פעם, מזמן, אינה ואני החלטנו לבקר בערב אחד בכמה שיותר פאבים באזור רוטשילד-נחלת בנימין-הרצל-לילנבלום התל אביבי: החוק היה להיכנס לכמה רגעים לכל מקום, גם למקומות שכרגיל לא היינו אפילו מבחינות בהם. אחד הרשמים החזקים שלי מהסיבוב המרתק הזה היה כמה זול האלכוהול בפאבים שאנחנו הולכות אליהם בדרך כלל, וכמה מעט ממנו שותים בכל-זאת. בפאבים שבדרך כלל לא היינו נכנסות אליהם, אנשים שלא נראו כאילו הם מרוויחים יותר מאיתנו הזמינו בקבוקים שלמים של וודקה יקרה להחריד במקום להסתפק בחצי גולדסטאר עם הצ'ייסר. והיה ברור שזה חלק מהעניין בלצאת לתל-אביב ביום שישי בערב: להפגין שאתה יכול להרשות לעצמך, להנות מזה, אפילו אם אתה לא באמת יכול להרשות לעצמך; ולא פחות מזה היה ברור, פתאום, עד כמה היציאות שלנו הן הפגנות של אי ראוותנות, אי בזבוז.
בטיול ההוא פיתחתי תיאוריה פסאודו-סוציולוגית קצרה וספקולטיבית, שנראה לי שיש מקום לשרבט אותה בשולי הפוסט של מיטל:
*
בעוד מי שאינם שייכים לבורגנות נאלצים לכלות את כל זמנם כדי להרוויח כמות בסיסית של כסף, ובעוד בעלי ההון האמיתיים יכולים לכלות את ימיהם בבטלה פזרנית על פני יאכטות, מטוסים וארמונות וכיוצא באלו פוטלאצ'ים, הבורגנות הישראלית ה'רגילה' נחלקת לשניים: אלו שיכולים להרשות לעצמם לבזבז כסף, ואלו שיכולים להרשות לעצמם לבזבז זמן.
בקבוצה הראשונה נמצאים עורך הדין המצליח, איש ההייטק המצליח, המנתח הפלסטי המבוקש ואיש התקשורת הבכיר, למשל. הם עובדים מלא שעות ומרוויחים מלא כסף. בשעות הלילה, בסופ"שים ובימי החופשה הספורים היטב הם מבלים ביעילות וביוקר – שותים באלפי שקלים בערב אחד בפאבים היקרים ביותר, טסים לחופשות קצובות ומאובזרות במלונות פאר וכו'. יש להם מכוניות יקרות, חליפות יקרות של חברות האופנה העילית, אביזרים חשמליים יקרים, בית מעוצב על ידי ארכיטקט יקר, הם מחטבים את עצמם ביעילות בחדרי כושר יקרים או עדיף אצל מאמנים אישיים וספרי צמרת. הם קונים לעצמם תארים מועילים שאפשר לסיים מהר. הם מחזיקים נשים יקרות.
בקבוצה השניה נמצאים האינטלקטואלים, יצרני התוכן, אנשי התרבות וכולי. הם מספיק באליטה כדי לא להצטרך לעבוד כל הזמן כדי לחיות, בעיקר כל עוד הם צעירים וחסרי משפחה, אך לא מספיק בתוכה כדי להיות מסוגלים להרוויח מלא כסף. כיוון שאין להם מלא כסף לבזבז, הם הופכים את אי-בזבוז הכסף לערך, וכל התת-תרבות שלהם מפגינה, בדרכים שונות, את העובדה שהם לא מבזבזים כסף וכן מבזבזים זמן. במקום חליפות יוקרתיות ויקרות הם לובשים בגדים יד-שניה, זולים יחסית, שנקנו כל אחד בחנות אחרת (או התקבלו במתנה, או נמצאו ברחוב); האופנה שלהם דורשת ובוחנת יכולת להתאים זה לזה בצורה וירטואוזית פרטים בלתי מתאימים ככל האפשר, כלומר יכולת להפגין השקעה של זמן. הרבה מהן תופרות בגדים, או מכינות תיקים או תכשיטים, בשביל עצמן או בשביל כמה חברות. הם מסתפרים זה אצל זה, הם עורכים מסיבות על הגגות, הם מחזיקים אופניים ולא רכב. בבית הקפה הם מזמינים רק הפוך קטן אבל יושבים איתו שעות, עובדים אבל בעיקר מפטפטים עם אנשים שהם מכירים, מפגינים את זה שהם מכירים, שהם יכולים לשבת כל היום בבתי קפה. חלקם משתתפים בפעילות פוליטית גם כשאינם מקווים שתהיה אפקטיבית. הם מטיילים הרבה בארצות זולות, נתקעים שנים על התואר שלהם או עושים עוד ועוד תארים שלא ישפרו כמעט או בכלל את יכולת ההשתכרות שלהם. הם מתחתנים מאוחר ככל האפשר. הרבה מהם עובדים בעבודות שמספקות בעצמן דרכים לבזבז זמן; יתר על כן, חשוב להם לעבוד בעבודות מעניינות, מתאגרות, כיפיות, עבודות שדומות ככל האפשר לשעות הפנאי שלהם בעצמן, עד התופעה הקיצונית של מיקור המונים (מאמר באנגלית, כתבה של איתמר המבוססת עליו). מחוץ לשעות העבודה כמעט כולם מייצרים אומנות, לאו דווקא מתוך תקווה להתפרסם באמת – לעתים קרובות כתחביב צדדי, עבור קבוצת חברים מורחבת, אמנות שהיא בזבוז זמן נאצל כמעט כמו נגינת הנבל של נשים ג'יין אוסטיניות. באופן משלים, הם צורכים הרבה תרבות שדורשת השקעה רבה של זמן כדי להנות ממנה: הם שומעים מוזיקה מסובכת; הם קוראים ספרים ארוכים. אה, והם קוראים – וכותבים – פוסטים. ארוכים. כאלו שמבזבזים הרבה זמן.
*
שלוש הערות בשולי השוליים:
בחברה שמבוססת על עבודה תמורת שכר, זמן שווה כסף. אבל הקשר הזה יכול לפעמים להישבר באופן חלקי. האינטלקטואלים, חברי בורגנות הזמן, הם בעמדת נחיתות בתוך האליטה (המגזר הנשלט של המעמד השליט, כינה אותם בורדייה), או אולי בעמדה פריוילגית בתוך המעמד הנמוך: יש להם נגישות מוגבלת, אך רבה יותר מאשר לרוב האנשים, לזמן ולכסף, אבל הפריוילגיה לא שווה – יש להם יותר נגישות לזמן מאשר לכסף. לפיכך הם הופכים כאמור את בזבוז הזמן ואת אי-בזבוז הכסף לערכים, ויוצרים ניגוד אידיאולוגי, אמיתי ומדומה כאחד כדרכם של ניגודים אידיאולוגיים, בין זמן וכסף. אבל הניגוד הזה די מאבד משמעות מחוץ לתחומי הבורגנות: בורגנות הזמן נתפסת פשוט כחלק מבורגנות הכסף, "התל אביבים הנהנתנים שיושבים כל היום בבתי קפה ואוכלים סושי" (וראו גם ההערה האחרונה להלן).
יש כאן גם עניין מעמדי-דורי. סוג העבודות שבהן בורגני הזמן עובדים אינו מכיל כמעט משרות קבועות, והוא מכיל פחות ופחות מהן במשך השנים: אין תקנים באוניברסיטה, רק משרות הוראה מן החוץ; האפשרות לעשות קריירה בתקשורת הולכת ופוחתת, והותיקים מוחלפים בצעירים שמתחלפים כל הזמן; שוק הספרות, התרגום והעריכה מציע פחות ופחות מרווח נשימה. באופן כללי, מודל ההעסקה בענפים העוסקים בייצור תוכן מתחלף ממודל של קריירה ארוכת שנים למודל של העסקה לתקופות קצרות ועבודת פרילנס, מיקור חוץ ואפילו מיקור המונים.
