תגיות הודו

(לא שיר) השלום

נכתב ע"י ב: יום חמישי, 11 פברואר, 2010

אני אומר שלום לשפת אמי

(זאת שעדיין שוברת שיניים)

אני אומר שלום לנתניה

(רחם בצורת בניינים דפוקים על ים יפה)

אני אומר שלום לתל-אביב

(אני לא זוכר הרבה מהלילות שלי בה, היה לי טוב והייתי שיכור)

אני אומר שלום לבאר-שבע

(ומודה לה שהיא הראתה לי את עצמה)

אני אומר שלום לאישה עם צעיף אדום

(נדמה לי שינסיתי להתחיל איתה פעם באיזה פאב משעמם בתל-אביב והיא סירבה)

אני אומר שלום לבמה הזאת

(כל הבמות אותו דבר, כשאתה עליהן זה נוח אבל לעלות ולרדת מהן זה מהלך אקרובטי מסוכן)

אני אומר שלום למיקרופון

(שרק דרכו אני מבין שקולי יכול להיות אפילו יותר זר)

אני אומר שלום למילים

(שהרכיבו איזה משפט או שניים שהתכוונתי אליהם וכמה עשרות שהיו קרובים לכוונתי)

אני אומר שלום למשוררים

(אלו שיושבים בבית הקפה ההוא בתל-אביב ומספרים אחד לשני כמה הם היו טובים אתמול בלילה)

אני אומר שלום,

אבל בראש חושב

הפסקת אש,

ובלב מתכוון

להתראות .
קאסר דווי 2009

יום מטוייל- רצף מחשבות לא מאורגנות ביותר

נכתב ע"י ב: שבת, 3 אוקטובר, 2009

נסיעה של שבע שעות היא נסיעה קצרה. באמת עניין של מה בכך. נכנסים בצד אחד, משתקשקים, אוכלים קצת אורז, משתקשקים, נזרקים על רצפה שחורה באיזו תחנת מעבר לכמה שעות, משתקשקים, ונפלטים בצד השני. אבל אז כשהראש עוד משוקשק, וגם הבטן במצב טעון שיא צריך לחפש מקום לישון. לפעמים אוטובוסים בהודו הם לא פחות מ"יא אללה!"

לפעמים אוטובוסים בהודו הם לא פחות מ"יא אללה!"

