומתה בבוז. יש ספרים ויש סופרים שמצליחים לרכב על סוס הדמיון שלהם בדיוק בתפר שבין שני הסוגים. נניח "נופל מחוץ לזמן" של גרוסמן, שהוא ספר על אב שכול שמסתובב בעיר ומחוץ לעיר, ועל הורים שכולים אחרים, שמצטרפים אליו למסע שלו, עד שהם מגיעים לרגע פלאי, שלא ארחיב עליו כדי לא להרוס. אנשים כמוני יקראו את המסע הזה אל מחוץ לעיר כמסע מטאפורי לגמרי, שאין בו שום סימנים מטא-ריאליסטיים, כי אם שיקוף מדויק מאד מאד של הנפש, כמו קוביזם. אנשים אחרים (אני מנחשת שמרית, למשל) יכולים לקרוא את המסע הזה כמסע פנטסטי שהתקיים באמת, ובו אנשים מעולם שאינם מהעולם שלנו.
מזל שלא חייבים לבחור בחירה אחת בשביל כולם.