תומאס פרידמן ניסח בשנות השמונים את עקרון הברזל של הפוליטיקה המזרח תיכונית, והישראלית בכלל זה: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אני יכול להרשות לעצמי לוותר?" בהשלכה לישראל ולכיבוש הפלסטינים, המהלך המחשבתי הזה עובד כך: אם הפלסטינים אינם משתמשים באלימות, ישראל איננה מוכנה לשום ויתורים כלפיהם; אם הם משתמשים בו, אלימות פלסטינית מצדיקה אלימות פראית הרבה יותר מצד ישראל. במשך שנים, ישראל התחסדה בטענה שהפלסטינים לא מסוגלים למחאה לא אלימה, שאלה "איפה הגנדי שלהם"; שבע השנים האחרונות היו שנות הזהב של מחאה לא אלימה. ישראל לא ידעה איך להתמודד איתה – We don't do Gandhi very well, אמר הטרול הטראומטי עמוס גלעד, שלמרות רקורד מדהים של אי הבנות ושגיאות, אפילו ביחס לאמ"ן שבו צמח, עדיין ניצב ביותר מדי צמתי הכרעה – ועל כן מיהרה להכתים אותו כסוג של טרור. כל סוג של התנגדות לישראל הפך לטרור: יש לנו עכשיו טרור דיפלומטי, טרור כלכלי, ובקצב הנוכחי, אם הפלסטינים יתעקשו להמשיך ולהתקיים, לא ירחק היום שבו דני איילון יודיע לעולם שהם משתמשים ב"טרור נשימתי."

שבע שנות שקט לא העניקו לפלסטינים דבר, ורק העמיקו את האחיזה הטורפנית של ישראל ושלוחיה, המתנחלים, באדמת הגדה המערבית. בשנות השבעים כתב חנוך לוין, בשם פלסטיני אלמוני, על הרגע שבו "היאוש יתגבר על הפחד." יש סימנים לכך ששוב, כמו ב-1987 וב-2000, הרגע הזה מתקרב שוב. אז תוכל ישראל היהודית לחזור למצב האהוב עליה, התנוחה העוברית, וליילל שמה כבר עשינו שמצדיק את השנאה הזו.

יש את כל הסיבות להאמין שהמצב הוא בלתי הפיך, שפתרון שתי המדינות כבר גווע ושאנחנו עומדים על סיפה של מדינה דו לאומית, מפלצת שזוחלת לבית לחם כדי להיוולד; הגיעה שעתה. עם כל היופי הנורא שבה, חבלי הלידה שלה צפויים להיות המדממים ביותר בתולדותיו של הסכסוך. כשהציונים מדברים על הסירוב לוותר על "מדינת הלאום היהודית," הם מדברים בפועל על סירוב לוותר על מדינת הפריבילגיות של היהודים, המדינה שבה הם מהווים עם אדונים, המדינה הראשונה בהיסטוריה שבה עצם יציאתך לעולם מרחם אשה יהודיה מעניקה לך זכויות יתר. רוב היהודים הישראלים יהיו מוכנים לבצע הרבה מאד מעשי זוועה כדי לשמור על המשטר הזה – במיוחד לאור דיאטת הפחדים שהמשטר מזין אותם בהם, העובדה שהוא מקפיד לטפח ולדשן את הטראומות שלהם, והפך את העליה לרגל לתאי הגזים בפולין לטקס חניכה. האתון הרשמית של צה"ל, אלעזר שטרן, כבר נער "שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ," ורוב היהודים הישראלים הבינו את המילים כהווייתן: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עומד להכנס לאושוויץ. לכך נלווית, כמובן, האימה הטבעית של הכובש ממה שיעשו לו הנכבשים, אם יהיה לאל ידם. הוא מכיר את התנהגותו ויודע איזה עונש היה הוא גובה ממי שהתנהגו אליו כך. אין להוציא מכלל אפשרות שבמקרה קיצון, במאבק שמנהיגיה יהזו לראות בו מאבק של השרדות או השמדה, ישראל תפעיל את כלי הנשק שהיא מחזיקה על פי מקורות זרים. זו, אחרי הכל, מהות קיומם.

הזוועות שצפויים היהודים הישראלים לחולל במאבקם על שימור משטר הפריווילגיות שלהם (אפשר לראות את מה שצפוי לפלסטינים באופן שבו מתייחסים היהודים הישראלים לפליטים אפריקאים שלא מהווים כל סכנה), והעובדה שהקהילה הבינלאומית מגיבה לאט מאד, אם בכלל – מקמבודיה עבור ברואנדה וכלה ביוגוסלביה – למעשי זוועה כאלה, הן הטיעון העיקרי שנותר למען נסיון אחרון להחיות את גוויית תכנית שתי המדינות. מרצ עשתה נסיון כזה בסוף השבוע, והגישה – לראשונה, כך נראה, מאז תכנית ז'נבה – הצעה להסדר מדיני משלה. כל שאר המפלגות היהודיות, בראשן מפלגת העבודה של יחימוביץ', כבר נכנעו לסטטוס קוו שמנסים נתניהו והמתנחלים לכפות, וכלל לא מדברים על הנושא יותר במקרה הטוב, או מקדמים את טיהור אתני או שעבוד, במקרה הפחות טוב.

מהמסמכים שהגיעו אליה נראה שזו תוכנית טובה למדי. העקרון החשוב ביותר שלה הוא ביטול הסכמי אוסלו, שהפכו מזמן לאבן נגף. הסכם אוסלו, נזכיר, היה הסכם מסגרת זמני שאמור היה לבוא לקיצו במאי 1999. נתניהו וברק הרגו אותו, אבל מאז מבעתת הגופה המונשמת שלו את שני הצדדים. הסכם פאריס, המזיק שבהסכמים הנלווים להסכם אוסלו – הוא מעניק לישראל שליטה על הכנסות המסים של הרש"פ, והוא קובע שהמיסוי בשטחי הרש"פ יוצמד לזה שבישראל, למרות הפערים הכלכליים הקיצוניים בין שני החבלים – ייפתח לדיון מחדש.

אוסלו הנציח את מעמדה העליון של ישראל ואת מעמדם של הפלסטינים ככפופים לה. הוא אפילו לא דיבר על מדינה פלסטינית. טיוטת ההסדר שמציעה מרצ מדברת, ראשית כל, על הצהרה של ממשלת ישראל על כך שהיא מקבלת את עקרון חלוקת הארץ, על נסיגה מלאה לקווי 67' תוך חילופי שטחים ביחס של 1:1, ועל חלוקת ירושלים על פי שכונות. במקביל, ישראל תפעל כדי להביא להכרה בינלאומית ברשות הפלסטינית כמדינה עצמאית, תכיר בה מיד כשתוקם, ותפסיק את מדיניות הבידול – כלומר, תחזור ותאפשר לעזה ולגדה להפוך ליחידה מדינית וכלכלית אחת, בכפוף לבחירות ברשות הפלסטינית ולהסכם פיוס עם חמאס.

