תגיות תודעה

ההתעוררות הארכאית/ טרנס מקנה על סימביוזת האדם פטריה

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום חמישי, 17 דצמבר, 2009

ההתעוררות הארכאית/ טרנס מקנה

ההיסטוריה נגמרת בגלל שתרבות השליט הובילה את המין האנושי אל תוך סמטה חשוכה, וכאשר הקטסטרופה הבלתי נמנעת מתקרבת, אנשים מחפשים מטפורות ותשובות. בכל פעם שתרבות נכנסת לצרות היא משליכה את עצמה אל העבר בחיפוש אחר הרגע האחרון השפוי שהיא ידעה. והרגע השפוי האחרון שאנחנו ידענו היה במישורים של אפריקה לפני 15,000 שנים, מתנודדים בעריסה של אלת הפטריות גדולת הקרן, לפני הצבאות העומדים, לפני העבדות והרכוש, לפני הלוחמה, האלף בית הפונטי, והמונותאיזם. לפני, לפני, לפני…
ולשם העתיד לוקח אותנו, משום שהאמונה הסודית של המאה העשרים איננה מודרניות, האמונה הסודית של המאה העשרים היא נוסטלגיה לארכאי, נוסטלגיה לפלאוליתי, וזה מה שהוביל אותנו אל הפירסינג, האקספרסיוניזם המופשט, סוריאליזם, ג'אז, רוק נ' רול, ותאורית הקטסטרופה. התודעה של המאה העשרים נוסטלגית לגן העדן, שפעם התקיים במישורים מנוקדי הפטריות של אפריקה, היכן שסימביוזת הצמח-אדם התרחשה ומשכה אותנו החוצה מהגוף החייתי, ואל תוך היצור מכין הכלים, מייצר התרבות, חוקר הדמיון, שאנחנו כעת. ומדוע זה חשוב? זה חשוב מכיוון שזה מראה לנו שהדרך החוצה היא אחורה, ושהעתיד הוא החלצות קדימה אל תוך העבר.


זאת המשמעות של החוויה הפסיכדלית. זאת דלת יציאה מן ההיסטוריה וכניסה אל החיווט שמתחת ללוח באינסוף. אני אומר לכם זאת מכיוון שאם הקהילה מבינה מה הדבר אשר מחזיק אותה ביחד, אז הקהילה תוכל ליעל את עצמה למען הטיסה אל תוך ההיפר-חלל, מכיוון שמה שאנחנו צריכים הוא מיתוס חדש, מה שאנחנו צריכים הוא סיפור אמיתי חדש, שיספר לנו לאן אנחנו הולכים ביקום. והסיפור האמיתי הזה הוא שהאגו הוא תוצר של פתולוגיה, וכאשר פסילוסיבין הוא חלק קבוע מן החוויה האנושית האגו מדוכא, ודיכוי האגו משמעותו הבסתם של השליטים, של החומרניים, של רוכלי המוצרים. פסיכדלים מחזירים אותנו אל הערך הפנימי של העצמי, אל חשיבות ההרגשה של החוויה המיידית- ואף אחד אינו יכול למכור לך את זה ואף אחד לא יכול לקנות ממך את זה, אז תרבות השליט איננה מתעניינת בנוכחות ההרגשה של החוויה המיידית, אבל זה מה שמחזיק את הקהילה יחד. וככל שאנו משתחררים מהמיתוסים המטופשים של המדע, והאובססיות הילדותיות של  השוק, מה שאנו מגלים דרך החוויה הפסיכדלית הוא שבתוך הגוף, בתוך הגוף, ישנם מפלים של יופי, יופי חייזרי, מימדים חייזריים שהם חלק מהעצמי, החלק העשיר ביותר של העצמי. אני חושב שלהגיע אל הקבר מבלי לחוות חוויה פסיכדלית זה כמו להגיע אל הקבר בלי לעשות סקס מעולם. פירוש הדבר הוא שמעולם לא הבנת את המשמעות של כל זה. התעלומה היא בתוך הגוף ובדרך בה הגוף מחדיר את עצמו אל הטבע.
משמעות ההתעוררות הארכאית היא שמניזם, אקסטזה, מיניות אורגיאסטית, והבסתם של שלושת האויבים של בני-האדם. ושלושת האויבים של בני-האדם הם : הגמוניה, מונגמיה, ומונוטוניות! ואם אתם גורמים להם להתפורר אתם גורמים לשליטים להזיע, מכיוון שזה אומר שאתם מחברים מחדש את הכל, ולחבר מחדש את הכל אומר לשים בצד רעיונות של נפרדות והגדרה עצמית דרך פטיש החפצים. לחבר את הכל אומר להאזין לתודעת הגאיה, ותודעת הגאיה היא מה שאנו מכנים החוויה הפסיכדלית. זאת חווית העובדה החייה של האנטליכיה[i] של כדור הארץ. וללא החוויה הזאת אנחנו משוטטים במדבר של אידיאולוגיות מזויפות. אבל בעזרת החוויה הזאת ניתן לכוון את המצפן של העצמי, דרך קהילה, דרך ריקוד אקסטתי, מיניות, אינטליגנציה, אינטלגינציה. זה מה שעלינו להשיג כדי להחלץ קדימה אל תוך ההיפר-חלל.


[i] אנטליכיה- הנפש בגוף החי לפי אריסטו.

לעוד כתבים של טרנס מקנה

לשמיעת טרנס מקנה מקריא את הטקסט בליווי אליאן דרים טיים

ויקי על טרנס מקנה

טוב לזכור שטוב/ Lust for Life

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום חמישי, 3 דצמבר, 2009

איפה שהוא בדרך בין ברצלונה לליון, בזמן שבהיתי בנוף לאור הירח המלא נזכרתי במשהו כל כך פשוט ועם זאת כל כך מורכב: אני אוהב את החיים. את התשוקה לחיים גיליתי בסביבות גיל שבע עשרה ודווקא כתוצאה ממפגש עם המוות. חבר טוב שהתאבד השאיר חלל גדול שהצטרף לשק השאלות לגבי טעם החיים. אני זוכר את הרגע שבו תשוקת החיים הכתה בי לראשונה. בהיתי אז בחלון אחרי לילה נטול שינה וטרוף מחשבות, ולפתע שמתי לב לשמש הזורחת ולציפורים המצייצות. כל התהיות נעלמו באותו רגע ונשארה רק האמת היחידה של ההנאה מהפשטות שמציעים החיים. את אותה תחושת התעלות הרגשתי מאז מאות פעמים. דחוס בתוך תא הנהג של משאית שחוצה את הגבול המדומיין בין ספרד לצרפת אני פוגש שוב את תחושת השלמות הזאת. אני הולך ברחובות ליון בשבע בבוקר, העיר מתעוררת לחיים. אני אוהב את הבחורה שמציעה לי את עיתון המטרו החינמי, אני אוהב את  ריח הקרואסון הטרי, אני אוהב את מוכר הקרואסונים המזקין, אני אוהב את המדרכות העקומות, אני אוהב את בתי הקפה, אני אוהב את ערימות הכסאות בפינות בתי הקפה הריקים, מחכים לישבנים החמימים של הבוקר, אני אוהב את צלילי השפות שאינני מכיר, אני אוהב את האדים הנפלטים מפי כשהוא בדרכו לנשיקה, אני אוהב את שלטי הרחובות למרות שהם לא עוזרים לי כלל למצוא את יעדי, אני אוהב את התשוקה הזאת לחיים. בימים כאלו נדמה שמבעד לסדקים שבמדרכות ניתן לראות את הלבה בוהקת ממעמקי האדמה, כל שנותר הוא להתכופף לנשק את המדרכה העקומה ולהישרף.