זה חלק משינוי כללי שחורג הרבה מחוץ לגבולות המגזר – קשור בודאי לעליית הדומיננטיות של ההייטק ולדומיננטיות של מודל הסטארט-אפ בתוך ההייטק, כמו גם בגלובליזציה שישראל עוברת בעשרים השנים האחרונות: ביטוי הרבה יותר כללי וחמור שלו הוא בעלייה החדה של עבודת הקבלן על חשבון ההעסקה הישירה, ובמודל ההעסקה של העובדים הזרים שמיובאים, מנוצלים ונזרקים חזרה, שמשפיע מצידו גם על תנאי ההעסקה של ישראלים שעובדים בעבודות דומות. אבל האפקט של השינוי הזה על המגזר של בורגנות הזמן, שעדיין לא נתון ממש במצוקה, הוא אפקט מיוחד ומשונה של making virtue out of necessity. תנאי העבודה של בורגנות הזמן הולכים ומחמירים – בורגנות הזמן מצהירה שהיא לא כאן בשביל תנאי העבודה אלא בשביל האתגר האינטלקטואלי; מה שמקל בתורו על ההחמרה הבאה (שוב, כפי שכתב איתמר). באופן כללי, נדמה שיותר ויותר אנשים שההורים שלהם שייכים לבורגנות הכסף מוצאים את עצמם בבורגנות הזמן כתוצאה מהשינויים המבניים האלו, ויוצרים אידיאליזציה של חופש, גיוון והגשמה עצמית סביב חוסר-הביטחון התעסוקתי והסיכון שמתעורר בגללו בלקיחת התחייבויות ארוכות-טווח כמו משפחה (כי המשכורת מספיקה לחיים ברווחה סבירה, כאלו שיאפשרו בזבוז זמן, של אדם צעיר ובריא אחד בלבד).
הערה נוספת וספקולטיבית אף יותר נוגעת באופן ספציפי יותר ליחס של בורגנות הזמן לכסף.
עבור אדם שאין לו סיכוי להרוויח הרבה מעבר לשכר מינימום, שאין לו דרכים אחרות להשיג כסף חוץ מלהרוויח אותו, זמן שווה כסף באופן ישיר. אבל כן מבחינת הרווח: יש היגיון מוחלט, סדירות בסיסית, באופן שבו זמן מיתרגם לכסף; חוסר ההגיון מגיע רק מבחוץ ובדמות של מכות גורל (הריבית משתנה פתאום, שער השקל משתנה פתאום, מפטרים אותך, דופקים לך את הפנסיה), או דרך ההוצאות (תאונה, מחלה, ופתאום צריך להוציא המון כסף באופן שרירותי ולא צפוי), אבל המבנה הבסיסי של הרווח הוא הגיוני ועקבי. לעומת זאת, עבור בעלי הון וכלכלנים החושבים מנקודם מבטם, ברור שכסף אינו פונקציה של זמן, שאין חוקיות לפיה זמן מיתרגם לכסף; זה עניין של משחק, כוחות, תעוזה, תושיה, שרירותיות, מה שתרצו, אבל לא משהו עם חוקיות חיצוניות קבועה (היד הנעלמה היא חוק-טבע-כלכלי מסוג אחר לגמרי).
בני בורגנות הזמן עובדים לעתים קרובות עבור לא הרבה יותר משכר מינימום, אבל בפעמים רבות אחרות הם מרוויחים פי כמה יותר מזה לשעה, ובפעמים נוספות הם מרוויחים כסף באופן שלא תלוי ישירות בשעות העבודה שלהם: כסף מההורים, ירושות, מלגות, קרנות, מענקים, פרסים. הם לא משחקים במשחק הכסף הגדול, אבל הם גם לא נתונים באותה מידה לשררה העקיבה של השכר. העמדה שלהם, של פריווילגיה חסומה, מאפשרת להם לראות הרבה מהשרירותיות של כלכלת הכסף מבלי להעניק להם מנגד את היכולת לשלוט בה ולכוון אותה. זה אולי עוד סיבה לבריחה שלהם ממנו, לאידיאליזציה של אי-ההתעסקות בו.
באופן כללי, העמדה של בורגנות הזמן ביחס לחברה היא סוג של עמדה חיצונית למערכת שמובנית על ידי המערכת – עמדה של פטור חלקי מהחוקים שלא נובעת מלהיות זה שקובע את החוקים – כמו העמדה של "המעניק" בספרה של לויס לורי, שהיא אכן מטאפורה פשוטה ויפה לתפקיד המיתי שאינטלקטואלים אוהבים ובעיקר אהבו לייחס לעצמם, של ההולכים-לפני-המחנה או שומרי-לפיד-המסורת, אבל על כל פנים הנביא-בשער. אבל אני רוצה להתעכב רגע על המבנה של עמדת החופש היחסי הזאת שמובנית בתוך המערכת. יש בה לכאורה פוטנציאל חתרני – להציע צורת חיים אנטי-כלכלית, לקרוא תיגר על מקומו החברתי של הכסף, על המובנות-מאליו של הדחף להרוויח ולצרוך כמה שיותר – אבל הפוטנציאל-לכאורה הזה מעוקר במידה רבה, כי החברה הקפיטליסטית היא זו שבוראת אותו ומסמנת מראש את גבולותיו; כי אפשר לבוז לכסף רק כשיש לך מספיק (אבל לא יותר מדי) ממנו. הדימוי של "התל אביבים המנותקים", שמתמיד בעקשות למרות שסוג התל אביביים שאליהם מתייחס הדימוי הם כנראה אחד המגזרים היותר פעילים פוליטית בחברה הישראלית, מרפרר, נדמה לי, אל עמדת החיצוניות-החלקית-המובנית הזאת, עמדה שמזכירה מאוד גם את התפקיד שיש לגיל ההתבגרות בתוך מסלול החיים המודרני (כפי שכתב וויניקוט). אולי גם זו סיבה לכך שגיל ההתבגרות של אינטלקטואלים הוא כל כך ארוך, ונמשך הרבה לתוך שנות השלושים שלהם.
כאמור, כל זה ספקולטיבי, אינטואטיבי ומוצע כאן כנקודת מוצא לדיון עם מי שיש לה זמן לבזבז. יאללה.
(ותודה להערותיו החכמות כתמיד של איתמר, ובעקיפין גם לספרה המרתק של תמר בן-יוסף, "ברוכים הבאים לשוק החופשי", שעליו אולי יהיה בקרוב פוסט נפרד)
אז הבחנת בהבדל בין הבורגנות לבוהמה.
חדשני ומסעיר.
כל זמן הקריאה הדהדה לי ברקע ההרצאה מהפעילות של תנועה ציבורית באוניברסיטה. מה שגורם לי לרצות להקשיב לקרוסלה. אז על זה אבזבז את הזמן הקרוב.
פוסט יפה. אבל אם אפשר להגיב רק על המוטיב הסטרוקטורליסטי, למרות שלא בו הפאתוס: זה מזכיר לי את איך יש שתי צורות של אוכל-מושחת, שהן מחד אוכל שמבזבז כסף ומאידך אוכל שמבזבז בריאות. האפקט מנקר העיניים של גבעת קוויאר וכמהין בצד לובסטר דומה להפליא לאפקט מנקר העיניים של דאבל בייקון צ'יזבורגר.
זה פוסט נהדר נהדר. אני מקווה שאני אצליח לנסח תגובה מוצלחת יותר כשאני אהיה פחות שיכור (בדיוק הייתי בפאב עם אלכוהול זול), אבל אני לא בטוח בזה.
בתור איש הייטק נראה לי שהגזמת בתיאור חייהם של הבורגנים בארץ. ההיי-טק הוא אולי הדבר הכי קרוב למעמד בורגנות בארץ, אבל למעשה זה פשוט התחום היחיד בו המשכורות סבירות ביחס ליוקר המחיה הישראלי (וביחס למקובל בעולם המערבי). אני אמנם יכול לשלם שכר דירה במרכז, להרשות לעצמי כמה מותרות (טיולים לחו"ל, טלויזיה חדשה וכו'). אבל עדיין כל דבר שאני קונה בא על חשבון דברים אחרים (על רכב חדש ויתרתי). חליפות יקרות, מאמני כושר או בילויים באלפי שקלים – אלו לא רק הוצאות שאני לא יכול להרשות לעצמי בלי לוותר על הרבה דברים אחרים, אלו גם דברים שלא מעניינים אותי או אף אחד אחר בסביבתי הקרובה. וכל זאת עם הכנסה שמעמידה אותי בעשירון השני או אפילו הראשון, ובלי משכנתא או ילדים לפרנס. בורגנות כמו שתיארת יש מעט מאוד בארץ – אלו נכנסים כבר לתחום של "בעלי ההון".
אה, תודה על הפוסט, שהיה גם מעניין וגם מחכים אישית. אני מוצא את עצמי במעמד מאד דומה לזה שאת מתארת, כבן לבורגנות-כסף שמוצא את עצמו נמשך לבורגנות הזמן. מעניין לראות שההורים שלי התחילו כבורגנות זמן, פחות או יותר, ומצאו את עצמם בבורגנות הכסף בשלב מסוים, תהליך הפוך קצת לשלי.
נמרוד, לא בעלי הון אבל המעמד הבינוני הגבוה.
אני גר ביישוב להבים. ביישוב שלי כל אחד גר בוילה גדולה, אבל הרבה בגלל שפעם הקרקע באזור היתה זולה.
המעמד הבינוני הרגיל לא ממהר לבזבז כסף על מכוני כושר טיסות מסעדות וכו' בגלל שהיה קשה מאוד להשיג את הכסף הזה. מליון שקל בחשבון יכולים להפוך לאיום של מינוס בכמה החלטות לא נכונות ומכות פתאומיות, אבל מי שהשיג מליון שקל כנראה ידע איך להוציא את עצמו מהבור איכשהו בעזרת כישורים וקשרים. הון תרבותי נראה לי שקוראים לזה.
