הממשלה הורתה בסוף השבוע על גיוס של כ-75,000 אנשי מילואים, לכאורה לקראת המלחמה ברצועת עזה – גיוס שכמוהו לא נראה מאז ימי מלחמת לבנון הראשונה, אם לא מלחמת יום הכיפורים. ההחלטה הגיעה אחרי הודעה קודמת, על פיה יגויסו 30,000 אנשי מילואים. כנראה ש-30,000, שווי ערך לשתי אוגדות, לא הספיקו.

לא הספיקו למה? לא ברור. אף אחד לא באמת רוצה להכנס לקרב יבשתי ברצועת עזה. אם הרצועה לא תכבש ושלטון חמאס לא יופל, התקפה קרקעית תיחשב לנצחון של החמאס. אם ישראל תכבוש את הרצועה, יקרו שני דברים. קודם כל, בוודאות מוחלטת, סדרי פשעי מלחמה שיבצע צה"ל במהלך הכיבוש שלעומתם תחוויר "עופרת יצוקה." לדחיסה של עשרות אלפי מבוהלים מקצועית – או, כפי שהם מכונים, חיילי צה"ל – לתוך שטח בנוי בצפיפות כמו רצועת עזה, כשהם רגילים לשלח אש פראית, מהאוויר ובארטילריה, כלפי כל מה שנדמה להם שעשוי לסכן אותם, תהיה רק תוצאה אחת: אבידות איומות לאוכלוסיה האזרחית. שנית, צה"ל יצטרך להתמודד עם אוכלוסיה כבושה, שזה עתה הוא הרג חלק ניכר ממנה. היא לא תהיה אסירת תודה, יהיו לה מצבורים של נשק, וצה"ל ימצא את עצמו איפה שהיה ב-2004. תזכורת: נסוגנו מעזה לא רק בגלל השחיתויות של שרון, אלא בגלל שלרוב הציבור נמאס לאבד שם חיילים לשווא. הזוועות של מראות החיילים שזוחלים בחול של רפיח בחיפוש אחרי שרידי גופות, והפיגוע במגורי החיילות בנצרים, המאיסו את כיבוש הרצועה על הישראלים. המראות האלה יחזרו, ואיתם תחזור כמובן גם הברוטליות הרגילה של הכיבוש, מה שיכרסם עוד בשאריות הלגיטימיות של פעולות צבאיות ישראליות.

צה"ל תוקף את הרצועה כבר חמישה ימים. עד כה, על פי מקורות פלסטיניים, הוא הרג 64 פלסטינים, מתוכם 24 ילדים ושמונה נשים. היום הרג צה"ל 18 פלסטינים, מתוכם תשעה ילדים וארבע נשים. באחת ההתקפות הרג היום צה"ל תשעה בני אדם, שבעה מהם בני משפחה אחת, ביניהם ארבעה ילדים (ועל פי דיווחים מהשטח, מספר ההורגים רק עולה). אנחנו רואים כאן את מה שראינו גם בסיבובים הקודמים: התחלה "נקיה" יחסית של ההתקפה, כשהיא מתמקדת בעיקר במטרות צבאיות לגיטימיות – אבל, תוך כמה ימים, נגמרות לחיל האוויר המטרות הרציניות. הוא חייב להמשיך לתקוף, שאם לא כן הוא ייתפס כ"מבליג" מול ירי הרקטות הבלתי פוסק, ואז הוא צריך להתחיל להזהר פחות. ואז הוא הורג אזרחים.

ספק אם לציבור הישראלי אכפת: אחרי הכל, הוא התרגל לפרשנים, כמו רוני דניאל וגלעד שרון – האיש שחייב את קיומו הציבורי לפרשת האי היווני – שמספקים לו גרסה מרוככת קלות למיכאל בן ארי ושאומרים בגלוי שהם רוצים יותר קורבנות אזרחיים. אבל כל פעולה כזו מכרסמת עוד קצת, ובצדק, בלגיטימיות של עצם השימוש בכוח מצד צה"ל. יש גבול לכמות הפעמים שבה אפשר לשמוע מצה"ל תירוצים לפער בין כוונה ובין מציאות, בין הרצון המוצהר שלו – שברמת חיל האוויר הוא נראה אמיתי למדי, מה שאי אפשר לומר על כוחות הקרקע – להמנע מקורבנות אזרחיים ובין המספר העצום שלהם. עייפה נפשנו להורגים. אפילו בן דרור ימיני קלט את זה: הבוקר, לפני שצה"ל מחק עוד משפחה, הוא כבר קרא להפסקת אש, כדי להמנע ממה שהוא מכנה "פיגוע גולדסטון."

