תניח את המספריים ובוא נדבר על זה

עשור ל"אינתיפאדת אל אקצא", והעניין עבר בשקט. אחד האירועים במהלכה, ירי למוות בנשק חם ב-13 מפגינים, כולם חוץ מאחד אזרחים ישראלים, במהלך הפגנות אלימות בהן נהרג יהודי ישראלי אחד, זכה למאמר או שניים, שלא היה בהם שום חידוש. אבל ככלל, תיק 2000 לא נפתח מחדש, למרות הרלוונטיות האדירה שלו למציאות היום, ואולי בגללה.

כחברה בעלת מנטאליות מתגוננת, אנחנו לא חזקים בפתיחת תיקים. תיק 1973 נפתח לדיון ציבורי רחב ומחודש, שלושים שנה אחרי המלחמה, עם פתיחת הארכיונים. תיק 1982 נפתח שוב לאחרונה, בקטנה. תיק 1967 עוד לא נפתח מחדש. השלכות המלחמה אמנם מעולם לא היו חיות יותר בדיון הציבורי, אבל גם הם יצאו מגבולות השמאל לכלל הציבור רק ב-1987, ורק בשנה האחרונה הדיבור עליהן הגיע, סוף סוף, לעיקר: בחירה הכרחית בין שתי מדינות לאומיות למדינה אחת דו לאומית. היום זה בכל פה, אבל רק לפני שנה זה כמעט שלא נאמר, וזאת למרות שלא מדובר בתובנה חדשה. המכללה לביטחון לאומי חזתה זאת עוד ב-66, כשכיבוש יהודה, שומרון ועזה עוד היה תסריט היפותטי. אבל בהקשר למלחמה עצמה, דימוייה לא השתנה בתודעה הציבורית. תיק 1948 נפתח בתחילת שנות התשעים, אבל נסגר עשור לאחר מכן כחלק מההנגאובר של הניינטיז שעליו נדבר מיד.

קשה להגזים בחשיבותם של אירועי 2000 למנטאליות הפוליטית של הציבור הישראלי. בתחילת שנות התשעים, ישראל חוותה היפתחות מהירה ופתאומית לעולם, שכמו כל פריצת חומות של חברה סגורה בעיקרה, גררה אחריה גם ליברליזציה פתאומית. החידושים של תחילת שנות התשעים כל כך מובנים מאליהם היום, במיוחד לדור ילידי אמצע שנות השמונים שחי אותם (רוב הפעילים, הסטודנטים, אנשי התקשורת הפורמאלית והבלתי פורמאלית ואלו שמפלסים עכשיו את דרכם אל מוקדי הכוח) שהם שקופים.

באותו הזמן, השתלבותה של ישראל בכלכלה הגלובאלית על תרבות הצריכה שלה ושלל מוצרים ומותגים חדשים הורגשה בכל בית. כדאי להזכיר שעד אז, שתינו שחור או נס, שניהם של עלית, ובבתי קפה הגישו נס על חלב עם קצפת מלמעלה וקראו לזה "קפוצ'ינו". אספרסו בארים לא היו, שוקולד של טובלרון היה מתנה נפוצה שהביאו חוזרים מחו"ל למי שנמאס לו משוקולד פרה של עלית (בגרסה המקורית) וגבינה הייתה משני סוגים: צהובה ולבנה.

התקשורת עברה תוך שנים בודדות מערוץ ממלכתי פלוס שידורי הניסיון של ערוץ2, ערוץ המזרח התיכון לברי המזל שקלטו אותו וכבלים פיראטיים שחאפרים שכונתיים מתחו מגג לגג, לעשרות ערוצי כבלים ואח"כ לוויין, מכל העולם. אז גם הופיעו שלל תחנות רדיו, בעיקר פיראטיות וכמובן, האינטרנט. תדמיינו רגע שאין אינטרנט בכלל… ועכשיו תדמיינו שפתאום יש. הציבור הישראלי נחשף באחת להתפוצצות מידע.

שינוי נוסף היה המהפכה המשפטית, שלא קרתה בגלל התפיסה המגלומנית של אהרון ברק את מעמד ותפקיד השופט, אלא בגלל שהכנסת חוקקה את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, הוסיפה סייג לפיו תחולתם תהייה לאור אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (וכך, לראשונה, ישראל הוגדרה רשמית ככזאת) והשאירה לבית המשפט העליון להיות הפוסק בנדון.

אם שאלתם את עצמכם למה דווקא "התל-אביבים", התקשורת ומערכת המשפט נחשבים כ"שמאלנים" על כל המשתמע מכך בתוך השיח, התשובה היא שבדיוק בגלל זה. אחרי כמה שנים הגיע הריבאונד והחברה ראתה צורך להתבצר מחדש מאחורי גבולות ברורים. והרי מהי מגננה אם לא מניעה של דברים מבחוץ מלהיכנס לתוך גבולות הגוף, הפיזי, הפסיכולוגי או הסמלי? היות שתרבות הצריכה (שנוכחת בת"א יותר מכל מקום אחר בארץ), התקשורת ומערכת המשפט הם הדברים בהם התרחשה ההיפתחות הפתאומית ביותר, האנשים שנתפסים כמייצגי הנ"ל נחשבים כמי שמחדירים דברים מבחוץ לתוך הגוף הלאומי ולכן כאיום, כבוגדים או בגרסה הדתית, "ערב רב" (PDF), כת טמאים שמתחזים ליהודים, שעניינם הוא לטמא את גוף העם היהודי (יסוד כיסא ה' בעולם) בהשפעות זרות. התרגום של "ערב רב" לשפת החילונים הוא "סמולן" ומונחים חלופיים ונלווים שונים.

פתיחת גבולות היא חוויה מפחידה, מפחידה יותר כשהיא מתרחשת בפתאומיות, ומפחידה עד כדי פאניקה כשהביטוי הפוליטי שלה, הסכמי אוסלו שהונהגו ע"י הממשלה הליברלית ביותר בתולדות המדינה, מתפוצצים בדם ואש של פיגועי התאבדות במרכזי הערים. בחירתו של אהוד ברק, שהציג את עצמו בתור רבין חדש, לראשות הממשלה בסוף העשור, היה ניסיון נואש אחרון להחזיר את אותה ישראל חדשה למסלולה אחרי הריאקציה הקצרה של שלטון נתניהו. היום, קשה להאמין שהברק שאנחנו מכירים ייצג את התקווה הזאת. אחרי שברק השתפן כהרגלו ולא מנע את סיור הפרובוקציה של יו"ר האופוזיציה, שרון, על הר הבית למרות תחנוני ערפאת וצוות המו"מ הפלסטיני, התחיל הבלגאן ותוך שלושה חודשים, יו"ר האופוזיציה כבר ישב בכיסא שלו.

על האופן שבו צמרת צה"ל והשב"כ התעלמו מהדרג המדיני, לקחו את העניינים לידיהם, החליטו על תפיסה מדינית משלהם ותוך שלושה חודשים, בתיאום מוצלח ולא מקרי עם חילופי השלטון (ובאשמה תורמת לא מבוטלת מצד הפלסטינים), הצליחו לדרדר את ההתקוממות משלב המהומות ופיגועי הירי לשלב מתקפות המתאבדים, ולגרור גם את מנגנוני הרשות של אש"ף למלחמה (חייבים להזכיר: הם לא השתתפו בה בשלושת החודשים הראשונים) ולאחר מכן גם לתחום פיגועי ההתאבדות שהיו עד אז נחלתם הבלעדית של ארגוני הסירוב האסלאמיים, תוכלו לקרוא ב"בומרנג" של דרוקר ושלח ולראות ב"מיליון קליעים באוקטובר". הסיפור הזה מסתובב בקרב יודעי ח"ן עוכרי ישראל, ויגיע לציבור יום אחד, רחוק, בעתיד.