אז תפנה ישראל למו"מ מול הממשלה הפלסטינית, לראשונה, כאל מול ממשלה שווה. היא תקפיא את כל הבניה בשטחים ותתחיל ליישם חוק פינוי-פיצוי. המו"מ אמור להמשך שנה, ויישומו אמור להמשך עוד ארבע שנים. כדי לקדם את המו"מ עם הפלסטינים, יוקם מנגנון בינלאומי חדש, שבו יינתן יצוג נרחב למדינות האזור: טורקיה, סעודיה, מצרים וירדן. ישראל גם תודיע על קבלת תכנית השלום הערבית, עליה היא לא טרחה לענות בעשור האחרון, ועל נכונות לדון על השבת הגולן לסוריה במסגרת הסכם שלום – אחרי שיקום בסוריה משטר שנהנה מתמיכת הנשלטים.

הבעיה עם התכנית הזו, שהיא ללא ספק יותר טובה מכל תכנית אחרת שהוצעה עד כה, היא הבעיה הקבועה של הסכמי שלום שכוללים פירוק התנחלויות: הסכנה שהמתנחלים יתחילו במלחמת אזרחים. או, לחילופין, ינקטו בטקטיקה שהם שכללו בשנים האחרונות: יהפכו את עצמם למקבילה של אל קאעדה בעיראק ויהרגו בפלסטינים שוב ושוב – תוך שהם מנצלים את אזלת היד שהופכת לעתים לסיוע שקט של כוחות הבטחון הישראלים – עד שהפלסטינים, שהרף שלהם ממילא נמוך יותר של השיעים העיראקים, יגיבו בגל אלימות איום משלהם. והיהודים הישראלים, אחרי גל הפיגועים הראשון, ימהרו לשכוח את גל הפיגועים של המתנחלים, וידחו את הסכמי השלום.

בקיצור, כדי להגיע להסכמי שלום של ממש, גם היהודים וגם הפלסטינים צריכים להבין שהאויב לא נמצא רק בצד השני; יהודים צריכים להבין שגם יהודים יכולים להיות אויבים, וכך גם הפלסטינים; והם צריכים להבין שהמאבק הוא לא בין יהודים ופלסטינים, אלא בין תומכי חירות לתומכי עריצות אתנית. אחרת, כמו בסיבוב הקודם, כל צד יעשה הנחות לטרוריסטים שלו, והתוצאה תהיה גל חסר תקדים של שפיכות דמים.

צריך לזכור שבקרב המתנחלים ובעצם בקרב רוב הדתיים והמסורתיים (ולא מעט חילונים) בישראל, עצם הרעיון של מגע מעמדת שוויון בין יהודים ולא יהודים מאיים: הם משוכנעים, בצדק לאור הנסיון ההיסטורי, שבהנתן בחירה טובה, רוב היהודים יוותרו על יהדותם. השלום מאיים על הרבה מהם לא פחות, ולמעשה יותר, מאשר מלחמה: למצב של מלחמה הם כבר התרגלו. במצב של שלום, חומת הוודאות האתנית-דתית תקרוס, וזה מצב שרוב היהודים לא ערוכים אליו.

כדי להגיע לשלום על בסיס שתי מדינות, אם כן, צריך רוב בשני הצדדים שמוכן להתגבר על ההתניות האתניות שעליהן גדל והתחנך, כדי שיהיה מוכן לדכא בנחישות מיעוט קנאי ואלים שינסה להטביע פתרון כזה בדם. ספק, בלשון המעטה, אם יש רוב כזה. ספק, על כן, אם יש עתיד ךלא מדמם לישראל ופלסטין.

ועוד דבר אחד: בית דין צבאי קיבל עסקת טיעון, במסגרתה נשלחה יאנה גורליק – אזרחית קנדית שעזבה את ישראל בגיל 17, לפני 13 שנים – למאסר בפועל של שלושה חודשים בשל עריקות. גורליק גם חטפה רישום פלילי על כך שהעזה לא לחיות בישראל ובהתאם גם לא לשרת בצה"ל. אם מישהו עוד חשב שלבהמה הירוקה תצמח איזושהי תועלת מעובדת הכפיה גורליק, העובדות שהביאו את השופטים לקבל את עסקת הטיעון היו, בין השאר, שהבהמה הירוקה שחררה את גורליק בשל אי התאמה, וחוסר עניינה של גורליק להשתכן בישראל. מזמן לא הופגנה רשעות כזו ושרירות לב כזו כלפי אזרחית ממוצא יהודי. עצה לעוזבים את ישראל: הקפידו לוותר על אזרחותכם הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ב"מקור ראשון" התפרסם שלשום (ו') ראיון עם המשורר המתנחל אליעז כהן. כהן, שפרץ לציבור הרחב עם שירו "הזמנה לבכי", הוא לגמרי לא הסטריאוטיפ המקובל של מתנחלים: בשנים האחרונות הוא פעיל בקבוצות שמקדמות פיוס בין העמים, בין השאר על בסיס מדינה דו לאומית.

בתוך הראיון, פלט כהן סיפור מעניין. "שמע סקופ אדיר: הקמנו מחתרת. מחתרת של דיבורים, למען האמת. זה היה בתחילת תהליך אוסלו. משוגע לגמרי. הגענו למנהיגי יש"ע דאז עם הרעיון לחולל פעולות חבלה נגד ההנהגה הפלשתינית, שיפילו את אוסלו. הקמב"ץ של מועצת יש"ע היה ניסן סלומיאנסקי, והוא ידע בחוכמתו למסמס אותנו בנועם, בלי שנרגיש דחויים ונידחק לפינה. למרות שלדעתי, בדיעבד, זה היה חוסך הרבה דם. אוסלו וההתנתקות, שניהם נבעו מלחץ והיו ניסויים בבני אדם, תוך הסתכנות ידועה מראש, עם תוצאה הרסנית לשני העמים."

כלומר, האינסטינקט הראשוני של כהן הצעיר – נראה שהוא התבגר מאז – היה, כאשר מנהיג המדינה שלו יוצא למהלך מדיני שמנוגד לאמונתו, לרצוח את ההנהגה של הצד השני, במטרה לעורר גל טרור שימוטט את הסכמי אוסלו. משעלה על הרעיון הזה, הוא הלך אל המקום שממנו ציפה לקבל סיוע: מועצת יש"ע. אחד המנהיגים שלה, לימים חבר כנסת, שמע על התכנית ולא התפלץ, לא רץ למשטרה, לא הזעיק את השב"כ: הוא "מסמס אותם בנועם."

