"'אחר' הוא מגזין מקוון, כזה שפועל אך ורק באינטרנט, ומתעדכן מדי יום. "אחר" הוא אתר שהמודל העיסקי שלו מבוסס על מנויים בתשלום משום שאינו נתמך על ידי בעלי הון: אנחנו נמכור את מיטבנו, איכות, ידע, פרשנות, עומק וכל מה שראוי, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. אנחנו לא נתעשר והקורא לא יתרושש. "אחר" יספק לקוראיו המשלמים תכנים שלא ניתן ליהנות מהם בעברית ללא תשלום; עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה. עיתונות מן הסוג שהיה ואינו עוד". (מגזין אחר, אודות)
הדבר המעניין ביותר ב"אודות" הזה הוא המילה "אנחנו". אנחנו נמכור את מיטבנו, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. זה אמנם לא נכתב בשום מקום, אבל הנחתי שאותו "אנחנו" אינו כולל את רון מיברג בלבד. טעות.
עד כה, כתבתי עבור "אחר" עשרה טורים. עד כה, קיבלתי תשלום על ארבעה מהם. בחודש הראשון, לאחר שלא שילם על כל הטורים שנכתבו לאותו חודש, שאלתי מה קרה. הוא ענה שהמגזין נמצא בקשיים כרגע, ושהוא ישלם את שאר הסכום בעתיד. הסכמתי. על החודש השני כבר לא קיבלתי תשלום בכלל. שלחתי אימייל, הוא לא הגיב. אימייל נוסף, הוא לא הגיב. אימייל שלישי, שבועיים אחר כך, הוא לא הגיב.
ואני לא היחיד, אם תהיתם. פזית בנימין, שעצבה את "אחר" (וגם את "מצית", בזמנו), לא קיבלה עד כה את אלפי השקלים שמגיעים לה. חצי שנה לאחר העבודה. לדבריה, כשהתעקשה על התשלום הוא השתלח בה במיילים וניתק לה בפנים. אני אפילו לא זכיתי לאיזה "לך תזדיין" אחד. סתם להתעלמות. ומה תעשה, תתבע מישהו שיושב במיין?
אני לא יודע אם זה קרה גם עם כותבים נוספים, אם כי בהתחשב בדלילות הכותבים האחרונה במגזין, לא אתפלא אם כן. לא כל כך רציתי לכתוב את זה. גם בגלל שכך קטן הסיכוי שאקבל אי פעם את התשלום המובטח, וגם בגלל שאני מרגיש כמו טרחן. אבל רבאק. אז דעו, למקרה שתרצו לכתוב גם אתם ב"אחר", למקרה שתרצו לעשות מנוי, לתמוך ב"עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה […] מן הסוג שהיה ואינו עוד". וזהו.
עדכון – תגובת רון מיברג, כפי שניתנה לוולווט:
צודק איתמר שאלתיאל בטענה כי טרם קיבל את שכר הסופרים המגיע לו מ"אחר". לצד שאלתיאל הממתין לכספו, קיבלו עשרות כותבים אחרים את שכר הסופרים המגיע להם מדי חודש בחודשו בהיקף ובעלות שאינם מקובלים ברשת.
את "אחר" אני מממן מכיסי הפרטי וממנו בלבד. העלות כבדה והאתר טרם הגיע למצב של איזון כלכלי. לכן אני נאלץ לקיים רוטציה חלקית בין הכותבים. לשלם חלק ולהשלים חודש מאוחר יותר. הכותבים קיבלו עידכון על כך. גם שאלתיאל. הוא יקבל את הכסף המגיע לו במועד התשלום הבא.
מגיעה לו התנצלות על שלא הייתי איתו בקשר מסיבות אישיות ופרטיות לגמרי, שאין להן קשר לאתר. בעוד עשרה ימים יוקרן סרט שביימתי על אדם ברוך בפסטיבל ירושלים, ורוב החודש האחרון הייתי עסוק בהשלמתו ובמילוי חובותיי לאנשים ולגופים שמימנו אותו. כמו כן הייתי בנסיעות, כך שקרה שכמה מיילים הוזנחו.