לאופן בו צה"ל גרר את הרשות הפלסטינית ללחימה, ולהתנהלות השקרית שאליה כבר התרגלנו, נחשפתי בתור מילואימניק בעמדת שמירה במחנה עופר. אז הוא עוד לא היה בית כלא ומתקן חקירות מרכזי אלא בסיס של אוגדת מילואים. כלומר, מחסנים וסדנאות תיקון, מספר זעום של ג'ובניקים חסרי מזל שמנגבים אבק מהטנקים המאופסנים, יחידת חי"ר שפעלה בכפרים הסמוכים, ראפת וביטוניא, מתקן שב"כ קטן וקצת מילואימניקים שטוחנים שמירות בחלקים הבטוחים יותר של הבסיס. אני הגעתי לשם בתחילת מאי 2001, כשמנגנוני הרשות עוד לא עסקו בלחימה וג'יבריל רג'וב, ראש השב"כ הפלסטיני, התגורר בבית שצפה על הבסיס ונהג לדבר בטלפון עם מקביליו הישראלים. ביתו, אגב, הופגז פחות מחודש מאוחר יותר. המצב בבסיס היה שקט, לא היו שום אירועים מיוחדים בשלושת השבועות שלי שם, ומקריאת יומן האירועים הבנתי שכמעט ולא היו אירועי ירי על הבסיס מאז תחילת העימות.

לילה אחד, בזמן שאני בעמדת השער שמוביל לביטוניא ומשמש רק ליציאה למבצעים, עוצר לידי טנדר של הימ"מ, חולייה יוצאת ממנו דרך השער, הטנדר מחכה לה עד שהיא חוזרת ונוסע לדרכו. למחרת נודע לי שאותה חוליה חיסלה חמישה שוטרים פלסטינים בזמן שישנו במחסום שהוקם על הדרך שאליה נקלעו בטעות שני המילואימניקים שנרצחו בלינץ' הזכור ברמאללה, כדי למנוע הישנות מקרים כאלה. צה"ל הודיע, בהתחלה, שאותם שוטרים היו מעורבים בלחימה, אך כשהתברר שחוסלו חמישה שוטרים אחרים, צה"ל שינה את גרסתו מהיום למחר. מתברר שמאותו המחסום בוצע ירי יומיומי על הבסיס וכשהגיעו מים עד נפש, צה"ל "הגיב". בתור מי שסיכוייו היו טובים לחטוף כדור אילו אכן בוצע ירי כזה, אני יודע שזה קשקוש בלבוש, אבל הציבור הישראלי קיבל את הגרסה החדשה ללא סייג, וממשיך לקבל גם את שאר הגרסאות עד היום.

מאז האירועים ההם, שרון ייצב את המערכת הפוליטית ובנה אותה מחדש כמרכז גדול שמורכב משלוש מפלגות, ושוליים מימין ומשמאל. המיינסטרים, שאותו המרכז הפוליטי מייצג, לקח על עצמו את התפקיד לבנות ולהגדיר מחדש את הגבולות הלגיטימיים של השיח ולייצב את הקולקטיב הישראלי אחרי הזיג-זג הפתאומי שעבר בין תחילת שנות התשעים לאמצע שנות האלפיים. מדובר במיינסטרים ריאקציונרי באופיו, שנסוג בהדרגה לצורות שונות של ניאו-שמרנות (מפא"יניקית, דתית, לאומנית, חינוכית וכיו"ב) בדומה לעידן בוש בארה"ב ובתמיכה,אידיאולוגית וכספית, של מי שעמדו מאחוריו. ראשי הצבא שהובילו על דעת עצמם את הפרדיגמה החדשה, שאול מופז ובוגי יעלון, התברגו מאז בצמרת הפוליטיקה.

כך שאת אירועי 2000 וצפונה, שהגדירו מחדש את החברה הישראלית באופנים מרחיקי לכת, שאותם אנחנו רק מתחילים להרגיש, לאף אחד אין אינטרס לפתוח. ואני חושב שצריך.

הדרת נשים מתפקידים בצה"ל כדי להתאים את הסביבה לדתיים, מעצר נשים ברחבת הכותל באשמת החזקת ספר תורה, מצעדי גאווה בירושלים, צמיחת ארגוני להט"ב וארגונים פמיניסטיים במגזר הדתי והפלסטיני, הדרת נשים ותמונות של נשים מהמרחב הציבורי, קווי תחבורה ציבורית מופרדים, פיטורין של מרצה דתייה עקב השקפות פמיניסטיות, הגברת ההפרדה וסירוב לשמוע שירת נשים בתנועת "בני עקיבא", החמרת קוד ה"צניעות", עד כדי חירפון טוטאלי, במגזרים הדתיים, השלמה עם קוד לבוש "צנוע" ושיח אפולוגטי\מתגונן\תוקפני בנושאי הטרדות מיניות על רקע לאומני במסגרת המאבק המשותף של השמאל והפלסטינים, פתיחת שיח ציבורי בנושא האלימות המינית במגזר הדתי עקב ההאשמות שיוחסו לרב אלון וקיומו של "פורום תקנה", הם רק כמה מהביטויים האחרונים לכך שנושא המגדר מסתמן כמגדיר עיקרי של קווי תיחום פוליטיים. ולדעתי, זה יהיה הנושא שסביבו יתפוצץ המתח החילוני-דתי, ושיהיה מבחן עיקרי למחנה הדמוקרטי בישראל.

הנושא יתפוצץ שם כי להבדיל מנושאי השבת והכשרות במרחב הציבורי, שהגיעו למודוס ויוונדי סביר לכל הצדדים, על נושא המגדר לא יכולה להיות פשרה. האורתודוכסיה היהודית, גם אותם חלקים בה שמכירים בבעייתיות שביחס ההלכה לנשים, לא יכולה אלא לחכות לפתרון שיצמח, יום אחד, מתוך ההלכה. עד אז, ממשיכים לברך "ברוך שלא עשני אישה" ועם תרבות מותגי החומרות והגדרות שמשתלטת על הציבור הדתי, ספק אם אי פעם יופיע רב עם מספיק קוחונס כדי לשחות נגד הזרם. לכן, התנועות היהודיות הלא אורתודוכסיות מניפות את נושא המגדר כדגל במאבקן, המוצלח למדי בשלב מוקדם זה, אל לב המיינסטרים הישראלי. בצבא, מידת ההיענות לתביעות המקצינות והולכות של חיילים דתיים, תקבע אם יהיה לנו צבא שהוא זרוע של המדינה הדמוקרטית, או מיליציה יהודית שעסוקה בנקמה בגויים. מה שקורה בצבא, אגב, קורה לאחר מכן במדינה.

פשרה בנושא המגדר מול הפלסטינים, שיותר מדי שמאלנים עם כוונות טובות שכל כך שקעו במאבק המקומי ששכחו להסתכל על התמונה הגדולה מוכנים לה, תשמוט את הקרקע מכל תביעה לשוויון מגדרי במרחב הציבורי מול החרדים בירושלים, וכשאבן הדומינו הראשונה תיפול בירושלים, האחרונה תיפול על הראש של התל אביבים שהפקירו אותנו כאן.

זניחת נושא המגדר היא רק סימפתום לזניחת המאבק על טיבה של החברה הישראלית בכלל, והתכנסות השמאל הישראלי לחור התחת של עצמו, ומה שקורה בשמאל הוא תמונת מראה של מה שקורה בימין. אחת התובנות שמתגבשות בימין הדתי בשנים האחרונות היא שהפניית הלהט האידיאולוגי לשיגעון לדבר אחד – ההתנחלויות, גרמה להם להזניח את החזון החברתי והמוסרי של הציונות הדתית וכך לאבד כל רלוונטיות מבחינת המיינסטרים הישראלי. גם מה שמכונה "שמאל" שכח מהחזון הכולל שלו ושיקע את עצמו לחלוטין במאבק על עצירת הרחבה פה ומאחז שם. עם כל הכבוד והאהדה למאבקים בבילעין ובשייח ג'ראח, אם הצלחת המאבקים הגדולים ביותר וכמעט היחידים של השמאל, תשיג רק את עצירת גזל הרכוש מכמה מאות פלסטינים וגם זה, אם יושג, יושג באמצעים משפטיים ולא ציבוריים, אפשר להגיד בשקט שהשמאל פשוט לא רלוונטי.