מצאנו משהו לא רע, אנחנו חולקים שירותים ומקלחת עם איזו יפנית. יש שתי דלתות למקלחת, אחת בכל חדר, עם קצת מזל אשכח את זה בבוקר ואכנס בלי לדפוק. בחדר ליד יש בחור הולנדי שבכלל גדל בערב הסעודית ודובאי, הוא מקשיב למוזיקה נוראית בפול ווליום. אני נכנס לראות מה הולך שם ומוצא אותו אורז ספרים. הבן-אדם שומע רימיקס של בריטני ספירס ואורז ספרים של דנטה ודוסטוייבסקי, החיים מוזרים. אחרי שהוא מגלגל את הג'וינט השלישי האנגלית שלו שמלכתחילה הייתה קשה להבנה הופכת לבליל של צלילים לא מוסבר, אבל הוא הבטיח לבעל המקום שיקפוץ לעשן איתו, אז הוא מגלגל גם את הרביעי. השיחה עם אנדרס  מתגלגלת לדרום ספרד. הוא מספר על איזור של מערות באנדלוסיה שאנשים חיים בהם. הוא בילה שם שמונה חודשים במערה, הכין חלילים מבמבוק. זה לא אותו מקום שאנחנו מתכוונים לנסוע אליו, אבל זה קרוב ונשמע שווה ביקור, אם היו לו יותר תאי מח היינו יכולים לרשום את השם של המקום, במקום זה הוא ממליץ לנו על איזו דבה (מסעדת פועלים) פונג'בית במעלה הרחוב. בצ'איי שופ אנחנו פוגשים את דייויד, בחור אוסטרלי יהודי שלמד עברית עוד באוסטרליה ועכשיו בעקבות הטיול בהודו עמוסת הישראלים הוא כבר מדבר עברית די שוטפת, אמרתי כבר שהעולם מוזר? מהצ'איי עוברים למקום הקרוב שמוכר לאסי. דייויד מספר על הקהילות ההיפיות שחיות ברחבי אוסטרליה, ובמהרה השיחה ממשיכה לסמלים השבטיים שמצוירים לו על התיק, ולעולמות המקבילים שהסמלים האלו באו מהם. למחרת אנחנו ממשיכים להחליף רעיונות, אני נותן לו חומר למחשבה והוא נותן לי אבן יפה שהפכה בסוף לשרשרת. הבחור מבית חב"ד עובר בפעם האלף ומנסה לגרום לדייויד לבוא לארוחת ערב, אותי הוא עוזב אחרי שרשם בפנקס את קולות ההתנגדות שלי. הגסט האוס שלנו מושך אליו המון אנשים שמטפלים ברפואה אלטרנטיבית. אולי זה המקום המרוחק יחסית על ההר, ואולי סתם צירוף מקרים. כמעט כל ערב, מישהו מקבל טיפול כלשהו, בעיקר שיאצו ודיקור. עם קצת מזל ידקרו אותי קצת גם כן. השיחות מתגלגלות לדיונים בטיפולים אלטרנטיבים ובכמות השרלטנות שקיימת בתחום. השמש יורדת אל מאחורי ההר ועוד ערב נפלא מסתיים לו. יותר מאוחר יורדים לאכול פיצה. מוזר אבל יש פה פיצה נפלאה במקום הזה, לא משהו אופייני להודו. אחרי הפיצה ממשיכים למקום ליד, חבורת מוסיקאים מכל מני מקומות בעולם מתקבצת שם כל ערב להופיע. הכלים מגוונים, מג'מבה וגיטרה, ועד כינור. הבחור על הכינור מנסה להראות כמו ג'ון לנון, והאמת שממש מצליח לו, משהו בזקן, במשקפיים, ובלוק המוזר. הוא בחור אקסצנטרי וכשהוא מנגן על הכינור הוא לא מפסיק לקפץ. הם מנגנים כל מני דברים אתניים מכל העולם, וגם רוק, באיזשהו שלב הגיטריסט הישראלי מציג בפניהם את השיר האתני "אלינור", וחבורת ישראלים שיושבת בפינה מצטרפת אליו בשירה, פאק החיים מוזרים. למטה, בחלק הטיבטי, אנשים מכל קצוות תבל "משחקים" בלהציל את העולם, דרך לימוד אנגלית לפליטים טיבטים. הפעילות למען טיבט במקום הזה מוגזמת לחלוטין. המטרה כמובן מבורכת, אך קשה שלא לתהות מדוע האנשים שמגיעים לפה הופכים להיות פעילים פוליטיים וחברתיים דווקא פה (בחברת הטיבטים המקסימים) ולא בארצות שלהם. בכל מקרה כרגע הכל סובב את הביקור הקרוב של הדלי למה, הוא מגיע עוד שבוע והקרנבל וכבר בעיצומו. צריך להוציא אישור כניסה כדי ללכת לראות אותו מלמד. בחוץ יש תור של אנשים שמחכים בנימוס ובהתרגשות לקבל את האישור. ההרצאות של הדלי למה מהסוג הזה שונות מאוד מההרצאות שלו במערב, והן כמעט בלתי ניתנות להבנה למי שאינו בקיא ברזי הבודהיזם. בלי קשר למה שנאמר בהרצאות האלו, החוויה של לראות את הדלי למה היא חוויה מדהימה. רק מלהביט בו יושב, ולשמוע את הצחוק המתגלגל שלו, ישר ניתן להבין שהוא במצב תודעה שונה משלך, ולא סתם שונה אלא שונה לטובה. מחכים שהאוטובוס יצא, בינתיים יורד מבול על ההרים בחוץ, עוד צ'איי קטן אחד לפני הדרך, היינו אמורים לצאת כבר לפני יותר משעה, כלומר איחור קטנטן. ברגע אחד הנהג מתניע את האוטובוס ומתחיל לנסוע, אנשים רצים אחרי האוטובוס וקופצים פנימה. נסיעה של שתים-עשרה שעות לדלהי מתחילה,עוד יומיים נהיה בפריז, אבל זה כבר סיפור אחר, החיים מוזרים…
————————————————————————————————-

החלק של הודו בטיול הנוכחי הסתיים והפוסטים הבאים יכתבו ברחבי אירופה (בקרוב פוסט על החוויה עם הפיראטים בפריז).

לקריאת הרשימות מהודו:

פסיכדלהי- דלהי העיר הפסיכדלית

רגעים שונים/ בין החתן לשדרן הרדיו

פוסתמונות – קצת מילים וקצת תמונות

לתת לשינוי לצמוח- בין מזרח למערב

Krishnamorti I

Krishnamorti II

The Poet Leeldhar Jagoori

לתת לשינוי לצמוח- בין מזרח למערב

נכתב ע"י ב: יום חמישי, 10 ספטמבר, 2009

הודו עוברת שינויים מאוד מהירים בשנים האחרונות. השילוב בין צמיחה כלכלית, מודרניזציה, ומעבר מהכפרים לערים הגדולות גורם לשינוי עמוק במרקם החברתי והתרבותי של תת היבשת. הטיול בהודו מציב בפני הטייל שאלות מוסריות רבות, האם לתת כסף לקבצנים? כיצד להתנהג בהגיעך לכפר מרוחק בו דרך החיים המסורתית השתמרה? האם להיענות לבקשותיהם של המקומיים במקומות מרוחקים לכדורים משככי כאבים? הרי מחר אתה כבר לא תהיה בכפר ואילו כאביו של בן המקום יישארו איתו ומשכך הכאבים שלך רק ישכיח מראשו את הידע בדבר צמחי המרפא בהם השתמשו במשך אלפי שנים. השאלות בדבר השינוי החברתי והתרבותי מעסיקות גם את ההודים עצמם.