עיסוקיי אינם מצדיקים את העובדה ששאלתיאל וכמה אחרים מהכותבים שאני נהנה לעבוד איתם, לא שמעו ממני בשבועות האחרונים.
אני בטוח שעם תשלום כספו בשבוע הבא, במועד התשלום, יהיה העניין סגור.
לגבי מקרים ושמות אחרים, לא רשאי שאלתיאל לייצג אותם. לא כל הפרטים נמצאים בידיו.
רון מיברג
עדכון: אתמול, ה-21 ביולי 2010, קיבלתי את 200 הדולר האחרונים שמיברג היה חייב לי. הצ'ק התקבל 17 ימים אחרי פרסום הפוסט, שהתפרסם בעצמו כשבועיים-שלושה לאחר שההמחאות הללו היו אמורות להגיע במקור.
בכלל לא טרחני, בכלל לא קטנוני. כל הכבוד.
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב כזה טור. צפה לזה שהוא יזכה להרבה חשיפה ולטלפון ממיברג.
אני לא בטוח שזה דורש אומץ, רק תסכול.
ותודה, כמובן.
אמיתי ומזעזע.
מצטער לשמוע
אני שמחה שכתבת את זה כאן.
אולי תעלה לכאן כמה מהפוסטים המעולים שנתת לו?
עבדת קשה בשבילם, והם היו מבריקים…
ואשר לרון מיברג- מאחלת לו הרבה רע
חשבתי על זה, אבל אז בבירור לא אקבל את הכסף שמגיע לי לעולם. אם אחליט שזה המקרה ממילא, אעלה אותם הנה.
לא קטנוני. טוב עשית שכתבת.
איכשהוא, זה לא מפתיע אותי.
אני לא מכירה את מיברג ולא משתכשכת בבראנז'ה העיתונאית המשמימה, אבל לרגע לא שקלתי אפילו לעשות מנוי לאתר שלו, למרות שעל-פניו הוא נשמע מעניין.
קודם כל – כי אני מתעבת "גורואים", ופולחן האישיות סביב מיברג מאוד הרתיע אותי. אני לא נהנית לקרוא אותו, והיה לי ברור שהמגזין הזה יעוצב בדמותו (לא הצלחתי לבדוק מאחר ואין "גיליון התנסות" בחינם, כפי שנהוג בהרבה מגזינים אחרים).
אבל גם בגלל שתמיד היתה לי תחושה שמתחת לכל הצדקנות שלו, מיברג הוא חלאה לא פחות מהאנשים עליהם הוא נהנה כל כך לקטרג, ולא התחשק לי לשתף פעולה עם ההתקרבנות התמידית שלו.
בהצלחה עם גביית החובות.
נכון. לפחות תקבל הערכה מיושבי האתר
אמנם, כמו שעמית לעבודה היה אומר, "תודה אי אפשר לשים בכיס"- אבל אפשר להצמיד לאגו, וגם לקארמה
או מירמור
(לא רק תיסכול)
לא קטנוני בכלל. כל מי שמסכים לכתוב ללא תשלום כורת את הענף עליו הוא יושב. על אחת כמה וכמה מי שמסרב לשלם.
עצוב שזה מה שקורה. אני מניח שבין השאר המגזין באמת לא מצליח לעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית (לא שזה תירוץ להפקרת הכותבים). וזה עצוב מבחינת הפוטנציאל של מודלים מסוג זה. (אם כי – אמרנו לכם!).
גם בעיני. אני מכיר צרות כלכליות מקרוב, ובאמת שלא הייתי מעלה את הפוסט לולא שני דברים: א. ההתעלמות של מיברג ממיילים; ב. העובדה שהוא לא שילם לפזית מלכתחילה, הרבה לפני שאפשר היה לדבר על צרות כלכליות.
מבאס תחת. עוד הוכחה לכך שכולנו נתקע אצל הגדולים (מטמקא ואפילו עד נענע), רק כי אצל הקטנים והמבטיחים אין אופק.
או שזה לא המודל העסקי, זה פשוט מיברג. גם אפשרות
אני שמחה שכתבת את זה.
פגשתי לפני כמה חודשים את פזית בנסיבות מקצועיות, והיא סיפרה כבדרך אגב על העניין הזה, וכל מה שיכולתי לומר היה "אבל מאמי, למה את לא מפוצצת את זה?"
