פעם, מזמן, אינה ואני החלטנו לבקר בערב אחד בכמה שיותר פאבים באזור רוטשילד-נחלת בנימין-הרצל-לילנבלום התל אביבי: החוק היה להיכנס לכמה רגעים לכל מקום, גם למקומות שכרגיל לא היינו אפילו מבחינות בהם. אחד הרשמים החזקים שלי מהסיבוב המרתק הזה היה כמה זול האלכוהול בפאבים שאנחנו הולכות אליהם בדרך כלל, וכמה מעט ממנו שותים בכל-זאת. בפאבים שבדרך כלל לא היינו נכנסות אליהם, אנשים שלא נראו כאילו הם מרוויחים יותר מאיתנו הזמינו בקבוקים שלמים של וודקה יקרה להחריד במקום להסתפק בחצי גולדסטאר עם הצ'ייסר. והיה ברור שזה חלק מהעניין בלצאת לתל-אביב ביום שישי בערב: להפגין שאתה יכול להרשות לעצמך, להנות מזה, אפילו אם אתה לא באמת יכול להרשות לעצמך; ולא פחות מזה היה ברור, פתאום, עד כמה היציאות שלנו הן הפגנות של אי ראוותנות, אי בזבוז.
בטיול ההוא פיתחתי תיאוריה פסאודו-סוציולוגית קצרה וספקולטיבית, שנראה לי שיש מקום לשרבט אותה בשולי הפוסט של מיטל:
*
בעוד מי שאינם שייכים לבורגנות נאלצים לכלות את כל זמנם כדי להרוויח כמות בסיסית של כסף, ובעוד בעלי ההון האמיתיים יכולים לכלות את ימיהם בבטלה פזרנית על פני יאכטות, מטוסים וארמונות וכיוצא באלו פוטלאצ'ים, הבורגנות הישראלית ה'רגילה' נחלקת לשניים: אלו שיכולים להרשות לעצמם לבזבז כסף, ואלו שיכולים להרשות לעצמם לבזבז זמן.
בקבוצה הראשונה נמצאים עורך הדין המצליח, איש ההייטק המצליח, המנתח הפלסטי המבוקש ואיש התקשורת הבכיר, למשל. הם עובדים מלא שעות ומרוויחים מלא כסף. בשעות הלילה, בסופ"שים ובימי החופשה הספורים היטב הם מבלים ביעילות וביוקר – שותים באלפי שקלים בערב אחד בפאבים היקרים ביותר, טסים לחופשות קצובות ומאובזרות במלונות פאר וכו'. יש להם מכוניות יקרות, חליפות יקרות של חברות האופנה העילית, אביזרים חשמליים יקרים, בית מעוצב על ידי ארכיטקט יקר, הם מחטבים את עצמם ביעילות בחדרי כושר יקרים או עדיף אצל מאמנים אישיים וספרי צמרת. הם קונים לעצמם תארים מועילים שאפשר לסיים מהר. הם מחזיקים נשים יקרות.
בקבוצה השניה נמצאים האינטלקטואלים, יצרני התוכן, אנשי התרבות וכולי. הם מספיק באליטה כדי לא להצטרך לעבוד כל הזמן כדי לחיות, בעיקר כל עוד הם צעירים וחסרי משפחה, אך לא מספיק בתוכה כדי להיות מסוגלים להרוויח מלא כסף. כיוון שאין להם מלא כסף לבזבז, הם הופכים את אי-בזבוז הכסף לערך, וכל התת-תרבות שלהם מפגינה, בדרכים שונות, את העובדה שהם לא מבזבזים כסף וכן מבזבזים זמן. במקום חליפות יוקרתיות ויקרות הם לובשים בגדים יד-שניה, זולים יחסית, שנקנו כל אחד בחנות אחרת (או התקבלו במתנה, או נמצאו ברחוב); האופנה שלהם דורשת ובוחנת יכולת להתאים זה לזה בצורה וירטואוזית פרטים בלתי מתאימים ככל האפשר, כלומר יכולת להפגין השקעה של זמן. הרבה מהן תופרות בגדים, או מכינות תיקים או תכשיטים, בשביל עצמן או בשביל כמה חברות. הם מסתפרים זה אצל זה, הם עורכים מסיבות על הגגות, הם מחזיקים אופניים ולא רכב. בבית הקפה הם מזמינים רק הפוך קטן אבל יושבים איתו שעות, עובדים אבל בעיקר מפטפטים עם אנשים שהם מכירים, מפגינים את זה שהם מכירים, שהם יכולים לשבת כל היום בבתי קפה. חלקם משתתפים בפעילות פוליטית גם כשאינם מקווים שתהיה אפקטיבית. הם מטיילים הרבה בארצות זולות, נתקעים שנים על התואר שלהם או עושים עוד ועוד תארים שלא ישפרו כמעט או בכלל את יכולת ההשתכרות שלהם. הם מתחתנים מאוחר ככל האפשר. הרבה מהם עובדים בעבודות שמספקות בעצמן דרכים לבזבז זמן; יתר על כן, חשוב להם לעבוד בעבודות מעניינות, מתאגרות, כיפיות, עבודות שדומות ככל האפשר לשעות הפנאי שלהם בעצמן, עד התופעה הקיצונית של מיקור המונים (מאמר באנגלית, כתבה של איתמר המבוססת עליו). מחוץ לשעות העבודה כמעט כולם מייצרים אומנות, לאו דווקא מתוך תקווה להתפרסם באמת – לעתים קרובות כתחביב צדדי, עבור קבוצת חברים מורחבת, אמנות שהיא בזבוז זמן נאצל כמעט כמו נגינת הנבל של נשים ג'יין אוסטיניות. באופן משלים, הם צורכים הרבה תרבות שדורשת השקעה רבה של זמן כדי להנות ממנה: הם שומעים מוזיקה מסובכת; הם קוראים ספרים ארוכים. אה, והם קוראים – וכותבים – פוסטים. ארוכים. כאלו שמבזבזים הרבה זמן.
*
שלוש הערות בשולי השוליים:
בחברה שמבוססת על עבודה תמורת שכר, זמן שווה כסף. אבל הקשר הזה יכול לפעמים להישבר באופן חלקי. האינטלקטואלים, חברי בורגנות הזמן, הם בעמדת נחיתות בתוך האליטה (המגזר הנשלט של המעמד השליט, כינה אותם בורדייה), או אולי בעמדה פריוילגית בתוך המעמד הנמוך: יש להם נגישות מוגבלת, אך רבה יותר מאשר לרוב האנשים, לזמן ולכסף, אבל הפריוילגיה לא שווה – יש להם יותר נגישות לזמן מאשר לכסף. לפיכך הם הופכים כאמור את בזבוז הזמן ואת אי-בזבוז הכסף לערכים, ויוצרים ניגוד אידיאולוגי, אמיתי ומדומה כאחד כדרכם של ניגודים אידיאולוגיים, בין זמן וכסף. אבל הניגוד הזה די מאבד משמעות מחוץ לתחומי הבורגנות: בורגנות הזמן נתפסת פשוט כחלק מבורגנות הכסף, "התל אביבים הנהנתנים שיושבים כל היום בבתי קפה ואוכלים סושי" (וראו גם ההערה האחרונה להלן).
יש כאן גם עניין מעמדי-דורי. סוג העבודות שבהן בורגני הזמן עובדים אינו מכיל כמעט משרות קבועות, והוא מכיל פחות ופחות מהן במשך השנים: אין תקנים באוניברסיטה, רק משרות הוראה מן החוץ; האפשרות לעשות קריירה בתקשורת הולכת ופוחתת, והותיקים מוחלפים בצעירים שמתחלפים כל הזמן; שוק הספרות, התרגום והעריכה מציע פחות ופחות מרווח נשימה. באופן כללי, מודל ההעסקה בענפים העוסקים בייצור תוכן מתחלף ממודל של קריירה ארוכת שנים למודל של העסקה לתקופות קצרות ועבודת פרילנס, מיקור חוץ ואפילו מיקור המונים.