הגעתי לפסטיבל בנושא בכפר ששמו סנגלה בעמק קינור. זאת השנה השניה בה נערך הפסטיבל שמבקש להעלות לדיון את התרבות הייחודית לעמק קינור אשר הולכת ונעלמת ככל שהשנים עוברות. הפסטיבל ממומן על ידי מספר גורמים כאשר הראשי שבהם הוא ארגון ללא מטרות רווח אשר נקרא:

Sangla Valley Sustainable Development Society

הארגון נוסד בשנת 2003 בתמיכתם של תורמים שוויצרים שהגיעו לעמק סנגלה שבקינור בכדי לחקור את הרגלי החקלאות של העמק. בעקבות מעורבותם של הפעילים השוויצרים התאפשר קיומו של הפסטיבל הראשון בסנגלה אליו הגיעו מאות רבות של אנשים מן העמק לשמוע ולהשמיע את דעתם בנושאים של אקולוגיה, פיתוח תיירות, שימור התרבות המקומית, ויצירת מקומות עבודה לנשים. בעקבות הפסטיבל ובסיוע החוקרים השוויצרים, אשר מצאו כי האקלים בעמק והאקלים בהרים בשוויץ דומה, קם פרויקט שהכשיר נשים לגידול פטריות מאכל מנבגים ועד למוצר הסופי, וכך נפתחו הזדמנויות עבודה נוספות לנשים בעמק.

בשיחה עם אשוק, דובר האירגון, הוא ניסה להציג בפניי את הבעיות איתן מנסה להתמודד הארגון, בין היתר על ידי הגברת המודעות לבעיות המועלות בזמן הפסטיבל. לפני שבע שנים כשביקרתי בעמק קינור הכפרים כולם היו בנויים בצורה המסורתית ובכביש המרכזי בעמק נסעו מספר בודד של אוטובוסים ביום, ועוד מספר דומה של משאיות. היום הכביש הרבה יותר סואן ורבים מהאנשים זנחו את הבניה המסורתית ועברו לבניה בבטון וגגות פח. אשוק מסביר לי כי הדגש של הארגון לעידוד בנייה מסורתית איננו נובע מסיבות אסתטיות (אם כי הוא מציין כמובן את יופיים של הכפרים המסורתיים) אלא מסיבות פרקטיות יותר. בצורה המסורתית הבתים בקינור בנויים מעץ ובוץ וגגותיהם עשויים מרעפי צפחה המסודרים בצורה מסויימת. אשוק מסביר לי כי הבנייה המסורתית מותאמת לרעידות האדמה אשר פוקדות את האזור לעתים תכופות. בהמשך הוא מספר לי שלפני כמה שנים הייתה רעידת אדמה גדולה ורבים מהכפריים נהרגו מכיוון שבתי הבטון שלא היו מותאמים לעצמת רעידת אדמה שכזאת קרסו עליהם ולא הייתה יכולת לחלצם.

בנוסף מספר לי אשוק כי בשנים האחרונות הולכים ונעלמים המאכלים המסורתיים של עמק קינור ואותם מחליפים מאכלים אשר חדרו אל העמק מהערים המקיפות אותו. מעבר להפסד התרבותי, כניסתו של האוכל המהיר לעמק הביא איתו מחלות אשר קודם לא היו קיימות בו. בדומה לארגון slow food

אשוק מדגיש את החשיבות התרבותית של שימור המסורת הקולינרית כחלק מההיסטוריה החברתית של העמק, וגם כאמצעי לשימור המרקם החברתי. בנוסף עורך הארגון סדנאות הסברה לחקלאי העמק בדבר חשיבות המשך הגידולים של צמחי המרפא המסורתיים. אשוק מדגיש כי הם אינם נלחמים בקדמה, ולהיפך הם מקבלים אותה בברכה, אך עם זאת הוא מדגיש יש לקבל את השינוי בזהירות ולא בעיניים עצומות. בתי החולים עדיין נמצאים הרחק מהעמק והרפואה הקונבנציונלית מיוצגת בעיקר על ידי בתי מרקחת מפוקפקים אשר מחלקים כדורי אנטיביוטיקה כאילו היו סוכריות. הידע בדבר צמחי המרפא, אומר אשוק, הוא ידע רב עצמה אשר עובר בעמק במשך דורי דורות ואסור לנו לזנוח אותו. כמובן שטיפול רפואי מתקדם הוא דבר מבורך, אך אין הוא עומד בסתירה לשימור הידע של אבותינו, הוא מוסיף.

הפסטיבל עוסק גם בחשיבותו של שימור התרבות המקומית. הקינורים ידועים בתכשיטים הייחודים אותם הם מייצרים, בריקודים המסורתיים שלהם, ובגילופי העץ עותקי הנשימה המקשטים כמעט כל בית (אפילו אלו הבונים את בתיהם מבטון מתעקשים לבנות ולו חלק קטן מעץ ובו גילופים מסורתיים). בין היתר הדיון נסב לשאלה כיצד להתמודד עם התיירות ההולכת וגוברת אשר מגיעה לעמק בד בבד עם שימור המסורת, וכיצד לשלב בין מסורת העבר לחיים המודרניים. אחד מחלומותיו של אשוק הוא לפתוח בעמק חווה אורגנית אשר תהיה חברה בארגון הWWOOF, ובה יוכלו טיילים לעבוד בהתנדבות (תמורת מגורים ואוכל) ללמוד על שיטות הגידול האורגניות המסורתיות של העמק, ולחוות את חיי הכפר המסורתיים.