זה לא משהו שלא ידענו מראש. חוסר התוחלת של פעולה צבאית שלא כוללת את כיבוש הרצועה מתחרה רק בחוסר התוחלת של כיבושה. אבל המדיניות העזתית של ישראל מאז הנסיגה משם מנוהלת על ידי אנשי צבא, לא מדינאים. עמוס גלעד שקד במשך שנים לוודא שהעזתים לא יוכלו לקבל שוקולד, צעצועים או כוסברה; מדיניות הרעב-לייט הזו, שנומקה לעתים בכך ש"לא רוצים שהשובים של גלעד שליט יאכלו מעל הראש שלו (הכנס פריט אסור)", שווקה לציבור הישראלי כמדיניות של בטחון. היום יודע כל מי שעיניו בראשו שלא היה לה דבר עם בטחון. כוסברה, ציוד כתיבה וחלבה אולי לא נכנסו אליה, אבל פאג'רים נכנסו גם נכנסו. בסיבוב הנוכחי, החמאס והכוחות העזתיים האחרים הוכיחו יכולת טובה – מבחינת יכולת ההיזק שלהם – באופן ניכר ביחס ל"עופרת יצוקה."

אל תדאגו לעמוס גלעד: לא יקרה לו כלום. גם לא לקצינים שטירפדו את הנסיון של המטה לבטחון לאומי להתוות מדיניות אחרת בקשר לעזה, למרות שראש הממשלה נתניהו עצמו ביקש מדיניות כזו. צה"ל והגנרלים שלנו הרגילו אותנו שעזה היא בראש ובראשונה בעיה צבאית; הם השכיחו מאיתנו את האפשרות לפתרון דיפלומטי, תוך שהם שוכחים לספר לנו שהמקסימום שהם מסוגלים להשיג הוא את התוצאה שקיבלנו לפני ארבע שנים.

אם לא היינו ערב בחירות, יכול להיות שהיה פה מדינאי שהיה מעז לשבור את הטאבו ולעשות את מה שנותר לעשות: לדבר עם חמאס על הודנה ארוכת טווח. אין מצב שמישהו יעז לערער את הפרדיגמות האלה עכשיו. אין גם מצב שמישהו במערכת הפוליטית או הצבאית יעז להפסיק את ההתקפה כשנראה שלחמאס יש יתרון. אז נצטרך להמשיך ולהתבוסס בלחימה המיותרת הזו, עד שיקרה אסון – כאן או שם.

והאשמה, בסופו של דבר, היא לא של הפוליטיקאים או הקצינים. מהאחרונים אי אפשר לצפות לכלום. אם זה לא זז, הם מסיידים אותו; אם זה זז, הם יורים בו. זה מה שהם יודעים לעשות. הפוליטיקאים היו מטריחים את עצמם בנושא, אם הם היו מקבלים שדרים מהציבור שזה חשוב לו. ספק אם יש משהו שהציבור הישראלי לא רוצה לחשוב עליו כמו על רצועת עזה, ועל כן היא תתפוצץ לנו בפרצוף כל כמה שנים עד שהאשליה שאפשר להתעלם ממיליון ומשהו בני אדם, רובם קטינים, שחיים בגבול הדרומי שלנו במה שכבר כונה "הכלא הפתוח הגדול בעולם" תתפוגג סוף סוף.