טוב, הוא כנראה היה מורגל במקרים כאלה. מועצת יש"ע, היורשת של גוש אמונים, היתה הזרוע המדינית של תנועת המתנחלים; היא תמיד ידעה שיש לה זרוע צבאית ולא היססה לאיים בה – בדרך כלל תחת משפט הקוד "אין לנו שליטה על הקיצוניים." כמעט כל ההנהגה של מועצת יש"ע היתה מעורבת או מודעת לטרור יהודי. הדמות המיתולוגית שלה, זאב חבר (הידוע בשם המלחמה שלו, "זמביש") היה חבר המחתרת היהודית הראשונה, בשנות השמונים. הוא נקרא אז פרידמן. מנהיגי מתנחלים אחרים שהיו מעורבים במעשי הטרור אז – ששיאם בפיגוע שנמנע, בו הטמינו המחבלים היהודים מטענים בשישה אוטובוסים פלסטיניים – כללו את מנחם לבני, יהודה עציון, משה זר וחגי סגל, כנראה הטרוריסט היחיד בישראל שמחזיק בשורה של תפקידים בכירים בתקשורת. על פי שמועות שלא נחקרו בשעתו – אף פעם לא חוקרים אותן – המחתרת קיבלה הסכמה רבנית לפעולותיה.

הקבוצה שכהן היה בין חבריה לא ביצעה שום פיגוע, לפחות עד כמה שידוע. אבל פחות משנה לאחר מכן, נכנס ברוך גולדשטיין במדי צה"ל וביצע את הטבח במערת המכפלה. המטרה של הטבח היתה בדיוק זו של כהן וחבריו: פעולת חבלה שתפיל את אוסלו. כהן וחבריו לא ניחנו בדמיון מספיק: ספק אם יש פעולה שהיתה מעוררת זעם כמו רצח מתפללים בעת תפילתם במקום קדוש, שהמתנחלים מנסים לנכס לעצמם. הפעולה של גולדשטיין הצליחה: החמאס הבטיח לנקום, וארבעים ימים אחרי גולדשטיין, התחיל גל פיגועי ההתאבדות הראשון.

גולדשטיין לא היה לבד. אם כהן הסתובב בחוגים שבהם המחשבה הראשונה למשמע הסכם מדיני היתה "בואו נבצע פיגוע," יגאל עמיר הסתובב ושאל נשים בקמפוס של אוניברסיטת בר אילן מה הן חושבות על גולדשטיין, כדי להחליט אם יש טעם להתחיל איתן. זו שכנראה ענתה בחיוב, מרגלית הר שפי, הלכה עבורו לקבל פסק הלכה משלמה אבינר. עמיר רצה דין רודף על רבין, אבינר ענה בשלילה – אבל היה מוטרד כל כך מכמות הבקשות שקיבל, שפרסם פסק הלכה פומבי, שכותרתו "ראש הממשלה איננו ערב רב." ערב רב, כידוע, הוא עמלק שנראה כמו יהודי, חושב שהוא יהודי, אבל בפועל הינו אויבו של יהוה. אבינר היה צריך להודיע שרבין איננו כזה, כי במיתולוגיה של צאצאיו הרוחניים של אברהם יצחק הכהן קוק, שטוענת שהגאולה מתקדמת על פי תכנית אלוהית, אי אפשר לחשוב אחרת או לטעות – מובן מאליו שאי אפשר לחשוב אחרת ולצדוק – ועל כן אם אתה מתנגד לתכנית האלוהית, סימן שאתה סוג של דמון.

עמיר חיסל את רבין, כידוע, ובחסות הרצח הזה נבלעה תכנית אחרת שלו: פיגועים כנגד פלסטינים, בדיוק על פי אותו ההגיון של כהן וגולדשטיין. הר שפי לא רק שימשה כשליחה אל אבינר, היא גם ביררה את סידורי האבטחה של הנשקיה של ההתנחלות שלה, בית אל, כדי שאפשר יהיה לגנוב משם נשק למטרה הקדושה הזו. שורה שלמה של בחורי ישיבות הסדר שיתפו פעולה עם התכנית לפגוע בפלסטינים. שמותיהם – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין, אוהד סקורניק – הבליחו לרגע ושקעו. לאף אחד לא היה רצון לפתוח את קופת השרצים הזו. הר שפי עצמה התקבלה, עם שחרורה אחרי תקופת כליאה קצרה מאד של חצי שנה, כגיבורה בהתנחלות שלה.

בינואר 1996, ניסה אהוד ברט – מדריך בתנועת הנוער "בני עקיבא" – לדרדר את מכוניתו של השר יוסי שריד לתהום. ברט נכשל. "בני עקיבא" סירבה להדיח אותו מתפקידו, והוא התקדם עם השנים: כשהגיח שוב לתודעה הציבורית ב-2006 – הוא ארגן את "מצעד הבהמות" בירושלים, במחאה על מצעד הגאווה – הוא היה כבר פונקציונר במועצת יש"ע, ובבחירות של אותה שנה הוא היה במקום ה-26 ברשימת האיחוד הלאומי. טוב להיות מתנקש חובש כיפה. זה מקדם אותך.

בכירים במועצת יש"ע, כמו גרשון מסיקה ובני קצובר, העבירו כספים – מצא התחקיר של שחר גינוסר – לפעולות הטרור של "תג מחיר." זכרו את זה, בפעם הבאה שאומרים לכם שמועצת יש"ע מגנה את הטרור. קצובר גם אמר בגלוי שהגיע הזמן לפרק את הדמוקרטיה הישראלית.

כהן, אם כן, היה בחברה טובה, סוג של. למזלו, הוא כבר יצא משם, במידה רבה. אבל בפעם הבאה שמחבלים יהודים ייתפסו, ורבנים יאוצו להגן עליהם, חפשו את הפתיל הרועם שמשתלשל מכיסה המטאפורי של מועצת יש"ע. התמיכה בטרור והבגידה בדמוקרטיה הישראלית הן חלק בלתי נפרד מה-DNA שלה. זכרו את זה גם כשידברו אתכם על "החינוך המצוין לערכים" שמעבירה מערכת החינוך הדתית את תלמידיה; מדי פעם רצוי לשאול מהם הערכים האלה.