אמרתי שלא ממהרים לבזבז אבל יש כאלה שכן מבזבזים, רק שאני לא חושב שבפזרנות נונשלנטית אלא בצורה מדודה.
קונים המון אלכוהול ואחר כך אוכלים את עצמם על החור בכיס.
חוגגים בר מצווה מנופחת כיד המלך ואחרי זה כל השנה מתעצבנים על כל בזבוז של כסף. דואגים איך לממן את החופשה השנתית בחו"ל למרות שהדולר ירד ואיתו החסכונות.
לגבי פזרנות במסיבות, זה יכול להיות אפילו מאפיין של העניים יותר, שחייבים להוציא הרבה כסף כדי שלא יחשבו שהם עניים(ומצד שני בטח לא קונים בירה של פלצנים)
אוי, זה פוסט מעולה מעולה. כמה חצאי מחשבות (שעל חלקן דיברנו, וחלק מהן כבר בפוסט שלך, אבל אין לי כוח לנפות):
א. אתמול בלילה חשבתי פתאום שיתכן שיש משהו מאוד דורי בפוסט שלך. כלומר, מהפרספקטיבה של בני העשרים-שלושים התל-אביבים, יש די הרבה בורגני-זמן שם בחוץ (ואם זה לא נשמע כמו סוג של גיבור-על לילדים, אני לא יודע מה כן). אבל, כפי שציינת, גם על בורגני-הזמן מופעלים לחצים שתובעים מהם להתיישר. אולי אנחנו עדים בעיקר להרחבת תחום הלימינלי למחצה. מה שהחל בבתי הספר התיכון כבועה חברתית חצי מנותקת, עבר הלאה לאוניברסיטאות, ושמר את אותו ניתוק למחצה. ועכשיו, לפחות כאן, בתל אביב, אנחנו עדים ל"ארבעים הוא השלושים החדש" הזה, כלומר למרחב שבו מותר עדיין לבזבז זמן. אבל אם הארבעים הוא השלושים החדש, החמישים הוא הארבעים החדש, ואנחנו עדיין לא מכירים פשוט את האנשים שנאלצים, בגיל חמישים, לבחור אם להמשיך כך או לפנות לכיוון אחר. ואולי גם לא נכיר, בגלל שהחברה עוברת, כפי שציינת, למודלים תעסוקתיים אחרים. בכל מקרה, נראה לי שישנו חיכוך, שאנחנו לא לגמרי מודעים לו עדיין, במעבר בין בורגנות הזמן לבורגנות הכסף. יש איזה כאב באופק, שמחכה לרובנו.
ב. אני לא כל כך אוהב את הביטוי "פוטנציאל מהפכני", ונראה לי שאף חברה לא מעוניינת במגזרים עם פוטנציאל שכזה. כל שדה קובע את קצב השינויים ההגיוני בו, שכולל בתוכו, אני מניח, גם את קצב ההסתגלות לשינוי וקצב ההטמעה של אנשים חדשים בעמדות ישנות. זה בסדר. אבל לבורגנות הזמן ולהרחבה שלה *כן* יש פוטנציאל שינוי, ולו משום שהיא מקיימת מקום בשדה שבו זמן הוא ערך חשוב מכסף. מצד אחד, הכלכלה בהחלט מתחילה להסתדר לפי סולם הערכים הזה ולנצל אותו (חופש והיעדר ניכור במקום כסף ותנאים סוציאליים). מהצד השני, רבים מבני בורגנות הכסף מוצאים את עצמם בתוך בורגנות הזמן, מבחירה או מכורח. ונראה לי שלפחות חלק מבני בורגנות הכסף מקנאים באלו שנמצאים בבורגנות הזמן. זה לא רק שינוי פנים-בורגני, מכיוון ש – שוב, כפי שציינת – בורגנות הזמן נמצאת, בעצם, בעמדת נחיתות בתוך האליטה או בעמדה פריווילגית בתוך המעמד הנמוך. רוב האנשים שאני מכיר יודעים בדיוק מה הוא עוני. הוא לא שמועה עבורם. ובה בעת, יש להם גם את הפנאי לחשוב עליו ולחשוב על הכורח שבו. הפנאי הזה יכול להתרגם לשינוי אישי, אבל גם לשינוי חברתי. אולי.
וזהו, בינתיים.
זה כתוב יפה. הפוסטים שלך בזמן האחרון הולכים לכיוון הבהיר הזה.
גם לי הדהדה העבודה של תנועה-צבורית בזמן הקריאה, כנראה שלעוד קוראים שנכחו שם.
נראה לי שהקדשת תשומת לב רבה להבדלים בין הקבוצות, אבל אותי מעניינת יותר דווקא נקודות ההשקה שלהן.
הרי קל יותר ליצור דיכוטומיות כשמדברים על נשים יקרות וחדרי כושר מחטבים, ומצד שני הרי יש גם יחסים מאוד קרובים ומעבר של כח (השפעה, כסף) בין הבורגנות והבוהמה ולהפך. למשל כפי שהצבעת על הכיוון הדורי (שבו הילדים של הכסף עוברים אל הזמן), או על אנשים עמידים שקונים יצירות אומנות או כרטיסים לתאטרון. יכול להיות שבמסגרות מסויימות (פסטיבל עכו למשל) הקהל "דומה" מאוד ליוצרים, אבל בכל ערב ממוצע ב"גשר" או בקאמרי או בחאן מענייין לראות שהיוצרים והקהל לא שייכים לאותן קבוצות.
דוגמאות נוספות: שבוע הספר, "לומדים בגילמן", וחלק מאירועי ה"מפגש-עם-משוררים".
מעניין ומדויק, אבל:
לא הייתי אומר שאלה קטגוריות יציבות מדי, אם להשתמש בעגת המקום. לא חסרים בורגני זמן שחוצים את דרך סלמה אל בורגנות הכסף, ולהיפך (רועי ארד הפרסונה, למשל, פחות משורר מחאה ויותר "ספרו ראה אור בהוצאת" שבתחתית הטורים שלו בהארץ. ריטה ושמעון גרשון, מנגד, כתבו ספרי ילדים).
על 'סיפור המעשה' של קרן צריך להוסיף איפוא את רגע המעבר; הדשא של הבורגני השכן ירוק יותר, אבל בעודי כותב מסתמא שצריך לחשוד באותנטיות של זה. כי הפרסומאי הבכיר ש"עזב הכל" לטובת סוד הדברים הפשוטים ועל הדרך חיבר רומן לא היה עושה זאת לולא השנים שעליהם הוא "לא מתחרט לרגע". ולהיפך.
נמרוד אימת את חשדי: לא בטוח שאפשר לייצר אבחנות מועילות על משהו כמו "בורגנות זמן" ו"בורגנות כסף", בלי להכיר מקרוב את אחד הצדדים במשוואה.
בכולופן, נהניתי לקרוא.
לא אהבתי את זה שכללת "כסף מההורים" ו"ירושות" ברשימת ההכנסות שלא תלויות בזמן העבודה. עצם זה שהגדרת את הרשימה הזו כ"דרכים להרוויח כסף" וכו" במקום "דרכים להשתכר" מסגיר את הפער בין תפיסת הכסף (והעבודה) של העובדים לפרנסתם, לבין התפיסה של אלה שלא באמת. במלים אחרות, ייתכן שהגדרת "בורגנות הזמן" שלך כוללת מגוון כזה של צורות (עבודה, בילוי והשתכרות) שההגדרות המכלילות שהצגת לא בהכרח תופסות לגביו. אישית, יותר התחברתי להתייחסות לוויניקוט שהשחלת בסוף. אחרי הכל, מיהם "בורגני הזמן" שדוחים את הקמת המשפחה, עובדים מעט, נתמכים על ידי ההורים ומבזבזים זמן בעיקרון – אם לא מתבגרים?
יש השקה מסוימת לאינטלקטואליזם, אבל זה נראה לי פחות מאפיין מגדיר ויותר תוצאה עגומה של העובדה שאין עבודה במדעי הרוח. איך אמרת? making virtue out of necessity. יוצא שאני אומרת פה שמי שהולך ללמוד הנדסת מחשבים מוכן לגדול ומי שבוחר בספרות והיסטוריה מסרב להתבגר; את יודעת מה? יש מצב.
מעניין לראות איך את מסתכלת מבחוץ על הדור שלך, ורואה (מה שהדור שלי רואה ממבט של הורים) עד כמה התקופה מכתיבה את הבחירה של כל אחד. וחוץ מזה, תודה על ההפניה.
אני מסכים עם זה שהזמן הפנוי מאפיין את הבוהמה, וגם כמובן יש את מה שמכונה "בוהו" – בוהמייה בורגנית.