ועוד דבר אחד: אחת השיטות שבהן פטריוטים בעיני עצמם משתיקים אחרים היא הטענה ש"אסור לדבר על נפילות" כי זה מסייע לחמאס לטווח. בולשיט נקי, כיוון שאנחנו לא מדברים על כלי מדויק באיזושהי צורה ובכל מקרה הוא לא מופעל כמו סוללה ארטילרית קלאסית, אבל בולשיט נפוץ למדי. ראוי, אם כן, לציין את העובדה שכאשר דובר צה"ל מעלה תמונה של סוללת "כיפת ברזל," הוא גם מקפיד לציין את הקואורדינטות המדויקות של מיקומה. כנראה שגם בצה"ל לא קונים את הטענה שהפלסטינים מסוגלים, בשלב זה, לאש ארטילרית מדויקת. (תודה לקורא שהפנה את תשומת לבי.)

(יוסי גורביץ)

הבלוג הזה עסק בעבר – באדיבות עמותת גישה – במאבקן של ארבע סטודנטיות עזתיות לצאת ללימודים בגדה. בלב הדיון ניצבת העובדה שמזה מספר שנים, צה"ל מונע מעבר תושבים מהרצועה לגדה אלא במקרים הומניטריים מוגבלים מאד. הצורך של ילדים להתאחד עם בני משפחה בגדה, למשל, בדרך כלל לא מספיק הומניטרי מבחינת הצבא המוסרי יותר מהחמאס. במרכז הטענה של גישה – כאן המקום לציין שאני מספק להם מעת לעת שירותי תרגום בתשלום, כפרילאנסר – עומדת העובדה שאף שבג"צ אישר מספר פעמים את עמדת צה"ל, הוא המליץ למשרד הבטחון להקים ועדת חריגים, שתדון במקרים יוצאי דופן. כמקובל, צה"ל התעלם מההמלצה.

לפני שבוע היתה לעובדי גישה סיבה לחשוב שהם עומדים לנצח בקרב הקטן הזה: בג"צ, שקצה נפשו בתרגילים של מערכת הבטחון, הוציא צו על תנאי שהורה למדינה לנמק את החלטתה. כשדבר כזה קורה, מדובר בדרך כלל ברמז גס שהמדיניות איננה סבירה.

תחושת הנצחון היתה קצרת ימים. לפני מספר ימים מסר האלוף איתן דנגוט, המשמש כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, את תגובת המדינה. אפשר לראות אותה כאן (זהירות, מסמך.) הסעיף שהעלה את חמתם של אנשי גישה הוא סעיף 61 למסמך. שם טען דנגוט שיש מניעה בטחונית לכניסתן של שתיים מהעותרות, עותרת מס' 1 (עזה עזאת קאסם כפארנה) ועותרת מס' 2 (סוהיר עבד אל מגיד עלי סיקא (שעת')); דנגוט טוען שיש מידע בטחוני שעותרת מס' 1 "עומדת בקשר עם פעילי טרור, ביניהם בני משפחתה מקרבה ראשונה"; לגבי העותרת מס' 2, הוא טוען שיש מידע על "מעורבותה בארגון טרור, וקשריה לפעילי טרור, ביניהם בני משפחה מקרבה ראשונה." לגבי שתי העותרות האחרות, הוא אומר ש"נוכח מידע מסוים בעניינן, ככל שיהא על המשיבים לבחון את עניינן הפרטני, יוזמנו עותרות אלה לתחקור." כלומר, אם הן רוצות לצאת מרצועת עזה, הן צריכות לעבור תחקיר שב"כ.

כמה הערות. קודם כל, זו הפעם הראשונה שצה"ל טוען שיש בכלל מניעה בטחונית כנגד העותרות. כפי שציינה גישה בתגובתה (זהירות, מסמך – סעיפים 17 עד 25), בעבר נשאלה המדינה פעמיים בבית המשפט האם יש מניעה בטחונית כלשהי כלפיהן, והשיבה בשלילה. עכשיו צריכה המדינה להחליט אם היא היתה רשלנית כשהשיבה בשלילה, או שקרנית עכשיו.