האש

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום חמישי, 21 מאי, 2009

זאת אותה האש מגיל עשר, זאת עם האצבעות הלוחשות. אלו אותן האצבעות שקוראות לך לבעור, ועליהן אסור היה לספר לאמא. בעצם זאת אותה האש שהוציאה אותך מהמערה, שירדה מהאלים, שהיא היא האלים עצמם,  המראה הראשונה בה ראית את עצמך, בוער ולא אוכל, בוער. היא חוזרת אליך בחלומות, מספרת לך את סיפור התכלותך, למרות ההזיה על ההר, היא מעכלת אותך אט אט. היא חוזרת בטקסים, מזמינה אותך להצמיד אותה אל עינך הסגורות, לראות מבעד החשיכה את החום, להרגיש את האור. והאצבעות שלה שלוחות אליך מכל פינות החיים, לפעמים מותר כבר לספר עליהן, אבל רצוי לא להכביר במילים. האצבעות שלה כותבות את חייך, עוברות איתך אות אות על המילים, מספרות את סיפורם של הדפים השרופים, ואתה הולך אחר האצבעות השלוחות כמו איש דתי, מאמין לכל ניצוץ, חומד כל להבה, מסיט עיניך מהחריכות בקצוות. אם רק אפשר היה לרגע אחד להיות בתוך הלהבה, רק לרגע אחד, כמו אדם שנקלע לעינה של סופת טורנדו, לרגע אחד של שקט ודאי מתרחשת הבנה גדולה, לפני הרוח, לפני הריח השרוף.

קרישנמורטי II/ פוסט פוסט עצמאות

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום ראשון, 3 מאי, 2009

בהתחשב בעובדה שאני בהודו קרוב לודאי שלא הייתי זוכר ששבוע שעבר היה יום העצמאות. אלא שביום העצמאות הסתובבתי ברחוב הראשי של לקשמן ג'ולה (כפר ליד רישיקש) כשלפתע פנו לעברי שני בחורים צעירים וחסונים כשלאחד מהם דגל ישראל מתחת לבית השחי "אפשר להזמין אותך היום בשמונה ל…" ישנם המון סיטואציות בהם המפגש עם הישראלים בהודו הוא מפגש מכעיס (וראוי שאייחס לזה פוסט עצמאי מתישהו) אך מפגש זה היה פשוט עצוב.
מה גורם לבחורים צעירים אלו להסתובב בפינה מרוחקת זאת של היקום עם דגל מדינתם ולארגן מסיבת עצמאות? האם הם עד כדי כך עבדים לאזרחותם שאם הם לא יחגגו את יום העצמאות תישמט עצמאותם תחת רגליהם?
הייתי באמצע תרגום של פרק אחר מספרו של קרישנמורטי, אך החלטתי לעצור את התרגום ולתרגם את הפרק המובא לפניכם. אז באיחור קל הנה פוסט הפוסט עצמאות שלי, מכאן ואילך קרישנמורטי:

הפרט והחברה
הלכנו ברחוב ההומה. המדרכות היו צפופות באנשים, וריח אגזוזי המכוניות והאוטובוסים מילא את נחירינו. בחנויות הוצגו דברים יקרי ערך. השמיים היו בצבע כסף בהיר, והיציאה מההמולה הרועשת אל הפארק הייתה נעימה. המשכנו רחוק יותר אל תוך הפארק, והתיישבנו.

הוא אמר שהמדינה, עם הצבאיות והחקיקה שלה, בלעה את הפרט כמעט לגמרי, ושהערצת המדינה החליפה את הערצת האל. ברוב המדינות המדינה חדרה לחלקים האינטימיים ביותר של אנשיה. נאמר להם מה לקרוא ומה לחשוב. המדינה מרגלת אחר אזרחיה, משגיחה עליהם בעין אלוהית, מחליפה את תפקיד הכנסייה. זאת הדת החדשה. בעבר האדם היה עבד של הכנסייה ועתה הוא עבד של המדינה. בעבר הייתה הכנסייה אחראית להשכלתו, ואילו עתה המדינה אחראית לה. לא זאת ולא זאת דאגו לשחרורו של האדם.

מה טיב מערכת היחסים בין הפרט לחברה? בבירור החברה קיימת בשביל הפרט, ולא ההיפך. החברה קיימת כדי לקדם את האדם, היא נועדה כדי לאפשר את החופש, כדי שתהיה לאדם ההזדמנות להעיר את האינטליגנציה הגבוהה. האינטליגנציה הזאת איננה תוצר של טיפוח, טכניקה, או ידע; משמעותה להיות בקשר  המציאות היצירתית שאיננה חלק מהתודעה השטחית. אינטליגנציה איננה תוצאה של הצטברות, אלא חופש מהתקדמות הישגית והצלחה. אינטליגנציה לעולם אינה סטטית; לא ניתן להעתיק אותה, או להפוך אותה למשהו סטנדרטי, ולכן לא ניתן ללמוד אותה. את האינטליגנציה יש לגלות בחופש.

רצונם ומעשיהם של הקולקטיב, הלא הם החברה, אינם מציעים חופש זה לפרט; שהרי החברה איננה דבר אורגני ולכן הינה לעולם סטטית. החברה היא דבר מומצא, שהורכב למען נוחיותו של האדם; אין לה שום מכניזם עצמאי משלה. בני אדם יכולים להשתלט, להנחות, ולעצב את החברה, בהתאם למבנה הפסיכולוגי שלהם;אבל החברה איננה האדון של האדם. החברה יכולה להשפיע על האדם, אך בסופו של דבר האדם תמיד יפרק אותה. ישנו קונפליקט בין האדם ובין החברה מכיוון שישנו קונפליקט בין האדם ובין עצמו. הקונפליקט הוא בין הסטטי לבין החי. החברה היא ההבעה החיצונית של האדם. הקונפליקט בינו ובין החברה הוא הקונפליקט בינו ובין עצמו. קונפליקט זה, פנימי וחיצוני, יתקיים עד הרגע שבו האינטליגנציה הגבוהה תתעורר.