ועוד דבר אחד: צחי הנגבי, בריון שעלה לגדולה, מוציא כעת שם רע לזנות הפוליטית: לקראת ראש השנה היהודית, הוא מהלל ומפאר ומקלס את בנימין נתניהו כ"משה רבינו של ימינו." וואלה. הדמיון היחיד שאני מוצא בין השניים היא שכאשר בנימין נתניהו יסיים את מלאכתו, אף אחד לא ימצא לעולם את מקום קבורתו. לרוע המזל, אם יינתן לו להשלים את שלו, גם את שלנו לא ימצאו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אתמול אמור היה להיערך בחברון סיור ראשון מסוגו של "שוברים שתיקה" עם תלמידי בית הספר ליד"ה מירושלים. קומישר החינוך גדעון סער החליט לפני כשנה שכל תלמידי ישראל יגיעו לעיר המעונה הזו, ול"שוברים שתיקה" – ארגון שמתעד את מציאות הכיבוש מפי חיילים לשעבר – יש הרבה מה להראות בה. כזכור, לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין בחברון, נסגר רחוב מרכזי בעיר (רחוב השוהדה) לתנועת פלסטינים ולאחר התעללות מתמשכת מצד הצבא והמתנחלים, הוא ננטש על ידי תושביו.

כפי שניתן היה לתאר, הסיור לא יצא לפועל. המתנחלים השמיעו את איומיהם הרגילים כלפי המשטרה, וזו ביטלה אותו ברגע האחרון. המשטרה התקשרה לעורך הדין של "שוברים שתיקה", מיכאל ספרד, ואמרה לו כי "בגלל מחול השדים" בקרב המתנחלים, היא מבטלת את האישור לסיור. במשטרה טענו אחר כך כי האחראי לביטול הוא מפקד חטיבת יהודה, אל"מ גיא חזות, שביטל אותו משום ש"שוברים שתיקה" שינו את תוואי הסיור שאושר להם. איך הצליח האצטגנין חזות לדעת שמתווה של סיור שלא נערך שונה, לצה"ל הפתרונים. אפילו במסגרת השקרים הגסים שצה"ל מוכר לנו לאחרונה, זה חלש במיוחד – ראשית משום המסלול היה אמור לכלול רק אתרים בחברון שבשליטת צה"ל ובקריית ארבע, ושנית משום שהסיור נערך בסופו של דבר, רק בלי נוכחות אנשי "שוברים שתיקה" ובתוספת נוכחותם של אנשי ימין כמו איתמר בן גביר וברוך מרזל. אחד התלמידים שנכח בסיור אמר ל"הארץ" שהמתנחלים איימו להכות את אנשי "שוברים שתיקה."

אז אחרי שהמתנחלים גירשו את הפלסטינים מחלקים של עיר אבותיהם, עכשיו הם מונעים כניסה גם מיהודים שמאלנים – בתמיכה של המשטרה ושל השולט בעיר, המושל הצבאי. המסר הוא חד משמעי: אם המתנחלים יאיימו – ולמה שלא יאיימו? זה עובד – המשטרה והצבא ייכנעו לטרור שלהם ללא תנאי, וימנעו מהצד השני להעלות את טענותיו.

וכן, זה טרור. משמעות המילה היא הטלת אימה לצורך פוליטי. איומים באלימות כדי לסתום את פיותיהם של מתנגדים פוליטיים הם טרור פר אקסלנס. הצבא והמשטרה, כרגיל, מעלו בתפקידם להגן על אזרחי ישראל מפני טרור יהודי. קשה, על כן, לא לראות בהם סייענים של הטרור הזה: המלבינים שלו, אלה שמסבירים שלא נעים אבל אין ברירה אלא לציית לו. למשטרה, נזכיר, יש היסטוריה ארוכה של כניעה לטרור יהודי: היא הילכה אימים על בתי המשפט בטענה שהיא לא תוכל להגן על צועדי מצעד הגאווה בירושלים מפני החרדים. משטרת ישראל היא האויב הנוח ביותר לטרוריסטים היהודים: בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר. על הדרך היא מוכרת את הדמוקרטיה הישראלית. אשר לצה"ל – נו, בואו נאמר שמדובר בארגון שהתגובה הראשונית שלו לפעולות "שוברים שתיקה" היתה להחרים את התערוכה הראשונה שלו, בנסיון לחפש חומרים מפלילים על פשעי מלחמה – נסיון בוטה, שלמרבה השמחה נכשל, להטיל אימה על מי שמפנה זרקור לעבר מה שהצבא לא רוצה שנחשוב עליו.

מן הראוי לציין את הכלב שלא נבח: אם השמיע משרד החינוך של סער, שאישר את הסיור, מחאה כלשהי על כניעתם של צה"ל והמשטרה, אף אחד לא שמע אותה.

ועוד דבר אחד: זוכרים את הבוגד זאב אלקין? ההוא שהעביר מידע סודי על פעולות צה"ל לכנופיות תג מחיר? אז לא רק שהוא לא נחקר או הועמד לדין, החל מהיום (ב') – כפי שחושפת טל שניידר המעולה – הוא יקבל תפקיד חדש ונחשק מאד: הוא יהפוך לחבר וועדת המשנה למודיעין, שירותים חשאיים ונעדרים. כך גומל נתניהו לסייעני הטרור היהודי.

(יוסי גורביץ)

לפני מספר שבועות, החל צה"ל בפעולת-נגד מול כנופיות תג מחיר, בעקבות ההשפלה שספג מהן בהתקפה על חטמ"ר אפרים. במהלך ערמומי, שכמו נלקח מההיסטוריה של מלחמה בפרטיזנים, שלח צה"ל (בשיתוף פעולה עם המשטרה) כוח עם ציוד כבד, שנראה כמיועד לפנות מאחז כלשהו, עקב אחרי הדיווחים עליו מהשטח לקבוצה של פעילי ימין בירושלים – ביניהם מורחקים מהגדה בצו אלוף – שהתחילו להפיץ בקדחתנות את המידע, ואז הסתערו עליהם שוטרים ועצרו אותם.

עד כאן, הכל טוב. ככה עושים את זה. הבעיה מתחילה אחר כך: המשטרה דורשת להעמיד את העצורים לדין באשמת ריגול. על פי הדיווח, הם חשודים ב"איסוף והחזקת ידיעות סודיות במטרה לסכל פעילות ביטחונית של צה"ל והמשטרה ברחבי יו"ש", שהוא ציטוט כמעט מדויק של סעיף 113 לחוק העונשין, האומר כך (סימן ג'): "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון לפגוע בכך בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים." סעיף 113 מופיע תחת "סימן ד': ריגול."

עכשיו, לעבדכם הנאמן היסטוריה מתועדת של תיעוב כלפי נערי הגבעות, הבריונים שמסייעים להם, הרבנים שנותנים להם את ההכשר ההלכתי וחברי הכנסת שמייצגים אותם בפרלמנט, מיעקב כ"ץ ועד מיכאל בן ארי. אבל אני לא חושב שהם מרגלים.

