קטגורית כללי

גישת מזעור נזקים והתפתחויות טכנולוגיות

נכתב ע"י ב: יום רביעי, 15 יולי, 2020

בשנים בהן הייתי עובד רחוב יחד עם ניהול משותף של פרויקט אנשים טובים (שניהם בעמותת עלם) הלכה והתגבשה אצלי ההבנה שגישת מזעור הנזקים היא גישה מאוד אינטואיטיבית בחייהם של מבוגרים. בדרך כלל כשאנשים מדברים על גישת מזעור נזקים הם מפנים לפרויקטים כמו 'יזהר' למשל, פרויקט שמספק מזרקים סטריליים למכורים. אני דווקא אוהב להתחיל בלהציג את הגישה דווקא סביב שתיית קפה. קפה הוא חומר פסיכואקטיבי חוקי ושכיח מאוד. לשתייה מרובה של קפה יכולות להיות תופעות לואי שונות החל בתחושות פיזיות לא נעימות, עליה בלחץ הדם ועד להגברה של חרדות. רוב המבוגרים מאמצים בשלב מסוים גישה של מזעור נזקים לגבי החומר הזה כל אחד לפי הרגישות וההבנה שלו. גישת מזעור נזקים כשמה כן היא, ניסיון לתת מענה שיפחית את הנזקים הפוטנציאליים שיכולים להגרם מפעולה מסוימת ללא הפסקת הפעולה (אם כי כמובן תהליכי גמילה אינם נפרדים מגישה זאת). כשאני אומר לעצמי שלא אשתה את כוס הקפה השלישית (או איזה מספר שלא אבחר) היום כיוון שכבר שתיתי שתי כוסות קפה אני למעשה נוקט בגישה של מזעור נזקים. לא אכנס להיסטוריה ולרוחב היריעה שיש לגישה זאת להציע בפוסט זה, אבל נראה לי שנקודת המוצא הבסיסית שלו די ברורה.

תקופת הינוקא הטכנולגית

בשנת 2017 יצאתי עם עצמי לניסוי טכנו-תודעתי, עזבתי את הסמארטפון לטובת טלפון מהדור הישן. לא היה לי דדליין לניסוי ובסופו של דבר הוא נמשך כשנתיים עד 2019. היו לי המון מחשבות בנושא באותה תקופה, את רובן לא העלתי על הכתב ואת חלקן אירוני ככל שזה יהיה חלקתי בפייסבוק. המחשבה הכי מנחמת וחשובה שהיתה לי מבחינתי היתה שהיחס שלנו כחברה כיום להתפתחויות טכנולוגיות מאוד מזכיר את היחס החברתי שהיה לנו כלפי טבק לפני חמישים ושישים שנה.  כשאנחנו צופים בסרטים מפעם קשה לפספס כיצד פעולת העישון היא דבר מקובל חברתית בכמעט כל סיטואציה. אנשים מעשנים במשרד, במטוס, בשולחן במסעדה ואפילו במיטה. באותן שנים חברות הפרסום עשו עבודה "טובה" בקידום הטבק והידע שלנו כחברה על הנזק הפוטנציאלי הטמון בחומר הזה היה נמוך. עם התגברות הממצאים הקושרים בין סרטן ריאות ועישון החלו קמפייני ענק שמומנו על ידי מדינות ובראשן ארה"ב המזהירות את הציבור מהנזקים הכרוכים בעישון. בנוסף להפצת המידע בדבר הנזק הפוטנציאלי אט אט הוסיפו עוד ועוד מדינות חוקים המגבילים את המקומות בהם מותר לעשן על מנת לצמצם את אותו נזק פוטנציאלי. חשוב לזכור שהמניע המרכזי לשינוי החקיקתי ולקמפיינים לא היה דאגה לשלום הציבור גרידא אלא כללו הפנמה שנזקי העישון עולים הון עתק למדינה ולחברות הביטוח. בכל מקרה התוצאה היא שכיום קשה לדמיין מישהו מדליק סיגריה בחדר ישיבות של חברה. 