אנחנו בו זמנית ישויות חברתיות ופרטיות. אנחנו גם אזרחים וגם בני אדם, התהוויות נפרדות בצער ובהנאה. אם רצוננו בשלום, עלינו להבין את הקונפליקט הקיים בין האדם לבין האזרח. כמובן שהמדינה תעדיף אותנו כאזרחים בלבד;אך זאת היא טיפשותן של ממשלות. אנו עצמנו היינו מעדיפים לוותר על האדם לטובת האזרח, שכן להיות אזרח היא משימה קלה יותר מלהיות אדם. להיות אזרח טוב, משמעו לתפקד ביעילות בתוך מסגרת מוגדרת של חברה נתונה. יעילות והסכמה כללית  נדרשים מהאזרח, שכן הן מקשיחים אותו והופכים אותו לחסר רחמים, ואז הוא יכול להקריב את האדם לטובת האזרח. אזרח טוב איננו בהכרח אדם טוב, אך אדם טוב מועד להיות אזרח טוב, לא של חברה או מדינה מסוימת. מכיוון שביסודו הוא אדם טוב, פעולותיו לא יהיו אנטי חברתיות, הוא לא יפנה נגד אדם אחר. הוא יחיה בשיתוף עם בני אדם טובים אחרים, מכיוון שאין לו כל סמכות; תהיה לו היכולת להיות יעיל ללא הצורך בחוסר הרחמים. האזרח מנסה להקריב את האדם;אך האדם אשר מחפש אחר האינטליגנציה הגבוהה נמנע  מטיפשותו של האזרח. מכיוון שכך, המדינה מתנגדת לאדם הטוב, האדם בעל האינטליגנציה, אך אדם מסוג זה הוא אדם חופשי מכל ממשלה ומדינה.

האדם האינטליגנטי ייצור חברה טובה, אך האזרח הטוב לא יצור חברה שבה יוכל האדם להיות בעל אינטליגנציה גבוהה. הקונפליקט בין האזרח והאדם הוא בלתי נמנע כל עוד האזרח שולט, וכל חברה אשר בכוונת תחילה מתעלמת מהאדם נידונה לכיליון. ההתפייסות בין האדם ובין האזרח יכולה להתרחש רק כאשר מבינים את הפסיכולוגיה של האדם. המדינה, החברה העכשווית, איננה מתעניינת באדם הפנימי, אלא רק באדם החיצוני, האזרח. ניתן להתכחש לאדם הפנימי, אך הוא תמיד מתגבר על האדם החיצוני, הורס את התוכניות שהותוו בערמומיות בעבור האזרח. המדינה מקריבה את ההווה בשביל העתיד, לעולם שומרת על עצמה למען העתיד. המדינה מחשיבה את העתיד כחשוב מכל, ולא את ההווה. אך לאדם האינטליגנטי, ההווה הוא בעל החשיבות הגבוהה ביותר, העכשיו ולא המחר. 'מה שישנו' יכול להיות מובן רק כאשר המחר מתפוגג. ההבנה של 'מה שישנו' מובילה לשינוי בהווה המיידי. שינוי זה הוא בעל החשיבות העליונה, ולא הדרך לפייס בין האזרח והאדם. כששינוי זה מתרחש, הקונפליקט בין האזרח והאדם פוסק.

קרישנמורטי I

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שני, 27 אפריל, 2009

את הקטע הבא תרגמתי מתוך הספר של ג'ידו קרישנמורטי שאני קורא בימים אלו. הספר נקרא Commentaries on Living ואין לי מושג אם הוא התפרסם בעברית (אשמח למידע בנושא). בכל מקרה זאת גירסה ראשונית לתרגום של פרק אחד מהספר. הספר עשוי מהרבה קטעים שמנסים לתפוס מושג מסויים או לתעד מפגש עם אדם מסויים. שפתו של קרישנמורטי נוטה לעתים להיות אניגמטית, אך יש בה יופי רב לטעמי. מכאן והלאה קרישנמורטי:
התנסות
העמק שרה בצל, והשמש השוקעת נגעה בפסגות ההרים הרחוקים. הילת השקיעה נדמתה כנובעת מתוך ההרים עצמם. מצפון לכביש הארוך, ההרים שנחשפו על ידי האש היו ערומים ושוממים; מדרום, הגבעות היו ירוקות ומכוסות בכבדות בשיחים ועצים. הכביש מתח קו ישר שחילק את העמק היפהפה.

בשחקים דאו ציפורים כבדות בחוסר מאמץ. סנאים חצו את הכביש בעצלתיים, ומרחוק נשמע רעש של מטוס. בצדי הדרך היו סחלבים כתומים, מסודרים ומטופלים היטב. בסוף היום החם היה ריח המרווה הסגולה חזק, כך גם ריח האדמה והחציר שנחרכו בשמש. עצי התפוזים היו כהים ופרותיהם בהירים. השלוים קראו בקול, קוקייה רצה ונעלמה אל תוך שיח. נחש-לטאה שהופרע על ידי הכלב הזדחל אל תוך העשב היבש. דומיית הערב התגנבה אל האדמה.
ניסיון הוא דבר אחד, והתנסות היא דבר אחר. הניסיון הוא מכשול בפני ההתנסות. עד כמה שיהיה הניסיון נעים או מכוער, הוא מונע את פריחתה של ההתנסות. הניסיון כבר לכוד ברשת הזמן, הוא כבר נמצא בעבר, הפך לזיכרון המתעורר לחיים רק על ידי תגובה להווה. החיים הם ההווה, ולא הניסיון. העוצמה והמשקל של הניסיון מטילים צל על ההווה, וכך הופכת ההתנסות לניסיון.התודעה היא הניסיון, המוכר, והיא לעולם לא יכולה להיות במצב של התנסות, מכיוון שמה שהתודעה מתנסה בו הוא ההמשכיות של הניסיון. התודעה מכירה רק בהמשכיות, והיא לעולם לא יכולה לקבל את החדש כל עוד המשכיות זאת מתקיימת. המתמשך אינו יכול להיות במצב של התנסות. הניסיון אינו אמצעי עבור ההתנסות, שהינה מצב ללא ניסיון. הניסיון חייב להפסק על מנת שההתנסות תהה.