יום אחד קמות ארבע נשים ומגלות שצה"ל החליט שהן סיכון בטחוני. העובדה שהן סיכון בטחוני חדש, דנדש ונוצץ מושכת תשומת לב במיוחד לאור העובדה שהעותרות 3 ו-4 (ענדליב חסין אברהים אשחאדה (עדואן) ואמאל נמר חסן אבו עישה (ציאם)) נכנסו בעבר, כמה פעמים, לתחומי ישראל. מסתבר שעד שבג"צ הוציא צו על תנאי, הן לא היו איום בטחוני; אבל מהרגע שבו מערכת הבטחון גילתה שהיא עומדת להיות מובסת בבג"צ, פתאום צץ "מידע מסוים בעניינן." אפילו לא צריך לפרט מה הוא. כאן חובה לציין, שוב, שצה"ל צריך להחליט אם הוא לקה ברשלנות איומה כשהתיר לשתי מחבלות מסוכנות כאלה להכנס – מספר פעמים – לשטח ישראל, או שהוא ממציא עכשיו איום בטחוני שלא היה קיים לפני שבוע.

אשר לטענות נגד העותרות 1 ו-2, עיקרן הוא שהן מקיימות, אבוי, מגעים עם בני משפחה שהם פעילי חמאס. מבזק: החמאס שולט ברצועת עזה מאז 2007, ועיקר פעילותו תמיד היה אזרחי (פעילות צדקה והטפה, דעווה) ולא צבאי. פעילות הדעווה העניקה לו לא פחות לגיטימציה מאשר הפעילות הצבאית שלו: בזמן שערפאת הקים עוד מיליציה ועוד "מנגנון בטחון", השייח' יאסין הקים עוד מרפאה ועוד בית ספר. ישראל התעקשה תמיד שלא להבחין בין שני החלקים האלה של חמאס, ומבחינתה מי שניהל בית יתומים שמומן על ידי חמאס חבר בארגון טרור בדיוק כמו מי שהוביל חוליה צבאית. מאז עליית חמאס לשלטון ברצועה, ישראל הקשתה את החיים על תושביה, מה שרק אילץ חלק ניכר מהאוכלוסיה לפנות לקבלת סיוע מחמאס. גישה מציינת, בקשר לטענה שהעותרת מס' 2 "מעורבת בארגון טרור", שהיא מנהלת מחלקת פרויקט לנשים בהתאחדות ועדות החקלאים ברצועת עזה. מסתבר שגם הארגון הזה יכול להיחשב, כשהבהמה הירוקה נואשת במיוחד, לארגון טרור.

מה שמרגיז במיוחד בהאשמה הזו היא שאין שום אפשרות להתגונן מפניה. צה"ל, כמובן, לא יחשוף מי הם קרובי המשפחה של העותרות שלכאורה מעורבים בטרור, כי אז הוא יצטרך לאושש את הטענה הזו. אשר לדרישה שהעותרות 3-4 יתייצבו לחקירת שב"כ – הן דוחות אותה בתוקף – מעטים האנשים שאינם יודעים שהשב"כ נוהג לאלץ אנשים המבקשים ממנו אישורים לשמש כמשת"פים שלו. לעתים, הוא אף מפיץ שמועות שווא שאדם שמסרב להיות משת"פ הוא דווקא משת"פ.

עוכרי ישראל שמו לב מזמן שצה"ל משתמש בתירוץ של "סכנה בטחונית" גם בלי שיהיה לה שום ביסוס, פשוט כי זה עובד. עכשיו אנחנו רואים שהוא משתמש בה גם כשהוא עומד להפסיד בבית המשפט, ומעלה מן הריק טענה שלא היתה קיימת קודם. בפעם הבאה שצה"ל יטען בפניכם שיש סכנה בטחונית כלשהי, מאיראן ועד ארגון טרור כלשהו שתוקף מסיני אבל משום מה צה"ל מפגיז את עזה, זכרו שאמירת האמת מעולם לא היתה נר לרגליו, ושאלו שאלות. אין ספק שבפני ישראל עומדות סכנות בטחוניות; למרבה הצער, אי אפשר יותר להאמין למערכת הבטחון כשהיא מזהירה מפני כאלה.