אז מה בעצם הקשר של כל זה להתפתחויות טכנולוגיות? מכירים את הרגע הזה שמגיעים לחדר ישיבות, לפגישה עם חברים או לארוחה משפחתית וכולם שולפים את הטלפונים שלהם ומניחים אותם על השולחן? זה יכול להיות גם בדייט ראשון או בפגישה בבית הספר של הילד שלכם. למעשה כיום זה יכול לקרות כמעט בכל מקום. כפי שסימון סינק מיטיב לתאר (בהרצאה המומלצת אך לא נטולת הבעיות הזאת), הפעולה הזאת של הנחת הטלפון על השולחן אוטומטית משדרת את המסר: 'מה שקורה עכשיו הוא לאו דווקא הדבר הכי חשוב, יכול להיות שיפנו אלי ממקום מעניין/חשוב/מועדף יותר'. ברוב המקרים אני לא חושב שמדובר במסר רצוני של מי שמניח את הטלפון על השולחן אבל זאת אחת התוצאות שלו. חוויתי את התופעה הזאת ביתר שאת בתקופה בה היה לי רק טלפון מהדור הישן בזמן שהייתי שותף לישיבות עם גורמים מקצועיים בעיר בה עבדתי. מדובר בגורמים מקצועיים  כמו ראש השירות הפסיכולוגי העירוני, סגן ראש העיר (מה בדיוק המקצוע שלו?) ומנהלי תוכניות לנוער בסיכון. מהרגע שלא שמתי את הטלפון שלי על השולחן (כי מה יקרה אני אפספס סמס?) הרגשתי שעלי להוכיח בצורה אחרת שגם אני מאוד עסוק ומתקשה לעצור לשעה וחצי של ועדה. כיוון שעבודה עם נוער וצעירים במצבי סיכון היא עבודה סביב משברים ישיבה של שעה וחצי מבלי הצצה חטופה לאיזושהי מסך היתה עלולה לשדר נינוחות שלא רציתי לשדר. במהלך השנתיים בהן עבדתי ללא טלפון חכם אני מרגיש שהייתי נוכח יותר בעשיה שלי רגע אחר רגע, נתתי מענה טוב יותר הן לנערים והנערות שפגשתי והן ברמה המקצועית, ובעיקר הפסקתי לשחק איזשהו משחק של חשיבות עצמית שהשימוש בטלפונים חכמים גורם לנו להישאב אליו. כי בואו נודה בזה, מעטים המקצועות שמצריכים את הזמינות אליה אנחנו משועבדים כיום.

אז למה ההבנה לגבי הטבק והטכנולוגיה היתה אופטימית? כי פתאום הבנתי שכחברה אנחנו בשלב התינוקות הטכנולוגית. המהירות בה הטכנולוגיה מתפתחת מהירה בהרבה מהזמן שלוקח לנו כחברה להבין את ההשפעה של אותה התפתחות ולהגיב אליה. רובנו מטמיעים טכנולוגיות לתוך חיי היומיום שלנו הרבה לפני שאנחנו חושבים לעומק על הפוטנציאל המיטיב או המזיק של אותה טכנולוגיה. לפני שחשבנו האם אנחנו רוצים להסתובב עם מכשיר מעקב עלינו אנחנו כבר שולחים אותות מהכיס שממפים כל תנועה שלנו על הפלנטה. פעמים רבות ההבנה הציבורית של הסכנות הפוטנציאליות איננה מספקת, למשל לרובנו קשה לתאר את רמת הנזק שיכול להיווצר ממתן גישה לתמונות שלנו לאיזושהי חברה עלומה שמנתחת את המידע תוך כדי פיתוח טכנולוגיות זיהוי פנים. ואכן אין לצפות מהציבור להיות זה שחושב על הפוטנציאל המזיק או המיטיב של התפתחויות טכנולוגיות שאנו מטמיעים בחיינו.

רגע רגע.. אז למה בכל זאת האופטימיות?

