בית המשפט הכריח את המדינה, לדרישת דרור אטקס, לחשוף איזה טפח ממערך הקומבינות, הקריצות, המכרזים התפורים, הפטורים, היד רוחצת יד והסגירות מתחת לשולחן שבאמצעותן המדינה משתמשת בעמותות ימין קיצוני כדי לייהד את מזרח ירושלים בעוד זו רוחצת בניקיון כפיה ומנסה, נואשות, להציג ל"עולם" מצג שווא של מדיניות שוויונית ותקינה. על זה, אין לי הרבה מה להוסיף, אבל על הצורך במצג השווא, יש ויש.
את ההתפארות שמתוארת בכתבה על עיקום החוק והצלחת הקומבינה, ראיתי בעצמי לא פעם. יש תסריט קבוע: הפונקציונר המקומי מעביר סיור ומתפאר בכך שהשתמש בבניית גדר ביטחון ליישוב כדי "לגנוב" כמה מטרים משטחים שמעבר לקו הירוק או קומבינה אחרת שהעבירה איזה נכס קטן מידיים של ערבים לידיים של יהודים בדרכים עקלקלות מתחת לאפו של הפריץ, המשתתפים צוחקים בהנאה והפונקציונר זורח מנחת.
איכשהו, אותם יהודים גאים, שצועקים מעל כל גג על הזכויות המיוחדות של העם המיוחד עם הקשר המיוחד שאין דומה לו לארצו ושיזדיין "העולם", אותם אלו ש"קוממיות" העם היהודי על ראש שמחתם ובה הם הוגים יומם ולילה, דווקא הם מסרבים לעשות את מה שהם מאמינים בו בגלוי ובמוצהר. דווקא הם יעשו שמיניות באוויר כדי להמציא מניפולציות משפטיות פתלתלות שמאפשרות ליהודים לעשות את מה שאוסרים על כל אחד אחר, בלי להודות בזה. רק בקרב אנשי שלומנו, הם יתגאו בהישגיהם ויעלו על נס את הנכלוליות של עצמם ואת הצלחתם לרמות את "העולם".
המילה הזאת, "העולם", היא אכן המפתח להבנת גאוות הקושרים המשונה הזאת. "העולם" זה, בעצם, כל תושבי כדור הארץ חוץ מהיהודים, תחליף מודרני מכובס למילה "גויים". ההתנהגות הזאת אצל מי שקוראים לעצמם "ציונים" ומתעסקים בהתגוללות והשתקה של כל מי שאיננו ציוני, על באמת או לדעתם האישית, אומר דרשני.
הציונות תמיד הייתה רעיון מורכב ומלא בסתירות. מצד אחד, תמיד היה בה גרעין משיחי, שמרני ופונדמנטליסטי. בהתחלה, הוא היה על תקן פוטנציאל שכמה מהאנשים החכמים יותר ידעו לזהות. זכורים לי במיוחד דבריו של חוקר המיסטיקה היהודית גרשום שלום על החייאת השפה העברית, שנתפסה בזמנו כתופעה של מודרניזציה והצטרפת מחודשת של היהודים למשפחת העמים: "כל מילה בעברית טעונה עד גדותיה בחומר נפץ, אלוהים לא יישאר דומם בשפה שבה השבענו אותו לחזור אל חיינו".
גרשום שלום צדק, מה שהיה פוטנציאל הרים מאז את ראשו והפך למיינסטרים, ולאחרונה, הוא הדבר שמגדיר את הציונות. הציונות הדתית, זרם שבהתחלה היווה מיעוט הן בקרב הדתיים והן בקרב הציונים, נתפס יותר ויותר כציונות ה"אמיתית" וציונות חילונית נתפסת יותר ויותר כציונות נכה אלא אם כן היא מקבלת על עצמה, במונחים מכובסים, את הנחות היסוד המשיחיות. וכך, נדחק אל השוליים, מודר ומוכפש האלמנט האחר בתנועה הציונית, אותו אלמנט שהיווה פעם את הכוח המניע שלה.