הארגון מנסה לייצר מודעות גם בקרב הטיילים המגיעים לעמק. הרעיון הוא לפתח בעמק אקו-תיירות, כלומר תיירות אשר משתלבת במבנה האקולוגי חברתי של המקום, בניגוד לתיירות אשר מנסה להפוך את העמק למחנה קיט שוויצרי אך זול (דבר אשר קורה במקומות רבים בהימליה ולטיילים הישראלים יש חלק גדול בדבר). כמובן שאנו רוצים תיירות בעמק, אומר אשוק, אך ביחסים בין התיירים למקומיים חייבת להימצא פשרה. מצד אחד המקומיים רואים בתיירות מקור פרנסה מבורך,ומצד שני התייר המערבי צריך להבין שהוא מטייל במקום שהמסורת והתרבות זרים לו ולכן עליו לנהוג ביתר זהירות וכבוד בבני המקום ומנהגיהם.

באחד הכפרים המרוחקים פגשתי בחור גרמני שהטיול הראשון שלו להודו היה בשנות השבעים, ומאז הוא חוזר אליה כמעט כל שנה. הוא סיפר לי על השינויים שראה, על הסכרים ההולכים ונבנים בכל נהר ראשי בהימליה, ועל השינוי התרבותי העז בארבעים השנה האחרונות. לאחר שיחה ארוכה הוא אמר: "אנחנו המכורים להודו של פעם, להודו הרוחנית, מתקשים לקבל את השינוי. אך השיעור הראשון בתירגול רוחני אמיתי הוא הבנת הארעיות של הדברים. אל לנו להתנגד לשינוי המתחולל בהודו, עלינו להניח להם להתפתח כרצונם, אחרי הכל גם להם הזכות לסבול ממש כמונו." אני מסכים לגמרי עם דבריו, אך עם זאת על הטייל בהודו לזכור כי לא רק שהוא מטייל במקום זר בעל מסורת עמוקה וזרה, המסורת הזאת והמקום הזה נמצאים כיום במקום מאוד עדין, ועל הטייל לחשוב על מעשיו במקום רגיש שכזה, אפילו לבוש חושפני ברחוב הוא סוג של התערבות במרקם החברתי.

בהמשך השיחה עם אותו טייל גרמני הוא אמר: "כנראה שעכשיו תורם של ההודים לשעוט על עבר המודרניזציה ולזנוח את הרוחניות. אני מוצא היום הרבה יותר התפתחות רוחנית אמיתית בטיולי באירופה מאשר בהודו, דבר שלא יכולתי לומר בשנות השבעים. זה איננו דבר מפתיע, אחרי הכל ההתפתחות הרוחנית מתרחשת היכן שהכי זקוקים לה, ולכל בר דעת ברור כי הפצע הנפשי הגדול ביותר כיום נמצא במערב."

אולי זאת תקוות שווא, אך אני מאמין כי דווקא במערב השינויים החברתיים מתרחשים לטובה. המערכת הכלכלית הקפיטליסטית זאת שייצגה יותר מכל את האינדיבידואל הדואג לעצמו בלבד קורסת, היא קורסת מהבחינה הכלכלית אך קריסתה היא גם קריסה רוחנית, קריסה פנימה אל תוך הוואקום הרוחני.

———————————————

ומשהו שלא קשור לפוסט: אצל מתי שמואלוף התפרסמה הביקורת של אלי הירש על דקה 5 ותגובותינו, וכמובן גם התגובות של המגיבים על אלי הירש ועלינו וכמובן על עצמם.

פגישה עם משורר הודי

נכתב ע"י ב: יום שישי, 12 יוני, 2009

לילדהאר ג'אגורי הוא משורר ועורך, נולד ב-1944 בדהאנגאן גאון במחוז גארוואל (כיום מחוז אוטרנצ'ל) שבהודו. הוא בוגר תואר שני בהינדית, ועבד בעבודות שונות ומגוונות, בין היתר שירת במחלקת יחסי החוץ ההודית והיה מורה בבתי ספר ומרצה בקולג'ים (במספר מחוזות שונים בהודו). לילדהאר פרסם עשרה ספרי שירה וספר אחד של ממוארים, בנוסף הוא פרסם שני ספרים במסגרת תוכנית להוראת קרוא וכתוב (בשפה ההינדית) למבוגרים. שירתו זיכתה אותו בפרסים רבים, וב-2004 זכה ג'אגורי בפרס הניתן פעם בשנה על ידי נשיא הודו למשורר או יוצר יחיד על פועלו ותרומתו לתרבות ההודית. שירתו נעה בין החברתי לאישי.