כדי לרגל, צריך שיהיה צד שני – מקובל שהוא יהיה מדינה זרה, עוינת או לא – שמקבל את המידע. המידע, אפעס, צריך גם להיות סודי במידת מה. איך תנועה בלתי מוסתרת של כלים של צה"ל ברחבי הגדה יכולה להיחשב כ"סודית"? מעצם טיבה של המלכודת, היא לא יכלה להיות סודית. להיפך: היא היתה בולטת במידת האפשר, עם עצירות עצלות מדי פעם כדי לוודא שהדג בלע את הפתיון.

ומי הצד שמקבל את המידע? רצוי להזכיר שרק לפני כשבועיים דחה המנהיג היקר, בנימין נתניהו, את הדרישה להכריז על נוער הגבעות כעל ארגון טרור. אמנם, לא ברור מדוע דחה את הדרישה – אחרי הכל, כ"ך הוכרז כארגון טרור אחרי הפיגוע שביצע איש כ"ך ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, וזה לא הפריע לאף אחד אחד מאנשי הארגון להמשיך בפעולותיו, לא מנע את בחירתו של מיכאל בן ארי לכנסת ולא מנע מ"אנשי כהנא" ותיקים (הם מקפידים מאד לא לקרוא לעצמם אנשי כ"ך) כמו ברוך מרזל ואיתמר בן גביר לשמש כעוזרים שלו. אז נוער הגבעות איננו ארגון טרור. הוא – וה"הוא" הזה בעייתי מאד, כי מדובר בקבוצה גמישה, לא יציבה, של פעילים – גם לא הוכרז בשום צורה כאויב של ישראל. אז איך, לעזאזל, העברת מידע לפעילים שלו הופכת לריגול?

ולא, אל תגידו לי שדקדוקים כאלה מיותרים ויש פה חבר'ה שצריך לטפל בהם, ואל תפריע עכשיו בשאלות של קונסטיטוציה, במיוחד כשאין לנו כזו. הסעיף הזה, סעיף הריגול, הוא נפיץ מאד. סוג כזה של האשמות צריך להיות מצומצם מאד ומדויק מאד, אחרת סכנת הזליגה והפוליטיזציה שלו חמורה ביותר.

האסוציאציה הראשונה של סעיף 113 היא, כמובן, כתב האישום נגד ענת קם. היא אספה מידע צבאי עבור כתב צבאי ישראלי, הכפוף לחוקי הצנזורה. אף על פי כן, היא הואשמה והורשעה בריגול חמור. בסעיף הזה הורשע גם ג'ון קרוסמן (לשעבר מרדכי ואנונו), למרות שהוא לא נפגש עם אף סוכן של ארגון ביון, ולמרות שמסר את המידע לפרסום בעיתון, ובכך הפך אותו ללא סודי – וככזה, חסר ערך במידה רבה מבחינת ארגוני ביון. אולי השימוש החמור ביותר בסעיף 113 הוא נגד עיתונאים: בפרשת יצחק יעקב נחקר העיתונאי רונן ברגמן, בפרשת קם עדיין נשקלת העמדתו לדין של אורי בלאו.

המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, משום שבפועל מחזיקה התביעה בידיה את היכולת להפוך כל כתב צבאי שלא מסתפק בהודעות של דובר צה"ל לפושע, ואין שום דבר שהכתבים יכולים לעשות בנידון. המשמעות ברורה: אם עצבנת את הממסד הבטחוני, אתה יכול להתמודד עם האפשרות שתשב בכלא 15 שנים רק כי עשית את עבודתך ויידעת את הציבור – אמנם, במקרים רבים במידע שהציבור היה מעדיף לא לדעת. וכתב צבאי שלא מעצבן את הממסד הבטחוני לא ראוי לתפקידו.

אבל אם המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, הרעיון של העמדה לדין על אזרחים בשל דיווח על תנועה צבאית הוא מחריד. המשמעות היא שאם אתה מדווח בטוויטר על כך שראית מסוק צבאי, אתה עשוי – אם תעצבן את האדם הנכון – להיות מואשם בריגול, וזאת מבלי שכלל עמדת בקשר עם מרגל אויב כלשהו, או ידעת שהידיעה סודית באיזשהו אופן.

השימוש באישום בריגול כנגד פעילי הימין נראה בעליל כפוליטיזציה של סעיף הריגול. יש, כמובן, מקום לסעיף ריגול בספר החוקים: הוא אמור להיות שמור לטיפוסים מסוגם של ישראל בר או מרקוס קלינגברג. קשה מאד להאמין שלמשטרה לא היו סעיפי אישום אחרים, סבירים יותר, להפעיל כנגד נערי הגבעות. השימוש באישום בריגול או בגידה כנגד דיסידנטים איננו, בלשון המעטה, מסימנן של חברות חופשיות. עוד מן הראוי להזכיר שהתנגדות לפינוי של מאחזים היא פעילות חוקית ומותרת, עד לרגע שבו היא גולשת לאלימות.

יתר על כן, עולה החשד שההאשמה בסעיף מפוצץ כזה היא חלק ממה שמסתמן כמודוס אופרנדי הרגיל של הפרקליטות: נסיון להטלת אימה על הנאשם כדי שיסכים להסכם טיעון על סעיף פחוּת יותר. אחרי הכל, ההיסטוריה של הפרקליטות במשפטים מסוג זה לא מוצלחת, בלשון המעטה. המשפט של ראעד סלאח נפתח בהאשמות בריגול לטובת איראן והסתיים בקול חלושה בהרשעה במגע עם סוכן זר ובמתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. משפטה של טלי פחימה התחיל בקול תרועה של הפרקליטות, שהודיעה שלא תדרוש את עונש המוות בשל עבירות של סיוע לאויב בעת מלחמה, והאשימה אותה גם בתמיכה בארגון טרור ואחזקת נשק ללא רשיון. המשפט ההוא נגמר בפארסה, בהרשעה ב"מסירת ידיעה לאויב ולתועלתו," מגע עם סוכן חוץ והפרת הוראה חקוקה, ובמאסר של שנה וחצי נוספות. למה לך להסתבך, הוא המסר השקט של התביעה: שב בצד, אל תהיה פעיל. אם תתעקש, אתה יכול לחטוף כתב אישום באשמת ריגול. כן, כנראה נפסיד ובית המשפט ימנע מאיתנו השפלה מוחלטת ולא יזכה אותך אלא ירשיע אותך בסעיף מופחת – אבל זה באמת שווה לך?

וזה לא צריך לעבוד ככה. זו צורת חשיבה של מדינה טוטליטרית, שרואה את התנגדות האזרחים כסיבה להפוך אותם לאויבים. יתר על כן, כשהשלטון מתייחס ליריביו כאויבים, רומס אותם באמצעות סעיפי אישום שאמורים להיות מופעלים כנגד בוגדים ושליחיהן של מדינות עוינות, הוא מעניק להם לגיטימציה להפוך בפועל לאויבים. גם לא צודק, גם לא חכם.