התודעה יכולה לזמן רק את השתקפותה שלה, את המוכר. עד שהתודעה לא תפסיק להיות  הניסיון, אין זה אפשרי להתנסות בלא ידוע. המחשבה היא ביטוי של הניסיון, היא תגובה לזיכרון, וכל עוד ישנה התערבות של המחשבה ההתנסות לא יכולה להתקיים. אין אמצעי או שיטה לשים קץ לניסיון, שכן האמצעי עצמו הוא מעצור בפני ההתנסות. להכיר את הסוף משמעו להכיר את ההמשכיות, והאמצעי לסוף הוא השהייה של המוכר. התשוקה להצליח צריכה להתפוגג, התשוקה הזאת היא שיוצרת את האמצעי ואת הסוף. הענוה הכרחית להתנסות. אך כמה להוטה התודעה להפוך את ההתנסות לניסיון! באיזו מהירות אנו חושבים על החדש ובכך הופכים אותו לישן! כך מתבססים המתנסה והניסיון, ומכאן נולד קונפליקט הדואליות.

ההרים בערב ייחודי זה נראו כל כך קרובים, כל כך לא מציאותיים, כל כך קלים ורכים.

במצב ההתנסות המתנסה והנחווה אינם קיימים. העץ, הכלב, וכוכבי הערב אינם נחווים על ידי המתנסה, הם התנועה של ההתנסות. אין מרווח בין המתבונן ובין המושא. אין זמן, או מרווח מרחבי בכדי שהמחשבה תוכל לזהות את עצמה. המחשבה איננה נוכחת לחלוטין, אבל ישנה הוויה. בלתי אפשרי לחשוב או למדוט על המצב הזה של 'היות', הוא אינו דבר שיש להשיגו. המתנסה צריך להפסיק ליצור ניסיון, ורק אז יכול להיווצר מצב של 'היות'. בתנועתו השלווה מתקיים העל-זמני.

אני ממליץ בחום לקרוא את הרשימות על קרישנמורטי אצל תומר פרסיקו

דלהי- העיר הפסיכדלית

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום חמישי, 23 אפריל, 2009

מאז שהגעתי להודו אני מנסה לנסח לעצמי את הגורמים שהופכים מקום למקום פסיכדלי. ישנם מקומות שונים שהם ט.א.ז אשר מכריזים על עצמם כבעלי מהות פסיכדלית, כך קורה באסיפות הגדולות של הריינבואוו ובפסטיבלי הטראנס הגדולים באירופה. קהילה שלימה מייחדת מקום וזמן לפעילות שמהותה פסיכדלית (ניתן להשתתף בהתרחשות פסיכדלית ללא שימוש בסוכנים פסיכדלים, אך כמובן שיש לכך השפעה על רמת ההבנה של המתרחש סביבך), אך האם עיר יכולה לתפקד כמקום פסיכדלי?

T.A.Z בפסטיבל VuuV 2008 בגרמניה

ראשית אולי כדאי שאנסה לנסח חלק מהמאפיינים של מקום פסיכדלי.  אפתח בהודאה בכך שהניסיון לנסח מאפיינים לחוויה הפסיכדלית בצורה הרמטית נידון לכישלון, שכן חלקים רבים ומהותיים בחוויה הפסיכדלית מתרחשים מחוץ לשפה, ויותר מזה החוויה הפסיכדלית מכוונת את הטרמפיסט הפסיכדלי להסתכל על המקומות בהם השפה קורסת, נכשלת תחת העומס החווייתי. ובכל זאת, אנסה לנסח מספר קווים מרכזיים.
הגורם הראשון הוא החוויה הויזואלית הצבעונית. אין זה אומר שהכל צריך ללבוש גוונים אשר זוהרים תחת אור אולטרה סגול, אלא שהויזואליות הופכת למוקד מרכזי בחוויה. האדום הוא הכי אדום שאפשר והכתום הוא הכי תפוז שאפשר. כל אחד מהנוכחים במקום הפסיכדלי מביא עמו את הגוון של עצמו עד הסוף, בלי לפחד להראות את גוונו האמיתי.

הגורם השני בחוויה של המקום הפסיכדלי היא התחושה החזקה של הראשוניות. כל דבר שעינך רואות קורה באינטנסיביות של "פעם ראשונה" ובשל כך יש לו משמעות. השעמום נמצא מחוץ למגרש המשחקים הפסיכדלי, כיצד יכול אדם להשתעמם כאשר אל מול עיניו נברא עולם חדש. אם להשאיל מניסוחו של שקלובסקי את שאיפותיהם של הפורמליסטים האבן חוזרת לאבניותה. כך גם לגבי התרחשויות קטנות כמו הליכה, ריקוד, או חריצת לשון, שנטענות במשמעות מיסטית, ממש כרגע הבריאה. חיוך יפה באמצע חוויה פסיכדלית יכול לברוא עולם שלם, להצמיח פרחים ויערות גשם.

הגורם השלישי הוא הרגשת האחדות. העולם נגלה כאורגניזם יחיד. המחשבה היומיומית שלנו מחלקת כל דבר לקטגוריות, מפרידה בין חי- צומח- ודומם, וגם בתוך קטגוריות אלו ממשיכה לפרק את הכל לקטגוריות שונות, אני הוא לא אתה ואתה לא אני. החלוקה האשלייתית הזאת אשר מפרידה בין הגורמים השונים מתמוססת במקום הפסיכדלי שם התלותיות של הכל בכל חשופה. כבר הזכרתי בעבר את הצעתו של אלן וואטס לראות בדבורים ובפרחים אורגניזם אחד, ואם נרחיב את התובנה הזאת ניתן להבין שכולנו אחד, תלויים אחד בשני גם אם לרב תלות זאת היא תלות נסתרת. הכל הוא חלק מהאחד ולכן כל אחד חשוב בצורה אבסולוטית לקיומו של אחד זה, ובאותו זמן איננו חשוב כלל כמהות עצמאית.

הגורם הרביעי יכול להיתפס כמנוגד לגורם השלישי, אך הוא קורה במקביל אליו. בתוך המקום הפסיכדלי כל אינדיבידואל מרגיש כאילו הוא מחזיק בתוכו את המהות של החוויה כולה. כלומר המציאות פורחת ונובלת מתוך תודעתו. הסובייקט חווה את המקום כאילו הוא נמצא במרכז והמקום הפסיכדלי סובב אותו (ובאותו זמן הסובייקט חווה את עצמו כחלק קטן מתוך חוויה אחדותית גדולה יותר).