הימין הדתי התעשת ועוסק בהסתערות רבתי על מוקדי הכוח הציבוריים בישראל, אבל השאיפות של השמאל הן בגובה האספלט ברחובות שייח ג'ראח. ואפשר פשוט להגיד שאין שמאל בישראל. מה שיש זה "פוסט-שמאל" שיודע להתגולל מצוין, ובמידה רבה של צדק, על הציונות, המדינה, היהדות, צה"ל וכיוצא באלו ולהרגיש צודק ומכוסה בפרווה לבנה ופלומתית, אבל לא יודע להביא בשורה לשאר הציבור. בהיעדר מערכת ערכים משלו, לא נותר לו אלא לענות "אמן" אחרי כל גחמה פלסטינית, כי להם דווקא יש ערכים משלהם שהפלא ופלא, יכולים להיות בלתי קבילים בעליל גם על אלו מאתנו שמאמינים בשוויון והידברות.

בשנות התשעים, היה מקובל מאוד בשמאל להגיד שאחרי שיהיה שלום, נטפל בכל השאר. השלום נראה קרוב אז, וכולם חשבו שאת הכסף שכבר לא נצטרך לבזבז על ההתנחלויות, פשוט נוציא על קצבאות וחינוך וכך נבנה לנו וילה שבדית בג'ונגל המזרח תיכוני.  מה"שלום" לא נשאר הרבה, הוא הוחלף בכל מני מאבקים על צדק, ולפעמים גרסאות מוזרות של צדק שנולדות ממפגש בין פלסטינים עם אג'נדה לישראלים עם פוסט אג'נדה שנדחקת הצידה בקלות רבה מדי בשם היחסיות התרבותית וההכאה על חטא מצד המדכא. אבל הזנחת המאבק על דמותה של החברה עד שיסתדר הנושא המדיני, נשארה גם נשארה.

מינהלי1: ידידי ועמיתי לזירת התקשורת הבלתי פורמאלית, יוסי גורביץ ואני, החלטנו לפתוח בפרוייקט 300 משותף. שנינו נכתוב לפחות 300 מילים בכל יום במשך חודש ימים.

מינהלי2: לאחרונה התקבלו תרומות לתחזוקת הבלוג והכותב, מודה לתורמים ומאחל להם להספיק לעשות מה שצריך לפני שתיפול עלינו עוד עונת חגים.

האמת, לא התכוונתי להוסיף שמן משלי על מדורת הזוטא האינטרנטית סביב ההטרדות המיניות בהפגנות השמאל, והשתקתן לכאורה. אחרים כתבו טוב ממני עמדות אותן אני מקבל, וגם את ההסתייגויות שיש לי, ואין לי מידע עובדתי לתרום לדיון. מה גם שאני לא אקטיביסט ולא הולך להפגנות בעצמי, למרות שאני רואה אותן בחיוב.

אבל נתקלתי בלא מעט תגובות מטרידות. שמעתי טענות לפיהן אותה סדנה שהציפה את הנושא נערכה לא כהתמודדות עם תופעה של הטרדה מינית מצד פלסטינים דווקא, אלא עם הטרדות מיניות בכלל. אני בעד ויותר מבעד. לאחרונה סיימתי בעצמי הכשרה של המרכז לנפגעות תקיפה מינית למנחי סדנאות כאלו וכל המרבה הרי זה משובח. אה מה מה, מאותו הכיוון נטען שבכל מקום מטרידים ותוקפים מינית (נכון בהחלט), הודגש חלקם של שוטרים בהטרדות, ונאמר שכמעט ולא ידוע על מקרים של הטרדה או תקיפה מצד פלסטינים.

בהנחה שגברים פלסטינים לא מצטיינים בג'נטלמניות מיוחדת ביחס לשאר בני האדם, זה שיש התייחסות חוזרת ונשנית לתקיפות מיניות מצד המשטרה אבל "לא ידוע" על מקרים של תקיפה מינית מצד פלסטינים מצביע אם לא על השתקה, אז לפחות על התעלמות מהבעיה. ומסתבר שאפשר לדבר על שוטרים ומתנחלים כתוקפים ומטרידים, אבל יש אי נוחות להזכיר פלסטינים, ספציפית, כתוקפים ומטרידים. ביחס לפלסטינים, מסתפקים בדיבור כללי שלא עוסק בהם ישירות.

מטרידות אותי תגובות רבות של "פמיניסטיות גאות", שירוצו, לגמרי בצדק, לקשר כל הטרדה מינית בחברה שלנו עם הבנייה חברתית פטריאכלית, מיליטריזם, הדת היהודית, הסיפור הציוני, שלטון התאגידים, קפיטליזם וכל גורם מרושע אחר בסביבה. אבל כשמדובר בפלסטינים, אלימות מינית היא לא תוצר של יחסי כוח פטריאכליים תרבותיים, אלא סתם מקרה פרטי אלימות מינית. צריך להגן על הנפגעות, אבל פה זה נגמר.

אף "פמיניסטית גאה" שכזאת לא הייתה מעיזה לשלוף את טיעון ה"אף אחת לא התלוננה אז מה אתם רוצים" בשום הקשר אחר. שם, היו מדברים על הבנייה חברתית, על חינוך דכאני, על יחס החברה. היו אומרים שהאחריות לא נופלת רק על הנפגעת, אלא גם, או בעיקר, על החברה שצריכה לגרום לנפגעות להרגיש בנוח להתלונן, לתמוך בהן ולעודד אותן לעשות זאת. אבל אם פלסטיני הוא התוקף, פתאום זה "תבואי אלינו ונטפל בזה", שם אין "אנחנו נבוא אליך".

מסתבר שעבור הרבה מהשותפים, ומה שיותר גרוע, שותפות למאבק, לגיטימי לנקוט במסגרתו בעמדה מצמצמת שלא הייתה מתקבלת בהקשרים אחרים. במסגרת המאבק, מותר להתייחס לתקיפה מינית לא בהקשר אישי וקונקרטי אלא באופן אוניברסאלי ו"תיאורטי" (זאת המילה, למרבה הזוועה, בה השתמשה מגיבה שהשתתפה בסדנא המדוברת), דבר שלא היה מתקבל על הדעת בשום סדנא בבית ספר או במקום עבודה. מותר להגיד ש"אנחנו לא יודעים על מקרים כאלה אצלנו" בלי לחטוף קיתונות של לעג ומותר לשבת על התחת ולחכות שהנפגעת תבוא להתלונן, וגם אז להתייחס לזה כאל מקרה מבודד ולא כחלק מתופעה שכרוכה בגורמי עומק אידיאולוגיים ותרבותיים כוחניים.

ומותר גם להגיד שאם אנחנו לא יודעים שום דבר עובדתי, כנראה שזה לא ממש קורה או לפחות שאין סיבה לעסוק בנושא. אנחנו יודעים שזה קורה כי זה קורה בכל מקום, ואנחנו מכירים את דינאמיקת ההשתקה הרגילה שהמשפט הזה הוא חלק ממנה. לא צריך לאיים על נפגעת כדי להשתיק, מספיק לסרב להתייחס לנושא שלא במסגרת תלונה קונקרטית ולהתגולל על כל מי שמציף אות הנושא "בחוץ" כדי להוציא לנפגעות כל חשק לדבר על זה. ואני חושב שכל אחר מאיתנו, אפילו אני שלא ממש מתערבב בברנז'ה, נתקל לא אחת בהטרדות מיניות, ובהתייחסויות שהופכת את המרחב ללא מוגן ולכן מהוות השתקה. אצל דתיים זה "מה יגידו עליה", אצל שמאלנים זה "הבדלים תרבותיים". בשורה התחתונה, אותו דבר בדיוק.