האופטימיות שלי נולדה מתוך אותה תובנה שאנחנו נמצאים בשלב הינוקא של הקיום הטכנו-אנושי. אמנם לוקח לנו זמן להבין את רמת ההשפעה שיש לטכנולוגיות השונות על חיינו, אבל ההבנה הזאת עוד תגיע, וכבר עכשיו יש לה דוברים רבים שמגבים את הטענות שלהם בידע מחקרי ולא רק באידאולוגיה. לצערי אני חושב שלפני שנאמץ את גישת מזעור נזקים בהקשר של הטמעת טכנולוגיות חדשות אנו נדע יותר ויותר את טעמן של אותן סכנות שהטכנולוגיות הללו מביאות איתן. בעוד הטכנולוגיות מרגילות אותנו לסיפוקים מהירים, תהליכים זריזים ותשובות של שחור ולבן, לייק או פרצוף כועס, המציאות עצמה היא איטית, תהליכית וכוללת את כל גווני הקשת. הפער הזה מוביל פעמים רבות לקשיים בתהליכים שקשורים לעולם התעסוקה והזוגיות שני מוקדים שפעמים רבות מצריכים מאיתנו בדיוק את ההפך מסיפוק מיידי. כשם שהמדינות לא פצחו בקמפיינים נגד טבק בשל דאגה לציבור גרידא, אני לא צופה שמרכזי הכח הקיימים יחלו בקמפיינים למזעור נזקים רק מתוך דאגה לשלום הציבור. אך פגיעה מתמשכת ברצון של עובדים חדשים לעבור הכשרות ארוכות ומפרכות, ופגיעה בתא היצרני הראשוני של הניאוליברליות הלא היא המשפחה ההטרו-נורמטיבית לטעמי תוביל את אותם מקבלי החלטות לפתוח בקמפיינים שיבהירו ששימוש בטכנולגיות מסויימות בצורות מסוימות גורם לנזק. אנחנו כבר מתחילים לראות קמפיינים כאלו כיום. מעניין לראות דווקא את מעורבותם של אנשים שהיו והינם חלק מפיתוחים טכנולוגיים ביצירת הקמפיינים נגדם כמו למשל בדוגמה הזאת.

לקראת גופים רגולטוריים לטכנולוגיה

לבסוף ארצה לתאר תרחיש שאולי ישמע אוטופיסטי אך אני מאמין בלב שאפשרי שאזכה לראותו עוד במהלך חיי. אני רוצה להציג (בצורה תמציתית ביותר) מושג שטבע פרופ' שושנה זובוף: 'קפיטליזם מעקבי'. בספרה מעורר ההשראה והאימה The age of surveillance capitlism  מתארת זובוף כיצד חברות כמו גוגל ופייסבוק חותרות תחת יסודות הדמוקרטיה של החברה שלנו על ידי כך שהן מבצעות מעקבים ניתוח וסחר במידע שמספקים להן המשתמשים שלהן. במדינות המערביות בהן יש חוקה קשה להאמין שבית משפט כלשהו היה נותן למדינה את האפשרות לעקוב ולנתח נתונים של אזרחים שאינם חשודים בדבר תוך כדי החתמתם על הסכמים שאין להם את היכולת להבין לעומק, או במילים אחרות, אני מסכים אני מסכים אני מסכים רק תנו לי לגלוש באמשלכם, קליק קליק קליק. כבר עכשיו אפשר לראות דוגמאות בהן מדינות השתמשו במידע שנאסף על ידי גוגל או פייסבוק אשר הן עצמן לא יכלו לאסוף מטעמים חוקתיים. חוסר היכולת שלנו כציבור לצפות את ההשפעות ההרסניות שיכולות להיות לטכנולוגיה על חיינו מאפשרת לגופים שיש בידיהם כסף וכח רב לשעוט קדימה.