אבל קשה לי עם הצמדת המילה בורגנות למה שהוא בסך הכל תיאור של מאפיינים בוהמיניים. כי זה יוצר טשטוש בין שני מעמדות שהפרש הכוח הפיננסי שלהם גדול והולך וגדל. ומה גם שמלכתחילה יש בישראל שחיקה מטורפת בכוח הפיננסי של המעמד הבינוני.
תשוו למשל את יכולת רכישת הדירה של בני המעמד הבינוני של היום לזה הוריהם. זאת דוגמה פשוטה.
אני די עם איה ונמרוד.
בסך הכל… חושב שההגדרה הכלכלית של בורגנות בארץ עברה שחיקה מטורפת. בבריטניה, לשם השוואה, חברה מאוד מעמדית, בורגנות זה משפחה של שההכנסה המשותפת בה היא מאה אלף פאונד לשנה ומעלה (ורצוי לפני הבונוסים השנתיים המשמעותיים) וזה תואר שהוא יותר של עובדי תעשייה פיננסית מאשר של היטקיסטים. אז אמנם בריטניה יקרה יותר אבל גם כוח הקנייה הישראלי די נמוך, אז זה כמעט ומתקזז. אני מעריך שההשוואה של זה בישראלית היא ששני בני הזוג מרוויחים כל אחד קצת למעלה מ-20 ברוטו.
אצל רב אנשי ההי-טק שאני מכיר, רק אחד משני בני הזוג מרוויח ככה. ובסופו של דבר הם נחשבים כבורגנים בישראל, אבל חיים חיים שמאפיינים מעמד בינוני עד בינוני-נמוך ברב המדינות המערביות. בורגנות אמיתית, כזאת של רווחה כלכלית, בית קיץ, פנסיה ברורה ויכולת לעזור לילדים, זה לא.
(הגדרה פרקטית לא זוכר מאיפה. מעמד נמוך: כל דור מתחיל מאפס. בינוני: עזרה לילדים. גבוה: הילדים והנכדים מסודרים.)
אז אולי לעיתונאי צעיר, שרק בעוד שנתיים-שלוש שנים יגיע לשבע-תשע ברוטו אם יהיה לו מזל להגיע לתפקיד עריכה סוחט, עשרים פלוס ברוטו של היטקיסט נראה המון כסף. אבל ברגע שנכנסים לתמונה ילדים ודיור, הוא והבוהמיין נשארים הרבה יותר קרובים בסגנון החיים ובאופק הכלכלי מאשר נדמה להם. שניהם תקועים במקום בעייתי מבחינת עתיד כלכלי. עוד חופשה בחו"ל או מנוי לקאונטרי לכאן או לכאן זה לא ממש הבדל…
בעקבות ויכוח משפחתי קצר בסלון בית אמי: ומה על הבחירה של "בורגני זמן" תל אביבים רבים (לא יודעת מה הסטטיסטיקה, אבל בחוגינו זה די נפוץ) לא להכניס הביתה טלוויזיה?
עוד תופעה: בורגניות זמן שטסות לחו"ל כדי לעבוד במקצועות היצירתיים שלהן עם אפשרות כן להפוך לבורגניות כסף.
מה שאת מתארת כאן בכישרון רב, הוא כפי שאיתמר רמז, לא יותר מאנומליה שנוצרה בגלל השחיקה המהירה של מעמד הביניים הישראלי, והתדרדרות המערכות הציבוריות. זה דור שעוד הספיק להנות ממערכת חינוך נורמאלי, וסביבה שהקנתה לו הון תרבות רב. מהאגם הזה נשארה שלולית, ואת רואה את הפרפורים האחרונים של הדגים שנלכדו בה.
השאלה היא מה אותם אנשים שאת מכנה בורגנות הזמן (וסחטיין על האבחנה) יעשו עוד עשר ועשרים שנה.
או שהם יתחתנו ויולידו ילדים, ואז יגלו לזוועתם שזמן אכן שווה כסף, ומכיוון שכפי שציינת ההון התרבותי שלהם כבר לא מבטיח להם הכנסה גבוהה, וגם התמיכה של ההורים לא תוכל במרבית המקרים להמשך לנצח ולעלות לסכומים המטורפים הדרושים כדי לקיים משפחה קטנה בישראל היום, צפויים להם חיים קשים ואפורים.
ואלו שיחליטו לבסוף שלא להקים משפחה? הם לצערי יגלו שדברים שמגניב לעשות בגיל שלושים, לפעמים פאתטי לעשות בגיל חמישים ושישים. אני מצטער אם זה נשמע מרושע, אבל זו האמת.
בכל מקרה, עם כל הסימפטיה לאנשים האלו, ואני מכיר ומחבב רבים מהם, אני חושש שהעתיד לא צופן להם טובות.
מצד אחד, כמו לא מעט כאן מעלי (במיוחד אלה עם הנטיות המרקסיסטיות, נדמה לי), התגובה האוטומטית שלי היא: נו, זה ההבדל בין ההורים שלי (ובני דורם) וביני (ובני דורי). לפני 30 שנה היינו יכולים לקחת את נקודת המוצא שלנו (עם התואר במדעי הרוח והכל) ולכל הפחות "להסתדר" – בית, משפחה וכו'. זה היה באופק. היום זה פשוט לא ריאלי, אז מה כבר נשאר לעשות? לחיות את היום, ולנסות למשוך אותו עד כמה שניתן.
מצד שני, לא מעט אנשים בני הדור שלנו לא רואים את הדברים באופן כל כך פטאליסטי. הם לומדים מנהל עסקים או כלכלה ומתכננים את העתיד הפיננסי שלהם מגיל צעיר. הזמן יקר להם והם רוצים מקום במחנה של הכסף. כך שההפרדה הדורית לא מכסה את כל ההבדל, אולי רק את האופק המסומן. הייתי אומר אפילו: האופק של בורגנות הכסף הוא ההווה (או העבר), האופק של בורגנות הזמן הוא החוצלארץ (בכוונה, גם אם לא בפועל).
לגבי כסף, לא לכולם זה מספיק חשוב בגיל 26 כדי להיות סוכן ביטוח. אבל אפילו לא מדובר פה על כסף. זוג צריך לעבוד עד שמונה בערב בשביל בית, חינוך ורמת חיים המקובלות באזור המרכז.
ולגבי חוצלארץ, ברוב העולם המצב גרוע בהרבה מבישראל (במיוחד באירופה וארצות הברית)
וואו. תודות. התגובות שלכם מעניינות ממש. אני אסתפק בתגובה מרוכזת מקוצר זמן (..) וגם מקוצר דעה – כלומר, כי באמת אין לי עמדה נחרצת ביחס לרוב הנקודות הבעייתיות שהעליתם וביחס לחלק מאלו שהעליתי בעצמי.
את הטענה המרכזית שעולה מהרבה מהתגובות עד כה בוריאציות שונות אפשר, נדמה לי, לנסח כך:
מה שתיארתי כמצב נתון וסטטי של ניגוד מבני (בורגנות זמן מול בורגנות כסף) הוא למעשה תופעה שיש להשני מאפיינים תלויי-זמן מרכזיים, שהניתוח הסטורקטורלי לא מכסה אותם מספיק: 1. שינוי הסטורי לרעה בתנאי העבודה בישראל, ששוחק את מעמדה הכלכלי של הבוהמה ושל הבורגנות כאחד, כך שחיי בורגני הכסף זוהרים פחות וחיי האינטלקטואלים בכלל בקאנטים ; 2. הבט גילאי – חלקכם טענתם שאנשים מתחילים בתור בורגנות זמן אדולסנטית והופכים עם השנים לבורגנות כסף, ואחרים טענו שמתחילים כך או כך אבל עם הגיל והילדים ההבדל בין הקבוצות נשחק, לבורגנות הזמן לא נשאר זמן לבזבז, ולבורגנות הכסף לא נשאר כסף לבזבז.
נראה לי ששתי ההבחנות נכונות אבל לא בגרסאות הקיצוניות שלהן. נניח, אני לא חושבת שעצם ההבחנה בין שתי הקבוצות היא תוצאה של תהליכי השחיקה, כפי שטענו ניתאי ואיה, או שכל ההבדל בין הקבוצות הוא הבדל גילאי או הבדל שנעלם לחלוטין עם הגיל. אם להרחיב בצורה וולגרית-בכוונה את מה שכתב ינון, אז מרמת השרון יוצאים גם אנשים שהולכים אחרי הצבא ללמוד בגילמן ורימון וגם אנשים שהולכים אחרי הצבא ללמוד במרכז הבינתחומי בהרצליה, ויש הבדל חד בין אורח החיים של שתי הקבוצות האלו בגיל עשרים וחמש, ונדמה לי שיש גם הבדל, חד פחות, בין מה שהם עושים בגיל שלושים וחמש וארבעים וחמש. יתר על כן, כפי שציין דימה, זה הבדל שהיה קיים גם בהרבה מקומות וזמנים אחרים.