לא רוצה להכליל, אבל נתקלתי ביומיים האחרונים ברשת במספיק תגובות שאמרו בדיוק את הדברים הנ"ל כדי להבין שמשהו רקוב בממלכת הסולידריות. לא יותר רקוב מכל מקום אחר אולי, אבל מהם אני מצפה ליותר מאחרים. ונא לא להגיד לי "תבוא להפגנות ותשנה מבפנים". לא הייתם מקבלים טיעון כזה ממג"ב או מאף אחד אחר.

הדבר שאיתו צריך להתמודד זה לא מקרה זה או אחר של תלונה על הטרדה שהושתקה או נותרה ללא מענה, אלא עם זה שמול המדוכאים והמסכנים, שמאלנים לא מעזים לנקוט את אותה עמדה אקטיביסטית ולא מוכנים ליישם את אותו שיח ביקורתי כמו מול הממסדים שנגדם הם נאבקים. היות שכאן לא מדובר על מאבק פנים ישראלי אלא במאבק משותף, גם אי אפשר להגיד שאנחנו מתעסקים במה שקורה אצלנו ולא אצל אחרים.

אז לא שיש כאן איזה איומים או לחץ מכוון כדי להשתיק נפגעות (אני מקווה, ומניח שאין עד שיוכח אחרת), אלא שמול הפלסטינים, לא מחפשים את המקסימום אלא יוצאים ידי חובה עם המינימום. אני רואה כאן את אותו חוסר המוכנות להתמודד ואת אותם התירוצים שאני שומע בכל מקום אחר, והיות שאף אחד בברנז'ה האקטיביסטית לא מסתפק בעמדה פאסיבית, מתרצת ומינימליסטית שכזאת בנושא הכיבוש, כן, מעמד האישה אכן נדרש לפנות מקום לטובת המאבק בכיבוש, ואסור שיהיה כך.

ובכן, גם אני מצאתי את עצמי על מטס השוטים לארץ ההתנחלויות. צפויה דרך מלאה מהמורות, תכינו את שקיות ההקאה, הטמפרטורה בת"א 30 מעלות בצל וצפויה להתחמם ותודה שטסתם "שלום עכשיו". אפשר להגיד את אותו הדבר גם על הטיסה. אני הגעתי לשם על תקן בלוגר (לצד יוסי גורביץ, אסתי סגל וחנה בית הלחמי, אנשים שתענוג לפגוש), אופנה אמריקאית של הכרה בקיומינו שמיובאת עכשיו, לשמחתי דווקא, לארץ. אבל חבר'ה, תהיו אמריקאים עד הסוף.

"שלום עכשיו" עשתה מסלול מוזר למדי ממכתב קצינים לתנועה עם נוכחות לא מבוטלת בשטח, ומשם למשרד לובי ויחסי ציבור שעניינו אחד, לעצור או להגביל את ההתנחלות. אני, מה אני מבין בלובינג, אבל אם כבר משלמים איזה גזיליון על מטוס שלם מלא במי ומי, תשכרו גם חדר, תעשו תדריך קצר, תחלקו אוגדן מידע מסודר ומפורט, תשקו את האנשים קפה ועוגה ותנו להם לעשות מינגלינג. אם כבר צריך להפיק קרקס מעופף בשביל לקבל אייטם בתקשורת (עם סיור אוטובוסים רגיל זה לא היה קורה), לפחות תוציאו ממנו מקסימום קילומטראז'. אפרופו תקשורת, אחרי שעה במטוס עמוס עיתונאים, הפסקתי סופית להבין על מה לעזאזל משלמים להם.

בטיסות שכאלה, מסתבר, כל אחד רואה את מה שהוא רוצה לראות, דבר שהיה מעורר בי מחשבות נוגות על היכולת המוגבלת של מידע להשפיע על עמדות, והקלות שבה זה עובד הפוך, אם לא הייתי עסוק מדי בלנסות להבין מה אני רואה. ממשלות ישראל מטיסות אורחים מחו"ל כדי להראות להם את "המותניים הצרות" של ישראל מאז שנות הקוקוס, זאת אטרקציית אח"מים מרכזית. מתנחלים מטיסים פסיכים נוצרים עשירים כדי להראות להם את איומי ההתפשטות הפלסטינית, גדעון לוי טען לא אחת שמספיק לטוס מעל יהודה ושומרון כדי לראות עד כמה ההתנחלויות בטלות בשישים לעומת המרחב הפלסטיני ויריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו" הטיס אותנו כדי להראות את ההיפך, שאם לא נשכיל לעצור עכשיו, ברגע זה, נגיע לנקודת האל-חזור, ותהייה לנו מדינה דו לאומית.

אני ראיתי מרחב בגודל של חווה טקסאנית בינונית, ארץ אחת שכל חלוקה בה, גם אם תצליח, תהייה מוזרה ומלאכותית, שהדבר הבולט ביותר בה הוא תוואי גדר ההפרדה, התנחלויות וכפרים פלסטינים מצטופפים מעורבבים על גב ההר, מדבר ריק למדי בואכה בקעת הירדן וגוש עירוני אחד רצוף מבית אל וראוואבי העתידית בצפון דרך רמאללה, ירושלים שנופחה לה יחדיו כמו פרה עם מנת יתר של הורמון גדילה ועד לבית לחם בדרום, שלא נראתה מהמטוס אבל הייתה שם בפעם האחרונה שבדקתי. כל זה במרחק יריקה מגוש דן. להגיד לכם שהבנתי מזה האם אנחנו ממש על סף נקודת האל-חזור, לפניה או אחריה, אני לא יכול. אז שאלתי את יריב אופנהיימר.

"איך, בעצם, אתה יודע שאנחנו על סף נקודת האל-חזור ולא, נניח, אחריה?" הוא ענה שהוא לא יודע. אבל ציידי התנחלויות משופשפים מרגישים כך, ובכל מקרה, המצב לא ישתפר עם המשך הבנייה והאכלוס. לפי הנתונים, דיור לכמה עשרות אלפים טובים יופיע זמן קצר אחרי תום ההקפאה, וההמשך ידוע. מה שקשה עכשיו, יהיה קשה יותר אחר כך, ואם זה אפשרי עכשיו, יום אחד זה לא יהיה אפשרי. "אבל האם יש קריטריון?", המשכתי להטריד, מה צריך לקרות כדי שתגלו שוואלה, הגענו לנקודת האל-חזור ואנחנו בדרך להיות מדינה תואמת לבנון, מסגרת רופפת לכמה וכמה שבטים שמתעסקים בלהתכסח אחד עם השני וליצור קואליציות משונות לסירוגין. אופנהיימר ענה שאין לו קריטריון כזה. אני חושב שאולי צריך אחד.

השיח הפוליטי שלנו עדיין מחולק לפי הקווים של שנות השמונים. ה"אולד בויז", שרידי התנועות הגדולות של אז, דינוזאורים כמו "שלום עכשיו" שהפך למשרד יחסי ציבור ומועצת יש"ע שצועדת באותה הדרך עדיין מאיישים את הצמרת ומכתיבים את הטרמינולוגיה, "שלום" מכאן ו"הסיפור של כל יהודי" משם. בינתיים, מתחת למכ"ם של התקשורת הממסדית, צומח דור צעיר מכל המגזרים והקצוות הפוליטיים עם שלל רעיונות מעורפלים (בשלב זה) שהולך, כך אני צופה, להפוך את השיח הפוליטי על פיו בשנים הקרובות.

ויפה שעה אחת קודם, כי הטרמינולוגיה של שנות שמונים ותחילת התשעים כבר לא יכולה לתאר את המציאות. אם יהיה אפשר להגיע לפיתרון של שתי מדינות, אני בעד פינוי התנחלויות בשביל זה. אבל אי אפשר לדבר על פינוי התנחלויות בדיוק כמו שדיברו על זה כשמספר המתנחלים היה קטן בחצי, לפני שהייתה התנתקות, כשהחמאס נתמך ע"י ישראל ו"שלום עכשיו" היו אופוזיציה לוחמת. אם אנחנו אכן ברגע האחרון, צריך לדבר על הנושא במונחים קצת פחות מופשטים.