הציונות אינה, במהותה, תנועה של חזרה לארץ (את זה עשו גם לפניה) אלא תנועה, לפני הכול, של יציאה מהגטאות. לא במקרה, מנהיגי הציונות המוקדמת היו אנשים שבעצמם עזבו את הגטו היהודי בשאט נפש. הבעיה שלהם הייתה, שלא היה להם לאן לעזוב. הם הבינו שזהות לא נבנית רק מבחירות והעדפות אישיות אלא גם מנסיבות ולחצים חיצוניים. לכן, גם אם במהלך היציאה מהגטו וההשתלבות בעולם הסובב אותו היהודי ירצה להשיל מעליו את זהותו היהודית, הסביבה תמשיך לייחס לו את הזהות הזאת שוב ושוב, ותכריח אותו להתמודד איתה כך או אחרת.
הפיתרון שמצאו אנשים כמו תיאודור הרצל, שהבין שגם אובדן הזהות היהודית לא יביא לקבלתו בעולם כשווה בין שווים, היה הגדרה מחודשת של הזהות היהודית במונחים לאומיים. במקום להתקבל כאינדיבידואל שווה בארץ מושבו, היהודים יהפכו לקולקטיב שווה במשפחת העמים. בשביל זה, לא מספיק להוציא את היהודי מהגטו, אלא צריך גם להוציא את הגטו מהיהודי ושם נמצא החידוש, והפוטנציאל המהפכני של הציונות.
זוהי, בעצם, "שלילת הגולה". המונח הזה זכה, ובצדק, לקיתונות של ביקורת. הציונות מחקה באלימות ויהירות רבה קרוב לאלפיים שנים של היסטוריה ותרבות, מעניינות ועשירות הרבה יותר מכפי שרובינו מורגלים לחשוב, והחליפה אותן בגרסה מיוהדת ורדודה של לאומנות בוטה מהדגם המרכז אירופאי. כשאנחנו חושבים על "שלילת הגולה" אנחנו רואים, למשל, את הצברים ה"מעשיים" כגון רבין ושרון והזלזול שלהם במי שהם כינו "היהודים" או "הורהפטיגים האלה" (על שמו של השר זרח ורהפטיג), והתכוונו בכך גם לראש ממשלתו לוי אשכול ואחרים, שעוד דיברו ביידיש וכלכלו את מעשיהם בזהירות ומתוך הבנה למגבלות הכוח, דבר שהצברים תפסו כ"גלותי".
אבל היה כאן בלבול. לוי אשכול, ראש הממשלה הטוב ביותר בישראל (וככזה, גם המושמץ ביותר) הבין גולה מהי, ולכן הבין גם ריבונות מהי. הגולה, לפני הכול, היא מצב של חוסר אונים. במצב כזה, החברה היהודית פיתחה שני סוגים של תגובות: האחת, זאת שמקובל גם בשיח של היום לתאר כ"גלותית" היא חנופה והתבטלות כלפי הפריץ, "בעלי הבית" הגויים שבתמיכתם וברצונם הטוב היה תלוי עצם הקיום של הקהילה.
התגובה השנייה, גלותית לא פחות אבל נתפסת בימינו כ"גאווה יהודית" היא פיתוח תפיסות של עליונות על הגויים, שנאה אליהם ופנטזיות של "נקמה בגויים" עם בוא הגאולה, אלא אם כן זה יתאפשר לפני כן.
שתי התגובות הנ"ל הן צדדים של אותה המטבע, והן מתכנסות להתנהלות שמכילה את שתיהן: כלפי חוץ, אומרים לגויים את מה שהם רוצים לשמוע. כלפי פנים, אומרים מה שהיהודים רוצים לשמוע, ומפתחים שיטות של רמאות כדי להכיל את הניגוד. כששלטונות פולין הורו, למשל, שאסור לבית כנסת להיות גבוה יותר מכנסייה, היהודים חפרו קומות מרתף מתחת לבתי הכנסת כדי שיהיו גבוהים יותר בלי שהדבר ייראה. זה מובן כשקהילה מדוכאת ומבודדת עושה זאת, אבל מדינה ריבונית הייתה פשוט בונה את בית הכנסת גבוה יותר, או שהייתה נמנעת מכך, ונושאת בתוצאות החלטתה כך או כך.