אבל אנחנו יכולים לדמיין עולם אחר. עולם בו ישנן ועדות רגולטוריות המורכבות מאנשות מקצוע מעולמות ההייטק, המשפט, הפילוסופיה, האמנות וכו' וכו'. יכול להיות שבהתחלה אלו יהיו ועדות שכל מדינה תקים לעצמה על מנת להחליט איזו טכנולגיה היא מאפשרת ומה האדפטציות הנדרשות באותה טכנולוגיה כדי להמעיט את הסיכוי שהיא תפעל בצורה שתערער את היסודות החברתיים והחוקתיים שאותה חברה מאמינה בהם, מעין מהלך הפוך למה שקורה היום בסין מבחינת רגולציה של טכנולוגיות. אפשר גם לחשוב גם על הסכמים בינלאומיים בין מדינות דמוקרטיות המזהות סכנה לאזרחיהן מאפסקטים מסויימים בטכנולויות מסויימות.

כפי שציינתי בתחילת הפוסט, גישת מזעור נזקים יוצאת מתוך נקודת הנחה שישנן פעולות רבות אותן ניתן לעשות כדי למזער את הנזק מפעולה מסויימת ללא הצורך להפסיק את אותה פעולה לגמרי. המטרה של אותן ועדות לא תהיה לעצור הטמעה של התפתחויות טכנולוגיות. אין דבר רע אימננטית ברשתות חברתיות או בפרסומות ממוקדות. אבל ללא רגולציה שכזאת אנחנו מסתכנים לא רק באובדן של זכויות הפרט שלנו אלא אף על בפירורן של הנחות המוסר הבסיסיות אשר התנסחו במהלך מאות רבות של שנים. כל מי ששיחק אי פעם בקוביות יודע שמה שהורסים ברגע לוקח זמן רב לבנות. כולי תקווה שנצליח להתעורר מהמצב המסומא אליו נכנסנו בעקבות שימוש היתר שלנו בטכנולוגיות. סרטי מד"ב רבים מתארים עולם פוסט-אפוקליפטי בו אנשים מחוברים פיזית לטכנולוגיה ומשועבדים לה. לא צריך לדמיין יותר, אנו משועבדים דרך קצות האצבעות הגוללות שלנו, אך כרגיל מה שצריך להפחיד אותנו איננה הטכנולוגיה אלא בני-האדם העומדים מאחוריה והמניעים שלהם. 

לרבים מכם יכול להיות שהמהלך אותו אני מתאר נשמע רחוק, אבל התנועה למחיקת חשבונות פייסבוק למשל היא עד כדי כך משמעותית שבשנת 2018 ההערכה היתה ש9-10 אחוזים ממשתמשי פייסבוק המתגוררים בארה"ב מחקו את חשבונם. שינוי ההתנהגות שלנו כצרכנים יכול להוביל לשינוי מדיניות שיגיע הן מצורות מחשבה חדשות על הקשר בין חופש הפרט לטכנולוגיה והן מהחברות עצמן שלא רוצות להפסיד משתמשים. 

ונסיים בשיר שלא קשור וגם קשור, כי מוזיקה זה החיים:

אז איך זה מרגיש למחוק את חשבון הפייסבוק

נכתב ע"י ב: יום שלישי, 14 יולי, 2020

אז היום נפתח בוידאו קצר ואחרי זה נמשיך לפוסט היומי בדרך למחיקת חשבון הפייסבוק שלי:

כשצפיתי בוידאו הזה בפעם הראשונה, לפני יותר מעשור, הוא מאוד שעשע אותי. למעט שנתיים בדירת סטודנטים בב"ש, לא היה לי אף פעם טלויזיה בבית. איכשהו תמיד הייתי גם מאוד נלהב על פיתוחים טכנולוגיים וגם מאוד זהיר לגביהם והרגשתי שאני בשליטה בעניין. מאז שאני מחובר לפייסבוק התחושה של השליטה הלכה ופחתה והמחשבות הנוכחיות לקראת מחיקת החשבון הזכירו לי את החלק בוידאו הזה בו הוא משווה את פירמוט המחשב להתאבדות.

אבל איך זה מרגיש?