למשל, האם באמת המתנחלים ייקחו את הפיצויים, יעברו לגור בגוש דן ויצפו באח הגדול? או שמא הפינוי ישחרר את הלהט המהפכני שהיינו פטורים ממנו במידה רבה כל זמן שהוא הופנה כמעט בלעדית ליישוב הארץ, ואז הם יסתערו להתנחל בגליל, בנגב, בלוד, רמלה ועכו כדי לייהד את מדינת הקו הירוק לשיטתם ולא לשיטתנו? האם באמת נסיגה מהשטחים תיצור כאן מדינה יהודית דמוקרטית חילונית ומערבית או שמדינת יהודה תעבור מהחצר האחורית לאמצע הסלון? דוגרי, לא יודע. אבל זה מסוג הדברים שצריך להתייחס אליהם, ולו רק כדי לנער את האבק מהמוח ולהפסיק לדבר על אוטומט.

בינתיים, גם אם המתנחלים יגיעו לאותו חצי מיליון מיתולוגי שהם מנסים להנדס כבר שלושים שנה, הם ימשיכו להגיד שאין בכך די, ו"שלום עכשיו" ימשיכו להגיד שאפשר וצריך לפנות אותם, אנחנו נהיה תמיד "רגע לפני נקודת האל-חזור" ומטס השוטים שנקרא מדינת ישראל ימשיך במסלול ההתרסקות הנוכחי עד שלפלסטינים יימאס והם יודיעו שהם מושכים את התביעה למדינה עצמאות ודורשים, במקום זאת, אזרחות ישראלית. כרגיל, אנחנו לא מסוגלים להחליט מה אנחנו רוצים, ממשיכים לחיות באשליה שאנחנו בשליטה, ואם לא נוציא את הראש מהמקום בו השמש לא זורחת וניקח יוזמה, נקודת האל-חזור תגיע ברגע שהפלסטינים יחליטו שזמנה הגיע.

נ.ב: מזכיר לכם, סיור ספונטאני בטירוף הירושלמי בהדרכתי ביום חמישי. פרטים בפוסט הקודם.

"מצבנו עכשיו בירושלים לגמרי אחר, ואולי גורלנו הפוליטי ועתידינו הקרוב היה משתנה ביסודו אילו הבינונו והעזנו לחלק את ירושלים. לאסוננו גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה הנבובה המטומטמת, על היצירה הממלכתית המפרה… ירושלים יהודית, משוחררת מהשותפות החומסת והסריסית של האפנדי הערבי והפקיד האנגלי, מנותקת מהעיר העתיקה שאין לה תקנה אלא בהיהפכה למוזיאון תרבותי רוחני דתי של כל הדתות ופטירה מהשכונות הערביות שבולעות את חילנו, הייתה מדרבנת את כישרון היצירה שלנו, מרכזת הוננו ואוננו. אולם גברה המליצה הבטלנית."

דויד בן גוריון, 1937.

הרבה ביוב זרם בנחל שורק מאז כתב בן גוריון את המילים האלו, הוא הספיק לשנות את דעתו מאז יותר מפעם אחת, וגם הבריטים כבר לא בסביבה. דבר שכירושלמי, די מצער אותי. הם היו האחרונים שהתייחסו לעיר הזאת בכבוד. אבל גם היום, יש לא מעט אמת בדברים. ירושלים היא ההתגלמות המרוכזת והמזוקקת של כל מה שדפוק במדינה הזאת, ושל כל הבעיות בארץ הזאת. זה כל כך מובהק, שאפשר כמעט להאמין למיסטיקנים היהודים והמוסלמים כשהם אומרים שכשיהיה בסדר כאן, יהיה בסדר בכל הארץ.

סבב השיחות הנוכחי עם הפלסטינים הוא סתם אחיזת עיניים לדעתי. אני גם לא בטוח שרעיון שתי המדינות עצמו אינו אחיזת עיניים. לא בטוח שהוא אפשרי עוד, ודאי שהוא לא ייתן את מה שתומכיו המושבעים מצפים ממנו, "שלום" למשל. היום כבר ברור שהתחייבות לשלום ממישהו שאתה מחזיק על הרצפה ודורך לו על הראש, בתמורה לזה שתניח לו לקום, היא דבר שאי אפשר לסמוך עליו. ברור באותה המידה שאי אפשר להמשיך לעמוד שם ולדרוך לפלסטינים על הראש לנצח, כי יש דברים לעשות ומקומות להיות בהם.

אבל אם ישראל תרצה לתת צ'אנס אחד אחרון ורציני לפיתרון שתי המדינות, דבר שאני רואה כרצוי כי גם אם פתרונות מדינה אחת למיניהם הם יותר נכונים וצודקים מהרבה בחינות, אני לא חושב שאנחנו או הפלסטינים מסוגלים להתמודד עם האתגר, יש שני דברים שצריך להתחיל בהם. הקפאת בנייה בהתנחלויות ותחילת קיפול שלהן ביוזמתנו ומתוקף האינטרס שלנו להשיג את המטרה, ולשים את ירושלים על שולחן המו"מ בהתחלה, לא בסוף.

כל סבבי השיחות נפלו על נושא ירושלים. ליתר דיוק, הר הבית. להבדיל מעניין "זכות השיבה", הר הבית מסתמן כנושא לא פתיר בעליל. על חלוקת העיר בין שכונות יהודיות ופלסטיניות כבר אין ויכוח אמיתי, אבל כל זמן שבחלוקה בלבד עסקינן, אף צד לא מוכן להשאיר את הר הבית תחת ריבונות הצד השני. גם רעיונות נוסח ריבונות פלסטינית על פני השטח וישראלית מתחת לאדמה (כן, מה שאתם שומעים) נדחו ע"י הפלסטינים.

בלי חראם אל שריף, פלסטין היא עוד מחוז ערבי נידח, לא משהו שהיה מצדיק לאומיות פלסטינית. מה שנותן תוקף ומשמעות לזהות הפלסטינית כעם ולאום, שהתגבשה רק במאה האחרונה, זה תפקידם כ"שומר המקומות הקדושים". זה לא מחייב, בהכרח, ריבונות פלסטינית על ההר, אבל זה בטוח לא יכול להתקיים תחת ריבונות ישראלית.

מהצד השני יש אותנו, פליטים שהתנתקו מהשבטים היהודיים שמפוזרים בעולם והקימו שבט יהודי חדש שעוד לא החליט אם לקרוא לעצמו דת, לאום, קבוצה אתנית או כל שילוב בלתי אפשרי שלהם. אנחנו צריכים את הר הבית כי זה מה שנותן תוקף ומשמעות ליומרה המשיחית של השבט שלנו להיות ההתגלמות היחידה של כל היהודים בעולם על כל צורותיהם ובכל התקופות. פרשנות כזאת של לאומיות יהודית בארץ ישראל, לא יכולה להסתדר בלי ריבונות על ההר.

אבל היו לנו זמנים שפויים יותר. לא בגלל שהיינו שפויים יותר אלא בגלל שהשתן עוד לא עלה לנו לראש ולא החשבנו את עצמנו כחזקים מספיק כדי להיות מנותקים מהמציאות. היות שאף אחד, ובטח לא אנחנו, לא חזק מספיק בשביל להתעלם מהמציאות, שווה לתת לעצמנו שתי סטירות וללמוד מציונים מהסוג השפוי יותר שהסתובבו כאן פעם.