זה חלק משינוי כללי שחורג הרבה מחוץ לגבולות המגזר – קשור בודאי לעליית הדומיננטיות של ההייטק ולדומיננטיות של מודל הסטארט-אפ בתוך ההייטק, כמו גם בגלובליזציה שישראל עוברת בעשרים השנים האחרונות: ביטוי הרבה יותר כללי וחמור שלו הוא בעלייה החדה של עבודת הקבלן על חשבון ההעסקה הישירה, ובמודל ההעסקה של העובדים הזרים שמיובאים, מנוצלים ונזרקים חזרה, שמשפיע מצידו גם על תנאי ההעסקה של ישראלים שעובדים בעבודות דומות. אבל האפקט של השינוי הזה על המגזר של בורגנות הזמן, שעדיין לא נתון ממש במצוקה, הוא אפקט מיוחד ומשונה של making virtue out of necessity. תנאי העבודה של בורגנות הזמן הולכים ומחמירים – בורגנות הזמן מצהירה שהיא לא כאן בשביל תנאי העבודה אלא בשביל האתגר האינטלקטואלי; מה שמקל בתורו על ההחמרה הבאה (שוב, כפי שכתב איתמר). באופן כללי, נדמה שיותר ויותר אנשים שההורים שלהם שייכים לבורגנות הכסף מוצאים את עצמם בבורגנות הזמן כתוצאה מהשינויים המבניים האלו, ויוצרים אידיאליזציה של חופש, גיוון והגשמה עצמית סביב חוסר-הביטחון התעסוקתי והסיכון שמתעורר בגללו בלקיחת התחייבויות ארוכות-טווח כמו משפחה (כי המשכורת מספיקה לחיים ברווחה סבירה, כאלו שיאפשרו בזבוז זמן, של אדם צעיר ובריא אחד בלבד).
הערה נוספת וספקולטיבית אף יותר נוגעת באופן ספציפי יותר ליחס של בורגנות הזמן לכסף.
עבור אדם שאין לו סיכוי להרוויח הרבה מעבר לשכר מינימום, שאין לו דרכים אחרות להשיג כסף חוץ מלהרוויח אותו, זמן שווה כסף באופן ישיר. אבל כן מבחינת הרווח: יש היגיון מוחלט, סדירות בסיסית, באופן שבו זמן מיתרגם לכסף; חוסר ההגיון מגיע רק מבחוץ ובדמות של מכות גורל (הריבית משתנה פתאום, שער השקל משתנה פתאום, מפטרים אותך, דופקים לך את הפנסיה), או דרך ההוצאות (תאונה, מחלה, ופתאום צריך להוציא המון כסף באופן שרירותי ולא צפוי), אבל המבנה הבסיסי של הרווח הוא הגיוני ועקבי. לעומת זאת, עבור בעלי הון וכלכלנים החושבים מנקודם מבטם, ברור שכסף אינו פונקציה של זמן, שאין חוקיות לפיה זמן מיתרגם לכסף; זה עניין של משחק, כוחות, תעוזה, תושיה, שרירותיות, מה שתרצו, אבל לא משהו עם חוקיות חיצוניות קבועה (היד הנעלמה היא חוק-טבע-כלכלי מסוג אחר לגמרי).
בני בורגנות הזמן עובדים לעתים קרובות עבור לא הרבה יותר משכר מינימום, אבל בפעמים רבות אחרות הם מרוויחים פי כמה יותר מזה לשעה, ובפעמים נוספות הם מרוויחים כסף באופן שלא תלוי ישירות בשעות העבודה שלהם: כסף מההורים, ירושות, מלגות, קרנות, מענקים, פרסים. הם לא משחקים במשחק הכסף הגדול, אבל הם גם לא נתונים באותה מידה לשררה העקיבה של השכר. העמדה שלהם, של פריווילגיה חסומה, מאפשרת להם לראות הרבה מהשרירותיות של כלכלת הכסף מבלי להעניק להם מנגד את היכולת לשלוט בה ולכוון אותה. זה אולי עוד סיבה לבריחה שלהם ממנו, לאידיאליזציה של אי-ההתעסקות בו.
באופן כללי, העמדה של בורגנות הזמן ביחס לחברה היא סוג של עמדה חיצונית למערכת שמובנית על ידי המערכת – עמדה של פטור חלקי מהחוקים שלא נובעת מלהיות זה שקובע את החוקים – כמו העמדה של "המעניק" בספרה של לויס לורי, שהיא אכן מטאפורה פשוטה ויפה לתפקיד המיתי שאינטלקטואלים אוהבים ובעיקר אהבו לייחס לעצמם, של ההולכים-לפני-המחנה או שומרי-לפיד-המסורת, אבל על כל פנים הנביא-בשער. אבל אני רוצה להתעכב רגע על המבנה של עמדת החופש היחסי הזאת שמובנית בתוך המערכת. יש בה לכאורה פוטנציאל חתרני – להציע צורת חיים אנטי-כלכלית, לקרוא תיגר על מקומו החברתי של הכסף, על המובנות-מאליו של הדחף להרוויח ולצרוך כמה שיותר – אבל הפוטנציאל-לכאורה הזה מעוקר במידה רבה, כי החברה הקפיטליסטית היא זו שבוראת אותו ומסמנת מראש את גבולותיו; כי אפשר לבוז לכסף רק כשיש לך מספיק (אבל לא יותר מדי) ממנו. הדימוי של "התל אביבים המנותקים", שמתמיד בעקשות למרות שסוג התל אביביים שאליהם מתייחס הדימוי הם כנראה אחד המגזרים היותר פעילים פוליטית בחברה הישראלית, מרפרר, נדמה לי, אל עמדת החיצוניות-החלקית-המובנית הזאת, עמדה שמזכירה מאוד גם את התפקיד שיש לגיל ההתבגרות בתוך מסלול החיים המודרני (כפי שכתב וויניקוט). אולי גם זו סיבה לכך שגיל ההתבגרות של אינטלקטואלים הוא כל כך ארוך, ונמשך הרבה לתוך שנות השלושים שלהם.
כאמור, כל זה ספקולטיבי, אינטואטיבי ומוצע כאן כנקודת מוצא לדיון עם מי שיש לה זמן לבזבז. יאללה.
(ותודה להערותיו החכמות כתמיד של איתמר, ובעקיפין גם לספרה המרתק של תמר בן-יוסף, "ברוכים הבאים לשוק החופשי", שעליו אולי יהיה בקרוב פוסט נפרד)
זו תגובת סרק.
רק כדי שה"תמשיכו תמשיכו" לא יהיה הדבר האחרון בתגובות כאן.
הבעיה האמיתית היא כמו שאתם רומזים, היא אנשים שלא היה להם את האומץ להחליט מה לעשות כשיהיו גדולים. כי להחליט מה לעשות זה גם להגיד מה לא תעשה.
אבא שלי החליט שהוא יהיה מורה, ובהמשך היה גם מנהל והגיע למשכורת ופנסיה נורמאלית.
הרבה מהסופרים הגדולים של תקופות קודמות היו במקביל מורים או מרצים, ס. יזהר פעם סיפר שבמשך קדנציה שלמה בכנסת הוא ישב וכתב על חשבון משלם המיסים את "ימי צקלג".
היום יש פחות עבודות שמאפשרות לך להתפרנס וגם זמן פנוי לכתוב או לעשות משהו אחר.
וגם יש פחות מסלולים קבועים וזה הפך איכשהו להיות לגיטימי לא להיות במסלול הזה.
באחרונה הצעתי למישהי צעירה להיות עובדת קבועה אצלי. היא העדיפה להמשיך להיות פרילנסרית ולא לעבוד 20-25 ימים בחודש עבור סכום יותר גבוה ממה שהיא קיבלה עבור 15 ימים.
כן, נגניות ג'יין-אוסטינית. תודה, לא חשבתי שזה בעצם מצב שיש לו תקדים הסטורי די ארוך.