כתבתי בפוסטים הקודמים על כל מני השפעות הרסניות שאני חושב שיש לפייסבוק עלי, על החברים שלי ועל החברה ככלל. יש לי עוד נקודות רבות של מחשבה רוחבית על ההשפעה של הפייסבוק, אבל היום אני רוצה רגע לעצור ופשוט להתמקד בתחושות. בעוד הדיונים על הסיבות למחוק או לא למחוק את הפייסבוק יכולים להיות מעניינים, אני חושב שתחושות הגוף שלנו מחזיקות בתוכן תשובות ברורות להרבה שאלות שאנו יכולים להתפלסף שעות אם לא שנים לפני שנגיע להכרעה בעניינן.

מתוך שנים רבות של תרגול תשומת לב למחשבות, תחושות ורגשות שמתעוררות בי כאן ועכשיו תמיד מסקרן אותי מה מתעורר סביב רגעים של שינוי גדול. קשה לדעת מדוע החלטה מבשילה ברגע מסוים, אבל אחרי תהליך בן כמה שנים של מחשבה פתאום לפני כמה ימים הבשילה בי ההחלטה למחוק את החשבון. בערך חמש דקות אחרי שידעתי שזה מה שאני הולך לעשות שמתי לב לשני דברים: הדבר הראשון ששמתי לב אליו הן תחושות פיזיות לא נעימות שמזכירות תחושות של פחד וחרדה. אמנם הן לא היו בעוצמות גדולות אך חשתי כיצד הגוף שלי ברמה מסויימת משדר סטרס. הדבר השני ששמתי לב אליו היו כל מני מחשבות שמטרתן לנסות להניע אותי מהפעולה שתנתק אותי מדבר אליו אני מכור. אלה היו כל מיני מחשבות על סיטואציות דמיוניות שבהן לא אוכל עוד להעזר בפייסבוק. יכולתי לראות איך השילוב של המחשבות הללו יחד עם תחושות הגוף מנסה להניע אותי חזרה אל ההרגל ההביטואלי של הפייסבוק. כיוון שאחד מתחומי המומחיות שלי כמטפל הוא עבודה סביב שינוי הרגלים ממכרים הייתי מוכן לתופעות האלה, וחשוב מכך כבר הכנתי את התשובות לשאלות האלה מראש.

למרות המוכנות זה עדיין מדהים אותי, כמות הרגשות ותחושות הגוף שיכולות להתעורר ממהלך של מחיקת חשבון בפלטפורמה וירטואלית. מתוך השנתיים האחרונות ביליתי עם משפחתי שנה בקרוואן במסעות בטבע וחודש במנזר בודהיסטי מרוחק בתאילנד וכעת אני גר בעמק מוזר למדי בדרום ספרד. אין לי בעיה להיות מנותק מהפייסבוק לתקופות ותמיד נהנתי מכך, ועדיין שוטפות אותי תחושות גוף ורגשות שלא ניתן להתעלם מהן.

עם זאת קרו לי גם דברים שלא צפיתי בימים האלו. כאמור אני עושה את המהלך הזה דבר ראשון בשביל להפסיק את הסבל שהפלטפורמה הזאת מסבה לי ורק אחרי זה מתוך ההבנה שמדובר פה בפלטפורמה שיוצרת נזק חברתי של ממש. כך שלא ציפתי לכך שהעזיבה שלי תגרום למספר אנשים שאני מאוד מעריך לכתוב לי שלמרות שהם כבר הרבה זמן חושבים על זה, אחרי שהם קראו את הפוסטים שלי הם מרגישים מוכנים יותר לעזוב את הפייסבוק. הגדיל לעשות חבר אהוב ששלח לי היום וידאו שלו מוחק את החשבון. התחושה הזאת שאפשר לתמוך ולהתמך היא כל כך חשובה עבורי. התחושה הזאת שעוד אנשים מבינים ללבי ואני מבין לבם הציפה אותי בשמחה אמיתית. כי הדיונים מעניינים וחשובים ככל שיהיו לעולם לא יתנו לי את החיבור הזה שנוצר מזה שאנשים מקשיבים לתחושות הגוף, למחשבות ולרגשות שמתעוררות אצלהם בזמן אמת ואז מגלים שעוד אנשים חווים את זה. מגלים שיש דפוסים, ויש דרך החוצה מהדפוסים.

יש דרך החוצה מפיייסבוק!