עד להקמת המדינה, התנועה הציונית הבינה, השלימה, ולעיתים קרובות ראתה בחיוב ויתור על ירושלים. לא חלוקה, ויתור בכלל. מפת ההתיישבות הציונית העדיפה מקומות אחרים וכמעט לא התקרבה לירושלים בכל תקופת "המדינה שבדרך". והאקט הראשון בסיפור המיתולוגי הציוני הוא יציאה אל מחוץ לחומות העיר, לא התבססות בהן. כמו היום, הציונים ראו והעריכו את ירושלים כסמל, אבל רבים מהם הסתייגו קשות מכל ניסיון לאחד בין ירושלים הסמלית של מעלה לירושלים האמיתית של מטה. לא סתם אמר משה דיין לפני כיבוש העיר העתיקה "בשביל מה אנחנו צריכים את הוותיקן הזה".

ירושלים נתפסה כהתגלמות כל מה שהציונות ניסתה לברוח ממנו. גטו יהודי דתי מסתגר ומנוון, חי על נדבות מחו"ל ונותר מאחור כששאר האנושות מתקדמת בלעדיו. מאז שהחלטנו להפוך את ירושלים ממרכז סמלי, תרבותי ורוחני למרכז מדיני, המדינה עצמה הופכת להיות דומה באופן חשוד לירושלים כפי שהצטיירה בעיני הציונות המוקדמת.

זה לא אומר שירושלים לא הייתה חשובה להם, היא פשוט הייתה דבר יהודי יותר מאשר דבר ציוני. אז, עוד היה מדובר בדברים שאינם זהים. המדינה, לפחות לפי המסורת של הרצל, לא הייתה "מדינה יהודית" אלא "מדינת היהודים". לפי "אלטנוילנד", היהודים הם אלה שיקימו אותה כצורך מעשי וביטוי של הלקחים ההיסטוריים שלהם ויחיו בה יחד עם לא יהודים שנמצאים או רוצים להצטרף. אבל היא בעצמה, תהיה מדינה אזרחית דמוקרטית פשוטה. הלקח מההיסטוריה היהודית, לפי הרצל, לא היה להקים עוד מדינה אתנו-דתית שונאת מיעוטים כמו אלו שאותן הוא הציע ליהודים לעזוב, אלא להציב להן אלטרנטיבה.

בתרגום למציאות של היום, מדובר במדינה שהצביון היהודי שלה הוא נגזרת של רוב יהודי קיים, עברית כשפה רשמית עיקרית, מיקומה, פלוס מינוס, במולדת העתיקה וייצוג להקשר היהודי של הקמתה בסמלים. שום רבנות ראשית, שום ייהוד הגליל\נגב\ירושלים, שום אתחלתא גאולה, שום אפליה של לא יהודים באדמה ותקציבים ושום טיסות של חיל האוויר מעל אושוויץ. כאמור, לא בדיוק נקי מבעיות, אבל על מדינה כזאת, אני חותם בשתי ידיים.

בשביל זה, לא מספיק לקבוע גבול. צריך גם לרדת מהרעיון של ירושלים כביטוי העליון למדינה היהודית, ולחזור לירושלים כמוקד היסטורי ותרבותי של הקבוצה שמקרינה את זהותה, אם כי לא באופן בלעדי, על המרחב הציבורי של המדינה. ואחרי שישימו את ירושלים על שולחן המשא ומתן ישר בהתחלה (אם זה ייפתר, כל השאר יהיה קל), שווה לשקול מחדש את בינאום העיר.

זה היה הקונצנזוס הבינ"ל עד שנות השמונים, הציונות ראתה בזה דבר עדיף על ריבונות ערבית, וגם לגורמים ערביים ואסלאמיים רבים יש מה להרוויח מזה. לכל אלו שמדברים על דרישת ויתורים והפלסטינים, עזבו אתכם מאריאל, הנה משהו ששווה לדרוש. ותרו על ריבונות בירושלים, וכך נעשה גם אנחנו. העיר הזאת חשובה מכדי להיות בירה לשתי רפובליקות בננות מזרח תיכוניות. אדמת האגן הקדוש תעבור לריבונות העולם, לריבונות של אף אחד או לריבונות החבר הדמיוני, ישראל ופלסטין ייקחו על עצמם את תפקיד שומרי המקומות הקדושים, בשיתוף נציגות של שלושת הדתות שישמחו לבחוש בקלחת.

הפלסטינים יוכלו לשחק אותה שומרי המקומות הקדושים לאסלאם (ואולי גם לנצרות) ולהפוך את זה לחלק מהאתוס הפלסטיני. אם זה לא יהיה מספיק טוב בשבילם, שינסו לשכנע את העולם המוסלמי שריבונות פלסטינית טובה יותר מריבונות אללה בלי סכנת הריבונות הישראלית לנפנף בה. יהיה מעניין להסתכל.

אנחנו נוכל להיות בראש שקט שומרי המקומות הקדושים עבור היהודים באשר הם ולהרגיש מה זה מחוברים ליהדות. נוכל להגיד שירושלים היא הבירה של כל היהודים בעולם בלי שזה ידפוק את הדמוקרטיה ונוכל להיגמל מהמגלומניה המשיחית להחזיר את היומרות של המדינה הזאת בכל הנוגע ליהדות וליהודים למקום צנוע וראוי יותר. נוכל להפסיק, כמו שאמר בן גוריון, להשקיע את האנרגיה והמשאבים של המדינה הזאת ב"מליצה פטריוטית עקרה, נבובה ומטומטמת" של "ייהוד העיר" ו"בירת ישראל המאוחדת לנצח נצחים", ולהעביר את ההשקעה למקומות טובים יותר. נכון. לא הרעיון הכי מעובד בעולם, אבל איך אומר ז'וז'ו חלסטרה: תחשבו על זה.

נ.ב: ואם אתם באמת רוצים לעשות לי ת'יום, תהפכו את תל אביב לבירת ישראל ותעיפו את כל הפרזיטים הממשלתיים, ספיחיהם, אורחיהם והמאבטחים שלהם מהעיר שלי. וקחו גם את ניר ברקת על הדרך.

עוד שבוע דפוק למערכת המשפט הישראלית. והפעם קיבלנו את שלושת התחלואים הראשיים אחד אחרי השני. בתפריט: הרשעה מפוקפקת למנה ראשונה, עסקת טיעון נכלולית למנה העיקרית והרחבת הביטחוניזם השיפוטי לתחום האזרחי לקינוח.

רומן זדורוב הורשע, כצפוי, ברצח תאיר ראדה על סמך הודאה בלבד. בלי הסכין שבה בוצע הרצח, בלי הבגדים שנלבשו בזמן הרצח ובלי ראיות פורנזיות מינימליות. רק הודאה שחולצה ע"י המשטרה, בעזרת מדובב, בזמן משבר תדמיתי שדרש תיקון עקב בריחתו של האנס בני סלע, ותוך זניחה מהירה של כיווני חקירה אחרים. אולי זדורוב הוא אכן הרוצח, אבל קשה להגיד שיש כאן הוכחה מעל לכל ספק סביר. היות שאנחנו יודעים שחפים מפשע הודו ושיחזרו לא פעם ולא פעמיים, הגיע זמן לקבוע שאין להרשיע על סמך "מלכת הראיות" בלבד, בלי ראיות פורנזיות חד משמעיות, או לפחות מצטברות. בתיק הזה, הייתה רק אחת (טביעת נעל), וגם היא לא נקייה מספק.

הפרקליטות, שמעדיפה להשיג הרשעות ללא משפט ושתרבות עסקאות הטיעון בה כבר מזמן יצאה מכלל שליטה, ניפחה את האישומים נגד ענת קם כדי שיהיה לה על מה להתמקח. אומרים שזה טריק מקובל. האישומים שמתאימים לקם הם איסוף, החזקה ומסירה של חומר סודי. זה מה שהיא עשתה ועל זה היא הייתה צריכה להישפט. אבל הפרקליטות הוסיפה את סעיפי ה-"ריגול חמור" ו"כוונה לפגוע בביטחון המדינה". ספק אם הסעיפים הנ"ל היו עוברים בבית משפט, אם כי, יש למערכת הביטחון כמה שופטי מחמד שעובדים אתם קבוע, כמו ורד אורנשטיין מפתח תקווה, ואני לא אתפלא אם זה היה האיום שהביא את קם להסכים לעסקה.