לגבי גברים, לא התכוונתי שבורגנות זמן -> בורגנות כסף זה המסלול הטבעי או הנפוץ של הגברים. ברור שלמי שיש משיכה לאורח-החיים הזה, או לתחומים האקדמיים שקשורים אליו, או לאנשים שבו, או שסתם עוד לא יודע מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול וצריך לבדוק אופציות, יש סיכוי טוב שילמד מדעי-הרוח בגילמן ויעבור חיברות מהיר אם הוא עוד לא עבר כזה. מי שיודע שהוא רוצה לעשות כסף, או שיודע שהוא רוצה רק עבודה טובה ולהסתדר, ילך ללמוד הנדסת-תוכנה מיד אחרי הצבא או הודו ובזה יגמר העניין, וזה מה שהרבה/רוב האנשים עושים.
אני לא חושב שגיל 30 הוא מבוגר מדי ללמוד מדעי-המחשב, ובטח לא גיל 27 (יש לי חברים שעשו הסבה מקצועית בגיל הזה). אבל ברור לי לגמרי שבורגנות הזמן שלך היא לא בורגנות הזמן שלי, כי לא למדתי בגילמן ואני לא מסתובב בדיוק במעגלים האלה. אז תגידי/ו — מה *באמת* עושים רוב בורגני-זמן הגברים כשהם רוצים להתמסד? מוצאים דרך לחיות בצניעות עם ילדים? עושים הסבה מקצועית? מוצאים עבודה טיפה יותר משעממת וטיפה יותר מכניסה שמתאימה לכישורי בורגנות-הזמן שלהם? או שזה לא ברור, כי רובם פשוט נעלמים יום אחד, ואין איש יודע לאן ומדוע?
אהבתי (אם אפשר לקרוא לזה כך) מאוד את התגובה שלך, ולמרבה הצער אני חושבת שיש הרבה אמת בהבחנה הזו. ואני אומרת את זה כאקדמאית הנשואה להייטקיסט…
אבל, הייתי רוצה להוסיף דבר נוסף (אני מדביקה מתוך פוסט שכתבתי בעקבות התגובה שלך).
אני חושבת שההסתה של נשים לכיוון בורגנות זמן נעוצה גם בכיוון שאליו סטה הפמיניזם. אחד המאבקים העיקריים של הפמיניזם הוא המאבק להוכיח, באופן קצת בוטה, שנשים אינן מטומטמות. זכות הבחירה, הזכות לצאת לעבודה, הזכות ללמד בנות ונערות – כל אלה נועדו להתנגד לתפיסה השוביניסטית לפיה גברים חכמים מטיבם יותר מנשים, ולכן "חבל" לבזבז את משאבי החברה על חינוך נשים. הפמיניזם הוכיח שזו טעות, ועודד נשים להביע את דעתן, ללמוד ולהתבלט.
אבל לעומת זאת, הקריאה לעצמאות כלכלית, ל"חדר משלך" ולא רק לספר משלך, נשכחה במידת-מה (בין היתר, בגלל השמירה על מוסד הנישואין והמשפחה הגרעינית, שמעודד תלות כלכלית של בני הזוג). לכן, נשים צעירות שלומדות ומשכילות נתפסות בחברה ככאלה שהגשימו את האידיאלים הפמיניסטיים (ולכן הן זוכות להון חברתי). השאלה מה נמצא בתלוש המשכורת שלהן אינה עולה לדיון. במובן מסוים יש לנו כאן חזרה מהופכת לפמיניזם תרבותי מבדל: נשים ראוי שתדענה לנגן, להביע דעתן על אומנות קונספטואלית, ולדון בפילוסופיה וסוציולוגיה. וכל עוד הפמיניזם ימשיך לנתק את ההבחנה נשים\גברים מהבחנות כלכליות וחברתיות אחרות, המצב לא ישתנה.
מסכים איתך, הפוסט עשוי היטב אך הוא מתאר קונספטים קיימים שכבר תוארו בפחות מלל ולא פחות טוב.
לגבי המעמד הבינוני-נמוך: אפשר לעשות את זה, אני חושב. דירה בפלורנטין אפשר לשכור בשכ"ד סביר (ועוד הרבה יותר בזול במקומות אחרים בגוש-דן). ילדים אפשר לשכן שניים בחדר, ואפשר לפרוס מזרונים בסלון כל לילה במקרה הכי גרוע. לא מחזיקים רכב, או שמחזיקים רכב ישן וזול אחד שעולה עשרות אלפי שקלים בודדים. לא נוסעים לחופשות בכלל, אלא אם כן זה בחינם מהעבודה או בטרמפ עם חברים/משפחה. טיפולי שיניים משמרים בלבד, ואצל רופאי-שיניים זולים. לא קונים מה שלא חייבים; כלי בית ומכשירי חשמל יד שנייה, רהיטים יד שלישית, המחשב הישן של הבת-דודה שהיא כבר שדרגה.
באופן כללי, כמו שקרן תיארה, משקיעים זמן, אבל לא כעקרון אלא כצורך — מתקנים את מה שמתקלקל, מחפשים קומבינות, מנסים לעשות לבד במקום לקנות בחנות או לשכור בעל-מקצוע כשרלבנטי.
ואולי הכי חשוב: חיים בתלות הדדית במעגל המשפחה והחברים הקרובים. כשצריך לעבור דירה לא שוכרים מובילים, כי אפשר לגייס את מי שצריך ואת רכבו לעזור בהובלה. ממחזרים חפצים וריהוט ממשפחה למשפחה כשאין בהם צורך. שואלים כלי עבודה כשצריך במקום לקנות סט. מסתמכים על תמיכה הדדית במקרה של קושי או אסון, במקום לחסוך כסף רב או לקנות ביטוח יקר. מחליפים מידע ומוצאים חנויות זולות, דירות זולות בקומבינה לבעלי-בתים שמחפשים דיירים בטוחים ואמינים, בעלי מקצוע בתוך המשפחה שיתנו הנחות, או מביני-עניין שיעזרו להשיג הנחות מגופים גדולים (כמו ספקי-תקשורת).
זה מה שרציתי להגיד לפני שיצאתי מבורגנות הכסף לבורגנות הזמן!
יש בזה היבט מגדרי לא מבוטל. אני יודעת שכבר אמרו את זה. קל לשכוח את זה כשמדברים על גיל 25, 26 עשרים וכמה. אבל בגילאי שלושים וכמה רוב הנשים (בישראל רוב מבעית ממש) הן אימהות, ואני בכלל לא בטוחה שבורגנות המזן היא אופציה בשבילן. אבל גם בורגנות הכסף אפשרית פחות. כמובן, עם השעות שהיא דורשת. משרת אימהות קוראים לזה. ואני לא מניחה שיש בה הרבה זמן פנוי.
נכון. עצוב ונכון.
אבל לפי מה שאומרים בעיתונים על דור ה-Y או ה-Z או המילניומים או איך שלא קוראים לו, המצב הזה נמצא תחת מתקפה שהתחילה בבובואים שהשיגו גם וגם וממשיך בילדים בני 24 שיודעים טוב מאד שתמורת ההבנה המעמיקה שלהם באינטרנט צריכים לשלם להם הרבה כסף, גם אם הם לא ממש מוכנים לעשות מה שעשו דור קודם.
הטענה "העובדה שאתה בוחר ללמוד תואר ראשון בספרות אין פירושה שבחרת להרוויח 4000 שקל כל חייך. זה מה שהחיים במאה העשרים ואחת בישראל בחרו עבורך." די דומה לטיעון של מישהו שחוצה את הכביש בעיניים עצומות ונדרס, אבל אומר שלא הוא בחר בזה, אלא העובדה שמכוניות נוסעות בכביש היא שבחרה בשבילך.
בנקודת הבחירה (מה ללמוד / חציית כביש בעינים עצומות) השלכות הבחירה היו ברורות (4000 שח / פגיעה ממכונית) , הבחירה עצמה היא לגיטימית, האכזבה מכך שקרה מה שצפוי היה לקרות היא קצת פחות לגיטימית.