* * * *

מהאגודה לזכויות האזרח נמסר בתגובה כי "פרסומים בתקשורת מלמדים על כוונה להעמיד חלק מפעילי הימין העצורים לדין בגין עבירות של ריגול. ככל שמדובר באיסוף מידע לגבי תנועות גלויות של הצבא ואשר מטרתו הייתה ארגון פעולות מחאה נגד פינוי מאחזים — הרי שלא זו בלבד שהשימוש בסעיף הריגול אינו מוצדק, אלא נראה שמטרתו העיקרית של השימוש בסעיף זה היא לבלום מחאה נגד פינוי מאחזים. אף שמאחזים אלה אינם חוקיים, המחאה נגד הריסתם לגיטימית. הניסיון למנוע מחאה זו פוגע בחופש הביטוי וההפגנה והוא פסול."

ועוד דבר אחד: ממשלת נתניהו ממשיכה את פעולות תג המחיר שלה כנגד האוכלוסיה שהעזה להרים ראש בקיץ, והודיעה שתעריף החשמל יעלה בתחילת חודש פברואר בתשעה אחוזים, וזאת לאחר שכבר עלה בכ-15% בנובמבר. הממשלה הזו מצאה 1.6 מיליארדים נוספים עבור הבור ללא תחתית של משרד הבטחון; היא לא יכלה, זה מנוגד לאמונותיו הדתיות של המנהיג היקר, לסבסד עבור אזרחיה מצרך בסיסי כמו חשמל. ככה זה: תותחים לפני חמאה. סדר עדיפויות צריך להיות.

(יוסי גורביץ)

מפקד אוגדת איו"ש היוצא, ניצן אלון, קרא היום (ג') בטקס חילופי התפקידים להגביר את המלחמה בטרור היהודי. מאליה עולה השאלה הדוקרנית מדוע הותיר אלון את המלאכה הזו ליורשו; מדוע לא הגביר אלון עצמו (ש"כמפקד הצבאי" בשטח מחזיק בכל הכוחות של גנרל בריטי כובש ופחה טורקי) את המלחמה בטרור היהודי; מדוע לא הורה על החרבת בתיהם של חשודים בטרור יהודי כפי שהורס צה"ל את בתיהם של חשודים בטרור שבעורקיהם לא זורם דמם הטהור של בני עם הנצח; מדוע לא הטיל עוצר על התנחלויות חשודות במעורבות בטרור, כפי שהיה מוטל עוצר בלי ספק על כפר פלסטיני.

התשובות לכל השאלות האלה ברורות מאליהן: משטר האפרטהייד שהנהיגה ישראל בשטחים עשרות בשנים, והכוח הפוליטי של הטרוריסטים ותומכיהם, לא מאפשר מאבק אפקטיבי בהם. על האפרטהייד, מערכת החוק הכפולה בגדה המערבית – צבאית לילידים וישראלית לפולשים – נכתב די והותר. נתמקד לרגע בעובדה שרבים מנסים להתחמק ממנה: הטרור הפוליטי היהודי בשטחים נתמך, במישרין, על ידי הממסד הישראלי וממומן על ידו.

הנה דוגמא. הקול היהודי, האתר שמקדם את פוגרומי תג מחיר, פרסם אתמול (ב') מאמר מאת יוסי אליצור, שבו קרא אליצור לרצוח חשודים בטרור ולא להביא למעצרם. אליצור אמר עוד כי גם אם אדם הוא כבול וכבר איננו מהווה סכנה, גדר דין רודף עדיין חל עליו משום שחזקה ש"מחר הוא ינסה שוב".

צריך להבין את הדברים. דין רודף ("לא תעמוד על דם רעך", בקוד אחר) מסויג מאד. הוא קובע שעל אדם חלה הזכות למנוע מרודף לסכן את חיי רעהו, אבל ראשית כל עליו לנסות ולמנוע את הפגיעה באמצעים פחותים מהרג. אם אין בהם די, אז "מצילים נרדף בחיי רודף." אבל ברגע שבו אדם מפסיק "לרדוף", כלומר מפסיק לסכן אקטיבית את חייו של מישהו, שוב אין הוא רודף. מה שמבצע אליצור כאן הוא סילוף של ההלכה הקלאסית.

הסילוף הזה איננו חדש. שמעתי אותו לפני 26 שנים בערך, כשהייתי תלמיד בישיבת נחלים. הביאו לשבת איזה דרשן מקריית ארבע והוא בחר דווקא בנושא הזה, ואמר שם שיש לירות לעבר רודפים גם אחרי שנסו. הרב של הכיתה שלי, מנשה רשובסקי, הגיע מישיבת חברון, שלמרות שמה היא ישיבה חרדית ותיקה, והוא נחרד ונרעש. באופן חריג, הוא כינס את כל הכיתה אחרי הדרשה, ושם הסביר לנו באריכות – זעק, צעק עלינו – שמה ששמענו עכשיו היה סילוף; ש"רודף" הוא מונח זמני, שנובע מהסכנה הקיימת; שמשעה שהניח הרודף את נשקו, הוא אדם לכל דבר. רבים מאיתנו בהו בו ולא הבינו מה הוא רוצה, ממה הוא התרגש כל כך. אבל הוא ידע, כבר אז – הימים שלאחר המחתרת הראשונה, שלכאורה גרמה לזעזוע בקרב חובשי הכיפות – לאן זורמים הדברים.

זום אאוט. אליצור הוא רב בישיבה ביצהר. הוא אחד משני הכותבים של "תורת המלך" הידוע. "הקול היהודי" הוא עמותה של תלמידי יצהר. כלומר, הישיבה ביצהר היא המדגרה האידיאולוגית של הטרור היהודי – לא היחידה, אבל אחת הבולטות שבהן – וה"קול היהודי" מתפקד כאן על תקן הדר שטירמר או רדיו רואנדה, מי שמפיץ את הבשורה בצורה קלה לעיכול לאספסוף. מן הראוי להזכיר שבבית הדין בנירנברג, יוליוס שטיירכר נידון למוות בשל חלקו בהסתה; ושבתי דין כבר שפטו את אנשי הרדיו הרואנדי כנושאים באחריות לרצח העם שם.

יש זרוע שלישית במשולש הזה, והיא נקראת עמותת חוננו. העמותה הזו, שכבר דנתי בה, אחראית לייצוג חשודים בטרור יהודי. כלומר, יש לנו את המדגרה האידיאולוגית, יש לנו את מפיצי הרעל שמעודדים את הפוגרומצ'יקים, ויש לנו את מי שמעניקים להם טיפול משפטי.