אבל על הקשיים הנכלוליים שהם מנסים להערים על מי שמנסה לעזוב אכתוב ביום אחר.

עבודת אל-גוריתמים

נכתב ע"י ב: יום שני, 13 יולי, 2020

אז הבטחתי לעצמי שאכתוב בכל יום פוסט לבלוג עד שאמחק את חשבון הפייסבוק בשבת, ומסתבר שלצאת מאלם כתב של תשע שנים בכל מה שקשור לפרסומים בבלוג ישר לתוך תרגול כזה זאת וואחד קפיצה. אז מרגיש לי שזה הזמן להגיד משהו על הבלוג הזה והכתיבה בו. אחד הדברים שאני אוהב במדיום הזה של הבלוג הוא החופש שמתאפשר לי בו ומאפשר לי לעבור מרעיון לרעיון, מסגנון לסגנון ומפוסטים ארוכים ומלאי לינקים לפוסטים קצרצרים. כשפתחתי את הבלוג בגרסא הראשונה שלו באתר "רשימות" ז"ל היה לו כיוון מאוד ברור מבחינת הנושאים בהם הוא עסק, אחרי זה 'רשימות' נסגר ועברתי להתארח אצל ההם והנושאים קצת השתנו, ועכשיו אני מרגיש שזו הלידה השלישית של הבלוג. אחרי שנתיים של מגורים בספרד, העזיבה של הפייסבוק תהפוך את הבלוג למקום ההתבטאות בכתב המרכזי שלי בעברית. זה מעניין אותי כי זה מאפשר עברית אחרת, עברית שאני עוד הולך לגלות, עברית בגלות מפייסבוק, עברית בגלות מישראל.

"אני הולך! אני הולך!" 

 מאז שהכרזתי בפייסבוק שאני עוזב את הפלטפורמה נהיו לי פתאום המון אינטראקציות בפייסבוק עם טעם מאוד שונה מהרגיל. פתאום הודעות פרטיות מאנשים שמעולם לא תקשרו איתי בפרטי שמספרות על הקושי שלהם עם המרחב הפייסבוקי והרצון לעזוב, או סתם שיחות יותר אישיות עם אנשים שבמשך שנים אנחנו עוקבים אחר הכתיבה אחד של השניה. השיחות האלו מרגישות לי כמו השיחות האלו שעושים עם חבר שמגיע לקפה קצר באמצע שאתה אורז את הבית. הסלון מלא ארגזים ומסקינטייפ וברור שהשכנות הזאת הסתיימה אבל לקפה הזה יש טעם טעים במיוחד. 

לפני שאני ממשיך נראה לי שזה המקום להגיד שהמטרה של רצף הפוסטים האלו על המרחב הפייסבוקי איננה לשכנע מישהו לחשוב משהו ספציפי או לעשות משהו ספציפי (בשביל זה שלחתי אתכם לקרוא את הספר של ז'רון לניאר :)) אני פשוט  אוהב להמשיג דברים. אני אוהב את זה כשמדובר בהתבוננות על ההתנהגות של החברה בה אני חי או כשמדובר בהמשגה של מה מצריך ליווי פסיכדלי טוב. זה פשוט משהו שקורה מעצמו בראש שלי. לפעמים לקרוא המשגה של מישהו אחר עוזרת לנו להבהיר משהו שקורה אצלנו, ולעתים לא. אבל מה שרצף הפוסטים הזה כן רוצה לקרוא לכם לעשות הוא להתבונן בחוויה הנוכחת שיש לכם ברגעים שאתם בפייסבוק ולבחון עבורכם, האם זאת חוויה מיטיבה עבורי? האם זהו המרחב בו אני רוצה להיות ברגע זה? האם זה שוג השפה והשיח שהייתי רוצה לראות סביבי יום אחרי יום? איך הגוף שלי מרגיש אחרי שאני גולל בפייסבוק? כשאני עצוב ואני נכנס לפייסבוק, איך אני יוצא? כששמח?