מרתק. בעיקר הדיון שהתפתח.
לאן נעלמה האופציה של עצמאות כלכלית? כלומר, לא לעבוד כשכיר או כפרילנסר תלוי?
זה לא ממש נכון, בטח לא הסטורית.
עיתונאות הייתה פעם מקצוע מכובד, שהבטיח לך עתיד כלכלי סביר, גם אם לא מזהיר.
הוראה הייתה פעם מקצוע מכובד, שהבטיח לך עתיד כלכלי סביר, גם אם לא מזהיר.
וכנ"ל ספרניות ואנשי אקדמיה בתחום מדעי הרוח.
עבור כל אלו, תואר ראשון במדעי הספרות הוא תנאי בסיס סביר.
וזה לא היה כל כך מזמן.
נראה לי שאם אומרים שבחירה בתואר ראשון בספרות היא בחירה בהידרסות אז אפשר לכבות את האור בבניין גילמן ולהשתמש בעודף כדי לתת בורקסים לאנשי בניין רקאנטי.
לחרוצים במיוחד אני ממליצה על ספרו של אלן דה-בוטון, "סטטוס" (ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2006). בעיקר הפרק האחרון, העוסק בבוהמה.
יש גם צד פרקטי. אני מכירה כמה זוגות שבהם האישה למדה מקצועות רווחיים ונועדה להיות המפרנסת. במקרה הטוב, שני בני הזוג מרוויחים בערך אותו דבר, גם אם לאשה יש בכירות מקצועית. במקרה הרע, האשה לא מוצאת עבודה במקצוע שלה, ושני בני הזוג עובדים בעבודות "לא מכניסות", או שהגבר עובר למשהו רווחי יותר.
יש זוגות שזה עובד בהם, ומצבם עדיין פחות טוב משל זוגות "נורמטיביים" שמתכננים מראש את ההיפך. יש לשוק העבודה הרבה השפעה על שימור הצימוד גבר מרוויח ואישה במשרה חלקית. דפנה יזראלי כתבה על זה כבר לפני עשור.
הוראה היתה מקצוע מכובד, גם ספרנות, אבל מאז שאני זוכר את עצמי ,הן הוראה והן ספרנות היו מקצועות "נשיים" ונחשבו כמקצועות למפרנס המשני עם שכר נמוך. אקדמיה זה סיפור אחר, אבל כמה אנשים כבר הופכים להיות חברי סגל באקדמיה? מי שבתחילת בתואר הראשון בונה על כך שהוא בסופו של דבר יהפוך להיות חבר סגל לוקח על עצמו הימור עם סיכויי הצלחה קטנים מאוד.
אני לא אומר שבחירה בתואר ראשון בספרות זה לבחור להדרס, אבל זו בחירה עם ידע די טוב לגבי ההשלכות שלה, כמו הבחירה לחצות כביש בעיניים עצומות. מה שזהה בין שתי בחירות זה שהאחריות על הבחירה בשני המקרים היא על הבוחר, ולא על איזשהו גורם חיצוני.
קרן: לדעתי, הדבר האחרון שאמרת ("יש קבוצה שעבורה זמן שווה יותר, וקבוצה שעבורה כסף שווה יותר") מתמצת את הטעות שלך בסאונד בייט.
את יודעת, הפוסט שלך עורר בי הרבה כעס (בהתחלה דגדג לי לכתוב תגובה בדיוק כמו שקרין הרשתה לעצמה. אבל, בין היתר, קרין לא גרה איתך :). בהתחלה חשבתי שאני כועסת בגלל הרישול שבו כתבת אותו (לא רטורית; רטורית הוא די מושלם). אחר כך הבנתי שאני כועסת על הרמייה שמיטל מזכירה, ושאת ממשיכה להפיץ אותה.
הרמייה היא הדבר שבגללו, בין היתר, פרח בבלוג זה פרויקט "כך הספרות הרסה את חיי": רבים מאיתנו הלכו, starry eyed, ללמוד ספרות וכיוב' "כדי לגדול", "כדי להיות סופרת", "כי זה כל כך מגניב ורומנטי ללמוד בשביל ללמוד, למרות ובגלל חוסר התוחלת (הפרנסתית)". חלקנו התאהבו באקדמיה והתמודדו עם הרמייה הנוספת, זו של המרצים שמדליקים אותך על זה באופן פעיל ולא מספרים לך שהם יושבים על התקנים האחרונים.
כמו שמיטל אומרת, אף אחד לא בוחר להשתכר 4,000 שקל בחודש. בדירה שכורה בתל אביב, בלי עזרה מההורים ואפילו אם את לא משלמת שכר לימוד, לא תצליחי לממן יותר מדי הפוכים קטנים במשכורת כזאת. אני מנחשת שיש יותר כאלה שבוחרים לעבוד 12 שעות ביום (כלומר, להיקרע יותר בשביל יותר כסף) מאשר כאלה שבוחרים להשתכר 4,000 שקל בחודש מתוך מחשבה ש"לפחות יהיה להם זמן, וזה יותר חשוב". אנשים לא מוצאים את עצמם במקצועות לא מכניסים בגלל שהם רצו שיהיה להם זמן ו"התפשרו" על הכסף, אלא בגלל הרמייה.
ואת משתפת פעולה איתה, למשל, כשאת מציגה את האופנה התל אביבית כמשקפת בחירה לבזבז פחות כסף על בגדים. כאילו שיש פה איזה אתוס כמו-מעמדי. המציאות היא, כנראה, יותר קרובה לתמונה שמגיבייך שמכירים טוב ממני את הצד של ה"כסף" מציירים לך: בשני צדי המתרס שציירת יושבים אנשים ממורמרים ומתוסכלים. השוק שוחק אותנו יותר ויותר, כל הזמן. וסליחה על הטון הכועס, אבל האנשים שתיארת כמאיישים את "בורגנות הזמן" הם ועוד איך מתבגרים, כי אין לי מילה אחרת למי שחי על חשבון ההורים ומסביר לעצמו שהוא "בורגני" המנהל את חייו על פי הכרעות אסתטיות נעלות.
ולמי שנשאר אתי עד פה אספק את הסקרנות שהתעוררה בדבריו (הנבונים אבל שגויים בעיניי) של עדי סתיו בנוגע לפריזמה המגדרית: לסביות בסוף שנות העשרים לחייהן, על פי מדגם מייצג של עצמי, מקבלות מהמשפחה הצקות משני הסוגים: "מתי תתחתני" ו"מתי תתאפסי על עצמך" (את השאלה הראשונה אמנם מנסחים במלים "מתי תעשי לי נכדים", אבל זה בעצם אותו הדבר. לא?).
ממש מעניין וממש מייאש, מה שאתן מספרות (עדי, איילת, מורין).
למעלה יצאתי קצת מבולבלת, מה שניסיתי לומר הוא שאני לגמרי עם מיטל כשהיא מסכמת שבעצם אין בחירה. בשני הצדדים. אני פשוט מכירה מקרוב יותר את הצד התפרני. וכל זאת, כמובן, בתוך הספקטרום המאד ספציפי שאנחנו דנים בו, זה של בעלי הפריבילגיה, שיכולים ללמוד באוניברסיטה ויכולים גם לחזור לשם, לתקן טעות ולעשות תואר אחר.
זה באמת דיון ממש מעניין ואני בעיקר מקווה שההיי-טקיסטים לא יילכו. על 6,000 שקל בחודש והפוך קטן אני כבר יודעת.
אולי אנחנו פשוט צריכים לצאת מהתגובות ולהתחיל "פרויקט עבודה" חדש.