מהבחינה הזאת, אפשר להגיד שהציונות נכשלה. המדינה הזאת בגרסתה הנוכחית לא יכולה להתקיים ללא התמיכה של הפריץ האמריקאי. לא אומרים את זה מספיק, ו"היהודים הגאים" לא אומרים את זה בכלל, אבל המדינה הזאת לא יכולה לנהל שום מלחמה בלי רכבת אווירית של תחמושת אמריקאית. אפילו בלבנון2, כשמול צה"ל עמדו, בהערכה לארג'ית מאוד, אלפי לוחמים ספורים שרובם לא שייכים לגרעין הקשה המיומן והמצויד של החיזבאללה, היה צורך בחידוש המלאי. וזה עוד לפני שדיברנו על "בניין הכוח" עצמו.
אפילו את המטרה האינסטרומנטלית ביותר של הציונות, ביטחון פיזי, המדינה לא הצליחה להשיג. כיום, הסיכוי שיהודי ייהרג משום שהוא יהודי גדול יותר בישראל מאשר בכל מקום אחר. למרות שזה המצב, ולמרות שגם מעט הביטחון שיש לנו תלוי בחסדי הפריץ יותר מאשר בכוחם ובעוצם ידם של היהודים, "האגרוף היהודי" הוא התוכן הערכי המרכזי של הלאומיות היהודית בישראל, כמו שצפה לייבוביץ' ז"ל.
והעיקר, הגטו לא יצא מהיהודי. קו ישר מחבר בין אותו המרתף שנחפר מתחת לבית הכנסת בפולין לשר שעולץ על חפירת המרתף ההוא מתחת לבתי הפלסטינים בסילוואן מתחת לאפם של האמריקאים. וכמו שאפשר לזהות את התנהלות הגטו הנכלולית במדיניות ממשלות ישראל, כך אפשר לזהות בקלות את פנטזיות הגטו בדבר עליונות היהודי והנקמה בגויים מצד אחד, ואת הצורך האובססיבי לקבל מ"העולם" אישורים שאנחנו "בסדר" מצד שני כתבניות אב באידיאולוגיות הפוליטיות הנפוצות בארץ.
אם אנחנו רוצים להיות מדינה ריבונית ולא רק קריקטורה נלעגת של מדינה ריבונית שבמהלך הזמן תהפוך למדינה כושלת ותאבד את ריבונותה, אנחנו צריכים להחליט. או שמכריזים שלא תהיה פשרה בירושלים ושהמדינה היא מדינתם של היהודים לבדם, ולכן היא לא מתחשבת בגויים מבפנים ומבחוץ ומקיימת מערכות חוק נפרדות ליהודים וערבים. או שהיא מכריזה על שוויון לכל אזרחיה ומה שמותר יהיה ליהודים לעשות, יורשה גם לערבים. לשתי הדרכים יש השלכות מרחיקות לכת, אבל איך אמר לינקולן, "אפשר לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן". גם ללנהל מדינה כאילו הייתה גטו באוקראינה יש השלכות.
מינהלי: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות לתחזוקת הבלוג והכותב. תודה רבה לתורמות ולתורם.
פוסט מצויין. תודה.
כמו שטוני ג'אדט אמר, ישראל היא אנאכרוניזם. היא נוצרה בדיוק בזמן שבו היא הפכה בלתי רלוונטית כדי להשיג את המטרה של הרצל (כלומר, כשהעולם המערבי פיתח עקרונות של שיוויון והכלה).
מעניין לראות איך ישראל של היום ממשיכה את אותה התנהלות שאפיינה אותה מאז היווסדה, של העברת פעולות "לא נעימות" לארגוני חברה אזרחית שחצי-מנותקים ממנה, כך שתוכל לשמור על החזות הדמוקרטית השיוויונית כלפי חוץ. הדיון שלך כאן גרם לי לחשוב על כמה כיוונים מעניינים לפתח את את הרעיונות שלי לתזה.
תודה תודה. אילו רעיונות ואיזה תיזה, אם לא אכפת לך לספר?