(תגובה ספציפית בכל זאת לטענה חוזרת: איש הייטק ממוצע הוא אכן לא באמת כזה עשיר, אבל הוא לא בדיוק הארכיטיפ של בורגנות הכסף – נדמה לי שהסמנכ"ל של חברת ההייטק יהיה דוגמא מתאימה יותר, או מנתח פלסטי מצליח)
הטענה המרכזית השניה שעלתה מהתגובות נוגעת לחוסר המספיקות העקרוני של ההבחנה, והמקומות של דמיון וערבוב בין הקבוצות וכל זה. וכאן נראה לי שנכללות לא רק הגירה בין-דורית או תוך-דורית מקבוצה לקבוצה, למרות שהן גם מרתקות, אלא גם ערבובים סינכרוניים כמו העובדה שבורגנות הזמן בזה לסוגי בזבוז הזמן המקובלים מחוץ לה כמו שציינה איה ובעקיפין גם פלאי, והעובדה המרתקת שנשות בורגנות הכסף הרבה פעמים שייכות לבורגנות הזמן כמו שהזכירה עלמה (דנה ספקטור כתבה על זה פעם טור מעולה), ואפשר לחשוב גם על היחסים בין בורגנות הזמן ה'שאנטי' לבין בורגנות הזמן האקדמית שבה התמקדתי בפוסט מסיבות מובנות, או המקרים של כלמיני בורגנויות כלאיים תלאביביות/יישובים-קהילתיים-עשירים-יות. זה מעניין באמת.
ושוב תודות.
לייק. ותכלס זה אנלוגי לעומק – לבזבז כסף זה לבזבז כסף, ולבזבז בריאות זה בעצם, אם תחשוב על זה, סוג של לבזבז זמן (לפחות של בוז לזמן)
תודה תמר, על התגובה ועל הספר
פוסט מרתק, שמדבר אלי אישית, ויש לי כמה וכמה דברים להגיד עליו, אז אני אתחיל בראשון. עשית כאן הבחנה שלטעמי היא מאוד יפה, ואני מרגיש שמה שיש לי להגיד מכוער וקצת הורס אותו, אבל אני לא יכול להתעלם מזה.
אני חושב שהעניין המגדרי פה מכריע. ממש.
התייחסת לזה בצורה משתמעת בפוסט ובצורה קצת יותר ברורה בתגובה, אבל אני חושב שזה לא מקרי שבורגני הזמן מתוארים כנשים ("הרבה מהן תופרות בגדים") ובורגני הכסף כגברים ("מחזיקים נשים יקרות") כי זה בדיוק ככה (בממוצע! מכאן ואילך). לא סתם מדובר באותו מילייה. זה רק הרגשה סובייקטיבית שלי, אבל אני חושב שבורגנות הזמן מוטה לכיוון הנשי גם מבחינת הדומיננטיות וגם מבחינת המספרים, אבל יותר מזה — הרבה בורגני זמן גברים יוצאים מהקהילה הזו יותר מוקדם והולכים לעשות משהו עם עצמם, בזמן שנשים לאו-דווקא רואות את הצורך הדוחק לעשות דבר כזה.
להן יש אופציה אחרת, והיא להתחתן עם הייטיקיסט, והרבה מהן עושות בסופו-של-דבר בדיוק את זה. יש כאן דינמיקה פסאודו-אבולוציונית לכל דבר, לדעתי. תארי לעצמך בן 30 עם אורח-חיים כמו שתיארת, שמכיר אנשים וכותב בבלוג וקורא ספרים, אבל מרוויח 6,000 ש"ח בלתי-יציבים לחודש ושמתכוון להמשיך בזה בעתיד הנראה לעין. הוא אולי איש מגניב לצאת איתו, אבל הוא לא סחורה כזו חמה בשוק החתונות למי שמחפשת להבטיח את השלב הבא בחייה או אפילו לשמר את אורח החיים שלה כמו שהוא. במבט של מה-נעשה-ביחד-בחמש-השנים-הקרובות, או איך-נקים-משפחה, הוא מפסיק לאט-לאט להיראות כמו איש משכיל, רחב-אופקים ומבין עניין, ומתחיל להיראות כמו ילד מגודל.
מצד שני, עבור איש עובד הייטק או פיננסים בגיל 30, שמתפרנס טוב, אותה בחורה יושבת בתי-קפה ובלוגוספירה פתאום נראית כמו שיא התחכום ואשה פוטנציאלית מעולה, ואטרטקיבית לא פחות מחברתה שעובדת במשרד לידו, שאולי היא אפילו קצת משמימה בהשוואה. נכון שהיא מרוויחה גם הרבה פחות ממנה, אבל כסף יש פחות-או-יותר מספיק.
לקראת סוף שנות העשרים, מתחילים לשאול את בורגן הזמן "מתי תתאפס על עצמך", בזמן שאת בורגנית הזמן שואלים דווקא "מתי תתחתני". לא מצפים ממנה למצוא הכנסה של 20,000 ש"ח בחודש כדי לפרנס את המשפחה — ברור שהעול לא יפול ברובו עליה, בכל מקרה.
אחרי החתונה, ועם הילדים, הנשים מתחילות אולי להיות יקרות, אבל הרבה ממשיכות לנהל אורח-חיים משכיל שהולם את בורגנות הזמן (כמו שאמרת שדנה ספקטור כתבה). לחלק מהן יש מקצוע מכובד — פסיכולוגית בשירות הציבורי, או מרצה באקדמיה, או אמנית, או סופרת, או אפילו עורכת־דין או רופאה זוטרה. אבל לא מזה מגיעה רוב ההכנסה של המשפחה, וזה גם לא היה התכנון. יותר מזה, אני חושב שזה קורה לא רק במעמד הבינוני-גבוה, אלא גם במעמדות אחרים. כמה מורות ביסודי יש שנשואות לנהגי-מוניות?
בקיצור, גברים באמצע וסוף שנות העשרים שלהם נוטים יותר להשקיע את מירב המשאבים בלנסות ולהשיג הכנסה גבוהה ובטוחה, בזמן שנשים משקיעות את אותם המשאבים כדי להשיג השכלה וסטטוס חברתי. בסופו של דבר המעמד הסוציו-אקונומי של המשפחה הממוצעת מורכב בצורה לא-סימטרית מסוציו נשי ואקונומי גברי, כשכל אחד מבני הזוג מביא את החלק "שלו", והיה עלול למצוא את עצמו בחסרון חיזורי אם היה מביא את החלק הלא-נכון על חשבון החלק הנכון.
אמרתי שזה מכוער כי זה דורש שהעדפות שלנו ועצם הזהות שלנו נקבעים במידה רבה על-ידי ציפיות החברה ועל-ידי שיקולים תועלתניים מתחת לפני השטח. עצם האידיאלים מוכווני-מטרה הרבה זמן מראש. שמתי לב לזה בחוג למדעים מדוייקים באוניברסיטה, שם הבנים למדו מדעי-המחשב או הנדסת-מחשבים, והבנות למדו דווקא מתמטיקה טהורה, ובד"כ במסגרת דו-חוגית יחד עם קולנוע, כלכלה או פסיכולוגיה. לכולם הייתה נטייה מתמטית, וכולם היו חכמים, ולמדו הרבה מאותם הקורסים בדיוק, ויכול להיות אפילו שכולם ימצאו את עצמם עובדים ביחד באותה חברת הייטק בסופו-של-דבר. אבל ההתכוונות שונה לגמרי. הבנות באו להעשיר את עצמן; הבנים באו לרכוש מקצוע ולהסתדר בחיים.
בצער רב אני נאלצת להודות,
שבורגנות הזמן נשענת על ה'אליטה הישנה', קרי – ההורים.
לכלות את הזמן בבתי קפה על הפוך אחד, להחליף 2-3 פעמים את התואר באוני', כל אלה דברים שמתאפשרים רק בזכות אותם בורגנות הכסף..
תחום העיסוק שלי הוא סוציולוגיה, מהצד המחקרי. אני מצטערת לומר, אבל הפוסט הזה נראה כפוסט שנכתב על ידי מישהי שיש לה יותר מדי זמן, אבל במקום ללכת ולקרוא את מיטב הספרות הסוציולוגית שקיימת שם בחוץ, ושניסחה ומנסחת באופן מדויק הרבה יותר מצבים חברתיים ומעמדות חברתיים וכלכליים, הכותבת פשוט כתבה תיאוריה, שחולשותיה העיקריים נעוצים ב: רעיונות לא מקוריים, ונימוקים שלוקים בחסר (בלשון המעטה).
אם כבר יש לך זמן, אולי תעשי בו יותר שימוש ותחקרי קצת יותר לעומק את התחום שאת מתיימרת לכתוב בתוך השיח שלו.