שלוש הזרועות קשורות זו לזו. הדובר של עמותת חננו הוא אלחנן גרונר, שהוא גם תלמיד בישיבת יצהר וכותב פעיל מאד ב"קול היהודי." הוא אף נעצר בעבר על ידי השב"כ, וכרגיל במחלקה היהודית, שוחרר זמן קצר לאחר מכן.

ישיבת יצהר מקבלת מימון ממשלתי בלתי פוסק. יוסי אליצור הוא לכל דבר ועניין עובד מדינה, שמקבל ממנה תשלומים כדי שיוכל להמשיך ולהפיץ את תורת הרעל שלו. עמותת חננו מקבלת פטור ממס, כלומר מדינת ישראל מממנת בעקיפין את פעילותה. מתוך כ-15,000 ארגונים שפועלים בישראל ומוכרים כמלכ"רים, רק כ-12,000 מוכרים כפועלים לשם מטרה ציבורית, ומתוכם – רק 3,800 קיבלו פטור ממס על תרומות על פי סעיף 46. אישור כזה מצריך אישור של משרד האוצר ושל ועדת הכספים. חננו, שבין האנשים שלהם היא מסייעת מונה בין השאר את הקושר לרצח רבין חגי עמיר (תוך הסתרת העובדה הזו והסתתרות מאחורי "עבירות נוספות"), ומי שסייעה משפטית גם לג'ק טייטל, היא בין המיעוט של המלכ”רים שעבר את המשוכות הללו.

כלומר, ביד אחת מדינת ישראל מממנת את ההסתה של יוסי אליצור, וביד האחרת היא מממנת את ההגנה על הפוגרומצ'יקים שלו. בין כף אחת לאחרת, נטחנים צבאה ושירותי הבטחון שלה. בהנחה שאלחנן גרונר הפעיל מאד מקבל שכר כדובר מחננו, במידה מסוימת ישראל מממנת גם את הפעילות של "הקול היהודי."

אלה תשתיות הטרור היהודי. הן ממומנות על ידי ישראל. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שממשלת ישראל תודיע שהיא דורשת מהפלסטינים "למגר את תשתיות הטרור." נאה דורש, נאה מקיים.

ועוד דבר אחד: אם כבר יוסי אליצור ותפיסת "הרודף הנצחי" שלו, הנה דברים שאמר לאחרונה עזיז אבו שרה (גילוי נאות: אנחנו שותפים למיזם 972). צפו בסרטון הזה.

(יוסי גורביץ)

המחלקה היהודית של השב"כ הזהירה השבוע כי בימין הקיצוני מתחילות להסתמן התארגנויות שמזכירות תאי טרור יותר מאשר קבוצות פוגרום ("תג מחיר"). האזהרה לא מצאה חן בעיני ישראל הראל, דובר מתנחלים ותיק, והוא הזדרז לכתוב טור שבו טען שמדובר בפרובוקציה והחזיר אותנו לימי אבישי רביב העליזים.

יש כמה בעיות בגלגול העיניים לשמיים של הראל. הראשונה בהן, כמובן, שבאותה התקופה בדיוק הזהיר השב"כ מהתארגנויות טרוריסטיות של הימין הדתי – והותקף על ידי אנשי הימין, במיוחד אריאל שרון. דא עקא, שהתארגנות טרוריסטית כזו היתה גם היתה: יגאל עמיר, נזכיר, לא פעל לבד. אחיו חגי היה שותף לקשר שלו. איש ישיבת הסדר שלישי, דרור עדני, השתתף בתכניות לרצח רבין. שלושה בחורי ישיבות הסדר אחרים – אריק שוורץ, שהעביר ליגאל עמיר לבנת חבלה; מיכאל אפשטיין; ואוהד סקורניק – היו שותפים למעגל השני של החוליה של עמיר, וידעו על כוונותיהם של האחים עמיר לבצע פיגועים כנגד פלסטינים. מרגלית הר שפי, הקדושה המעונה של הימין הדתי, ביררה עבור עמיר את סידורי האבטחה שבנשקיה של ההתנחלות שלה, כדי שזה יוכל לגנוב משם נשק.

על פניו, יש אבחנה ברורה בין פגיעה ביהודים ובין פלסטינים מצד חובשי כיפות: אלה נחשבים לבני הגזע העליון, ניצוץ אלוה ממעל, ואלה סתם לצאצאי שדים וליליות. בפועל, ההפרדה הזו הרבה יותר חמקנית. התפיסה של "ערב רב" – אנשים שנראים כמו יהודים, שהנם אפילו יהודים מבחינה הלכתית, אבל בפועל הם צאצאים רוחניים של אויבי העם היהודי – מאפשרת להעמיד אותם בשורה אחת. בימי רצח רבין, שלמה אבינר היה כל כך מוטרד ממספר השאלות שקיבל בנושא, שהוא פרסם פסק הלכה שקובע ש"ראש הממשלה איננו ערב רב." יגאל עמיר התהלך אז באוניברסיטת בר אילן כששורת הפיק-אפ שלו היא "מה את חושבת על ברוך גולדשטיין." יגאל עמיר היה שליח ציבור לכל דבר ועניין: הצעירה שניסתה לחשוף את הקשר של עמיר, הילה פרנק, נאלצה לעזוב לאחר מכן את בר אילן.

האווירה בהתנחלויות ובגרורותיהן בתחומי ישראל היתה לחוצה מאד בסוף 1995. כשהמתנחלים לחוצים, הם מולידים רוצחים. כך קמה המחתרת הראשונה, כתגובה לפינוי סיני והחשש שמשהו דומה יקרה בגדה. במקרה של המחתרת, אי אפשר היה לטעון שמדובר בקבוצה של קיצוני שוליים; הם הכילו, בין השאר, את קמב"ץ ההתנחלויות זאב חבר ("זמביש"). אחרי הסכמי אוסלו, צץ ברוך גולדשטיין, ולמרות שלאחר מכן המתנחלים ניסו בקריצה להתנער ממנו, אבי ההתנחלויות חנן פורת נתפס אז בקריאות "פורים שמח, יהודים". מאוחר יותר, בהתעלמו מההערה התלמודית ש"נכנס יין, יצא סוד", טען פורת שהוא פשוט היה שיכור, כמצוות החג. בנסיון לשבש את ההתנתקות, רצח תומך מתנחלים אחד, עדן נתן-זאדה – עריק מצה"ל – ארבעה מתושבי שפרעם; אחר, אשר וייזגן, רצח ביריות ארבעה פועלים פלסטינים סמוך להתנחלות שילה. הממסד של המתנחלים, שהופתע מהגינוי הנחרץ – שרון קרא לנתן-זאדה "מחבל יהודי", וזו כמדומני הפעם הראשונה שהביטוי הזה הושמע – מיהר לרחוץ את ידיו מנתן-זאדה ו-ווייזגן; אחרי הכל, הם לא היו מאצולת ההתנחלויות, כמו הר שפי ואנשי המחתרת הראשונה. וייזגן פטר את העולם מעונשו בתליה מאוחר יותר, וכמו נתן-זאדה (וכמו שני המתנחלים שהציתו את עצמם במחאה על ההתנתקות) שקע בתהום הנשיה.