והיא אמרה שמעדיפה שלא, כי כך אולי עוד יש סיכוי שתראה את הכסף שלה. מאז, ממה ששמעתי, זרמו מים רבים בנהרות מיין, ואילו הכסף עדיין אינו זורם לכיסי אלה שמגיע להם. וחבל. מאוד.
אפשר גם להיתקע אצל חברות עסקיות. אם כבר לעסוק בכתיבה נחותה, לפחות לקבל על זה כסף.
ונראה לי שזה גם מיברג וגם המודל העסקי. אבל אני לא יכול להיות בטוח.
ממה שהבנתי מפזית, מיברג לא הראה שום נכונות לשלם לה. בכלל. וכאמור, אני כבר לא בטוח שהבעיה היא במודל הכלכלי.
אכן
אני דווקא אוהב את הכתיבה של מיברג. ואני לא יודע אם הוא חלאה. אני יודע רק את מעט העובדות שכתבתי כאן. בעע.
יש לי שתי מחשבות בנואש-
הראשונה היא איך יכול להיות שאדם כמו מיברג חשב שהוא יכול להתנהג כאחרוני הנוכלים ושזה לא יגיע לעיתונות. האם יכול להיות שהוא באמת חשב שהסיפור הזה לא יחשף מתישהו, איכשהו.
והמחשבה השניה היא על כך שמיברג כרה לעצמו בור- אם קודם היה לו מעמד של מי שמעורר פולחן-אישיותף הרי שהוא הרס את המעמד במו ידיו. אדם שמעריצים אותו ומרשה לעצמו להתנהג ככה, מן הסתם לא ראוי- לא להערצה, לא להערכה, ודאי שלא לפולחן מכל סוג שהוא.
כמנויה על אחר מהרגע ששמעתי שיוסי כותב שם – וכקוראת שמאוד אוהבת את הטורים שלך – אני מעוצבנת קשות על מיברג.
זו לא צורה לנהל עסק.
המממ.
ודרישת תשלום ראוי עבור עבודתך אינו טרחנות משום צורה ואופן. להיפך – עדכון כותבים פוטנציאליים אחרים לגבי מצב זה הוא צעד מבורך.
או שזה הוא המודל הכלכלי שלו.
(מחשבות בנושא, כמובן. לא בנואש)
כל המודל העסקי שלו נראה לי בהתחלה מעורר חמלה. כאילו, אתה חייב לסמפט בנאדם מבוגר שכל החיים היה בפרינט והנה עבר לאינטרנט כשהוא כה בתולי ובעיקר בטוח שעכשיו זה 1998 וכל המודלים שנבדקו חזור ובדוק אז, יעבדו עכשיו. כאמור, מעורר חמלה ואף נוסטלגי במידה.
חבל שגם מוסר התשלומים שלו הוא כמו שהיה נהוג ב-1998.
טוב עשית שכתבת. אסור לשתוק על דברים כאלה. אני מקווה שתראה את הכסף מתישהו.
עכשיו אני גם ממש שמחה שלא קפצתי על ההצעה לכתוב להם. תודה על המידע
מופיע בתחתית האתר של "אחר" מספר ה"חברים" של הבטאות בפייסבוק. סדר גודל של 650.
הכפילו את זה פי 2, כי נניח רק חצי מהם משתמשים בפייסבוק.
הכפילו את זה פי $50 (מנוי לחצי שנה).
יוצא תקציב של $65,000 לחצי שנה.
חלק ל-26 שבועות, התקציב יוצר $2,500 בשבוע.
בכל שבוע יוצאות חמש מהדורות של חמישה מאמרים. כמה הוא משלם למאמר? וכמה נותר אחרי זה לתשלום על השרת, התכנות (פזית? עוד מישהו?) ולכיסוי זמנו של העורך?
אני לא רואה מספר כזה של מודעות שיצדיק שינוי החישוב שלעיל.
אני נהנה מאוד מקריאת מגזין ״אחר״ ותליתי בו הרבה מאוד תקוות.
הסיפור על הלנת השכר שלך ושל פזית מאוד מעציב מאוד.