הזדמן לי לפגוש את לילדהאר בזכות משוררת הודית בשם רטי סקסנה, שתרגמה את אחד משירי להינדית לפני מספר שנים לכתב העת קריתיה אותו היא עורכת. כשרטי שמעה שאני מגיעה להודו היא הציעה מיד לסדר לי מספר פגישות עם משוררים הודים שנמצאים לא רחוק מהמקומות בהם אני מתכנן לטייל (לא רחוק במונחים הודים משמעו נסיעת אוטובוס של פחות מ-30 שעות). המפגש עם לילדהאר כיאה לכל מפגש בהודו נפתח בארוחה עשירה ובנימוסי הכנסת אורחים שאין לתאר. השיחה לא נסבה לענייני הספרות לפני שלילדהאר וידא כי אני ובת זוגתי שבעים (ואז הוכרחנו לאכול עוד משהו קטן), ושאנו מרגישים בנוח בחדר שהוקצה לנו בביתו.
מרגע שהובהר כי אין ביכולתנו לאכול ולו עוד גרגר אורז אחד, ושאנו מרגישים בנוח, פתח לילדהאר בהסבר נרגש על השפה ההינדית. אחד-אחד עבר לילדהאר על כל עיצור בשפה ההינדית, כשהוא מהלל ומשבח את יכולתה של שפה זו לחכות כל צליל הקיים ביקום, מהפרה הגועה ועד רעש טרטור מנוע המכונית. הסבריו על המקומות השונים בפה בהם מופק כל צליל היו מפורטים עד כדי כך שהזכירו לי את שיעורי הפונולוגיה בחוג לבלשנות. בהמשך הוא הדגיש את החשיבות שקיימת בשני המישורים של השפה, המישור הצלילי ומישור המשמעות. "אתה מבין, שיר אינו צריך להיות חרוז או שקול על מנת שיהיה מוזיקלי, המוזיקליות נמצאת בכל מילה, ובכל משפט". הביערה אשר בה מדבר לילדהאר על שירה משכיחה את העובדה שמאחוריו כבר נמצאים 10 ספרים ועשרות פרסי שירה, היא מצליחה לשמר את האנרגיות של דבר מה ראשוני. הדיבור הלהוט מבהיר שהחיפוש השירי של לילדהאר לא פסק לרגע יחיד, מהזמן שברח מהכפר שבו נולד, לאחר שהוריו חיתנו אותו בגיל 12, דרך שנות הנדודים ברחבי הודו, ועד היום כאשר הוא חי חיים מיושבים ושקטים עם אותה אישה אליה חזר עשרים וחמש שנה אחרי היום בו ברח לחיי הנדודים.

כל יום אחד פחות/ לילדהאר ג'אגורי
אחד מאיתנו עוזב כל יום
אחד מאיתנו אובד כל יום
אחד מאיתנו הולך לעולמו כל יום
כולנו לעולם לא נעלמים
לעולם לא יהיה סוף לכולנו

את העזיבה  היומיומית הזאת של האחד או האחר
את אובדנו של זה או של זה
את היותנו חסרים אחד בכל יום
אנו שוכחים מהר

כמה זה מוזר עם כן
שלא ארוחתו של אחד זה
נשארת ללא שתאכל
ומיטתו לא נשארת ללא שישנו בה

אחד מאיתנו מעכל את האוכל שלו
אחד מאיתנו ישן במיטתו
אחד מאיתנו מקבל את עבודתו, לוקח את מקומו
ואז שוב אחד מאיתנו עוזב
ואחר אובד

רק מישהו אחר מאיתנו יכול לספור אותנו
מה היה מספרינו בבוקר
וכמה מאיתנו נשארו עם ערב
מה היה מספרינו בערב וכמה מאיתנו נשארו עם בוקר
אנחנו חסרים אחד עם כל יום שחולף
(תורגם מהתרגום האנגלי על ידי בליוויו של לילדהאר ג'אגורי)

השיחה איתו קולחת, והנושאים מגוונים. לילדהאר מדלג בקלילות  בין סמואל בקט, ניטשה, כתבי הודות ההודיות, ולא שוכח להפתיע כאשר הוא עוצר לרגע, חושב, ומצטט קטעים שונים משיריו של יהודה עמיחי. בשירתו של יהודה עמיחי נתקל לפני מספר עשורים ולדבריו התאהב בה מיד. קריאה בשירתו מבהירה כי אין זו התאהבות מקרית, תימות רבות שמעסיקות את עמיחי מעסיקות גם את לילדהאר, ששירתו מרבה לעסוק באהבה, התחבטויות בשאלות אמונה, ילדות, מערכות יחסים וטבע.