ולכל המגיבים "מעולה, מעולה" – נראה שגם אתם מסתפקים בתיאוריות פשטניות למדי.
סטרימינג בייביי! האופציה העוד יותר חסכנית בכסף ועוד יותר בזבזנית בזמן
בורגנות הזמן עוקבת באדיקות אחרי "טרו בלאד"
אני מסכימה לגמרי עם כל חלקי הניתוח שלך, ותודה רבה על ההרחבה.
אבל אני לא מסכימה לגמרי עם המשקל המכריע שאתה מייחס לו; בפרט, עם הטענה שגברים מתחילים כבורגני זמן והופכים לבורגני כסף. כמו שכתבתי למעלה, יש הרבה אנשים שהולכים ללמוד תעשיה וניהול כבר בתחילת שנות העשרים שלהם. ומאידך, נדמה לי שיש לא מעט גברים שנותרים בבורגנות הזמן גם בסוף שנות העשרים שלהם. תכלס המעבר מבורגנות הזמן לבורגנות הכסף, ה"התאפסות" שהמשפחה מייחלת לה, הוא די קשה, וכנראה שלרוב לא מושג לגמרי. כלומר, זה לא שגילמנאים בני שלושים ילכו עכשיו ללמוד מדעי המחשב.
אבל מבחינתי לפחות הניתוח שלך מרתק דווקא כיוון שהוא מסביר חלקית אבל לא לגמרי את היחס בין הקבוצות. כלומר, כי יש כאן שתי חלוקות רלוונטיות (גבר/אישה, כסף/זמן) שקובעות זו את זו חלקית, אבל לא מתבטלות על ידי זו לגמרי, ומעניין לבחון את הקשרים ואת האנלוגיות (למשל, נראה לי שמה שכתבתי בסוף על להיות חלק מהחברה אבל קצת בחוץ, בצירוף כל מה שכתבת על מה שמצפים מנשים לעומת גברים, הוא חלק משמעותי ולא מספיק מדובר מתקרת הזכוכית היום)
בהקשר זה הייתי מוסיפה גם את הטריוויאלי, איך מלכתחילה בנות הבורגנות לומדות בתיכון מקצוע 'הומאני' ובנים 'ריאלי', או בהקשר זה את הטענה של איגלטון איך פתחו את החוגים לספרות אנגלית בראשית המאה באנגליה כי הנשים התעקשו שיותר גם להן ללמוד באוניברסיטאות והיה צריך לדחוף אותן לאנשהו. ואם כן, אולי נובע מהטיעון שלך שהאנלוגיה שהזכרתי בין בזבזני הזמן לנגניות-נבל ג'יין אוסטיניות היא בעצם קשר סיבתי עקיף.
אני אשמח לקבל ממך המלצות קונקרטיות למיטב הספרות הסוציולוגית שקיימת בתחום, כדי שאוכל לבזבז את זמני בצורה מועילה יותר חברתית להבא
נהניתי מהפוסט, אבל ממרומי גילי אני מצטרפת למה שכתבו אורי ב. וניתאי בתגובות, ורוצה להדגיש משתנה שצוין רק בדרך אגב – פנסיה. לא רק שלבורגני הזמן שהתבגרו אין כסף לתמוך בילדים שלהם בתחילת דרכם, אלא שיש גם אפשרות ממשית מאוד שהם יהיו לנטל על הילדים שלהם בערוב ימיהם.
הערה נוספת – העובדה שהיום אין כמעט מסגרות שמאפשרות לבורגני הזמן להתבגר בלי לערוק לבורגנות הכסף גורמת לכך שעולם העיתונות והספרות מנוהל יותר ויותר על ידי אנשים צעירים מאוד, שעדיין יכולים להרשות לעצמם להדחיק את השיקולים האפורים של ביטחון כלכלי. אני מאמינה שבעשור-שניים הבאים נתחיל לראות בצורה יותר ויותר ברורה את התוצאות של זה. אם עוד נהיה כאן בעשור-שניים הבאים, כמובן.
קרין – באה כותבת אינטיליגנטית, ומנסחת תצפיות על סמך נסיון חייה, ומה שהיא רוצה. התובנות שלה נראות מעניינות להרבה אנשים אחרים. חלקם, לא תאמיני, אפילו קראו פעם ספר או שניים, אולי גם איזה משהו בסוציולוגיה. במקום לשתף בידע שלך, ולהראות נקודות בהן היא צודקת ובהן היא טועה לדעתך את אומרת שהדיון חובבני, ולא מפרטת למה. ומה, אם אין לנו תאר שני בספרות השוואתית אסור לדבר על ספרים? בקיצור, שחררי קצת אוויר מהוונטיל.
בסרט מהסניור באהבה (stand end deliver) שמדבר על חינוך בשכונות מצוקה יש סצנה אהובה עלי בה המורה מכניס תלמיד למכונית ואומר לו לנסוע מהר מאד. כשהם מגיעים לפניה הוא אומר לו לפנות לפי רצונו, תחת לחץ. בסוף הם עוצרים בחריקת בלמים במבוי סתום. ככה הוא ממחיש לו שלהחלטות שאתה עושה מוקדם בחיים יש תוצאות קשות בהמשך החיים, גם אם בזמנו הן נראות מגניבות.
לחלוקה המגדרית שאתם עושים פה אני רוצה להוסיף בתוך בורגנות הזמן גם הומואים (או לסביות) שאין להם כרגע תכניות מוגדרות להקמת משפחה, ולכן יש להם שפע של זמן.
יש לי שני זוגות חברים עמוק בתוך בורגנות הכסף כפי שהיא מכונה פה. באחד הזוגות שניהם מרוויחים יפה מאד, ועובדים במקצועות מאד מכובדים. הרבה מאד מעל הממוצע במשק. גם הם לא חיים בפאר יוצא דופן או חשים את עצמם עשירים במיוחד. להפך, גם הם תוהים מי אלו ההורים שבאים לגן עם ג'יפים נוצצים, גרים במגדלי פאר וברמת חיים מנקרת עיניים. כפי שהם ניסחו את זה: או שהם יודעים משהו שאנחנו לא, או שהם חיים מעל האמצעים שלהם.
מה שלא ברור לאיש הוא כיצד חיים מרבית האנשים – מורות, עובדות סוציאלים, נהגי אוטובוס, פקידים בבנק מאבטחים וכו', וכיצד הם מצליחים לקיים משפחה בעלויות החיים במרכז. כנראה שרק עם תמיכה מההורים, או בוויתורים על המון דברים כמו חופשות, טיפולי שיניים, וכו'
אגב, זו לא היתה שאלה צינית – אני באמת סקרנית לשמוע על אילו תיאוריות חשבת.
מאוד מענין! יש נקודה נוספת שמעסיקה אותי מאוד בשנים האחרונות, וקשורה בצורה ישירה לאבחנות שלך, קרן. השאלה שאני שואל מאז שנולדו ילדי (הם בני 12, 7 ו4, תודה ששאלתם) היא, ממה הם יתפרנסו? כמו שציינו כבר מעלי, צעירים רבים היו בורגני זמן ואז בתהליך טבעי עברו לבורגנות הכסף, כלומר עבדו די קשה אבל הגשימו לפחות חלק משאיפותייהם הכלכליות ויכלו גם לתמוך בילדייהם בצעירותם. התהליך הכלכלי שרבים כתבו עליו שגורם לכך שהמעבר הזה נהיה קשה יותר (אין יציבות תעסוקתית, אנשים בשנות החמישים שלהם מתקשים להחזיק במשרות מכניסות וכו) נגרם לדעתי במידה רבה ע"י מעבר של העוצמה הכלכלית מזרחה.
זה התחיל בתעשייה הכבדה יותר או פחות – טכסטיל, מתכת, פלסטיקה, המשיך לייצור מתוחכם יותר – אלקטרוניקה למשל, נמצא בשיאו בתעשיית התוכנה, ומגיע גם לשרותים, פיננסיים ואחרים, למשל Call Centers. ואם לא מייצרים לא מרויחים, ויש המון זמן… גם בהנתן סדרי עדיפות נכונים, היכולת לקיים תרבות עשירה ומושקעת חייבת להיות ממומנת ע"י ייצור ומכירה רווחיים של תוצרת כל שהיא, עגבניות, מכוניות או תוכנה.
ההשלכות על מדינות הרווחה המערביות מתועדות לעייפה, ברמת השרותים, הסולידריות והאפשרות לקיים בורגנות זמן אינטלקטואלית שרבים מקוראי הבלוג שואפים להמנות אליה…
מה שצריך להיות ברור לכולם הוא שרמת החיים במערב תרד באופן יחסי במידה ניכרת, בעוד זו במזרח עולה. תיקון של עיוותי ועוולות הקולוניאליזם? כנראה, רק חבל שזה במשמרת שלי…
אני אוהבת את המונח בורגנות הזמן. אבל כאן בערך נגמרת ההסכמה בינינו
אני חוזרת כאן על מה שאמרו כבר לפניי, אבל אין לי כח לציין כל פעם עם מי אני מסכימה, אז תסלחו לי כולכם.