Pingback: Tweets that mention ככה מנהלים גטו יהודי. | תניח את המספריים ובוא נדבר על זה -- Topsy.com
שני דברים: הראשון, תמיד טוב לחשוף טפח מעולמם של אותם לועגים ל"ורהפטיגים האלה": רבין ושרון ידעו מספיק יידיש כדי להבין שמשמעות המלה "ורהפטיג" היא "אותנטי". (פחות או יותר, וזה נשמע יותר טוב ביידיש.)
השני, המוניטין שיש בעולם ליהודים כחדשנים ומעמיקי חשיבה נובע לדעתי לא מהיהדות אלא מעוצמת המאמץ שנדרש כדי להתרחק ממנה. כמו ה-escape velocity שנדרש כדי לברוח ממשיכת כדור הארץ ולנסוק אל השמיים, גם אותם פליטי-יהדות נדרשו למאמץ עילאי כדי לצאת מהגטו, השטעטעל, החיידר והישיבה. אחרי מאמץ כזה, כל שאר ההישגים נראו קלים.
תודה על עוד פוסט מרחיב-תודעה.
את צודקת לגמרי, אבל זה נכון לגבי כל מיעוט. תסתכלי על הפזורה הארמנית והפלסטינית (בעיקר בהשוואה לקהילות האם) או על השכבה המשכילה של הפלסטינים אזרחי ישראל. לצאת מגבולות הגטו זה דבר מעצים מאוד, אם מצליחים.
slots vptktz auto insurance jdok american home insurance 5830
משובח, כרגיל.
בסך הכל, פוסט מצויין. רק הערה קטנה, אם יורשה לי:
'הציונות נכשלה. המדינה הזאת בגרסתה הנוכחית לא יכולה להתקיים ללא התמיכה של הפריץ האמריקאי' – גם מדינה אחרת, בגרסה אחרת, לא יכולה להתקיים בלי לקבל תמיכה בינ"ל. האחרון שערער על ההנחה הזו היה ג'ורג' דבליו, והיא התפוצצה לו בפנים.
מדינות חייבות להשיג לגיטימציה בינ"ל, נקודה.
אני לא מדבר על לגיטימציה בינ"ל. אני מדבר על תמיכה חומרית ביותר מצד מדינה אחת ספציפית.
ושוב אני מרגיש כאילו מישהו כתב את כל המחשבות שלי על המסך. מעניין מה גודל הציבור שאתה משמש לו פיתחן פה
די גדול לדעתי, אלה דברים מאוד בנאליים, רק שלא אומרים אותם מכל מני סיבות ששווה להתייחס אליהן בהזדמנות.
הייתי מאוד שמח אם תתייחס באמת לשאלה הזאת.
אני בן 27. בעל תואר ראשון ממכללה מכובדת. תופס מעצמי אדם משכיל. ועדיין – עד שהתחלת לכתוב וכשאני אומר "אתה" אני מתכוון גם ליוסי גורביץ ועוד שניים שלושה, לא ידעתי כמה אני לא יודע. כשהכוונה היא בעיקר להיסטוריה. חבל שמערכת החינוך בארץ, ומטעמים שעכשיו מובנים לי, מלמדת נראטיב אחד ספציפי ממנו מוחסרים מיני נושאים שמראים את אותו "החלום הציוני" (ונושאים אחרים כמובן) באור שונה לגמרי.
מצטרף לתחושת עדו
לא ברור לי היכן ראית שלוי אשכול הושמץ בצורה יוצאת דופן. אני לא ממש שמעתי מישהו מדבר עליו משהו רע, בעוד שבלימודי האקדמיים, שמעתי אנשים מדברים עליו רק טובות. יתר על כן, אפילו העובדה ש"זכינו" בשטחי 67 במשמרת שלו, לא נזקפת לחובתו כזיכרון הציבורי. יותר מהכל התחושה שלי שמתעלמים ממנו, למרות שהיה ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה לישראל, יותר מאשר שמשמיצים אותו.
כשאשכול היה ראש הממשלה הבדיחה היתה שסמל משרד התיירות הוא הסמל הכי פופולרי בארץ : שני אנשים סוחבים אשכול תלוי על מוט
הוא היה מושמץ מאוד בזמנו. היום אכן מתעלמים ממנו, אבל אם זוכרים אותו, אז בתור מנהיג חלש והססן, דבר שרחוק מאוד מהאמת.