ועוד דבר אחד: אלי ישי הודיע היום בשחצנות שהוא "ימאיס את החיים על האריתראים והסודאנים." זוכרים את גל הפשע של ה"מסתננים" שאיים להטביע את המדינה לפני חודש-חודשיים? מסתבר שבינתיים הוא שכך, וישי מנסה לעורר את ההיסטריה מחדש. "בינתיים," אומר אלי ישי, "אני מתכוון לכלוא אותם. לזה אני לא צריך אישור מאף אחד. טובת מדינת ישראל לנגד עיני." ברכותי. אתם חיים במדינה ששר הפנים שלה – היורש של סמכויות הנציב העליון – מתהדר בכך שהוא יכול לכלוא אנשים על לא עוול בכפם "בלי אישור מאף אחד." זה מסוג הימים שבו היית רוצה שיהיה גיהנום, רק כדי שאלי ישי יוכל להכנס אליו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שלומי אלדר, הכתב הוותיק של ערוץ 10, פרסם לפני מספר חודשים ספר חדש, "להכיר את חמאס." הספר, שהוא קריאה מומלצת מאד הוא שילוב של היסטוריה ועיתונאות – ובסקופים שלו, הוא מהווה את מה שהעיתונות אמורה להיות: הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. הפוסט הזה הוא שילוב בין ביקורת על הספר ובין ראיון שערכתי עם אלדר שלשום (ג').

"להכיר את חמאס" הוא פרויקט שאלדר עבד עליו כבר ארבע שנים. ספרו הקודם, "עזה כמוות", דרש ממנו, לדבריו, רק ארבעה חודשים של עבודה. הוא עצמו לא נכנס לרצועת עזה כבר יותר מחמש שנים, מאז שחמאס תפס את השלטון שם.

הספר הוא מדריך חשוב לקורא ההדיוט, שהפוליטיקה הפלסטינית הפנימית איננה תחום התמחות שלו (זוכרים את התקופה שלכלי התקשורת היו כתבים לענייני פלסטינים?). הוא סוקר את חמאס מימיה הראשוניים כמרכז איסלמי, תוך שימת דגש נרחב על העשור האחרון. והתמונה שהוא מצייר מפתיעה מאד לעתים את הקורא הישראלי. (רשמים ראשוניים מהספר אפשר למצוא כאן.)

יוסי גורביץ: לעתים, נראה שאתה מעריך מאד את חמאס. אתה כותב "אין שום תנועת אופוזיציה בעולם שהעניקה בגלוי מזור כה רב לתחלואי השלטון וקורבנותיו כמו החמאס."

שלומי אלדר: וזו עובדה. כל חוקר חמאס נפעם מהתופעה הזו, של תנועה שצמחה מלמטה, על ידי אדם לכאורה לא כריזמטי, שבקושי ניתן להבין משפט מדבריו, ובכל זאת הוא מצליח מביתו הדל בשכונת שאטי לשנות סדרי עולם המזרח התיכון. אי אפשר שלא להתפעל ממנה. אבל ודאי שהיו לה טעויות: גם חאלד משעל אומר שהיו טעויות ושיש מקום לחשבונות נפש.

אני מתחיל את הספר בביוגרפיה קצרה של אחמד יאסין. הוא היה אדם נכה, שחי בצניעות, ועד היום החמאס מושפעת מאד מיאסין: תנועה צנועה, ששומרת על הכבוד האישי, שדואגת לפרט ולקהילה, שהיא בו זמנית דתית ופרגמטית.

יצ"ג: התזה המרכזית של הספר, אם הבנתי אותה נכון, היא שהחמאס החלה קודם כל כתנועת דעווה, ואחר כך יצרה זרוע צבאית כדי שלא להיות מואשמת בשיתוף פעולה, וסופה שהזרוע הצבאית השתלטה עליה.