ראשית, אני חושבת שמה שלוקה מהיסוד בתיאור הזה הוא הבחירה החופשית. לכאורה, הבחירה בין בורגנות הזמן והכסף נתונה בידי הבורגני. ויתרה מכך, אם במהלך חייו גילה שעשה את הבחירה המוטעית, הבחירה שוב חופשית כדי להחליף זאת. ולא כך הוא. בורגנות הזמן לא בהכרח בחרה זאת. העובדה שאתה בוחר ללמוד תואר ראשון בספרות אין פירושה שבחרת להרוויח 4000 שקל כל חייך. זה מה שהחיים במאה העשרים ואחת בישראל בחרו עבורך. העובדה שבחרת ללמוד מקצוע מכניס אין פירושו שבחרת לעבוד 12 שעות ביום. זה מה שהחיים באומת הייטק בחרו עבורך.
ומזה נגזר גם עוד תת דבר: ההשלמה עם המצב. את מדברת כאילו כל מי שמרוויח 4,000 שקל בחודש כי הוא למד תואר חסר ערך בשוק העבודה מרוצה מזה או לפחות משלים עם זה. הוא שותה אלכוהול זול ואומר על הזין. אני למדתי מה שאני רוצה, ואני אדם עשיר יותר בפנימיות שלי. זה לא המצב שאני מכירה. המצב שאני מכירה הוא אנשים מאד מאד כועסים על הרמייה, על חוסר היכולת שלהם להתפרנס כפי שהם חושבים שהיו אמורים להתפרנס, על עבודות הסטודנטיאליות שימשיכו לעשות כל חייהם.
שנית, הפער הברור הזה, שני צדי הכביש האלו, בין בורגנות הזמן לבורגנות הכסף, לא באמת מתקיים במציאות, אני חושבת. תראי אותי. אותי כמשל, כמובן. לא נורא יחידת סגולה במקום שבו אני נמצאת. בורגנות, אין ספק. אבל איזו? זמן? כסף? אין לי כסף למאמן אישי, אבל אני כבר יכולה לקנות בגדים אם דווקא בא לי. אין לי את כל הימים להתלבט בין המינזטרופ לשלג, אבל יש לי יום וחצי כאלו. ויש יותר ויותר כאלו, או לפחות כך נדמה לי.
אה מיטל, חיכיתי בחוסר סבלנות לחוסר ההסכמה שלך
אבל מפתיע שאת מייחסת לי אמונת-יתר ברצון חופשי. חשבתי שהפוסט הזה חוטא דווקא ברדוקציוניזם יתר. אולי שתי הבעיות קיימות בו ביחד.
בכל אופן, אני לא מאמינה ברצון חופשי לגמרי, וגם לא בדטרמיניזם חברתי מוחלט – מה שנראה לי מעניין זה היחסים בין השניים, איך המערכת גם מגבילה או חוסמת וגם מייצרת או מכווינה את הבחירות שלך.
כפי שעולה מזה, אני לגמרי מעדיפה הסברים של 'מה השנה במבנה המערכת הכלכלית והתרבותית' על פני הסברים של 'למה בני עשרים ומשהו מתעקשים לסרב להתבגר', כמו במאמר שהציע שחר בפייסבוק (http://www.nytimes.com/2010/08/22/magazine/22Adulthood-t.html).
אבל כן נראה לי שאנשים מאמצים את הערכים/אידיאולוגיה/אתוס/הביטוס של הקבוצה אליה הם מגיעים להשתייך והופכים אותם לשלהם; אנשים ששייכים לבורגנות הזמן מרגישים שלהיות בורגני-זמן זה 'באמת שלהם', מי 'שהם באמת'.
אני לא חושבת שכל מי שהולך לעשות תואר ראשון (או שני, למעשה) בספרות מבין למה הוא נכנס, וכמה מעט הוא עתיד להרוויח, וכמה גיל הנישואין הממוצע שלו עתיד לעלות וכל זה. אבל אני כן חושבת (1) שמעניין לבדוק מי עושה את הבחירה המקורית לעשות תואר ראשון בספרות במקום במנהל עסקים, כי בכל זאת יש כאן בחירה שמקצת השלכותיה כן ידועות מראש, ו(2) שבשנים שאחר כך הם עושים בחירות נוספות שמעניין לבדוק אותן גם. ומסכימה איתך – תמיד מתוך ידיעה חלקית, אף פעם לא מתוך הכרה מלאה של התוצאות, אבל זה בדיוק מה שמעניין בזה.
ומכאן לגבי ההשלמה עם המצב – זה לא שאנשים מובילים את עצמם בדרך מכוונת ורציונלית ליעדם ההתחלתי ולכן מרוצים באשר הם ועל הזין שלהם הכסף; זה זה שאנשים מאמצים גישות מסויימות אל העולם והחיים ואיך ראוי לחיות במהלך התואר הראשון שלהם בספרות או ווטאבר. אז הם לאו דווקא מרוצים להרוויח 4000 שקל בחודש, אבל אני כן חושבת שרוב מי שמסביבי יחשוב שהבחורה שחלפה על פניו ברחוב עם נעליים מגניבות שהיא קיבלה מסבתא שלה לבושה הרבה יותר טוב מבחורה עם בגדים יקרים מקניון רמת אביב (או ליתר דיוק, יהיה קצת סנוב כלפי הבחורה השניה), ואוהב מוזיקת אינדי או את מרינה אברמוביץ או ספרים-מסוג-יוליסס או משהו אחר כזה, וחושב שיום וחצי חופש בשבוע חשובים יותר מפוטנציאל לקידום מהיר לתפקיד שבו יהיה לך כסף למאמן אישי. ובמובן הזה, את לגמרי שייכת לבורגנות הזמן
זה פוסט מבריק. אפילו יותר ממבריק, זה פוסט מסנוור.
אבל כשמצמצמים מעט את העפעפיים מולו, ועמדים מספיק זמן מתחילים לראות את הפגמים במבנה. זה לא נורא, כמובן, ככה זה עם רוב הדברים המבריקים.
כמו כולם, אני מסכים עם כולם (רק לא עם קרין, אבל זה כי לא קראתי מספיק מחקרים סוציולוגיים) ובכל זאת רוצה לכתוב עוד משהו.
אני דווקא לא לגמרי מסכים עם מיטל כאן מעליי. כי אני דווקא חושב שיותר משיש כאן השלמה עם המצב יש כאן דווקא מצב מעניין של "הפרד ומשול". קשה (לי) שלא לקרוא בפוסט הזה איזו נימה של בוז-קנאה בין בורגני הזמן לבין בורגני הכסף (דו-כיוונית כמובן). זה, במידה רבה, גלגול של הבוז-קנאה בין תלמידי (ויותר מזה אנשי הסגל בעצם) של הפקולטות שמכשירות בורגני זמן ובורגני כסף. זה הנתק הבסיסי שהחברה שלנו כופה עלינו, ובשלב מוקדם למדי – הדרישה לבחור מחנה, ויחד איתו גם לבוז למחנה השני (כמה פעמים נתקלתי במבטים משתאים שזלזול בצידם כששלפתי ספר בהפסקת צהריים במתחם היי-טק, כמה פעמים שמעתי אנשי רוח מתוודים בגאווה שמתחזה לצניעות\בושה על זה שמשוואה בשני נעלמים נשמעת להם כמו אתגר בלתי-אפשרי).
אז נכון שיש גם טשטוש גבולות (הנה מיטל חיה בדיוק שם, וגם קרן במידה כלשהי בעצם) מסויים בשנים האחרונות ואולי יצמח ממנו משהו טוב. אבל בגדול מה שנוצר כאן הוא מעמד ביניים מוכה ששוקע בויכוח פנימי קצת מלאכותי על הבדלים קוסמטיים שבגיל עשרים וחמש עוד נראים כמו סוף העולם (רגע, אולי זה בסך הכל שוב היפסטרים וסחים, לא?)
איפה האנשים האלו הקיצוניים שאת מתארת? (אני מרגישה כל כך זקנה, שאת לא מאמינה, אבל אין מצב שאני זקנה באמת). ואני יודעת שאת משתמשת בקלישאות כדי להציג עמדה, אז אם אשתמש באותן קלישאות: אני יכולה ללכת היום לקניון רמת אביב ולקנות בגדים שיאפשרו לי ללכת לפרוזדור2 בגאווה. רוצה לומר, מה שחשוב בדוגמה שנתת עם הבחורה זה שהיא בחרה נעליים מגניבות. אם היא מצאה אותן ברחוב, זה נחמד, כי לאפאחד אין כסף, אבל זה לא א-פריורי עושה אותן נחשקות יותר. וגם הפוך.