דלהי מספקת את כל הגורמים הללו ועוד מספר גורמים פסיכדלים שאני עדיין בשלבי ניסוח שלהם. ההבעה הויזואלית המוגברת נוכחת בכל מקום. צורות שחושפות את עצמם רק לטרמפיסט הפסיכדלי נוכחות בכל פינה בתרבות ההודית, אולי אלו שאריות מהשפעתו של הסומה על תרבות זאת. הרחוב ההודי אינו משעמם לרגע, ולא רק לטייל המזדמן. ההודים עסוקים כל הזמן בצפייה בנעשה ברחוב, מהומות קמות ושוכחות רגע אחרי רגע, בין צעקות עזות לצחוק רם אין רגע דל. את תחושת התלות של הכל בכל לא ניתן להרגיש חזק יותר מאשר במקום כמו דלהי. כולם נתמכים ותומכים בכולם, הכל אחד. כאשר הקטגוריות המבדילות בין אדם אחד לשני נמסות, נעלם גם מושג הפרטיות.

התרבות הפסיכדלית הושפעה רבות מהודו ואימצה סממנים הודים רבים כמו סמלי האום הקיטשים שתלויים במסיבות רבות ודמויות האלים, אך לא לקרבה זאת כיוונתי. הקרבה עליה אני מדבר היא קירבה שאיננה יכולה להיווצר על ידי חיקוי שכן היא קירבה המבוססת על המתרחש ברמת החוויה במוחו של הטרמפיסט בזמן השהייה בעולמות המקבילים.

לתמונה אין שום קשר לדלהי- מצד שני לא יכולתי לדחות את הדחף להעלות תמונה מהפוג'ה ברישיקש

האם ההשפעות הפסיכדליות של הסומה הן שהובילו תרבות זאת לתובנות עמוקות אלו אשר להן קשר ישיר עם החוויה הפסיכדלית? קשה להכריע בשאלה זאת. בכל מקרה דלהי ככל חוויה פסיכדלית נשארת בסופו של דבר כשאלה פתוחה. החוויה הפסיכדלית איננה מכוונת אל התשובה הנכונה, אלא מכוונת את האדם לשאלה הנכונה.

הבועה

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שבת, 11 אפריל, 2009

להמשיך ללכת אחרי משהו שאתה יודע שיתפוצץ זה כל הקסם. לשמר על הידיעה המוקדמת על מי הסבון שיתיזו על העיניים הבוהות והפה השמוט, ועדיין להמשיך ללכת עם כל מה שיש בך בנחישות מלאה ללוות אותה, להיות איתה, להיות היא, לעוף ולהתפוצץ, מלא בהכל ובכלום. להסתכל לתוך השקוף הזה ולהבין ששקוף זה הדבר הצבעוני ביותר בעולם. להיות שם לרגע יחיד שאולי אפילו לא התרחש, להביט בשקוף של הבועה, בבבואה, לראות דרכה,  ולא מבעדה, את העולם. להפריח בועות בעזרת הבל הפה הצוחק, בעזרת העיניים המנצנצות של אישה יפה, להפריח בועות מקצות האצבעות, לגדל אותן לאט בעדינות כמו מרבדי דשא, ולהפריח. לכלוא מחשבה יחידה בתוך קיר נוזלי ולשחרר אותה לאוויר, לתת לה להשתנות, לרקוד, לרצד, להתעצב על ידי האוויר,ובסוף להתאחד עם האוויר בפיצוץ פתאומי וצפוי. להפוך כל מילה לבועה צבעונית שמתפוצצת בראשו של אחר,  לראות מבעד לבועה שלך את הבועות של אנשים אחרים, ולדעת להזמין אותן ולו לרגע אחד לגעת בבועה שלך, להדבק אליה, לזמן קצוב עד שהבועות המשותפות יתפוצצו חזרה אל הבועה הגדולה.