יש ליל תחושה שהפוסט הזה יגרום לעוד כותבים לספר שהמצב אצלם דומה.
חבל לי. באמת חבל לי שמיזם כזה לא יכול להחזיק מעמד, ועוד יותר חבל לי ששוב מי שישלם את המחיר הוא אותם אלה שכתבו ולא יקבלו תמורה. לא שזה היה אמור לפרנס אותם, אבל תמיד מתסכל להלחם על כסף שמגיע לך בזכות.
עושה רושם (שוב) שהמודל היחיד לכתיבה איכותית חייב להיות חינמי, ומבוסס על רצון לכתוב בידיעה ברורה שאין ולא תהיה מאסה קריטית של משלמים שיכולים לממן פרוייקט כזה לאורך זמן.
מעניין איך זה עובד. כלומר, איך עובדת הדינמיקה הזו שבה אדם שכותב לפרנסתו ויודע כמה הפרנסה הזו שבירה הופך לאדם שמנצל אנשים אחרים שכותבים לפרנסתם.
אני נותנת למיברג את הקרדיט של חוסר כוונה רעה, נראה לי. אני מניחה שזה הגלגול הרגיל של "יהיה בסדר" שהופך למפולת של "לא יהיה בסדר כלל".
כל האמור לעיל לא גורע מזכותך המלאה והצודקת לקבל את הכסף שלך, כמובן. וקקי עליו!
אני, לדוגמה, מנוי לפייסבוק אבל לא למגזין. אהבתי את הכתבות החינמיות ובכלל רציתי להתעדכן "מתי שווה יהיה לעשות את המנוי". כנראה שהלך על המיברג.
עוד עדכון חישובי: גוגל רידר רשום 63 מנויים על "אחר" דרכו.
נניח שזו עשירית…
לגבי המחשבה השניה – זו שאלה באמת טובה. אני לא בטוח שיש לי את התשובה עליה, ואני לא בטוח שאני רוצה לעשות לו פסיכולוגיזציה בשקל. שלחתי לו קישור לפוסט. אם ירצה, יגיב.
אני באמת תוהה כמה מהכותבים קיבלו שכר. קשה לדעת, נכון לעכשיו.
לא הייתי מנסה לחשב כמה מנויים יש למגזין. חלק מהאנשים שחברים של המגזין בפייסבוק אינם מנויים (מיטל, למשל, או עידוק). הדבר היחיד שניתן לחשב הוא הוצאות, וההוצאות, נראה לי, הן די כבדות בסך הכל. 100 דולר לכתבה, 400 דולר ליום, לא כולל עריכה ותשלום לבירנית, שמעלה את הכתבות (אם אני לא טועה). זה הרבה כסף.
מעצבן. כשאני יצאתי לדרך עצמאית, וכשהקמתי חברה. דאגתי שלכל הפחות יהיה בקופת החברה את היכולת לשלם לעובדים ולנותני השירותים שלה. אחרי זה המשכורת שלי או כל דבר שקשור לרווחים. ולפעמים חיכיתי שאגייס ו/או אחסוך את הכסף הזה לפני שהעזתי לבקש מהם שירות או עבודה.
עצם העובדה שיכול להיות שהוא יצא לדרך הזו עוד לפני שהיה בכיסו את היכולת לשלם לך ו/או למעצבת של התבנית גורמת לי לכעוס. מדובר ברשלנות מרתיחה לכל הפחות.
לכל הפחות. ואכן.
החישובים שלי הם אופטימיים ביותר (מבחינת מספר המנויים הפוטנציאלי), ומטרתם היא לתת קנה מידה: כמה כסף נכנס (בהשוואה להוצאות הכבדות שיוצאות).
$100 לכתבה, $400 ליום – לא משאירים הרבה לעורך.
זה (וכמה וכמה דברים שמיברג כתב ב"אחר) גורם לי לתהות לגבי החוש העסקי של העורך. (מצד שני, אדם עם חוש עסקי היה גם מכריז על גרסת עיתון או סופר של המאמרים הטובים ביותר.)
מה מצב הכותבים מבחינת זכויות יוצרים? האם פרסום ללא תשלום מהווה הפרה של חוק כלשהו (ואם כן, בעצם, איזה?)