אם להוסיף את השנקל שלי לגבי הייטק – נראה לי, כמו שכתבתי למעלה, שמשהו מתפספס כשלוקחים אותו כמודל ארכיטיפי לבורגנות כסף, כי הוא אנומליה (אמנם עם מקום מרכזי בכלכלה ובחברה הישראלית) – תחום שבו גם שכיר פשוט יכול להרוויח מספיק כדי לחיות חיי עושר יחסי, לפחות בשנות העשרים שלו, אחר השקעה מעטה יחסית של שנות לימודים (עד בכלל לא, אם היית במקום הנכון בצבא). זה מאפשר גם לבורגני זמן, שהיו במקום הנכון בצבא, להתפרנס מהייטק במודל שתיאר שחר, בעודם מרגישים ונתפסים כלא לגמרי שייכים לחברת ההייטק, כן לגמרי שייכים לבוהמה או לאנשי השאנטי (כך, לפחות, אצל אנשים שאני מכירה שעשו את זה). לפיכך גם, כמו ששחר כתב יפה, שכירות הייטק נתפסת כ"צ'יט של המנגנון הקפיטליסטי" אף שבסופו של דבר אינה כזאת, כפי שהראה בעיקר גיל. (עלמה, לעיונך)
לעומת זאת, מחוץ להייטק בורגני כסף הם בדרך כלל בדרג ניהולי, או לא שכירים, וזה כבר עניין אחר למדי.
או פרוייקט "פמיניזם כלכלי"
ואגב, נראה לי שיהיה מעניין, אם תרצו (ואם בעלות הבלוג ירצו, אבל אני בטוחה שכן), לפרסם חלקים מתוך הדיון שערכתם כאן לגבי האספקט המגדרי של בורגנות הזמן גם בבלוג הפמיניזם
meandiscourse.wordpress.com.
אולי את השרשור עצמו, ואולי פשוט את הפוסט של איילת שהוא גירסה ערוכה של התגובה שלה, ו/או את הפוסט שעדי סתיו פרסם כתגובה?
אני די מסכימה איתך לגבי ה'רמייה' (אם כי לא הייתי מנסחת את זה במילה 'רמייה' כי אני לא חושבת שיש פה 'סובייקט שמנסה לרמות') – כלומר, כמוך ובניגוד לטיעון שאת מייחסת לי, אני לא חושבת שמי שהולך/ת ללמוד מדעי הרוח עושה את זה בדרך כלל כבחירה מושכלת, ורציונלית, וגם כתבתי את זה כבר למעלה (בתגובה הארוכה למיטל שלפני הקצרה שעליה יצא קצפך).
ועדיין, אני חושבת שאת וגם מיטל מערבבות בין העובדה הנכונה לגמרי, המכעיסה לגמרי, וגם המבלבלת מאוד באופן חברתי ואישי כאחד, שאי אפשר להתפרנס בכבוד במקצועות של בורגנות הזמן (וכמו שעולה מחלקים אחרים של הדיון, גם בורגנות הכסף) ושהלוואי שזה לא היה ככה, ושאסור ללמוד מדעי הרוח – לבין העובדה שיש כאן שני אתוסים שונים של 'איך ראוי לחיות'. שהיו נשארים שונים זה מזה גם אם *כן* היה אפשר לחיות מהתחומים האלו – כלומר, החיים שתלמידי גילמן ואנשי שאנטי היו רוצים לחיותם אם המשכורת היתה מספיקה, ומשתדלים לחיותם בערך עד שהמציאות טופחת על פניהם, הם שונים מהחיים שמנהלים למיניהם חיים בדרך כלל.
נדמה שאתן לא מסכימות שהטענה האחרונה נכונה אמפירית, ואם כך כנראה שנתקענו עד שמישהו ייתן לנו מילגה כדי לבצע מחקר מעמיק יותר, אבל לפחות ברמה הלוגית, נראה לי שאפשר להחזיק בשני הדברים – שהטיעון שלי בפוסט לא גורר את המסקנה 'מי שלומד בגילמן הוא נאצל ועושה בחירה הגיונית' או לחילופין 'מי שלומד בגילמן אז מגיע לו'.
התגובה שלך הטרידה אותי מאוד (אחרי שהתאוששתי מהמחמאות, זאת אומרת. תודה) כי נראה שהתגובה שלי הטרידה אותך, ובכיוונים שלא חשבתי עליהם בכלל. למשל, לא חשבתי שפמיניזם קשור לעניין בכלל, אבל נראה שכן. יש כמה דברים שזה עורר בי… (אני מתנצל בראש בכנות על הסגנון הקנטרני והתוכן המרגיז, אבל לא הצלחתי למצוא ניסוח טוב יותר שיעביר את הפואנטה)
את מתארת את זה כאילו שנשים עדיין בעמדת חסרון פה. הייתי אומר שלהפך. בעבר האקדמיה והאינטליגנציה היתה חסומה בפני נשים. עכשיו חלקים ניכרים ממנה כמעט נשלטים על-ידי נשים. זה לא בהכרח דבר רע, למרות שהמידה שבה הדומיננטיות הנשית גורמת לבעיות יכולה להצביע על עד כמה היא נהייתה טבעית לנו. למשל, אני זוכר שראיתי מאמר בכתב-העת של עבודה סוציאלית* על איך שעבודה סוציאלית לא התאימה את עצמה בכל-מיני דרכים לטיפול בגברים, שאמורים עקרונית להיות חלק מהותי מקהל היעד שלה; בין שאר הדברים, שעות הזמינות של העובדת הסוציאלית ושאר מטפלים חופפות בד"כ את שעות העבודה של הגברים (שרובם הגדול עובדים לפרנסת משפחתם), ומכיוון שאין להם אפשרות להגיע לפגישות בלי קשיים ניכרים, הטיפול במשפחה מתמקד באשה ובילדים. כל זה בין השאר בגלל הדומיננטיות של נשים גם בטיפול עצמו וגם בקביעת סדר־היום האקדמי והניהולי של התחום. ולמרות שמנקודת־מבט של עבודה סוציאלית זו בעיה, הרי מנקודת מבט פמיניסטית צרה מדובר בהצלחה, לא?
בנוסף, עד עכשיו השיח היה שהעובדה שמקצועות "נשיים" כמו הוראה ועבודה סוציאלית מרוויחים מעט מאוד מהווה דוגמה לאפלייה לא-ישירה נגד נשים. ויותר גרוע: איך שנשים נכנסות במספרים גדולים למקצוע חדש (כמו משפטים) ישר מורידים להן את השכר, וזה מה ששומר על הסטטוס של עבודה נשית נמוך. אבל אם אנחנו מסתכלים על הסטטוס החברתי של המקצוע בנפרד מהכסף, אז יכול להיות שהסטטוס של אותם מקצועות לא ירד בכלל, ואולי דווקא עלה. לאקדמיה ולבוהמה ולעיתונאות ולאומנות יש תפקיד חשוב בחברה, והוא לא נפגע דווקא מכניסת הנשים לתחום. אז מה זה משנה מי מרוויח כמה? ממילא חשבון הבנק המשפחתי משותף, וסדר־היום של החברה כבר אינו פטריארכלי כמו פעם. להיפך: אם התחום "אסטרטגי" מבחינת ההשפעה על השיח בחברה (נניח, משפטים ואקדמיה) אז השכר הנמוך דווקא מסייע בלשמור על המקצוע נשי, כי גברים יתקשו להיכנס אליו. (ואני לגמרי לא מתכוון שזה מתוכנן כך בכוונה.)