על משפט המחץ "האחרון שיוצא- שיכבה את האור" שמעת? זה מתקופת אשכול. בדיחה עממית ששיקפה את הרצון העז של מי שחי בישראל לברוח כמה שיותר רחוק.
בשנת 1966 היה מיתון עמוק במדינה. בנוסף לכל הצרות היה איזה גמאל-עבד-אל-אחמדינג'אד-נאצר, מנהיג מצרים, שהודיע מעל כל במה ותחת כל עץ רענן שהוא יחסל את מדינת ישראל (כמה שנים לפני זה הוא הסתבך באיזו הרפתקה צבאית תימנית כושלת, אבל משסיים אותה, הפנה את כל מרצו, הרטורי לפחות, למטרת השמדת ישראל).
אשכול היה ראש ממשלה ושר בטחון, ולפני זה, להזכירך, הוא היה שר אוצר, כלומר- נטול כל רקע בטחוני שהוא. בישראל ישבו כמה מיליוני יהודים לא עשירים במיוחד, עם מערכת פוליטית מכורה מראש ועסוקה במריבות פנים-מפ"איניקיות (רפ"י של בן גוריון נגד מפלגת האם). האווירה היתה של יאוש ופחד, עם צפי לעשרות אלפי הרוגים במלחמה שנראתה בלתי נמנעת.
וכשהכל הסלים והתנקז אל עבר הפיצוץ הבלתי נמנע, התבצעה הפיכה שקטה, אשכול הוזז הצידה ממשרד הבטחון, ודיין (מאנשי בן גוריון) נכנס, כדי שלציבור יהיה מישהו לסמוך עליו.
בדיעבד אנחנו יודעים שאשכול היה יהודי חכם ורב השראה, שבתקופתו הפך צה"ל לצבא קטלני במיוחד (השפעתו של דיין על המלחמה היתה באיזור האפס, כולל איום להתפטר אם יכבשו את רמת הגולן, איום שמעולם לא מומש), ושניהל את המדינה בתערובת (אזרחית) של יוזמה וחוכמה. בזמן אמת, הוא נתפס כיהודי גלותי וחסר כריזמה, בטח ובטח לאור הכריזמה העצומה של קודמו בתפקיד.
מסכים ומוסיף גם שהלמרות שהציבור, בעידוד אי אלו גנרלים, נכנס להיסטריה טוטאלית וכבר חשב שהוא עומד בפני אושוויץ2, אשכול לא נגרר למלחמה בטרם עת אלא דאג ליצור תשתית דיפלומטית ואף ניסה, שומו שמיים, למנוע אותה. בזכותו נשארנו עם תמיכת ארה"ב כשצרפת, ספקית הנשק העיקרית, הטילה אמברגו ויחסי החוץ עם שאר העולם התחרבשו גם כן. בלי זה, ישראל הייתה מקבלת את החאזוק אפילו יותר ב-73, וכנראה גם נגררת לשימוש בנשק גרעיני.
ואם מישהו רוצה לעשות השוואות עם איראן והמנהיגות הנוכחית, על אחריותו.
שלום שלום,
אני מעריך שהמאבק בגלות, הוא רק ניספח לדבר האמיתי. הציונות לא היתה מאבק בגלות, אלא חזון הגאולה, בחזון אחרית הימים של הניביאים (לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ידעו עוד מלחמה…איש תחת גפנו ותחת תאנתו…. וכדי להקים את החזון הזה נדרשו אמת, צדק משפט וחסד).
או כמו שאמר זאת בן-גוריון מספר פעמים:
"דורות על דורות סבלו, עונו ומסרו את נפשם על אמונתם בחזון אחרית הימים. אמונה זאת לא תכזיב, וחזון אחרית הימים בוא יבוא" (חזון ודרך, כרך א', עמ' 62)
"יש צורך לסול דרך לחזון אחרית הימים, שגדולי הרוח באומה האמינו בו תמיד" (שם, שם, 84)
"ימות המשיח חשובים יותר ממשיח, והעם היהודי חי בימות המשיח, מצפה לימות המשיח, מאמין בימות המשיח, זוהי אחת הסיבות העיקריות לקיומו של העם היהודי" (שם, שם, 278).