מצער, אבל אני לא יכולה להגיד שנפלתי מתדהמה. העיתונים הישראליים מתמוטטים כלכלית, חלקם לאט וחלקם מהר. המשכורות ירדו בשנים האחרונות בעשרות אחוזים, כולל באינטרנט, כולל בכלכלונים העשירים יחסית.
קיוויתי בשביל מיברג שהוא יצליח לעשות את הלא יאמן, אבל זה אכן לא יאמן.
מסכימה עם אפי ומיטל, האיש חייב לשלם, והיה צריך להיערך לזה. והעובדה שהוא עצמו היה כתב הופכת את הכל לקשה עוד יותר. אין לי שום ספק בכוונות הטובות שלו, אבל הן לגמרי לא רלוונטיות פה. מי מאיתנו היה מדבר על הכוונות של שוקן או מוזס או מתייחס אליהן כפרמטר בתשלום המשכורות?
מקווה שתצליח לקבל את מה שמגיע לך. הטקסטים שלך טובים, ראויים ומגיע לך.
זה מה שקורה כשעולה השתן לראש. רגע אחד אתה עיתונאי, רגע מאוחר יותר אתה מנצל את הנאיביות של אנשים שעובדים בשבילך. אני מאמין שבעברו מיברג אף פעם לא "התעסק בכסף", תמיד היה מישהו אחר שטיפל בזה ולידיעתו הובאו רק נושאים מקצועיים; עכשיו אין "מישהו אחר", ופתאום רון מיברג משוכנע שהוא יכול לעשות הכל לבד.
אם רון מיברג יגיב כאן, אני מנחש שהוא יגיד ש-"ברגע שיתאפשר יבוצע התשלום", או לחלופין יטיח האשמות-שכנגד ויטען שהכסף בכלל לא מגיע לך. בכל מקרה, לא תקבל ממנו את הכסף.
תרשה לי לנחש שלא חתמת מול מיברג על חוזה כלשהו, נכון? בוודאי לא כזה שכולל התייחסות לאופן ביצוע התשלום, שלא לדבר על תנאים סוציאליים… בדרך כלל אי-קיום חוזה בכתב צריך להיות תמרור אזהרה. אני מקווה שכולנו נלמד לקח לא לעבוד עם מגלומנים.
זה פוסט ממש לא טרחני. אין פה בכלל שאלה האם הטקסטים טובים לא טובים ראויים או לא ראויים. יש פה מישהו שעשה עבודה ומעסיק שלא משלם, זה כבר יותר קרוב לגניבה מאשר להלנת שכר. מוזר שכותבים מרגישים שהם צריכים לשמור על נחמדות (לחשוב שכוונותיו טובות, למי איכפת מכוונותיו הוא יכל להגיד לך מראש שאין כסף) כשהם דורשים את מה שמגיע להם. מקווה שתקבל את הכסף ואם לא מקווה שיש דרך להאקרים טורקים לתקוף אתרים בעברית שלא משלמים לכותביהם
ליבי ליבי איתך. בעברי נכוויתי בנסיבות דומות, וסופי שנותרתי עם חשבוניות בסך של 10,000 ש"ח שלא שולמו.
עם זאת אני סבור שלא עשית לעצמך שירות טוב בכך שפרסמת את הפוסט הזה באופן הזה. האמפתיה מצד הקהילה היא עניין נחמד (היי, קבל גם את שלי), אבל קשה לקנות איתה במכולת. אם אתה מתפרנס מכתיבתך, פוסט כזה עלול להרתיע עורכים/מו"לים/לקוחות כאלה ואחרים. קשה לי להאמין שמעבר למייל כעוס ממיברג, הפוסט יצליח למלא את חשבון הבנק שלו בכסף.
כמה עצות של לאחר-מעשה אפשר למצוא פה:
http://www.notes.co.il/yaelsela/35466.asp
ופה:
http://www.notes.co.il/itay/35505.asp
בהצלחה
פוסט כזה אכן עלול להרתיע אנשים מלעבוד איתי, אבל אני לא בטוח שארצה לעבוד עם מי שנרתע מפוסט כזה. הלוואי והיה לי פתרון אחר.