דבר שלישי, אני חושב שהסיבה העיקרית שמקצועות שנעשים נשיים מרוויחים פחות היא פשוט שלנשים בממוצע יש אינטרס חלש יותר לדרוש שכר גבוה (זו בסה"כ משכורת שנייה) ותמיד יהיו נשים שיהיו מוכנות לעבוד בתחום בפחות כסף. לבני (ובנות) משפחה צעירים שמחפשים לבחור להם מקצוע אני בד"כ ממליץ להמנע ממקצועות של בנות, כי השכר נמוך, ואם הוא עוד לא נמוך אז יש סיכוי טוב שייפול בקרוב. ואם הכסף חשוב מאוד, כדאי אפילו לשקול להמנע מתת-תחומים "נשיים" בתוך מקצועות רווחיים, כמו תכנות ממשק משתמש, או רפואה פנימית (לפחות, נדמה לי שזה תחום נשי). אם אני צודק וזה המצב (ו-Morin למעלה דווקא חושבת אחרת), אז הסיבה ששכר נשים נמוך יותר הוא בגלל הסטטוס האישי של הנשים, ולא בגלל הסטטוס המקצועי שלהן. זאת-אומרת, הבעיה היא לא מעמד הנשים בחברה בכלל אלא הרצון האוטונומי שלהן, כל אחת באופן אישי, והאלטרנטיבות העומדות בפניה. זו הבחירה *שלה* באופן אישי להרוויח מעט, בתמורה לדברים אחרים. אפילו באותה משרה, לא מפתיע אותי בכלל שנשים מרוויחות פחות, כי יש להן (בממוצע) פחות צורך ורצון להתעמת ולקבל שכר גבוה יותר, שלא לדבר על לוותר על עבודה אטרקטיבית יותר או ע ךיתרונות אחרים בתמורה לכסף. אז אולי אין מה להתרגש כל-כך מזה ששכר הנשים נמוך. אני לא אומר שאין אפלייה והדרה אמיתית, אלא שאולי היא מעטה יותר ומצביעה במידה פחותה על אי-שוויון בהזדמנויות..
ולבסוף: בכל הדינמיקה הזו אין הדרה של נשים בכלל. יש כאן הדרה של גברים. אשה יכולה לבחור להיות בורגנית זמן, ולסמוך על חוסר-האיזון בין המינים שיפרנס אותה. והיא יכולה באותה מידה לבחור להיות בורגנית כסף, כרצונה, והאטרקטיביות שלה לנישואין לא תפגע בהרבה, אם בכלל, והיכולת הכלכלית של המשפחה שהיא תקים דווקא יכולה לגדול משמעותית (או שהיא יכולה לא להתחתן בכלל). זו בחירה שלה. לגברים, לעומת זאת, הבחירה הזו הרבה יותר קשה. מדברים הרבה על האתגר של נשות קריירה לשלב בין עבודה ומשפחה, אבל לשם ההשוואה, גבר שבחר בחיי בורגנות זמן עלול למצוא את עצם האפשרות של הקמת משפחה בלתי־אפשרית בלי וויתורים מרחיקי לכת בהרבה. אותי, לפחות, זה מרגיז מאוד; אני זוכר כשלמדתי מדעי־המחשב ודיברתי לפני אחד השיעורים עם סטודנטית תלת-חוגית, לא פחות, ששילבה גם קולנוע ופסיכולוגיה (הזמן כסמל-סטטוס מובא לקיצוניות). "לא ידעתי שאפשר בכלל לעשות מדעי־המחשב במסגרת תלת־חוגית" אמרתי לה, והיא עיקמה את האף וענתה "לא מדעי־המחשב, אלא מתמטיקה. אני לא מהיאפים האלה שבאו לפה לעשות כסף. אני לומדת חוג שבאמת מעניין אותי". התרגזתי עליה כל־כך בפתאומיות, המסכנה, שלא דיברנו יותר עד סוף הסמסטר.
אז למה לפמיניזם להתערב פה? ואיך אפשר בכלל לשנות את הדינמיקה בלי לפרק לגמרי את התא המשפחתי? זה שווה את זה?
* מצאתי: http://www.molsa.gov.il/NR/rdonlyres/1D6F55BC-5954-4467-87C6-C43F22DA1DCC/7079/262baumn.pdf
קרן –
מבחינתי, הרעיון לפרסם את התגובה של עדי (אגב, גבר או אישה? לא ידעתי…), שלי ושל מורין בגרסא משותפת בבלוג המגדר הוא מצוין.
נראה לי שלא מספיק להסתפק בפוסט שלי, כי אני חושבת שהוא נסמך מאוד על התגובה של עדי, שחשוב שתופיע במלואה.
אבל נמשיך באימייל?
אני בעד פרוייקט "פמיניזם ועבודה". מרגישה שזה מתחיל להיות מתבקש.
תודה שהזמנת אותי חזרה אל הדיון, אבל מאוד קשה לי כרגע לדבר בצורה נחרצת כמו שאר המגיבות כאן, בעיקר כי אני עדיין מתקשה לקבוע עמדה ברורה לגבי עולם העבודה המשתנה והקשר (שהוא לא תמיד כה ישיר) בין השכלה ובין קריירה.
נדמה לי שמיוחסת כאן חשיבות עצומה למה-למדת, אולי זו חשיבות מופרזת שקשורה לגיל המגיבות ולסמיכות שלו לאוניברסיטה.
שוחחתי בעקבות הפוסט הזה עם ד', חבר שלמד מדעי המוח באוני', ומדבר גם הוא על התחושה שאין שום דבר שאפשר לעבוד בו, רק בהוראה (שאין בה כסף) או באקדמיה (שבה לוקח יותר שנים להבין שאין כסף, ולכן רודפים ממלגה למלגה אחר המחקר הבא).
לפי מה שהוא אומר, גם אני וגם הוא נלקט עכשיו כמה שנים עבודות שונות בתנאי שכר מבאסים, נפלרטט עם הרעיון של לחזור לתוארשני/דוקטורט, ובסוף נעבוד, ובכן, במשהו. באופן עקרוני, זה יכול גם להיות אותו משהו.
הקביעה שללמוד ספרות זה לחצות כביש בעיניים עצומות היא די מרחיקת לכת ואני לא בטוחה שאפשר בכלל לעבוד איתה כחומר להמשך השיחה. בין היתר כי קשה לי להזדהות עם הקביעה שבחירת הפקולטה היא ה-כביש של החיים. אצל רוב בני ה30-40 שאני מכירה זה לא כך. וגם לא אצל ההורים שלי, אבל זה כבר אולי גם עניין של מערכת כלכלית שהייתה רלוונטית בדור הקודם.
(אגב, גם אני מאוד חיכיתי לתגובה של מיטל, גם כמיטל וגם כ"מיטל כמשל" שבאיזשהו אופן מערבבת את הקטגוריות (זה קרה פה כבר פעם בדיון מגדרי, וגם אז, כמו עכשיו, כבר לא הבנתי מה מתוך זה מיוחד מאוד למיטל ומה מתוך זה אני יכולה להכליל גם החוצה, נגיד על עצמי, נגיד על קרן)).
אתם לא חושבים שזה מרתק העניין הזה של העבודה? ה 'עבודה'? איפה אבא – אבא בעבודה. אמא, תקחי אותי לעבודה שלך. במה אבא עובד? כשהבן שלי נשאל על זה פעם בגן, התשובה שלו היתה – אבא עובד בגינה… ועכשיו, כשאני "בין עבודות" כמאמר האמריקאים, אבל עובד המון על קידוד ופיתוח עסקי, המקום של ה 'עבודה' הוא סמל עוד יותר מבלבל.
הרי לא באמת נולדנו ל 'עבודה'. [פיסקה על ציידים מלקטים וגידול ילדים במסגרת המשפחה המורחבת] וזה מוליך למחשבה מעניינת בהקשר של הדיון פה – יכול להיות שהקצב של בורגני הזמן יותר טבעי?
וקרן, שכירות הייטק היא באמת כלכך לא צ'יט של המנגנון! מעבר לסיבות שתארתי למעלה, בגלל שסוג העבודה הזה הוא אורטוגונאלי למקצב הטבעי של הזמן, ולכן יוצר (או מושך) אנשים מנותקים מסביבתם ומעצמם, לפחות בגילאים הנמוכים יותר.
יש לי עכשיו רצון לכתוב פוסט שכותרתו "להדחיק את קסטרו" (אולי בעצם "להדחיק את איקאה") כי פתאום אני מרגיש שזה משהו מאוד מהותי שעומד במרכז כל הדיון כאן.
הבחירה לכאורה בין נעליים יד שנייה (או יותר טוב כאלה שמצאת בארון של סבתא) לבין בגדי מעצבים בקניון יוקרתי מפספסת את העובדה הכמעט טריוויאלית שרוב הבורגנים קונים את רוב הבגדים שלהם רוב הזמן בקסטרו (או בגולף אנד קו או בגאפ בטיול השנתי שלהם).