כששאלתי מה מהווה עבורו מקור השראה לכתיבתו ענה לילדהאר ש"ההשראה הראשית נובעת מהמשוררים הישנים. המשוררים שהיו לפנינו מזמינים אותנו אליהם, לקרוא בשירתם ולחסות בה בתור בית. רק אחרי שאדם תפס מחסה של אמת בשירת העבר הוא יכול (אם הוא מוכשר דיו) לייצר שירה משמעותית משלו. ואינני מתכוון להשראתם של משוררים הודים בלבד. אין זה משנה אם משורר הוא משורר הודי, בריטי, או ישראלי, שירה גדולה היא חוצת יבשות וזהויות לאומיות. ההשראה שלי נובעת מכל משורר גדול שאני נתקל בו, אך לא רק ממה שהאקדמיה קוראת לו שירה, ההשראה יכולה לנבוע באותה מידה משיר או סיפור עממי כלשהו. השירה היא מקור השראה חשוב, אך שירת אמת איננה יכולה להיכתב בדיו אקדמאי. חשוב על כל אותן התרחשויות ברחוב ההודי, היכן שאנשים לא זכו ללמוד קרוא וכתוב, הרי השירה נמצאת גם שם. שפת החיים, היא הרובד העמוק ביותר של השפה, לא השפה שנלמדת באקדמיה. אולי כוחה של שפת השירה טבועה דווקא במקומות האלו, הראשוניים".

כשדיברנו על תפקידו של המשורר בחברה ההודית נגלה הצד האקטיבסטי של לילדהאר. "בחברה ההודית עדיין מורגשת בצורה חזקה השיטה הלא אנושית של הקסטות. המשורר צריך להציב את עצמו מחוץ לשיטה זו. על המשורר בהודו לראות את עצמו כאיש ללא מעמד. המשורר צריך לשבור את מחסום המעמדות, עליו לדבר באותה מידה עם הקבצן ועם העשיר, ולא להסתגר במגדלי השן. אלו שמבלים את חייהם במגדלי השן אינם רואים את העולם כפי שהוא, כיצד יוכלו לכתוב שירה גדולה בצורה כזאת? זה בלתי אפשרי."

למרות הפרסים הרבים בהם זכה, וההכרה הבן לאומית, נשאר לילדהאר צנוע כשהוא מדבר על עצמו.
"שירה גדולה איננה נמדדת בזמן שהמשורר עודו בחיים. פרסים ושבחים יכולים להיות נכונים למציאות, אך גם יכולים להיות תוצר של פוליטיקה פנימית של עולם השירה. שירה גדולה שורדת הרבה אחרי שגופו של המשורר קבור באדמה. קח לדוגמה את יהודה עמיחי עליו דיברנו קודם. עמיחי מת אך שירתו עודנה חיה איתנו. שירתו של עמיחי אינה שייכת לישראלים, היא שייכת למין האנושי. היא מעין פנינה נוספת בענק שעונדת האנושות. כמובן שהשאיפה שלי היא ששירתי תישאר אחרי, אך דבר זה לא תלוי בי ואין ביכולתי לשנותו."
בימים אלו עובד לילדהאר על ספר שירי אהבה. אך הוא מקפיד להדגיש ששירי האהבה בספר זה שונים מאוד משירי האהבה שכתב בצעירותו. "עם השנים האהבה מקבל מימדים חדשים, אדם לומד שלאהבה צורות רבות." לקראת סיום השיחה ביננו ביקש לילדהר להדגיש את חשיבותה של תחושת של אי הודאות בעיניו. "אי הודאות היא נושא שחוזר בכל ספרי ולמעשה זהו אחד הדברים אשר מניעים את שירתי, ולדעתי אי הודאות עומדת מאחורי  השירה כולה. ברגע שישנה יציבות נפסקת השירה. השירה נובעת מכך שאיננו יודעים מה עוד יכול לקרות. אי הודאות דוחפת אותי לכתוב, ולנסות ולמצוא משהו חדש בעצמי כל פעם שאני מחזיק בעט."

קרישנמורטי I

נכתב ע"י ב: יום שני, 27 אפריל, 2009

את הקטע הבא תרגמתי מתוך הספר של ג'ידו קרישנמורטי שאני קורא בימים אלו. הספר נקרא Commentaries on Living ואין לי מושג אם הוא התפרסם בעברית (אשמח למידע בנושא). בכל מקרה זאת גירסה ראשונית לתרגום של פרק אחד מהספר. הספר עשוי מהרבה קטעים שמנסים לתפוס מושג מסויים או לתעד מפגש עם אדם מסויים. שפתו של קרישנמורטי נוטה לעתים להיות אניגמטית, אך יש בה יופי רב לטעמי. מכאן והלאה קרישנמורטי:
התנסות
העמק שרה בצל, והשמש השוקעת נגעה בפסגות ההרים הרחוקים. הילת השקיעה נדמתה כנובעת מתוך ההרים עצמם. מצפון לכביש הארוך, ההרים שנחשפו על ידי האש היו ערומים ושוממים; מדרום, הגבעות היו ירוקות ומכוסות בכבדות בשיחים ועצים. הכביש מתח קו ישר שחילק את העמק היפהפה.