מסעות במרחב-מסעות בנפש

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שבת, 4 אפריל, 2009
  1. רגעים מעטים נחרטו בזיכרוני משנות לימודי הספרות באוניברסיטה [ישנם הרבה זיכרונות אך כמעט כולם מתרחשים איפשהו בין הדשא שמול מדעי הרוח לבין קבב אמונה בעיר העתיקה] . אחד הרגעים שדווקא כן זכורים לי היה בשיעור שהעבירה מיכל ארבל בקורס על סיפורת. מעטים הם המרצים שיש ביכולתם לשנות את דרך המחשבה של סטודנט או אפילו להתוות לו דרך מסוימת, מיכל היא מרצה שכזאת. כשדיברנו על הסיפורים הקצרים של עגנון היא עצרה  בדרמתיות האופיינית לה ואמרה: "שימו לב לתנועה במרחב במהלך הספור. תמיד תחשדו בתנועות במרחב, לרב הם מורות על תנועות בנפש " באותה תקופה בדיוק קראתי את הטרוטופיה של מישל פוקו ובאופן כללי התעסקתי המון בתפקוד של מרחבים בעולם ובספרות, המשפט הזה של מיכל היה בעבורי זרקור שהשפיע רבות על הקריאה שלי בספרות ובעולם.
  2. כשהייתי ממש קטן (בערך בין ארבע או חמש) היה להורי מושג שנקרא "סיבוב קיטרוני". גרנו אז בפתח תקווה (עיר שהיסטוריונים רבים מתווכחים אם אי פעם התקיימה) והורי היו נוהגים ללכת  כל ערב ל"סיבוב קיטרוני", השם נבע מאחד משמות הרחובות בקרבת ביתנו, את העובדה הזאת גיליתי רק כשגדלתי לגיל שבו לרחובות יש שמות ולא ריח. הייתי נסחף בראשי בפנטזיות על עולמות קסומים כל פעם שחשבתי על סיבוב קיטרוני, ואף שהצטרפתי לאחדים מהסיבובים האלו הקסם סביבם לא התפוגג. כנראה שכבר אז נזרע החיבור אצלי בין התנועה במרחב לתנועה בנפש.
  3. בתקופת התיכון בנתניה הבילוי המועדף עלי ועל מספר חברים היה לשוטט.  בעיר שמלבד ים יפהפה וסנדוויצ'ים טוניסאים מעולים אין בה יותר מדי מה להציע, אין לאן ללכת אז פשוט הולכים. וכך כמעט כל יום הייתי מקבל שיחת טלפון בערך בנוסח הבא 'אז מה… אתה בא לשוטט?' וכמובן שהתשובה כמעט תמיד הייתה חיובית. כך קרה שרגעים רבים בהתבגרות שלי קרו תוך כדי תנועה, הליכה ברחובות בכל שעות היום והלילה, כמעט תמיד תוך כדי שיחה. אחד הדברים שאני הכי אוהב בת"א הוא שהיא אחת הערים היחידות בארץ שעדיין מאפשרות לי לשוטט למשך שעות ללא דקה של שעמום, ושיטוט מבחינתי הוא תמיד גם תהליך של התבוננות.
  4. מעניין שהכינוי האנגלי לחוויית האל-אס-די מעולם לא תורגם לעברית, אלא נשאר טריפ, אולי זה נראה לאנשים קצת מוזר לאכול מסעות, למרות שבעברית אכלו מגילות כבר לפני אלפי שנים (פרק ג' פס' ג). החוויה הנפשית המסעירה והעמוקה הזאת זכתה דווקא לכינוי שקשור לתנועה ולא לעולם הנפש. כל מי שחווה את החוויה הפסיכדלית נוכח בעצמו כמה מדויק הוא הכינוי טריפ. לחוויה הנפשית האינטנסיבית יש אלמנט של תנועה. מן דיאלקטיקה בין הפנים לחוץ, אני הולך פיזית בחוץ וככל שאני מתבונן החוצה בנוף המשתנה תדיר, כך אני צופה פנימה בנוף הנפשי המשתנה תדיר אף הוא.
  5. ב2005 יצאתי למסע הקראות שירה ביחד עם ערן צלגוב ורוני הירש, שבמרוצת השנים הפכו להיות שותפיי לעריכת כתב העת 'דקה'. לפני שעלה הרעיון למסע ההקראות ערכנו ערב הקראות שירה בפיצוציה 'מתוק בלב' בשכונה ג' בבאר-שבע. לערב הגיע קהל מעורב של סטודנטים, שכנים מהשכונה, וסתם עוברי אורח. האווירה הייתה נפלאה. הערב היה חמים, הבירה הייתה קרה, השירים זרמו, והקהל התאסף. מלבד שירתנו הבאנו איתנו המון ספרי שירה אהובים והזמנו אנשים מהקהל לעלות להקריא שירים.
    שבוע אחרי הערב הזה ראיתי את הסרט 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' בו הוא מסתובב עם להקתו ב'ואן' ברחבי הארץ ומופיע באינטנסיביות, וחשבתי לעצמי למה בעצם לא לעשות את מה שעשינו בגימל בכל הארץ? הצעתי את הרעיון לערן ורוני שהסכימו בנלהבות והתחלנו לתכנן ביחד את המסע. תכננו מסלול (שאז נראה הגיוני) בין קריית-שמונה לבאר-שבע. קבענו עם משוררים לאורך המסלול, וסמכנו על אנשים טובים בדרך שיהיו מוכנים לחבר את המגבר שלנו לחשמל מהחנות/דוכן/פיצוציה שלהם, לשמחתנו הדרך הייתה רצופה באנשים נחמדים ששמחו לתת לנו חשמל.
  6. אני קורא הרבה שירה באופן כללי, אך מעולם לא קראתי שירה בצורה כל כך דחוסה כמו שקראתי במהלך שלושת ימי המסע. אוכל כמעט שלא היה בתפריט, חישובי הזמן (שהשתפרו במסע השני שערכנו לאחר שנתיים) היו לקויים ולא הותירו די זמן לעצירות ממושכות באמצע היום, היה לנו בדיוק זמן להגיע מעיר לעיר כשבדרך אנחנו מקריאים אחד לשני שירים, קוראים לעצמנו שירים,  ובוחרים שירים שנרצה להקריא ביעד הבא.  ביום השני הראש שלי כבר היה מוצף בציטוטים ושברי ציטוטים משירים של משוררים שונים. המסע הפיסי (והחום הכבד של הקיץ הציב גם קשיים פיסיים) הפך למסע נפשי, הרחובות הפכו לשירה, ההרים והערים שהתחלפו בחלון הרכב הפכו למשפטים מפורקים תחבירית. למזלנו חברים טובים הסכימו להתלוות אלינו לשלושת הימים ועזרו לנו לצלוח את הדרך מבחינה טכנית (נהיגה הייתה מעשה כמעט בלתי אפשרי במצב התודעתי שהיינו בו). 10-12 שעות ביום של שירה, תוך כדי תנועה מתמדת יכולות לגרום לשינוי תודעתי קיצוני. האנשים השונים שפגשנו על הדרך, הערים השונות עם הריחות השונים, כולם הפכו לחוויה רגשית חזקה ועמוקה, כבר בסיום המסע הראשון היה ברור שהדרך תקרא לנו לפקוד אותה גם בעתיד.
  7. בקרוב אני נוסע להודו לתקופה ממושכת, ומשם בעצם לא ברור לאן. ההתרגשות מהנסיעה כבר מתחילה להשתלט עלי ואולי יותר מכל מרגשת אותי הידיעה שהתנועה המוגברת במרחב, תגרום לתנועה מוגברת בנפש, והנפש היא הנוף המרתק ביותר.

מונית שירות והאח הגדול

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שני, 30 מרץ, 2009

פעם בכמה זמן  יוצא לי  לנסוע במונית שירות בין נתניה לתל-אביב. אני חושב שמוניות שירות זה אחד הדברים המעניינים שקיימים (כשהנהגים לא מקללים אחד את השני בצרחות על מי 'גירזן' למי נוסעים ומתי יצא הג'מבו האחרון). סוף סוף מקום קטן וציבורי שלא משאיר מקום אלא למציצנות. בשבוע שעבר נסעתי בדרך לת"א כשעל המונית שני אנשים (זרים אחד לשני) שניהלו דיאלוג רועם, שלא הותיר ברירה אלא לעזוב את הספר שניסיתי לקרוא ולהתמסר לשיחה המרתקת שלהם. השיחה בינהם התחילה עוד לפני שהמונית התחילה את הנסיעה. הנה קטע קצר (פחות או יותר מדויק) מהתחלת השיחה:
א'- תאמין לי, אתה צריך להיות באח הגדול עם מנחם בן
ב'- אני? באח הגדול? מה אני שחקן קולנוע? מה פתאום זה לא אפשרי
א'- אה… אתה מתכוון שצריך להיות מפורסם? וי איי פי?
ב'- בטח שצריך, כולם שם מרקע… ואני, אני איזה רקע יש לי?
א'- אז אני מציע שכשיהיו בחירות עוד שנה וחצי תרוץ באיזו מפלגה, זה כבר מספיק וי איי פי
ב'- צריך להיות וי איי פי
א'- תקשיב לי [נאמר בקול מלודרמטי] האושר הפנימי זה הוי איי פי של הבן-אדם. בן אדם שיש לו עולם של רוח, שיש לו אושר פנימי כזה בן אדם הוא וי איי פי.