ש.א.: חמאס הוקמה שישה ימים אחרי תחילת האינתיפאדה הראשונה, כדי שלא להיות מואשמת בשיתוף פעולה עם ישראל. עיקר הפעילות שלה היתה אכן דעווה, אם כי יאסין ניסה להקים זרוע צבאית קטנה עוד קודם לאינתיפאדה, שהתפקיד שלה היה לפעול נגד משת"פים וסכנות מוסר, כמו זנות, שכרות ופורנוגרפיה. אבל לפני שאנחנו מגיעים לתקופה הנוכחית, צריך לזכור את הסיפור של הקמת הלשכה המדינית, שמבחינתי הוא מרתק. מוסא אבו מרזוק מגיע ב-1989 לרצועה מווירג'יניה עם שני עוזרים, שאחר כך הוא גם שולח לגדה, והם בונים מחדש את חמאס, שצה"ל והשב"כ כבר שברו ברצועה. הוא ממנה נציגי אזורים, וחוזר לארה"ב, משם הוא שולח להם כסף – כל זה מתחת לאף של השב"כ. הלשכה המדינית, שאחראית לגיוס כספים, משתלטת בעצם על התנועה, שיש בה וואקום מנהיגותי. ב-1992, הוא שולח שוב את השניים, והם נתפסים והשב"כ עולה על קיומו של אבו מרזוק, שנמלט לעמאן. היום כבר אין צורך בלשכה המדינית. בעזה יש ראש ממשלה של חמאס, ואיסמעיל הניה יכול לגייס כספים בעצמו – מטורקיה, מאיראן, ממדינות המפרץ.

בספרו מתאר אלדר כיצד חטיפת גלעד שליט ביוני 2006 הפכה בעצם את הזרוע הצבאית לחלק הדומיננטי של חמאס והעניקה לה כוח-יתר על שאר התנועה. אבל הוא מזכיר שני דברים חשובים: "קודם כל, צריך לזכור את מסע החיסולים של ישראל כנגד ההנהגה המדינית של חמאס – יאסין עצמו, רנטיסי, אברהים מקאדמה. זה יצר ואקום במרכז הכוח, שסייע לזרוע הצבאית לנצל את המצב.

"כל מי ששייך לאיזושהי תנועה שואף לכוח. וזה מה שעשה אחמד ג'עברי. הוא לא תכנן אפילו לקחת אחריות על ההתקפה בכרם שלום, עד שנאמר לו שיש חייל חטוף, והוא הבין שהוא יכול לקבוע עובדות. הוא פחד, אבל בסופו של דבר הימר על כל הקופה.

"אני כמעט בטוח שחלקו של ג'עברי בפיגוע עצמו קטן. את שליט הוא רכש בכסף, בשלמונים, מוועדות ההתנגדות העממיות ומג'ש איסלם, שבסופו של דבר היתה משפחה של עבריינים, של גנבי רכב וסוחרי סמים מסג'עיה, חמולת דורמוש, שהונהגה על ידי מומתז (תרגום השם הוא "נפלא") דורמוש. ג'עברי אמר להם ש'אתם לא מסוגלים להתמודד עם חטוף בעזה'. בסופו של דבר הוא גם חיסל אותם.

"גם ההשתלטות על הרצועה, ההפיכה, לא היתה מתוכננת. חאלד משעל התפוצץ כשהוא שמע עליה. הוא רצה לשמור על הסכם מכה. ג'עברי בסך הכל רצה קרב קטן עם האנשים של דחלאן, אבל אלה כל כך נבהלו – בעיקר נבהלו מעצמם, אחרי התעמולה שלהם – שהם פשוט זרקו את הנשק וברחו. כאן צריך לציין את העובדה שאנחנו עושים פעולות שאנחנו לא חושבים על ההשלכות שלהן: בדיוק כשהאנשים של הפתח היו צריכים את מירב הסיוע, הפסקנו את העברת הכספים לפתח. [בעקבות נצחון החמאס בבחירות 2006, הפסיקה ישראל להעביר לרשות את הכספים המגיעים לה כדי להעניש את הפלסטינים על בחירתם; התוצאה היתה שבבוא ההתנגשות עם חמאס, שהיו לו מקורות כסף משלו, ובין הכוחות של דחלאן, המוראל של האחרונים, שלא קיבלו משכורת והסתכלו בקנאה ורעב על "כוחות השווארמה" של החמאס, היה בשפל – יצ"ג]."

יצ"ג: אתה מציין מגעים בין חמאס ואריאל שרון, והצעה מדהימה שהוצעה לאולמרט. יש אפשרות למשא ומתן בין חמאס וישראל? יש על מה?