לא היה כאן מעשה ריגול, לא הייתה סכנה לביטחון המדינה, והייתי רוצה לראות איך היו מוכיחים שמסירת חומר לעיתונאי שפרסם אותו באישור הצנזורה מהווה "כוונה לפגוע בביטחון המדינה". אלא אם כן עשיית בושות וחשיפת אי סדרים בצה"ל כבר נחשב כאן לפגיעה בביטחון המדינה. תישארו לסעיף השלישי, אולי כבר לא תחשבו שזה כל כך מופרך.

כמה עיתונאים בכירים סיפרו שגם עליהם איימו בזמנו בסעיפים הנ"ל לאחר שפרסמו חומר סודי שהודלף אליהם. אני זוכר במיוחד את דן מרגלית מתפתל מול המצלמות ומנסה למצוא הסבר מגומגם למה בלאו והמקור שלו ראויים לסעיפים אלו, והוא לא. מה שיצא לו היה שהוא קיבל מסמכים בודדים, ולא 2000 מסמכים.

ובכן, מרגלית. בתקופה שאתה היית עיתונאי אמיתי, היו שולפים מסמך מארון תיוק, מצלמים אותו על פאקינג מיקרופילם ומעבירים אותו לעיתונאי בסמטה חשוכה. אולי אפילו מוסרים אותו להעתקה על קלף בידי נזירים בסקריפטוריום בטוסקנה, בהנחה שיש קורלציה בין הזמן שעבר מאז, למרחק שדן מרגלית עשה מעיתונות אמיתית למה שזה לא יהיה שהוא עושה היום. היום יש דבר שקוראים לו "מחשב" שבו לוחצים על "עכבר" ומורידים במכה תיקייה עם כמה אלפי מסמכים. וכל הקייס, וכל ההייפ התקשורתי, עומדים אך ורק על זה שקם הורידה את כל התיקייה במקום לפתוח אלפי קבצים ולקרוא אותם מתחת לאף של הגנרל. מצד שני, ממה שהפרשה חשפה על סידורי הביטחון שם, היא יכולה הייתה לעשות, באותה מידה, גם את זה..

בכל אופן, אחרי שנופח לממדי מדע בדיוני, הפרקליטות הואילה בטובה "להסכים" לאותם אישומים שצריכים היו להיות במקור, אבל הפעם, עם הרשעה בטוחה וצ'ופר קטן בצד לכל מי שאוהב להציג את כישלונותיו כמעשה ידיו של התמנון הסמולני. דבר שהפך לאחרונה לספורט לאומי ממש.

זוכרים את הטריק הבא? איזה עציר שמואשם בעבירה ביטחונית מגיע לבית המשפט ומגלה שהוא לא ממש יודע במה מאשימים אותו, ומהן הראיות. השופט נפגש בשו-שו עם התביעה, שמציגה לו מסמכים סודיים שבלי חקירה צולבת מצד ההגנה יכולים באותה מידה להיות משהו שפקידה פלוגתית הקלידה בוורד במיוחד בשביל המשפט בהוראת מפקדה, פשוט אין דרך לדעת. השופט, נפוח מגאווה על שהותרה לו הצצה לקודש הקודשים (לא סתם משמיץ, לחישת מידע סודי וסיורי אח"מ במתקנים חסויים הם דרך בדוקה של מערכת הביטחון "לשמן" פוליטיקאים ואנשי תקשורת. זה אשכרה עובד) פוסק, כמובן, לטובת התביעה.

פרקליטות מחוז ת"א ראתה כי טוב, לקחה את הביטחוניזם השיפוטי לבקו"ם ושלחה אותו משם לקריירה אזרחית. "עמותת יפו לזכויות אדם" דרשה לקבל מהמדינה מידע בנוגע לנכסי הוואקף האסלאמי שבאחריות האפוטרופוס לנכסי נפקדים. יענו, הגוף שמטפל בחלוקת השלל של הפלסטינים שברחו, גורשו, עזבו או סתם נמצאו מחוץ לכפר במפקד האוכלוסין הראשון שאחרי מלחמת 48. פרקליטות ת"א (צמד מילים שיעלה בדעתו של הישראלי הממוצע קן רוחש סמולנים) טענה שאין לשחרר את המידע משום שהוא "יפגע ביחסי החוץ של ישראל".

היות שהעתירה היא נגד האפוטרופוס ומשרד האוצר, שבקושי מסתדרים עם ענייני הפנים שבאחריותם, טרחה ההגנה והצעידה לבית המשפט את יעקב הדס, סמנכ"ל לענייני המזרח התיכון במשרד החוץ ומקורב לליברמן. כך, לפחות אני מנחש, בהתחשב בעובדה שליברמן, אחרי שדרש מנתניהו להכניס נציג מטעמו למו"מ עם הפלסטינים, בחר בהדס כנציגו. אז איש אמונו של ליברמן צועד לבית המשפט שאמור לפסוק בעתירה שהגישו ערבים, יושב בשו-שו עם השופט ללא נוכחות העותרים, מראה לו קצת ניירת שלעולם לא נדע מהי ומסביר לו למה להיענות לעתירה לגיטימית לגמרי בנוגע לחופש מידע על נכסים ציבוריים זה רע לישראל.

השופט פסק לטובת המדינה, ובכך קבע, למעשה, שהמדינה יכולה למנוע מידע מאזרח מתי שבא לה, כל זמן שתשחק את המשחק. ועכשיו, אפילו לא צריך לנופף במילת הקסם "ביטחון". "יחסי חוץ" עושים את העבודה. טוב באותה המידה. אני מהמר שבקרוב נראה גם איך דורסים את הזכות הבסיסית למשפט הוגן בנימוק של "סכנה לפגיעה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". האמת? מוכן להתערב על כסף, המצב קשה ומתאים לי לעשות ג'ובה. האגודה לזכויות האזרח אומרת שזה ממש לא הפעם הראשונה, והשופט אומר שזה נראה לו בסדר "לאור מעמדה הנורמטיבי של זכות הציבור לדעת", שכנראה לא גבוה במיוחד.

טוב, תגידו לי האם משהו מכל זה מצלצל לכם מוכר:

ארגון של איש אחד, שבראשו מישהו שהחל את דרכו כפעיל נגד ההתנתקות, מקבל ימבה כסף ממקורות שמעדיפים להישאר עלומים ופוצח בקמפיין בוטה שהשקפת העולם שמאחוריו נמצאת עמוק בימין המשיחי, אבל מנוסח בשפה חילונית פשוטה שמתחנפת למיינסטרים, ועוסק בלעדית בהתקפה על ארגוני שמאל.

כן. עוד אחד צץ.

תזכורת קלה למי שעוד לא מעורה בשיטה: כישלון המאבק נגד ההתנתקות שלח את המנהיגים והפעילים המרכזיים של הימין המשיחי לעשות חושבים. הם ראו שהתיישבות, קדושת האדמה ואתחלתא גאולה לא מדברים לאף אחד מחוץ למגזר, והם בעצמם לא עוברים מסך. לא עבר להם בראש לבדוק מה הם עשו שבגללו העם לא איתם, כי עם ישראל הוא "יסוד כיסא ה' בעולם". היהודים נולדו כשהם אתם, רק שלא תמיד הם מודעים לכך. אבל לא כולם…

יש גם יסוד של טומאה בעם, זיהום רוחני בגוף הלאומי. המונח המיסטי הוא "ערב רב", בד"כ מתייחסים אליו בתור "סמולנים", או לאחרונה, "שלושת האחוזים". אלו האנשים ששייכותם לעם היא רק מסיכה ערמומית, הם משרתים את האויב ומנסים להחליש את "התודעה" של העם באמצעות ייבוא רעיונות "של גויים" מבחוץ (דמוקרטיה והומניזם למשל). הרעיונות הזרים מיובאים כדי לשחוק את ייחודו של העם כעם נבחר שמתבדל מהגויים, וכך להפוך את מדינתו לסתם מדינה (שם קוד: "מדינת כל אזרחיה") ולא כלי שרת בידי החבר הדמיוני להביא באמצעותה את המשיח, כפי שהיא צריכה להיות.