השיחה המשיכה והתגלגלה לדיון על חומר מול רוח, אבל אפשר להגיד שהמשפט האחרון שציטטתי היה סוג של שיא. עידו כתב על 'האח הגדול וי איי פי' כמשנה תודעה, אני לא מסכים עם חלק מהדברים שעידו טוען לגבי התוכנית (אני לא אכנס כרגע להסתייגויות שלי), אך אני בהחלט חושב שהאח הגדול היא תוכנית משנה תודעה. באח הגדול וי איי פי לא יצא לי לצפות (בעיקר כי אין לי טלוויזיה כרגע) אבל ראיתי חלקים מהאח הגדול הקודם. מהרגע שנושא 'האח הגדול' עלה בשיחה במונית השירות כל האינטראקציה בין שני האנשים השתנתה, הם התחילו לדבר כאילו שמצלמים אותם, כאילו יש בפניהם קהל (במידה מסוימת אני ושאר הנוסעים היינו באמת קהל, אבל הפניה שלהם חרגה מגבולות מונית השירות). אחד מהם למשל פתח במונולוג שפרש את כל משנתו בנושא החשיבות של רוחניות בימים של משבר כלכלי, כשהוא ממען את דבריו אל עבר הבחור השני, אך אומר את הדברים בנימה של שחקן מול מצלמה. בשיחה הזאת הייתה הפנמה של המדיום הטלוויזיוני, למשל הדרישה לספק עניין כל הזמן, להמשיך לייצר רעש אל מול המצלמה.
ואולי באמת הפכנו מעולם שכולו במה לעולם שכולו אולפן.

קאט!

יש מצב לתודעה

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שבת, 14 מרץ, 2009

ראש מלוכלך

חזרתי מעשרה ימי ויפאסנה לפני כמה ימים. בקורא הגוגל שלי חיכו לי 85 פריטים חדשים שהועלו בבלוגים ואתרים שונים שאני קורא ברשת (זה לאחר שביום לפני הויפאסה ניתקתי כמות אדירה של בלוגים ואתרים שהייתי רשום אליהם אבל לא ממש קראתי בזמן האחרון), בגי' מייל חיכו לי עשרות מיילים, כך גם במייל של האוניברסיטה. הסלולרי נפתח ומיד החל לצפצף ולרטוט כאחוז דיבוק, סמסים מכל מני אנשים שתוהים לאן נעלמת, או אם בא לך להפגש יותר מאוחר. העיתון סיפר שעוד אין ממשלה, בדרך הביתה נשים חצי ערומות מחייכות אלי (משלטי חוצות). כל הלכלוך הזה מציף את התודעה שלנו דקה אחרי דקה, יום אחרי יום. הגלישה הראשונה ברשת לאחר עשרה ימים של שקט מוחלט ותודעה מחודדת היתה חוויה קשה. לינק מוביל ללינק מוביל ללינק, רעש מוביל לרעש מוביל לרעש, וכך נראית המציאות שלנו. בכל מקום מנסים לדחוף לנו מידע (לא ידע חס וחלילה), ואנחנו כמו דגים באקווריום אצים להתפטם, עטים על היד המושיטה פירורים מסריחים מתוך קופסא צהובה. קוראים בספר וחושבים על ארוחת הצהריים שצריך לבשל, מבשלים וחושבים על תוכנית הטלויזיה שנראה, צופים בטלויזיה וחושבים על הקפה שנשתה עם החברים, התודעה משננת מנטרה: רק לא כאן ועכשיו! רק לא כאן ועכשיו!

יש מצב לתודעה אחרת

אני חושב שזה קרה בערב של היום השלישי בקורס. יצאתי לחצר הסתכלתי על העצים והבנתי שמשהו בסיסי מאוד השתנה- התודעה. ממש בדומה לתחילתה של החוויה הפסיכדלית גם כאן למרות ההכרות המוקדמת עם התודעה האחרת התגובה הראשונה היתה: "וואוו לא זכרתי שזה יכול להיות ככה". התודעה האחרת שונה בתכלית מהתודעה בה אנו שרויים במצב היומיומי אך השינוי איננו שינוי של היפוך אלא של חידוד. פתאום העץ נעשה הרבה יותר עצי, האבן אבנית, הנמלה נמלית, ובמקביל להתעצמות זאת מתעצמת התובנה כי עצם החלוקה לקטגוריות: עץ, אבן, נמלה, היא חלוקה מלאכותית. אלן וואטס מעלה בסרט "a conversation with my self"  את התובנה הבאה: ללא הפרח הדבורה לא יכלה להתקיים, וללא הדבורה הפרח לא יכל להתקיים, כך שלמעשה ניתן לחשוב על מציאות שמגדירה את הפרח ואת הדבורה כאורגניזם אחד. את הרעיון הזה אפשר להמשיך ולפתח עד שבסופו תתגלה המסקנה כי הכל אחד, ועצם ההפרדה היא מלאכותית. המעניין בתרגול הויפאסנה הוא שהתובנות הללו אינן מגיחות מתוך התפלפלות פילוסופית ומאמץ אינטקלקטואלי אלא שואבות את כחן מהתבוננות בתחושות השונות בגוף המודט.

אם מישהו היה נכנס ביום השישי או השביעי לאתר הקורס בזמן הפסקת התה בערב הוא היה משוכנע כי נקלע לבית משוגעים. כל אחד יושב בפינה אחרת ללא לדבר, בוהה בנקודה מסויימת לאורך זמן ממושך. לאחר התבוננות ממושכת באנשים הוא היה שם לב למשיכה שיש לכל המטופלים להתבוננות בעולם הצומח והחי. אחד גוחן מעל קן נמלים ולא זז משם למשך דקות ארוכות, אחר שוכב על הדשא כך שגופו מתחת לשיח פורח ומבטו מופנה אל עבר הפרחים והשמים. אחד הדברים המדהימים בחוויה הזאת היא שדרך מבט בפרח/נמלה/עשב/פח-זבל אתה מוצא את עצמך מביט דווקא על עצמך, עצמך כפי שלא חווית מזה זמן רב. לא במקרה כתבתי "מזה זמן רב" ולא "מעולם", שכן בתקופת הילדות, הדלת שדרכה הסובייקט חווה את עצמו כבלתי נפרד מהעולם עודנה פתוחה. ההתבוננות פנימה והפחתת הגירויים החיצוניים שמפריעים לתודעה להיות מרוכזת מאפשרים לפתוח חרך (חרך זעיר למדי למי שלא מתרגל זאת על בסיס יומי). הפסקת הדיבור עוזרת עזרה משמעותית לחוויה זאת.השפה הרי מרחיקה אותנו מהחוויה הראשונית שלנו עם העולם ובכך היא משמשת למעשה טשטוש של האמת ולא חידוד שלה. במסתו הנהדרת "גילוי וכיסוי בלשון" כותב ביאליק: "שעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם – "קול ה' בכוח, קול ה' בהדר" – ובנפלו על פניו, מוכה תמהון ואחוז חרדת אלהים, פרצה אז מפיו מאליה – נאמר, בחיקוי לקול הטבע – מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול "רְרְ". ביאליק מציע לראות במקור הראשוני של המילה (בהברה) חיקוי לקול הטבע (לאמת כפי שנחוותה על ידי הסובייקט), החיקוי מתפקד כחוצץ בין הסובייקט לעולם. הצורך העז של בני האדם לתקשר גובר על תשוקתם לאמת (ואין צורך להתנסות בחקר עמוק של התודעה כדי ללמוד עובדה זאת, מספיקה התבוננות שטחית בעולם). בניגוד לשינוי התודעה הפסיכדלי השינוי שעובר מודט ויפאסנה הוא שינוי אל עבר חוויה שברירית בהרבה. אין פה קפיצה אל מן עולם מקביל בו תודעת האחדות היא מוחלטת ויציבה, אלא רק הצצה דרך חרך באפשרות תודעתית אחרת.