ש.א.: "מגעים לא רשמיים יש כל הזמן. מי שהציל בעצם את חמאס הוא אריק שרון: אחרי החיסול של רנטיסי, החמאס פנה אליו בהצעה להפסקת הפיגועים תמורת הפסקת החיסולים. הוא היה אז עסוק רובו ככולו בהתנתקות, ולא היה אכפת לו. אבל אם שרון היה ממשיך במלאכה, ומחסל את כל ההנהגה הפוליטית של התנועה, היא היתה קורסת. אין תנועה שיכולה לשרוד בלי הנהגה."

הסיפור המעניין באמת הוא זה שבפרשת המגעים בין אולמרט והחמאס. בתחילת 2006, כותב אלדר, קודם לחטיפת שליט וגם לאחריה, התנהלו מגעים בין ראש ממשלת ישראל ובין ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, שמטרתם היתה להגיע להסכמה על מודוס וויוונדי אסטרטגי בין החמאס לישראל. החמאס העביר, באמצעות מתווך זר וראש השב"כ דאז יובל דיסקין, הצעות להסכמים כאלה שאלדר מצטט בהרחבה בספרו. החמאס הציע, מעבר לעסקה לשחרור שליט שהיתה טובה בהרבה מזו שבסופו של דבר אושרה (החמאס רצה רק את חברי הפרלמנט הכלואים שלו), גם הפסקת אש ל-25 שנה בין ישראל והחמאס. בסופו של דבר דחה אולמרט את ההצעות של משעל מבלי לבחון אותן כראוי ומבלי לדווח עליהן לממשלה או לראשי מערכת הבטחון, פרט לדיסקין. אולמרט ודובריו מכחישים נמרצות את עצם קיום המגעים הללו, מה שמכעיס את אלדר, שעומד על דבריו. "הם לא מתנהלים בצורה הגונה. לא מתנהלים ככה כשיש לך מידע."

יצ"ג: אבל האם יש בכלל על מה לדבר עם חמאס?

ש.א.: "על שלום? אני לא רואה את זה קורה. גם לא על סיום הסכסוך. רק על הסדרים בטחוניים הם מדברים כבר כמה זמן על "סוף הסכסוך המזוין," אבל מעבר לזה לא ברור שהם יכולים ללכת. הם ממולכדים על ידי אמנת חמאס, שמאד נוקשה. אני לא רואה את חמאס משנה אותה; זה ייחשב לכניעה, לאמירה שהם שינו את עורם. היא רואה בפלסטין אדמת וואקף שאף מאמין לא יכול לוותר עליה. ראשי החמאס לא יכולים לוותר עליה, כי זו תהיה כפירה.

"מצד שני, בעבר הם דיברו בצורה גמישה יותר, אמרו שאמנה היא לא דבר מקודש ושיהיו זמנים שבהם אפשר יהיה לדבר על שינוי האמנה. היום כולם כמעט מדברים על גבולות 67' כגבולות של הודנה. הניה אמר לי פעם שהוא לא יכול לוותר על אדמת הוואקף – ולכן, הוא אמר, בואו נשאיר את הסוגיה הזו לדורות הבאים.

"ברור לי שהציבור הישראלי רואה בעייתיות קשה בהצעה הזו. אנחנו ניסוג, ובתמורה נקבל הפסקת אש ל-25 שנה? ומה יקרה אחרי 25 שנים? אבל אני לא רואה את חמאס מסוגל לקבל הצעה אחרת. אני הייתי מנסה להגיע למצב שבו יש הסכם הודנה, שבו מובהר שאם יש קסאם אחד או פיגוע אחד, והמעברים נסגרים שוב. הם מסוגלים לדעתי לאכוף מצב כזה."

יצ"ג: בזמן האחרון יש לא מעט דיבורים על מדיניות בידול, שמטרתה להפריד בין הרצועה לגדה, לדחוף את הרצועה לכיוון של מצרים. מה אתה חושב על זה?