וחוץ מזה, making virtue out of necessity, אני לא באמת מאמינה בזה. נדמה לי שזה הכי ענבים חמוצים.
אני כן מסכימה עם עוד דבר: זמן הוא סמל סטטוס. במובן הזה כולם רוצים אותו. אלה שיש להם אותו, משוויצים בו (כי במה הם ישוויצו? בהון תרבותי? בצלחת תוספות בארז?) אלו שאין להם אותו, משוויצים בסמלי סטטוס אחרים. ייתכן שתמיד הוא היה סמל סטטוס, אבל נדמה לי שזה דבר יחסית חדש.
כן, אבל סמלים שונים שווים כמויות שונות של סטטוס בקבוצות חברתיות שונות.
זה בעצם הטיעון הבסיסי של הפוסט. שיש קבוצה שעבורה זמן שווה יותר, וקבוצה שעבורה כסף שווה יותר.
ממשיכה פה…
אני לא חושבת. כל בורגני כסף היה חותם על עוד זמן פנוי. כל בורגני זמן היה חותם על עוד כסף.
אבל בורגני הכסף מוכן לשלם פחות כסף בשביל עוד זמן פנוי מבורגני הזמן, ובורגני הזמן מוכן לשלם פחות זמן בשביל עוד כסף מבורגני הכסף.
לא. פשוט אין להם את האופציה. אין כמעט משרות הייטק שאינן דורשות משרה מלאה לפחות. מי שמצליח לארגן לו אחת כזו, נחשב איש בר מזל / עם תבונה / שחי את החיים כמו שצריך / או משהו. ואני בטוחה שהרבה מאד מאנשי "ייצור התוכן בפרילאנס" היו מוותרים על יום חופש בשבוע בשביל לשלם את השכר דירה שלהם ביתר נוחות.
הזכרת לי משהו: אני דווקא חושב שבגיל מסויים יש לא מעט בורגני זמן בהיי-טק. הם מעדיפים לעבוד על בסיס פרויקטים או במשרת סטודנט כי הם עושים תואר בפילוסופיה במקביל, והם מתפטרים פעם בשנה-שנתיים בשביל לשרוף את מה שחסכו בעוד טיול, ונדמה להם שזה סידור נפלא שיכול לעבוד לנצח, כי יש להם תעודת ביטוח שתעביר אותם להיות בורגני-כסף ברגע שיחליטו.
אבל אין להם תעודת ביטוח, והם לחלוטין לא שמים לב שבדיוק כשהם חושבים שהם דופקים את המערכת היא דופקת אותם הכי חזק.
זה נכון מאוד לגביהם, אבל במידה רבה זה נכון ביחס לכל בורגני הזמן.
גם לגבי בורגני הכסף, אבל אחרת.
יותר ויותר אנשי "הייטק" הופכים לבורגני זמן, באותו מובן ש "יצרני תוכן פרילאנס" הם בורגני זמן – עובדים בבתי קפה, רודפים כל הזמן אחרי הפרוייקט הבא, ויש להם יום וחצי חופש בשבוע. אצל רובם זה לא מבחירה אלא חלק מהתהליך שתארתי למעלה של התחרות מהמזרח, צמצום בתעשייה ושינויים מבניים במהות העבודה.
כך שהטשטוש קיים לא רק אצל אלה שלמדו ספרות אלא גם בוגרי הפקולטאות למתמטיקה ומחשבים.
שחר הקדים אותי, וכתבנו דבר דומה. אבל נדמה לי שאני מתייחס לאוכלוסייה מבוגרת קצת יותר, ולקצת פחות בחירה.
אולי בקצוות שבהם הערך השולי של המשאב החסר נהיה גבוה ("אילו רק היה לי קצת אויר לנשימה") אבל לא בערך הממוצע.
או מכיוון אחר: יש גילמנאים שהיו מעדיפים להיות מתכנתים ומתכנתים שהיו מעדיפים להיות גילמנאים אילו המעבר היה מיידי וקל, אבל רוב אלו שאני מכירה, משני הצדדים, לא. והם גם לא היו רוצים להיות בדיוק באמצע. הם היו רוצים להיות קצת יותר כמו הצד השני, אבל עדיין יותר לצד של עצמם. (כמובן שכולם, משני הצדדים, היו מעדיפים להיות בעלי הון עם מלא זמן ומלא כסף על פני מצבם הנוכחי.)
בקיצור, אני די מסכימה עם תיאור הבוז-קנאה של שחר.
מה שכן ממש נכון ומעניין בעיני בביקורת שלך זה ההצבעה על כך שבכל קבוצה קיימים שני הערכים – גם הערך ה'הפוך', הוא לא בלתי רלוונטי. אבל הוא מתארגן אחרת בתוך המכלול: החופשות שבורגני כסף יצאו אליהן יהיו שונות מהנסיעות של בורגני זמן.
וכן, גם מה ששחר וגיל אמרו. אלו שהם לא בדיוק בין הלימודי מדעי המחשב ללימודי הספרות אלא יותר בין המשרד ברמת החייל ובין ההר בקלימנג'רו.
ושחר, למה אתה מתכוון בזה: אבל אין להם תעודת ביטוח, והם לחלוטין לא שמים לב שבדיוק כשהם חושבים שהם דופקים את המערכת היא דופקת אותם הכי חזק.
יוצא מישהו מהאוניברסיטה בגיל עשרים וארבע, ויש לו הצעת עבודה עם משכורת שהוא לא מדמיין בכלל כמה היא פחות מסחררת ממה שנדמה לו, אבל הוא לא צריך אותה עכשיו, מספיק לו לעבוד שלושה ימים בשבוע ולהתחיל תואר נוסף "בשביל הנפש" ובינתיים יש לו אפילו מספיק כסף בשביל לקנות את אותו גאדג'ט מגניב שגם המנכ"ל קנה, אז הוא מרגיש שהכל סבבה לגמרי.
והוא ממשיך ככה, גורר עוד כמה שנים, עם הפסקות בין לבין.
ואז, אז הוא עם ידע מקצועי קצת מיושן, והוא עוד לא מוכן לעבור את הקפיצה לתפקיד שהוא גם נהולי כי הוא אף פעם לא ממש היה בתוך המערכת, ופתאום הוא מבין שלהתחיל עכשיו מהמשכורת ההיא שפעם היתה דמיונית זה גם לא כזה שוס, וגם בכלל לא ברור שהוא יקבל אותה, סביר יותר שהוא יידחק עכשיו להיות אחד מאלה שגיל תיאר, אלה שהיו שמחים למצוא משרה מלאה אבל כבר לא נותנים להם.
ומה הקטע? במשך שנים הוא הרגיש שהוא מצא את הפרצה הגדולה במערכת הקפיטליסטית, הוא הצליח גם להרוויח לא רע וגם להיות בהודו כמה חודשים כל שנתיים וגם להשלים את התואר ההוא "בשביל הנפש", אז בינתיים הוא עבד לפי שעה, אולי בכלל כפרילאנס, הוא בזבז שנים חשובות בדרך להתבססות הכלכלית והמקצועית שלו, ומנגד נתן למערכת להוציא ממנו את התפוקה במינימום תמורה.
זה קצת כמו שנעמי קליין כותבת ב"נו לוגו" על כל אלה שעובדים עשר שנים כמוכרים בחנות ספרים (נניח) ומוותרים מראש על זכויות סוציאליות כי הם חיים בתחושה נצחית שזה בסך הכל משהו זמני, רק עד שהם מצליחים לפרסם את הסיפור הראשון בניו יורקר.
שחר, אם יורשה לי, הם חושבים שיש להם הרבה יותר בחירה ממה שיתברר להם כשירדו מהקילמנג'רו.
כן, בדיוק, ראה תגובתי למיטל.
אגב, בגדול, ולמרות שאני מודע לאפשרות הלא זניחה לחלוטין שמחר בבוקר אמצא את עצמי במצב באתה מתאר אני חושב שעדיין, רוב האנשים שהגיעו אליו הגיעו בגלל בחירות לא מוצלחות (לא מוצלחות במערכת הקיימת, לא לא מוצלחות בפני עצמן) או בגלל ויתורים הכרחיים.
אני מכיר כאלה ולא מעט. רובן אמהות שצמצמו מעט את היקף העבודה עד שהילדים יגדלו קצת ועכשיו הן לא מוצאות את הדרך חזרה. אחרים הם כאלה שתיארתי, כאלה שהיו בטוחים שלנצח תישאר איזו דלת פתוחה בעברם.
כבר הרבה זמן לא התלהבתי ככה מדיון באינטרנט, והרבה זמן לא מצאתי את עצמי עם כל כך הרבה מחשבות ושברי תגובות וכל כך הרבה נסיונות לנסח משהו אחיד וברור עד שכל הרעיונות עולים אחד על השני וסתם מתבלגנים.
בקיצור – תמשיכו תמשיכו. ותודה.