כלומר, הציונות עסקה בגאולה, ביצירת חברת אמת, צדק, משפט וחסד, שתביא לשלום ולשגשוג לנו ולעמים האחרים. זאת תכלית הציונות, הן על פי בן-גוריון, והן על פי התנ"ך. ההתעסקות במחיקת העבר, אינה רלוונטית. השאלה היא מה עושים לעתיד. איך יוצרים את אותה חברה? איך סוללים את הדרך לימות הגאולה? זאת שאלתה של הציונות.
זאת שאלתה של הציונות לעניות דעתך. אני טוען שזה רק אלמנט אחד בציונות, החיפוש אחרי נורמליות הוא אלמנט אחר, ויש מתח בינהם. כמובן שכל אחד מהאלמנטים הנ"ל יכול להילקח, ואכן נלקח, למקומות טובים ורעים כאחד. לדעתי, האיזון הופר לטובת האלמנט המשיחי בצורתו הגרועה ביותר ואולי המאזן לא היה הוגן מלכתחילה, משיחיות זה דבר הרבה יותר מרגש ומגייס אידיאולוגית מסתם חיי מדינה טובים ומשעממים.
גם הציונים לא באמת יודעים מה הם רצו, זה היתה תקופה מהפכנית וכולם עשו מהפכות בלי לחשוב יותר מדי. מה שכן יצא להם גטו, ויהודים גם בהודו ותאילנד אוהבים לגור בגטו כך שכנראה השיטה תואמת את העם. ומי שרוצה מדינה נורמלית ומשעממת באמת יכול לבחור לו ממבחר מדינות העולם, פה זה לא ממש המקום.
השאלה היא, עד כמה מעניין אתה רוצה שהמקום הזה יהיה. לדעתי הוא מספיק מעניין גם בלי שנעשה אותו עוד יותר מעניין אם אתה מבין למה אני מתכוון.
כבר אלפי שנים מעניין בגטו. ולא נראה לי שיש לך השפעה על זה, אז תזרום.
תגובה גם לאור,
תגידו, אתם ואני קראנו את אותה היסטוריה? אתם באמת חושבים שהם באו ליבש ביצות, לחלות בקדחת, למות במארבים, לנטוש את ההורים, להקים קומונות מבודדות, לעדור ולהתחרות בערבים המומחים בעבודת הכפיים, כדי לגאול את היהודי מיסוריו, או בגלל שהם לא ידעו למה הם באו? תקראו את הכתבים שלהם, ותראו שהם באו לכונן את הגאולה. הם מתו וקדחו וסבלו ועמלו, כדי לכונן את מה שבעיניהם היתה חברת הגאולה.
"חזון הגאולה המשיחי שקיים את עמנו באפלת הגולה – יקויים בישראל, באשר גורל היהודי תלוי בו, ונצח ישראל לא ישקר, כי אמיתו גלומה בתקומת ישראל, ובמפעלה הגואל" (בן גוריון שנתון הממשלה תשי"ח, עמ' כ"ז)
הפוסט הזה, הוא יותר שיקוף של אובדן דרך. עצם המילה גאולה ומשיחיות, הפכה עבור הציבור החילוני-ציוני מילה גסה ומסוכנת, במקום אותה משמעות עצומה וחשובה שהיתה לה לעשרות דורות של יהודים ושל ראשית הציונות. הציונות-החילונית, איבדה את דרכה, וכל מה שהיא רוצה הוא מרגוע לרגליה. אבל זו לא יעודה של הציונות. לא נגיע לשם, כי עדיין ארוכה הדרך, ואנחנו עסוקים בהתכדררות והצטמצמות מפני "ההמון המסוכן". במקום להבין שיש לנו כאן חברת מופת להקים. חברה של אמת, צדק, משפט וחסד. לקום ולהנהיג.
בן גוריון גם אמר שאנחנו רוצים גנבים וזונות משלנו. קראנו את אותה היסטוריה, רק שאני חושב שהתמונה קצת יותר מורכבת.