בשחקים דאו ציפורים כבדות בחוסר מאמץ. סנאים חצו את הכביש בעצלתיים, ומרחוק נשמע רעש של מטוס. בצדי הדרך היו סחלבים כתומים, מסודרים ומטופלים היטב. בסוף היום החם היה ריח המרווה הסגולה חזק, כך גם ריח האדמה והחציר שנחרכו בשמש. עצי התפוזים היו כהים ופרותיהם בהירים. השלוים קראו בקול, קוקייה רצה ונעלמה אל תוך שיח. נחש-לטאה שהופרע על ידי הכלב הזדחל אל תוך העשב היבש. דומיית הערב התגנבה אל האדמה.
ניסיון הוא דבר אחד, והתנסות היא דבר אחר. הניסיון הוא מכשול בפני ההתנסות. עד כמה שיהיה הניסיון נעים או מכוער, הוא מונע את פריחתה של ההתנסות. הניסיון כבר לכוד ברשת הזמן, הוא כבר נמצא בעבר, הפך לזיכרון המתעורר לחיים רק על ידי תגובה להווה. החיים הם ההווה, ולא הניסיון. העוצמה והמשקל של הניסיון מטילים צל על ההווה, וכך הופכת ההתנסות לניסיון.התודעה היא הניסיון, המוכר, והיא לעולם לא יכולה להיות במצב של התנסות, מכיוון שמה שהתודעה מתנסה בו הוא ההמשכיות של הניסיון. התודעה מכירה רק בהמשכיות, והיא לעולם לא יכולה לקבל את החדש כל עוד המשכיות זאת מתקיימת. המתמשך אינו יכול להיות במצב של התנסות. הניסיון אינו אמצעי עבור ההתנסות, שהינה מצב ללא ניסיון. הניסיון חייב להפסק על מנת שההתנסות תהה.

התודעה יכולה לזמן רק את השתקפותה שלה, את המוכר. עד שהתודעה לא תפסיק להיות  הניסיון, אין זה אפשרי להתנסות בלא ידוע. המחשבה היא ביטוי של הניסיון, היא תגובה לזיכרון, וכל עוד ישנה התערבות של המחשבה ההתנסות לא יכולה להתקיים. אין אמצעי או שיטה לשים קץ לניסיון, שכן האמצעי עצמו הוא מעצור בפני ההתנסות. להכיר את הסוף משמעו להכיר את ההמשכיות, והאמצעי לסוף הוא השהייה של המוכר. התשוקה להצליח צריכה להתפוגג, התשוקה הזאת היא שיוצרת את האמצעי ואת הסוף. הענוה הכרחית להתנסות. אך כמה להוטה התודעה להפוך את ההתנסות לניסיון! באיזו מהירות אנו חושבים על החדש ובכך הופכים אותו לישן! כך מתבססים המתנסה והניסיון, ומכאן נולד קונפליקט הדואליות.

ההרים בערב ייחודי זה נראו כל כך קרובים, כל כך לא מציאותיים, כל כך קלים ורכים.

במצב ההתנסות המתנסה והנחווה אינם קיימים. העץ, הכלב, וכוכבי הערב אינם נחווים על ידי המתנסה, הם התנועה של ההתנסות. אין מרווח בין המתבונן ובין המושא. אין זמן, או מרווח מרחבי בכדי שהמחשבה תוכל לזהות את עצמה. המחשבה איננה נוכחת לחלוטין, אבל ישנה הוויה. בלתי אפשרי לחשוב או למדוט על המצב הזה של 'היות', הוא אינו דבר שיש להשיגו. המתנסה צריך להפסיק ליצור ניסיון, ורק אז יכול להיווצר מצב של 'היות'. בתנועתו השלווה מתקיים העל-זמני.

אני ממליץ בחום לקרוא את הרשימות על קרישנמורטי אצל תומר פרסיקו

דלהי- העיר הפסיכדלית

נכתב ע"י ב: יום חמישי, 23 אפריל, 2009

מאז שהגעתי להודו אני מנסה לנסח לעצמי את הגורמים שהופכים מקום למקום פסיכדלי. ישנם מקומות שונים שהם ט.א.ז אשר מכריזים על עצמם כבעלי מהות פסיכדלית, כך קורה באסיפות הגדולות של הריינבואוו ובפסטיבלי הטראנס הגדולים באירופה. קהילה שלימה מייחדת מקום וזמן לפעילות שמהותה פסיכדלית (ניתן להשתתף בהתרחשות פסיכדלית ללא שימוש בסוכנים פסיכדלים, אך כמובן שיש לכך השפעה על רמת ההבנה של המתרחש סביבך), אך האם עיר יכולה לתפקד כמקום פסיכדלי?

T.A.Z בפסטיבל VuuV 2008 בגרמניה

ראשית אולי כדאי שאנסה לנסח חלק מהמאפיינים של מקום פסיכדלי.  אפתח בהודאה בכך שהניסיון לנסח מאפיינים לחוויה הפסיכדלית בצורה הרמטית נידון לכישלון, שכן חלקים רבים ומהותיים בחוויה הפסיכדלית מתרחשים מחוץ לשפה, ויותר מזה החוויה הפסיכדלית מכוונת את הטרמפיסט הפסיכדלי להסתכל על המקומות בהם השפה קורסת, נכשלת תחת העומס החווייתי. ובכל זאת, אנסה לנסח מספר קווים מרכזיים.
הגורם הראשון הוא החוויה הויזואלית הצבעונית. אין זה אומר שהכל צריך ללבוש גוונים אשר זוהרים תחת אור אולטרה סגול, אלא שהויזואליות הופכת למוקד מרכזי בחוויה. האדום הוא הכי אדום שאפשר והכתום הוא הכי תפוז שאפשר. כל אחד מהנוכחים במקום הפסיכדלי מביא עמו את הגוון של עצמו עד הסוף, בלי לפחד להראות את גוונו האמיתי.

