האש

נכתבע"י בעז יניב ב יום חמישי, 21 מאי, 2009 ב

זאת אותה האש מגיל עשר, זאת עם האצבעות הלוחשות. אלו אותן האצבעות שקוראות לך לבעור, ועליהן אסור היה לספר לאמא. בעצם זאת אותה האש שהוציאה אותך מהמערה, שירדה מהאלים, שהיא היא האלים עצמם,  המראה הראשונה בה ראית את עצמך, בוער ולא אוכל, בוער. היא חוזרת אליך בחלומות, מספרת לך את סיפור התכלותך, למרות ההזיה על ההר, היא מעכלת אותך אט אט. היא חוזרת בטקסים, מזמינה אותך להצמיד אותה אל עינך הסגורות, לראות מבעד החשיכה את החום, להרגיש את האור. והאצבעות שלה שלוחות אליך מכל פינות החיים, לפעמים מותר כבר לספר עליהן, אבל רצוי לא להכביר במילים. האצבעות שלה כותבות את חייך, עוברות איתך אות אות על המילים, מספרות את סיפורם של הדפים השרופים, ואתה הולך אחר האצבעות השלוחות כמו איש דתי, מאמין לכל ניצוץ, חומד כל להבה, מסיט עיניך מהחריכות בקצוות. אם רק אפשר היה לרגע אחד להיות בתוך הלהבה, רק לרגע אחד, כמו אדם שנקלע לעינה של סופת טורנדו, לרגע אחד של שקט ודאי מתרחשת הבנה גדולה, לפני הרוח, לפני הריח השרוף.

4 תגובות ל “האש”

  1. האש תמיד רב משמעית, סיכוי וסיכון, לכדת את זה יפה. אגב, בטוח שהתכוונת "עוכל, מעכלת", ולא "אוכל, מאכלת"?

  2. הכוונה היתה כמובן ל"אוכל", תיקנתי. תודה.

  3. התמונה השנייה בהחלט מספרת את הסיפור של הטקסט. זה אתה שרוקד שם?

  4. בהחלט אני. אבל אני שורף, לא רוקד :-)


השאר תגובה