וזה לא רק בגלל שרובם לא מתעניינים באופנה ולא מגדירים את עצמם דרכה.
זה נכון גם לגבי מכשירי חשמל נניח והניגוד המובלע בין טלוויזיה 52 אינץ'בטכנולוגיה חדשה שהומצאה אתמול לבין לוותר על טלוויזיה בכלל שמתעלם מזה שרוב הבורגנים קונים טלוויזיה 32 אינץ' במבצע, שלוש או ארבע שנים אחרי שזה היה משהו מיוחד.
ולמה זה חשוב לי להגיד כזה דבר? לא בשביל לטעון שאין שחור ולבן, אלא כי אני שוב מתחזק בתחושה שיש כאן חזרה, מרתקת, אולי סוף סוף נגיעה אמיתית, לנקודה שעמדה בבסיס כל מהומת הסחים לא כל כך מזמן. יש כאן הזדמנות להבין, אולי, את הציר המרכזי שעליו נבנה המתח ההוא.
עלמה, זו תגובה קצת מלחיצה
תכתוב אותו!
מרהיב איך שהתייחסת באופן מרכזי לאספקט הכי פחות חשוב בטענה שלי. כל מה שאני אומר זה שאין רמייה, ולכל צעד משמעותי בחיים (כמו בחירה מה תהיה ההשכלה האקדמית שלי) צריכה להתלוות השאלה לאן זה לוקח אותי. ולו רק כי זה יקח אותי לאן שהוא, ובסופו של דבר כל אחד אחראי על החיים שלו (ולטעון רמייה זה רק דרך אולי לשכך את הכאב, אבל זה לא נכון ולא מוביל לשום מקום)
בחירה בתואר ראשון היא לא הכביש של החיים, אבל היא די בוחרת לך את השכונה שבה תגור. יותר מזה, השכלה אקדמית בספרות תתלווה בסופו של דבר בעבודה מכניסה, אבל צריך הרבה יותר מתואר ראשון, והרבה מאוד כשרון, לעומת השכלה הנדסית (לא מדעית – גם שם צריך תארים מתקדמים) ששם בדרך כלל מספיק תואר ראשון בשביל להשיג עבודה מכניסה.
אני לא בטוח ש"לא היה להם אומץ" הוא תיאור הולם.
יש מנגנון מאוד מסיבי שמעודד את האנשים האלה, בגילאים קריטיים, לחשוב במונחים של "מימוש עצמי". אני לא צריך לספר לך את מי המנגנון הזה משרת בסופו של דבר (ולא, אני לא מציע שום קונספירציה מאחורי זה).
דווקא "אין אומץ" הוא תיאור מדוייק בגלל אותה אופנת המימוש העצמי, שמתמקדת בשיקולי טווח קצר ומתעלמת מההשלכות. צריך קצת אומץ להתעלות מעל "מה שכולם מסביב עושים"
קרן: מבחינתי בכיף (ואגב, אין לך כתובת אימייל באתר)
שלחתי לכם מייל.
מורין, לך לא שלחתי כי לא מצאתי את את המייל שלך, אם בא לך אשמח אם תשלחי לי ואכתב אותך.
יואב – יש משהו מאוד מטריד בתפיסת השוקחופשי שאתה משליך על הדיון כאן, ואני חושב שהיא מעידה על משהו רחב יותר ונוגעת לכמה נקודות מאוד מרכזיות בתוך כל הסיפור הזה.
לפי הגישה הזו, בני האדם הם יצורים חופשיים ומאושרים, עצמאיים ואדונים מוחלטים לגורלם, ולכן כל החלטה שלהם נלקחת בעיניים פקוחות, מתוך כלל השיקולים האפשריים, ומתוך ידיעה מלאה ומוחלטת של העתיד שלהם. אני חושב שהתיאור הזה רחוק מאוד מלתאר את המציאות בה אני חי, ולמרות שיש לתיאור הזה קסם רב (בעיקר כי הוא מאפשר התנערות מוחלטת מאחריות חברתית או הבנה של תופעות קולקטיביות) הוא מחמיץ חלק גדול ממה זה להיות בן-אנוש.
אני לא חושב שמי שבחר ללמוד ספרות בגיל 22 אינו נושא באחריות למצבו הכלכלי, החברתי והמעמדי היום. בכלל לא – כולנו נושאים באחריות לבחירות שלנו, כל חיינו. אבל אחד הדברים שלדעתי גישת "האדם הרציונלי מהשוקחופשי" מחמיצה היא את התפקיד שיש לחברה – במובנה הרחב ביותר – בעיצוב ההחלטות של האדם הפרטי.
השאלה איך החברה – התפיסות התרבותיות שהיא בונה, הערכים שהיא מקדמת מול אלו שהיא מחלישה, המבנה הכלכלי שמקיים אינטראקציות עם התפיסות הללו – משחקת כאן תפקיד לא ניתנת לרדוקציה לכדי אדם בתחילת שנות ה-20 שלו שאנחנו דורשים שיהיה "אמיץ" (הו! מי ישמע!) וילך ללמוד כלכלה-מנהל-עסקים. זה פשוט עצוב.
זה לא בא ממקום מלחיץ. וזה גם לא ממש עלייך, אלא "את כמשל".
ועוד משהו שעולה כאן מהדיון המגדרי הוא הפער בין החוויה הפמיניסטית של מדעי החברוח ויכולת ההשתכרות שהתחומים הללו מקנים בסופו של דבר. רוצה לומר: אני חושבת שבשביל הרבה מאוד סטודנטיות האוני', בחוגים מסויימים, היא חוויה פמיניסיטית מאוד משמעותית.
אני לא הכרתי ולא קראתי ולא הייתה מודעת לחלקים שלמים מתוך הדיון המגדרי (למעשה, לא הכרתי את המילה "מגדר") לפני השנים שלי בגילמן, ואני חושבת שהלימודים במדעי הרוח סייעו לי לבנות עמדה ביקורתית לגבי די הרבה מהדברים שקשורים לזה והיו קיימים בחיים שלי עד אז.
גם הבלוג שקרן הזכירה ואני מחבבת, מין-דיסקורס, רווי (לדעתי) באווירה גילמנאית (אני לא אומרת את זה לרעה, ממש להפך).
אם נקבל את ההנחה שבוגרי מדעי הרוח נמצאים בעמדה חברתית שלא ממש מאפשרת להם להתפרנס (ואני לא בטוחה שאני מקבלת את ההנחה הזו, לא במלואה), אפשר לחשוב על הפרדוקס שההשכלה הגבוהה מייצרת בכך שהמקומות היחידים בקמפוס שבהם מישהו ידבר איתך על שיוון ומגדר וישלח אותך לקרוא דה-בובאר ובאטלר ומקינון הם מקומות שמשמרים בסופו של דבר את פערי הכוחות בצורה אופטימאלית, כי את נורא חכמה וענייה וצריכה למצוא הייטקיסט שיתחתן איתך.
אבל האמת היא שבתור מנהלת האתר אני מניחה שאת יכולה לערוך את התגובות, אז את מוזמנת למחוק את החלק ההוא מהתגובה. לא התכוונתי לעשות שימוש מופרז בך כדי ליצר דמות מסויימת בדיון. אני משערת שזה יכול להיקרא כקצת אישי מידי ולא לעניין. אז סליחה.
עלמה, בתור מנהלת האתר אני לא מוזמנת למחוק תגובות. הכל בסדר.
אל תאמיני להייפ!
כן, הם מתמקחים על כל מיני דברים, אבל בגדול הם (נראה לי) לא פחות פראיירים מקודמיהם (שזה אנחנו בעצם, לא?). הם רק חושבים שלהשיג "גמישות תעסוקתית" זה הישג שלהם ולא של המעבידים. או שהם חושבים שאם הם קיבלו עבודה שכוללת נהול חשבון טוויטר אז הם שיחקו אותה כי ככה הם עובדים במה שהם אוהבים לעשות, או, במקרה הכי טוב, שאם הם הצליחו לארגן לעצמם עוד כמה ימי חופשה בשנה אז זה נצחון מושלם.