אני לא מזלזל, בכלל, ברצון של "היהודי הנודד" למצוא מנוח לרגליו. "גאולה" היא אולי מטרה, אבל מנוחה ונחלה זה צורך. וכן, "משיחיות" זו מילה מסוכנת. היא לא כזו בהכרח, אבל היא כזאת לעיתים קרובות. כך או כך, אני מתקשה לחשוב על יצירת חברת מופת כש א'-ב' של חברה מתפקדת לא מובטח כאן.
אתה באמת חושב שהם היו שותפים ללהט ההיסטורי, בלי חזון משיחי? למה שבני טובים ממזרח אירופה ילכו לעבוד כמו פלאחים? בחייאת….
מי שרצה מקום לנוח היו הציבור הכללי, הגלותי…. הלב הפועלם של הציונות, היתה הקמת חברת מופת משגשגת, על פי חזון הנביאים.
אבל בוא נעזוב רגע את הפרשנות לארועים היסטוריים ונתמקד בנו. מה אתה מציע? איזו חברה היית רוצה לראות קמה כאן? חברה שקטה? אז זה לא המקום המתאים. היה עדיף שנהגר לקנדה. שם הסיכויים לזכות בשלווה עוד בימינו, הם גבוהים בהחלט. תשאל את דובי.
לארץ הזה, ולמקום הזה יש יעוד היסטורי. בלב המזרח התיכון, לא נקים את הפיורדים הנורבגיים, אלא אם נהיה חברה מדהימה במוסריותה. כך זה המזרח התיכון. סיר לחץ שממנו יצאו ויוצאים הרעיונות המוסריים הגדולים ביותר של כל הזמנים.
אתה שם לב שאתה מייחס לי בעקביות השקפות שמשוייכות, באופן סטריאוטיפי לגמרי אגב, ל"אליטות", "תל-אביבים", "סמולנים", "ערב רב" ושלל שמות קוד אחרים? למה בעצם?
שבדיה לא תהיה כאן לשמחתי, אלא קלחת רב תרבותית מהבילה כמו שאני רגיל ומעדיף. אבל, ותסלח לי על התבוסתנות, אני בכל זאת רוצה אותה ראויה למגורי אדם. לא רוצה שתהיה כאן לבנון בסגנון שנות ה-70 וגם לא שיוציאו אותי מהמיטה באמצע הלילה כי הדעות שלי לא מוצאות חן בעיני מישהו.
ותסלח לי, אבל כדי להגיע לרעיונות "המוסריים ביותר בכל הזמנים", צריך להתחיל בכמה מטרות צנועות ומשעממות כמו חוק אחד לכל האזרחים ואחריות של השלטון כלפי הריבון (אנחנו) אחרת הרעיונות המוסריים לא שווים פרוטה.
אם בהיסטוריה עסקינן, אני לא צריך להזכיר לך מה קורה לאנשי חזון שמסתכלים רחוק וגבוה ומזלזלים בצרכים ומאוויים פשוטים ובסיסיים יותר של בני אדם.
אין כאן אבדן דרך אלא דרך. שלומם, רווחתם וזכויותיהם הבסיסיות של בני אדם כאן ועכשיו דחופים לי יותר מכל חברת מופת עתידית, ואני לא מוכן לדרוך על גוויות כדי להגשים רעיונות אדיאליסטיים כאלה ואחרים, ככל שהייתי שמח לראותם מתגשמים.
אפשר להגיד גם משהו כמו מרד נעורים שיצא מידי שליטה. גם אז לא היה טיסות הלוך ושוב במבצע.
מלאכת הרמייה, התיחמון וגנבת עוד מטר תוך גנבת דעת הם הדברים בהם האשימו אותנו הגויים , ולקחנו את זה מהקריקטורה לתוך מלךאכת השלטון בעזרת שלוחיו. אנו מיישמים את ההשמצה עלינו , וממנפים אותה להשגת עוד ועוד הישגי דמי , וכך מעצימים את הסלידה מאיתנו ..אני , כישראלי החי כאן בוחל בתערובת הצעקנות ההתקרבנות והתחמנות. למיטב זכרוני רצינו להיות אור לגויים ולא "עור עבה" כשל קרנפים.