ותודה
חישוב מעניין, גם אם לא בטוח שמדוייק. אני התכוונתי בתגובה שלי יותר לעניין מודל ההכנסות שלו, שהיה חינני במידה (רק 365 שקל בשנה! שקל ליום!) אבל עדיין נאיבי בהנחה שלו שישראלים ישלמו עבור תוכן, בטח עברי.
למודל ההוצאות לא נכנסתי בכלל, ואני חושש שגם מיברג עצמו מעולם לא עשה זאת. כמו שכתבו פה, כשריד לתרבות ה"יהיה בסדר" שלא מעט פעמים הוא פגש אותה מהצד הראשון, בטח משהו ממנה חילחל אליו כשהוא עבר לצד שאמור לשלם. מבלי להכיר אותו אין לי ספק שאין ולא היה לו מושג ירוק בניהול חשבון הוצאות/הכנסות והואגם לא לקח מישהו שיטפל בזה עבורו, כנראה בגלל נאיביות של אותם גורואים/אנשי רוח שענייני כספים זרים להם. זה בסדר להיות נאיבי, אבל כשאתה כורך את גורל ההרפתקה שלך בגורלם זה אנשים אחרים, זו כבר נאיביות פושעת.
אין לי כסף פנוי למימון נסיונות חדשים של פרסום תוכן באינטרנט.
מצד אחד, אולי אם הייתי משלם משהו אתה ואחרים הייתם מקבלים תמורה לעבודתכם.
מצד שני, אולי למיזם הזה אין סיכוי אם אני וכמותי לא משלמים.
שלום
רוב הכותבים חברים המשתתפים בצער. הנה עצות. יש לי בת בארה"ב המתקיימת לא בקלות ממכירת דברים ברשת. אם לא ישלמו לה היא תהיה בצרה רעה. מכאן עיניני.
בוצעה כאן הונאה. בארה"ב הוא היה נזהר מאוד. גש לשגרירות האמריקאית. עו"ד יעשה זאת בהמון כסף. בקש לדבר עם הנספח הכלכלי. אולי יסכים לדבר אתך. ברר מה אתה יכול לעשות. אין ספק שסיפקת את הסחורה. יש לך הוכחות – תדפיסי המאמרים, אני מניח. האם שמרת התכתבויות? העדרות חוזה כתוב וחתום זה לא מחסום מוחלט. הוא צריך להוכיח ששילם עבור הסחורה או שויתרת על תשלום. זה לא פשוט, גם ובעיקר עבורו.
הכנס לרשת מצא
Better Business Bureau, Maine
כתוב להם בפרטי פרטים. אתה יודע אם שם העיירה בה הוא גר? כתוב לראש העיר. כתוב לאיש עצמו מכתב רשום בדואר רגיל. האם אי פעם התכתבת אתו בדואר רגיל? ארה"ב רואה בחומרה ייתרה ביותר רמאות בדואר. מצא ברשת כתובות מוסדות רשמיים בעיירה בה הוא גר. חמישה שישה מכתבים רשומים יזיזו דברים.
להתחיל, פשוט שלח לו דואר זה ותאמר לו שאין לך ברירה. אתה רוצה את הכסף. אמור לו שברגע שיתחילו דברים להתגלגל אין לדעת להיכן יגיעו.
מה בדיוק יש לך להפסיד.
גם אני נהנה לקרוא את "אחר". עשיתי מנוי בגלל רשימת הכותבים, שמשתנה תדיר.
עצוב לשמוע שהעסק לא מתנהל כמו שצריך, ומסכים שזה לא פוסט טרחני בכלל.
אני מודה שכמו חנן כהן, גם לי אין כסף פנוי למימון נסיונות חדשים לפרסום תוכן (איכותי) באינטרנט, עשיתי מנוי כדי לבדוק, ותהיתי מה אעשה כשיסתיים המנוי. המממ…
(אגב, פעם היה לי רעיון אדיר לסטארט-אפ: תוכן איכותי בעברית. באינטרנט. זה יהיה גדול. אנשים ירוצו לקנות. אם כל קורא ישלם רק שקל ביום, או 5 אג' לכתבה. אני עדיין מחפש משקיעים)
די מגעיל לאחל למישהו הרבה רע. זה בדרך כלל גם חוזר כמו בומרנג למאחל.