האסטרטגיה שהתגבשה הולכת כך: הארגונים והאידיאולוגיה של הימין המשיחי יישארו "מאחורי הקלעים", ו"על הבמה" יוצבו פעילים צעירים ומבטיחים שיכחישו אליהם כל קשר, אבל יטופחו וימומנו על ידם. המסר יועבר בז'רגון חילוני, הם ינכסו לעצמם סמלים ומוקדי הזדהות מרכזיים כמו צה"ל ו"ציונות", הם כמעט לא ידברו על מה שהם מאמינים ורוצים, אלא יטרטרו לנו על השמאלנים שמנסים להשמיד את המדינה.

כדי שזה ייראה כמו גל עממי ספונטני ולא עוד קמפיין של הכתומים, כל מני ארגונים קיקיוניים יקפצו בזה אחר זה עם גרסאות שונות לאותם קמפיינים. עיתונאים יתנו להם  רוח גבית ופוליטיקאים יסתייגו מהשיטות, אבל יישמו את המדיניות. מה יקרה אחרי שהשמאלנים האלה יושתקו ויודרו מהשיח הציבורי? שום דבר מיוחד. לא בגללם ממשלות ימין עושות דברים כמו ההתנתקות והקפאת הבניה. והרעיון שלהם, ארץ ישראל השלמה שבה היהודים הם אזרחים וכל השאר תושבים ללא זכות הצבעה (שבו תומכים גם המתונים בינהם) הוא לא ישים בעליל. אבל זה לא ימנע מהם לנסות.

ארגון האיש אחד החדש הוקם ע"י אריה ארבוס, שהניף את שלט התמיכה בסרבנות בטקס השבעת גדוד נחשון, הועף מהצבא וקיבל עשרים אלף שקלים מטעם "המטה העולמי להצלת העם והארץ" (שאותם תרם לישיבת חומש, שגם עליה יש מה לספר בהזדמנות). כצפוי, הסרבנות היא נושא שהוא "מעדיף שלא להרחיב עליו את הדיבור, מאחר שהוא מבין שנושא הסרבנות רגיש והוא מעוניין להגיע לקהל יותר רחב".

הקמפיין הוא גרסה שלישית לשני קמפיינים קודמים של "אם תרצו", הראשון והמוצלח מבין ארגוני קדמת הבמה הנ"ל: ההפגנות בהן הם "הגנו על צה"ל" מהשמאלנים בנעלין, והקמפיין נגד מי שדורש לחקור או לתבוע את צה"ל בסביבות יום הזיכרון האחרון.

שימו לב שלכל קמפיין, יש עוד וריאציה של מישהו אחר. אחרי הקמפיין הידוע של "אם תרצו" נגד הקרן החדשה, הופיע יש מאין ארגון של איש אחד שהעלה גם הוא, בעזרת תורמים חבויים קמפיין נגד הקרן, קמפיין הגז הערבי הכושל. הקשרים הוכחשו, ואז התברר שאותו יועץ אסטרטגי עומד מאחורי שניהם. "המכון לאסטרטגיה ציונית" תקף את האקדמיה על שמאלניותה המופלגת באותו שבוע כמו "אם תרצו". הקשר הוכחש, ואז התברר שהבוסים של "אם תרצו" החלו את דרכם בקורס המנהיגות של המכון.

המכון הוא אחד מארגוני מאחורי הקלעים של "אם תרצו", "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל" נחשד כארגון מאחורי הקלעים של "הפורום למען ארץ ישראל" (לא מתוחכם במיוחד, מה?) אבל הקשר לא הוברר. אז אם נזרום עם השיטה ונניח שגם כאן יש ארגון מאחורי הקלעים, וכנראה יש  כי הכסף מגיע מאיפה שהוא, אז הניחוש שלי, וזה רק ניחוש כרגע, שמדובר באותו "מטה עולמי להצלת הם והארץ".

הארגון הזה עשה בליפ על המכ"ם של הציבור החילוני עם הקמפיין ההזוי שטען, בזמנו, שחקירות נגד שחיתות, התרסקות קריירות פוליטיות ובעיות בריאות הן דרכה של ארץ ישראל להיפרע ממי שהשתתף בהתנתקות. אבל למרות שמדובר בארגון מטורלל למדי שמפלרטט עם כהניזם, ומוחזק ע"י הפלג המשיחי הקיצוני של חב"ד, מדובר בארגון חזק ועשיר שהוקם כדי להיאבק בתכנית ההתנתקות, תפס בה תפקיד מרכזי מאוד, והוא ממובילי המיינסטרימינג של עמדות הכתומים היום.

ראש המטה בארץ הוא הרב דב וולפא, אחד המסוכנים והמופרעים שברבנים החרד"לים, ושייך לצד הכהניסטי של הסקאלה. הוא גם אחד התומכים בספר "תורת המלך" שכזכור, טוען שמלחמה היא בין קולקטיבים ולכן מתיר לכל יהודי להרוג, על דעת עצמו, כל גוי מעם האויב אם הוא חושב שהא עלול, איכשהו, לסכן איזה יהודי. ישירות או בעקיפין, בהווה או בעתיד הרחוק. הספר מתיר לרצוח תינוקות, חסידי אומות עולם וסתם אזרחים חפים מפשע, וגם מי שתומך במלחמה נגד היהודים במחשבה או בדיבור, גם אם הוא לא גוי אלא ערב רב בתוכנו.

התומכים בספר כבר מציגים אותו כתמיכה בחיילי צה"ל, וטוענים ש"מווסר התורה צריך להיות הקוד המוסרי של צה"ל", שתפקידו הוא לא לעשות את מה שהממשלה הנבחרת אומרת לו לעשות, אלא לנהל מלחמת קודש על שלמות ארץ ישראל (לזה, אגב, הטיפה הרבנות הצבאית עצמה בראשות תא"ל רונצקי בזמן "עופרת יצוקה"). קמפיין ה"אל תהיו פראיירים" הוא פשוט ניסיון לעשות מיינסטרימינג לכהניזם בוטה, באותן שיטות שפורטו כאן. גם הפעם, אני מוכן להתערב שנראה גילויים חדשים של האסטרטגיה בקרוב.

כשאני קורא עכשיו את הציטוטים של משה קלוגהאפט, האיש שלו אני מייחס תפקיד מרכזי בפיתוח האסטרטגיה, אני מבין טוב יותר את עומקה ומשמעותה. הוא אמר "אחרי שיקשיבו- אז נדון במה נגיד". כרגע, לא משנה איזה פלג  ימין משיחי מנסה לעשות מיינסטרימינג של השקפותיו בציבור הכללי. אחרי שיצליחו, הסרוגים והחרד"לים, הממלכתיים ואנשי המהפכה האמונית, הדו-לאומיים והטרנספריסטים, ינהלו את הויכוח הפנימי שלהם. בינתיים, "צריכים להביא אנשים  שחלק יהיו ככה וחלק אחרת. צריך שזה יהיה מרתק, צבעוני, שידברו עליך, שזה יעורר ויכוחים, שיהיו פלגים לכאן ולשם". "אם תרצו" הוא פרונט של מועצת יש"ע הקלאסית, "בין הכוונות" הוא ארגון חזית כהניסטי, אבל את כל פלגי הימין השונים מאחד אויב משותף אחד. כתבתי בעבר ואני חוזר שוב, אין לימין שום אג'נדה משותפת חוץ משנאת "סמולנים", וזה גם כל מה שיש להם להציע כדי לאחד את המדינה השסועה הזאת.

נ.ב: לאחרונה התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג וכותבו. תודה רבה לתורם, ומי יתן שתכלה את יריביך בהרמוניה ופאסון.