המצב הנוכחי, ערב הכרזת המדינה הפלסטינית, מעורר חששות דומים. כך שההערכה של המחלקה היהודית, שיש כעת התארגנות לקראת הקמת תאי טרור, למרות ההשתלחות של הראל, היא סבירה. פעולות תג מחיר הן פעולות טרור לכל דבר. בואו נאמר שאם צעיר פלסטיני היה מואשם בחברות ב"התארגנות בלתי מותרת", בהצתת רכוש יהודי ובתקיפת רכבים ישראלים באבנים, הוא היה נשלח לתקופה ארוכה לכלא.

הראל מנסה לאחז את עיני קוראיו בטענה ש"כיצד יוסבר, כי גוף היודע היכן ומתי בדיוק נמצאת בעזה מחט בערימה של שחת – ומכוון אליה מסוקים – אינו מצליח זה שנים לזהות ולהעמיד לדין את פורעי "תג מחיר", ועתה אף ממתג אותם, כבימים החשוכים ההם, כ"תאי טרור"?". ובכן, ישראל יקירי, טוב ששאלת. התשובה פשוטה, אם גם מדכאת.

כשהשב"כ בא לחדור להתארגנות פלסטינית, יש לו שורה ארוכה של כלים. בגלל משטר ההיתרים הישראלי, שמצריך בשטחים שבשליטת ישראל גם רשיון לנהיגה בעגלה רתומה לחמור, ובגלל שכל אחד מההיתרים הללו מצריך את אישור השב"כ, רכש לו הארגון יכולת השפעה חריגה על חייהם של כל הפלסטינים, בהיקף שכמעט ואין לו אח ורע בתולדות ארגוני הביון. באמצעים הללו, השב"כ חדר אל החברה הפלסטינית ובמידה רבה פורר אותה מבפנים.

אמצעי אחר הוא, כמובן, העלמה ועינויים. פלסטינים אפשר לעצור במעצר מנהלי לחצי שנה, ולהאריך את המעצר פעם אחר פעם, כמעט ללא כל ביקורת שיפוטית. כשאנשים מוחזקים במעצר, אפשר לענות אותם – במישרין, או על ידי משת"פים שגויסו לצורך כך והוכנסו לתאיהם של העצורים, כדי שהשירות יוכל לרחוץ בנקיון כפיו – ואפשר להפעיל עליהם עינויים "נקיים" יותר, כאלה שאינם משאירים סימנים אבל יעילים לא פחות, כמו מניעת שינה, אולי היעיל שבעינויים. את הכלים הללו אפשר, אמנם, להפעיל גם על יהודים – כפי שמעיד המקרים של טלי פחימה וחיים פרלמן – אבל השימוש בהם הוא במשורה. כשזה מגיע ליהודים שהם גם אזרחים ישראלים, התקשורת הרבה יותר עירנית. במקרה הקיצוני ביותר, אם השב"כ הגיע למסקנה שמישהו מסוכן ואין לו יכולת השפעה אחרת עליו, תמיד אפשר לחסל אותו מהאוויר. הכלי הזה מעולם לא הופעל על יהודים.

במקומות שבהם הכלים המגושמים האלה אינם זמינים, או זמינים חלקית בלבד – רצועת עזה שלאחר נסיגת צה"ל, רצועת הבטחון במשך רוב זמן שהותו של צה"ל שם – איכות המודיעין שהשב"כ מסוגל לספק נופלת תלולות. מטבע הדברים, גם יכולת הזיהוי שלו של אנשים הפועלים לבדם, או במסגרות הדוקות, מוגבלת למדי. יכולת החדירה שלו לארגונים הדוקים אידיאולוגית, בין אם מדובר בחיזבאללה ובין אם מדובר בארגוני האחים היהודים, מוגבלת מאד. בקרב החמאס, הוא יכול לגייס סוכנים כי יש לו מגוון אמצעי לחץ עליהם ועל הסביבה שלהם – השב"כ לא בוחל בלקיחת בני ערובה; הנסיונות שלו לגייס מקורות בקרב האחים היהודים כושלים הרבה יותר, והיכולת שלו להחדיר אליהם סוכן – אף פעם לא האמצעי המועדף של ארגון ביון, בשל הסכנה ובשל הבעיות הפסיכולוגיות העצומות שהסוכן נחשף להן – היא לעתים קרובות פאתטית. קציני השב"כ של המחלקה הערבית מתהדרים בערבית הפלסטינית שלהם; אנשי המחלקה היהודית, למרבה הצער, עוד לא למדו לדבר יהודית שוטפת.

השענות של 44 שנים על כלים מגושמים כל כך, שלא דורשים חשיבה יתרה מצד החוקרים, מנוונות את יכולת החקירה. כשאתה מתרגל לכך שיש לך יכולות כמעט בלתי מוגבלות, ופתאום – כשזה מגיע לציבור היהודי – הן מוגבלות, במקרים רבים התוצאה היא כשלון. בחלק ניכר מהמקרים של המעצרים שעורכת המחלקה היהודית, התוצאה היא זיכוי חלקי או זיכוי מלא. מותר גם להניח שהעובדה שהמודיעין הממשי שעומד לרשותה של המחלקה היהודית גורם לה לעיתים לזנק מוקדם מדי – למשל, בכל מה שקשור לאיומים על המסגדים בעיר העתיקה, שם המחיר של היסוס עשוי להיות יקר משאת.

זו, ישראל הראל, היא הסיבה לכך שההצלחות של המחלקה היהודית מוגבלות כל כך, זו ולא איזו קונספירציה נגד מתנחלים. אגב, המתנחלים יללו מרה לאחרונה על עונש מאסר עולם שהוטל על הפלסטיני שהורשע בבית דין צבאי בטבח באיתמר – אבל לא שמענו קולות כאלה כאשר הצליח השב"כ להרשיע שלושה מתנחלים בנסיון לבצע טבח גדול משמעותית באמצעות עגלת תופת בבית ספר לבנות.

נו, טוב, אי אפשר להשוות: שם מדובר ביהודים חמים.

ועוד דבר אחד: היתה הרבה ברברת בשבוע האחרון על החבלה שביצעו מתנחלים בכלי רכב של צה"ל בגדה המערבית, וטענה שמדובר ב"עליית מדרגה". מי שאומר את זה, כנראה שכח איך התנהלו המתנחלים בזמן ההתנתקות – ושכח איך התנהגו המתנחלים סמוך לקוצרה לפני חצי שנה בלבד.

(יוסי גורביץ)