אין כאן שום כוונה לשוק חופשי, בטח לא כולם חופשיים ומאושרים והחלטה מהסוג הזה היא החלטה קשה בתנאים של חוסר ודאות. אבל (וזה אבל גדול), מי שאין לו מגבלה פיזית מסויימת, כן אדון לגורלו. מי שבוחר למקסם שיקולי טווח קצר כמו הגשמה עצמית של אדם בגיל 24 (ללמוד תואר בלי ערך אמיתי בשוק העבודה), שלא יתפלא אם הוא לא מצליח למקסם שיקולים בטווח היותר ארוך כמו קניית חינוך יותר טוב ובריאות יותר טובה לילדיך (חוץ מזה שסביר להניח שעוד 10 שנים תגדיר הגשמה עצמית באופן אחר לגמרי).
אין כאן שאלה של רדוקציה, כי בשורה התחתונה, כל אחד מחליט בשביל עצמו, ויותר מזה – החברה כוללת בתוכה ספקטרום שלם של תפיסות תרבותיות וערכיות, וכל אחד בוחר להזדהות עם חלק קטן מהספקטרום הזה, אותה בחירה משליכה על בחירות אחרות בחיים, אבל עדיין, זוהי בחירה שאותו אדם עשה.
שחר, נראה לי שאתה קצת פסימי מדי בעניין הדור הבא.
זה לא עניין רק של גמישות תעסוקתית. וגם לא רק של ניהול חשבון טוויטר. אלא של שינוי באופן החשיבה של הארגון על הפרטים בתוכו. נכון, אין לי ספק שבמקרה הצורך כולם יפוטרו, על אייפודיהם, טוויטריהם והגן הבוטני יו.אס.בי שלהם. אבל כל עוד הם שם, עושים בשבילם מאמצים מבחינת יחסים עם הבוס, הכשרה לעבודה, פידבקים וככה. או לפחות כך מספרים העיתונים. אני באמת לא יודעת להגיד מה קורה בתכ'לס. אני כן יודעת שהם, ולא אנחנו ולא הורינו או אחינו הגדולים, יודעים מגיל 6 על יכולת ההתמקחות שלהם.
זהו, שיש כאן מאוד תפיסה של שוקחופשי ובכלל עמדה כלכלית ופוליטית המכונה "נאו-ליברלית": כשאתה אומר שכל אחד "אדון לגורלו" (חוץ מהנכים, כמובן), המשמעות היא פשוטה – הוא עני כי הוא *בחר* להיות עני, ואני עשיר כי *בחרתי* להיות עשיר, ואלו החיים וזהו. התפיסה הזו מגיעה, בין היתר, מתוך התפיסה הפרוסטטנטית של פרה-דסטינציה (דמיין רפרנס למקס וובר) אבל בגרסתה המודרנית היא התנתקתה מהשורשים הדתיים שלה וסתם בנתה עולם המלא באנשים שתמיד חופשיים לבחור מה שהם רוצים, כי אין מבנים חברתיים מורכבים יותר. היא זו שגם מסבירה שהשומר בחברת האבטחה *בחר* לוותר על זכויות סוציאליות כשהוא חתם על חוזה העבודה שלו. כי הרי לא הכריחו אותו לחתום, נכון?
וככה אנחנו יכולים לדמיין ש-"כל אחד *בוחר* להזדהות עם חלק קטן מהספקטרום הזה" (הדגשה שלי) וללעוג למי שבחר ללכת על "הגשמה עצמית" ולהסביר שזה "תואר בלי ערך אמיתי בשוק העבודה".
ואני עוד לא מדבר על השאלה האם ראוי שבחברה המודרנית גם אנשים שבוחרים ללמוד תואר שני בספרות ולעסוק בבורדייה יוכלו להתפרנס (לדעתי כן). קרן הלכה עוד צעד אחורה וניסתה לשרטט חלק מהמבנה החברתי בו האלטרנטיבות האלה קיימות, וחלק מהמערך התרבותי בו הן מתנהלות. אי אפשר לפרק את הדברים המאוד מורכבים האלה לאוסף של פרטים שלא מקיימים אינטראקציות ביניהם אלא בכדי למקסם את הרווח האישי.
עזבו אתכם מוויכוחים על עבודה ופמיניזם, בואו נחזור למה שבאמת מעניין את המעמד הבינוני.
דבר ראשון – אין כאן שום לעג, בוא נוציא את זה מהדיון.
מאוד ראוי שאנשים שבוחרים לעסוק בבורדייה יוכלו להתפרנס מזה, השאלה היא כמה אנשים ראוי שיתפרנסו מזה, והאם רק בורדייה או מותר גם הוגים אחרים.התשובה לשאלה הזו נמצאת בספר התקציב של מדינת ישראל אשר קיבלה החלטה ש 100% מתוך לומדי התורה בגיל 20 יתפרנסו מלימודיהם ופחות אנשים שמתעמקים בבורדייה יוכלו להפוך את זה לפרנסה (כנראה חבר סגל אחד או שניים) . זוהי החלטה ערכית של מדינת ישראל כמדינת היהודים.
השומר בחברת האבטחה בחר במסלול הזה – הייתי שם – זה מסלול קוסם בגיל 22, אבל גרוע בשיקולי טווח ארוך (אגב, גם בחירה בהיי-טק היא לא כזאת מוצלחת לטווח הרחוק). האדם לא בחר להיות עני או עשיר, הוא קיבל החלטות נכונות או לא בחייו, ותפקיד החברה / מדינה הוא לעזור לאנשים לקבל החלטות יותר נכונות, יחד עם זאת אם אף אחד לא עוזר לך, זה לא מקטין מהאחראיות שלך על ההחלטות שלך.
יש לי איזו הערה לגבי אחד הקווים המרכזיים שהתפתחו כאן בדיון. ההנחה הזו שמי שהלך לגילמן גזר על עצמו משכורת של 6000 ש"ח גג לשארית חייו.
קראתי חלקים מהתזה של קרן (מזל טוב!) ואני משוכנע שקרן יכולה ללכת עכשיו עם התזה הזו ולהציע את שרותיה להרבה מאוד חברות עם הרבה מאוד כסף שמתפרנסות מניתוח של טקסטים באינטרנט בשביל לזהות\לקבוע טרנדים או סתם בשביל פרסום ממוקד.
אבל מה, במצב הזה קרן בטח תרגיש שהיא בגדה בעצמה. כולנו נרגיש קצת שקרן בגדה בעצמה ובנו.
זה מוזר, כי נרגיש ככה הרבה פחות כשנשמע על מתמטיקאי שקיבל עבודה באופטימיזציה של אלגוריתם התאמת הפרסומות של גוגל, ולא נרגיש ככה בכלל כשנשמע על מתכנת או מהנדס תעשייה ונהול שקיבל עבודה דומה.
זמן היה מאז ומתמיד סמל סטטוס. למעשה המבחין הברור ביותר בעיני בני התקופה בין אצולה לבורגנות היה הזמן. מי שבידיו להציג בפני כל שאינו מקדיש מזמנו לעסקים כלומר רק עסוק "בלבזבז" את זמנו ע"פי ההגדרה של בורגנות הזמן יכול היה להשתבח כאציל.
עלמה – אני מאוד מסכימה לגבי הניתוח שלך, לגבי החוויה הפמיניסטית-אבל-לא-רווחית של האוניברסיטה.
בסייג אחד – אני את רוב החינוך הפמיניסטי-רדיקלי שלי רכשתי בפקולטה למשפטים, שדווקא בה הנחת-ההשתכרות היא מרכזית, בהיותה בית-ספר מקצועי. בכלל, פקולטאות למשפטים (או חלקן) הן מקום הרבה יותר אינטלקטואלי ממה שחושבים בדר"כ.
(אלו היו שישים שניות על "למה זה מעולה ללמוד משפטים". סליחה).