ש.א.: "הבידול עובד. אמנם, לא סתם מצרים לא רצתה לקבל חזרה את רצועת עזה. ויש מתח בין האחים המוסלמים במצרים תחת מורסי ובין החמאס. חמאס תמיד טענה שהיא סניף של האחים המוסלמים, ולשתיהן יש מאפיינים דומים – כמו הדגש על פיתוח קהילה ועל רווחה, ועל ניקוי החברה מבפנים. אבל האחים המוסלמים הם לא תנועה לאומית. בעבר הם דיברו על חליפ'ות, אבל הם התפתחו מאז. חמאס, מצד שני, היא תנועה לאומית. היא משרטטת גבולות. זה יוצר מתח בין שתי התנועות.

אבל האם חיבור של עזה למצרים לא יהיה מצב טוב יותר?"

הוא יפצל את הפלסטינים.

אלדר נאנח. "הפיצול קיים. אני רואה את אנשי הפתח שברחו מהרצועה לגדה אחרי השתלטות החמאס. הם סובלים שם. יש סטריאוטיפים איומים כלפיהם – כל אונס, כל גניבה, מיד מאשימים אותם. תושבי הגדה לא מתחתנים איתם.

"יש מה לדבר על הסכם בנושא הבידול. אני הייתי מעדיף שמצרים תהיה אחראית על עתידה של הרצועה."

יצ"ג: עד כמה חמאס עדיין חזק, אחרי שש שנות שלטון?

ש.א.: "הוא חזק, הוא יציב. אבל האם האנשים מרוצים? הייתי אומר שהגרעין הקשה של החמאס נשאר, בערך 25% אחוזי תמיכה. לשאר האוכלוסיה אין אלטרנטיבות: הפתח שנוא עליהם. האיש מהרחוב היה מעדיף ממשלת אחדות, אבל הוא יודע שזה לא מציאותי. לאיחוד יש מחיר מדיני, שלא חמאס ולא פתח מוכנים באמת לשלם. החמאס, במיוחד, יצטרך לוותר על הרבה – במיוחד עכשיו, לאור עליית האחים המוסלמים במצרים. כשחאלד משעל נאלץ לברוח מדמשק הם חשבו על זה, אבל מאז הלשכה המדינית התפרקה, ובעזה יש עכשיו ממשלה של חאמס, שלא ממהרת לוותר על כוח."

יצ"ג: אני חושב שאחד הרגעים המדהימים בקריירה שלך הוא שיחת הטלפון ההיא עם הרופא עז א דין אבו אל עייש, שניות אחרי שפגז הרג את בנותיו. מה חשבת על התגובה הישראלית, הנסיון לרציונליזציה של ההרג?

ש.א.: "זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר במהלך המלחמה ההיא. ואני מתייחס לעופרת יצוקה כאל מלחמה, לא כאל מבצע. כשיש לך 1,400 הרוגים, זה לא מבצע. היתה לי תחושה שבעל הבית השתגע. פה ספרו גופות והשוויצו איך דפקנו אותם. לי זה היה מאד קשה.

"עכשיו, אמרתי בכל הזדמנות שהמלחמה היתה מוצדקת. אבל אם אנחנו צריכים לעצור את ירי הרקטות, אז אפשר לעשות את זה אחרת. תקיפה של הזרוע המדינית של החמאס, למשל. וידעו איפה הם: את סעיד סיאם, מהדרג השני של החמאס, הרגו אחרי שיצא מפגישה שבה השתתף גם הניה. אבל העדיפו לא להרוג את הניה. יש הסכמה בשתיקה מצד ישראל שלא להרוג את הדרג המדיני, כי מי יודע מי יחליף אותו.

"אבל הדהים אותי שכל התמונות מעזה לא קיבלו פה תשומת לב. עשו לניזאר רייאן הקש בגג – ואז הרגו אותו עם 15 מבני המשפחה שלו. אתה רואה את התמונות של הוצאת גופות ילדים. לא חשבתי שזו הדרך.

"בקשר לאל עייש, המקרה ההוא דווקא הדגיש לי את הצד החיובי של הישראלים. היתה הזו שצעקה עליו, לבנה [לבנה שטרן – יצ"ג], אבל אז הגיע הרוב הדומם, שהזדהה איתו והביע רחמים. ראיתי את זה על צג המחשב שלי, על הביפר, בפקסים."

(יוסי גורביץ)

(פוסט נסיוני)