הגורם השני בחוויה של המקום הפסיכדלי היא התחושה החזקה של הראשוניות. כל דבר שעינך רואות קורה באינטנסיביות של "פעם ראשונה" ובשל כך יש לו משמעות. השעמום נמצא מחוץ למגרש המשחקים הפסיכדלי, כיצד יכול אדם להשתעמם כאשר אל מול עיניו נברא עולם חדש. אם להשאיל מניסוחו של שקלובסקי את שאיפותיהם של הפורמליסטים האבן חוזרת לאבניותה. כך גם לגבי התרחשויות קטנות כמו הליכה, ריקוד, או חריצת לשון, שנטענות במשמעות מיסטית, ממש כרגע הבריאה. חיוך יפה באמצע חוויה פסיכדלית יכול לברוא עולם שלם, להצמיח פרחים ויערות גשם.

הגורם השלישי הוא הרגשת האחדות. העולם נגלה כאורגניזם יחיד. המחשבה היומיומית שלנו מחלקת כל דבר לקטגוריות, מפרידה בין חי- צומח- ודומם, וגם בתוך קטגוריות אלו ממשיכה לפרק את הכל לקטגוריות שונות, אני הוא לא אתה ואתה לא אני. החלוקה האשלייתית הזאת אשר מפרידה בין הגורמים השונים מתמוססת במקום הפסיכדלי שם התלותיות של הכל בכל חשופה. כבר הזכרתי בעבר את הצעתו של אלן וואטס לראות בדבורים ובפרחים אורגניזם אחד, ואם נרחיב את התובנה הזאת ניתן להבין שכולנו אחד, תלויים אחד בשני גם אם לרב תלות זאת היא תלות נסתרת. הכל הוא חלק מהאחד ולכן כל אחד חשוב בצורה אבסולוטית לקיומו של אחד זה, ובאותו זמן איננו חשוב כלל כמהות עצמאית.

הגורם הרביעי יכול להיתפס כמנוגד לגורם השלישי, אך הוא קורה במקביל אליו. בתוך המקום הפסיכדלי כל אינדיבידואל מרגיש כאילו הוא מחזיק בתוכו את המהות של החוויה כולה. כלומר המציאות פורחת ונובלת מתוך תודעתו. הסובייקט חווה את המקום כאילו הוא נמצא במרכז והמקום הפסיכדלי סובב אותו (ובאותו זמן הסובייקט חווה את עצמו כחלק קטן מתוך חוויה אחדותית גדולה יותר).

דלהי מספקת את כל הגורמים הללו ועוד מספר גורמים פסיכדלים שאני עדיין בשלבי ניסוח שלהם. ההבעה הויזואלית המוגברת נוכחת בכל מקום. צורות שחושפות את עצמם רק לטרמפיסט הפסיכדלי נוכחות בכל פינה בתרבות ההודית, אולי אלו שאריות מהשפעתו של הסומה על תרבות זאת. הרחוב ההודי אינו משעמם לרגע, ולא רק לטייל המזדמן. ההודים עסוקים כל הזמן בצפייה בנעשה ברחוב, מהומות קמות ושוכחות רגע אחרי רגע, בין צעקות עזות לצחוק רם אין רגע דל. את תחושת התלות של הכל בכל לא ניתן להרגיש חזק יותר מאשר במקום כמו דלהי. כולם נתמכים ותומכים בכולם, הכל אחד. כאשר הקטגוריות המבדילות בין אדם אחד לשני נמסות, נעלם גם מושג הפרטיות.

התרבות הפסיכדלית הושפעה רבות מהודו ואימצה סממנים הודים רבים כמו סמלי האום הקיטשים שתלויים במסיבות רבות ודמויות האלים, אך לא לקרבה זאת כיוונתי. הקרבה עליה אני מדבר היא קירבה שאיננה יכולה להיווצר על ידי חיקוי שכן היא קירבה המבוססת על המתרחש ברמת החוויה במוחו של הטרמפיסט בזמן השהייה בעולמות המקבילים.

לתמונה אין שום קשר לדלהי- מצד שני לא יכולתי לדחות את הדחף להעלות תמונה מהפוג'ה ברישיקש

האם ההשפעות הפסיכדליות של הסומה הן שהובילו תרבות זאת לתובנות עמוקות אלו אשר להן קשר ישיר עם החוויה הפסיכדלית? קשה להכריע בשאלה זאת. בכל מקרה דלהי ככל חוויה פסיכדלית נשארת בסופו של דבר כשאלה פתוחה. החוויה הפסיכדלית איננה מכוונת אל התשובה הנכונה, אלא מכוונת את האדם לשאלה הנכונה.