החוויה הפסיכדלית זורקת את התודעה של המשתמש [ללא התחשבות במקום בו הוא נמצא על הדרך] הישר אל לב ליבה של החוויה האחדותית, אל לב ליבו של השינוי התחבירי במציאות- השינוי הוא כל כך עצמתי וישיר עד שהוא דומה לחשיפה של פילם (אותו סליל שבעבר שימש צלמים) לעצמת אור חזקה מדי. בחזרה למציאות היומיומית מגלה האדם כי אותה תמונה חדה שראה אך לפני מספר שעות הפכה למספר כתמים שמהם זכרונו צריך להרכיב מחדש את התמונה. אין לזלזל בכתמים אלו אשר נשארו על הפילם, בשימוש נכון ונבון הם עשויים להפוך לאבני היסוד של היפים שבקולאז'ים. השינוי שעובר מודט הויפאסנה (וכאן אני מדבר על המודט המתחיל ועל זה שבאמצע הדרך) הוא שינוי עדין יותר. במקביל לתחושת השתנות התודעה שחוויתי החל מהיום השלישי חוויתי את התחושה ששינוי תודעתי זה הוא שברירי ועדין. מספיק שאפתח את פי ואנסה להסביר את השינוי וכבר השינוי התודעתי יתפוגג. השוני העיקרי בין שתי החוויות הוא שחווית הויפאסנה מציעה בראש ובראשונה טכניקה (לפני התאוריה והפילוסופיה) שבעזרתה ניתן יהיה לחזק את שינוי התודעה, לעומת זאת הפסיכדליה איננה מציעה טכניקה אלא טכנולוגיה. השינוי ההדרגתי שעובר המודט יהיה מותאם תמיד למיקומו על הדרך הארוכה אל עבר שינוי התודעה המוחלט, בעוד השינוי התודעתי שמציעה הפסיכדליה יהיה בעיקרו תלוי בטכנולוגיה בה משתמש האדם ולא במיקומו (למרות שגם כאן ישנה התחשבות במקומו של האדם על הדרך), ובכל זאת ישנה קירבה רבה בין שתי החוויות.

ניתן לחשוב על השינוי התודעתי כשינוי תחבירי שעוברת המציאות. אבני היסוד נשארות אותן אבני היסוד, העץ הוא עץ, הפרח פרח, והנמלה נמלה, אין פילים ורודים ודרקונים יורקי אש לא בחוויה הזאת ולא בחוויה הזאת, למרות הסיפורים שמתעקשים לספר לנו.  מה שמשתנה היא הדרך שבה אנו מרכיבים את המציאות/המשפט. בכל שפה ישנם חוקים לגבי הסדר שבה השפה מתפקדת האם פועל בא לפני שם העצם או אחריו והיכן יופיע שם התואר. תבניות אלו מקובעות במוחו של כל דובר גם אם לא חשב על הגדרות אלו מעולם. כל דובר עברית ידע להגיד שהמשפט "הלכתי בדרך הארוכה" הוא נכון ואילו "הלכתי הארוכה בדרך" איננו נכון. לא צריך מורות ללשון בשביל תובנה זו, זאת היא תובנה טבעית של דובר בשפה העברית. כך גם אין צורך להסביר דברים מסוימים לדובר הפסיכדלי/ויפאסנאי. השינוי התחבירי שעוברת התודעה איננו שינוי אסתטי בלבד שמאפשר למציאות/משפט להסתדר בדרכים חדשות שהיו חסומות בפני הסובייקט בתודעתו הקודמת, השינוי התחבירי גורם לשינוי עמוק בחוויה הרגשית של הסובייקט את העולם.

במהלך החוויות האלו אני מוצא את עצמי תוהה רבות על הקירבה שבין חוויה מסוג זה לבין שירה. השירה אף היא מאפשרת שינוי תחבירי עמוק של השפה על מנת לבנות אפשרות לחוויה אחרת של העולם. בניגוד לפרוזה שמשתמשת בשפה בצורה עודפת (הדיבור הוא גם צורה עודפת של השפה), השירה משתמשת בשפה בצורה מצומצמת יותר. הפרוזה בוחרת בדרך שמעצימה את התקשורת ומתרחקת מהאמת ואילו השירה פעמים רבות שומרת על חוט קשר דק עם התקשורת וקופצת ראש אל תוך בריכת האמת. בקריאה של שיר רב עצמה מתבצע שינוי תודעתי אצל הקורא. השירה נמצאת במקומות רבים, היא נמצאת בטבע, וברחובות הסואנים, היא נמצאת בכוס הקפה השחור, ובעשן הבורח מהפה, ורק לעתים היא נמצאת בתוך הגבול התחום אותו אנו מכנים שיר.

עכשיו הזמן לחזור ליומיום, לפתוח את הדלת ולתת למאגרי הלכלוך להשפך שוב אל תוך התודעה, ובכל זאת להלחם עליה שלא תתלכלך לגמרי. תירגול הויפאסנה הולך ונהיה קשה מיום ליום, הראש המלוכלך מתקשה לחזור לחדות שמצא בסטריליות של הקורס, ובכל זאת צריך להמשיך לעבוד, להמשיך ולמצוא את הפינות בחיים שמזכירות כי ישנה אפשרות תחבירית אחרת לתודעה, כי אנחנו מגרדים את קצה היכולת של החוויה שלנו עם העולם. להמשיך להזכיר לעצמך שגם אם זה קשה, בדירת היחיד בתוך ראשך מישהו צריך להוריד את הזבל, והמישהו הזה הוא אתה.