כולנו פרסומות

אחד הטיעונים החזקים בראש שלי נגד מחיקת הפייסבוק לאורך השנים היה התלות העסקית בו. כעוסק עצמאי הפייסבוק שימש אותי לא מעט גם כפלטפורמה לשווק את העשייה שמכלכלת אותי: קורסים, סדנאות, מטופלים לקליניקה וכו'. אקדים ואומר שאני לגמרי מבין שיש סיטואציות כיום בהן עזיבה של הפייסבוק יכולה להקשות מאוד על עוסק עצמאי ואף להיות בלתי אפשרית. אבל אני זוכר שברגע מסויים התחלתי לשים לב שגם חברי הפייסבוק שלי שאינם עצמאיים מציגים את עצמם פעמים רבות כפרסומת. אני מתמקד בפייסבוק למרות שזה קורה גם באינסטרגם וברשתות חברתיות אחרות כיוון שזאת הפלטפורמה המרכזית בה הייתי חלק. 

קרה איזה מהלך מעניין עם הפייסבוק והפרסומות. אם פעם ההמון היה מסתכל בפרסומות ויכול רק לחלום על איזו חופשה שתראה כמו בטלויזיה, היום ההמון נוסע לכל רחבי תבל בחיפוש אחר התמונה המושלמת בתוספת הדאק פייס, הפכנו לפרסומת לאיך היתה יכולה להראות פרסומת לעצמנו. פייסבוק הוא גם סוג של כרטיס ביקור, מקום לנטוורקינג ואפליקציית הכרויות הכל באחד. 

ההשפעה הזאת על החיים בתוך פרסומת מתמדת מורגשת בכל מרחב אפשרי בחיינו. הצורה בה אנשים מצלמים את האוכל שלהם, את החופשות שלהם או אפילו את חדר המיטות (רק בלי פטמות שהן כידוע השטן ביבשת פייסבוק). ההשפעה הזאת חדרה גם לחיי ולקח לי הרבה זמן להבין כמה היא משפיעה עלי לרעה. יש שיגידו שהרצון להשוויץ בתמונות יפות של עצמך הוא רצון אנושי ואני מסכים עם כך חלקית. ישנן שלוש שאלות שמעניינות אותי בנושא של הרצון של הסובייקט. הראשונה היא כמובן להבין את הרצון, למשל הרצון להרגיש נאהב או הרצון להרגיש מצליח. השאלה השניה היא כיצד הפלטפורמה מעודדת אותי לעבוד עם הרצון שלי, למשל לקדם יותר פוסטים עם תמונות מהמצלמה ולדאוג שהעלאת תמונות מהמצלמה תהיה מהירה וקלה. השאלה השלישית היא: האם מישהו מנצל את הרצון שלי כדי להכפיף אותי לרצונותיו? 

לגבי השאלה הראשונה: אני חושב שבני-אדם, שונים ככל שיהיו חולקים הרבה יותר דמיון מאשר שוני. ראיתי את הפייסבוק על כל הרעות שאני מתאר חודרת לפינות הכי מרוחקות וביזאריות שהכרתי, והכרתי כמה פינות מרוחקות וביזאריות בחיי. ראיתי איך כל מי שסביבי וכמובן שגם אני מחפשים הכרה חברתית, ערך עצמי, תחושה של מקובלות (גם אם בתוך מעגלים מאוד לא מקובלים) ועוד ועוד. באופן אישי ראיתי כיצד המרחב הפייסבוקי מעולם לא הצליח לתת מענה לרצונות האלו שלי ופעמים רבות אף חצץ ביני ובין הזדמנות כאן עכשיו לקבל מענה אמיתי לרצון שלי או לאפשר לי להתמודד עם המקור ממנו מגיע הרצון הזה ולבחון האם הוא מיטיב או מזיק עבורי. 

לגבי השאלה השניה: בתחילת הדרך רוב הפוסטים שהייתי מעלה לפייסבוק כללו רק טקסט, באיזשהו שלב היה ברור שהאלגוריתם נותן יותר דגש לפוסטים עם תמונות מה שעודד אותי להעלות תמונה יחד עם הטקסט, אחרי זה הגיע הוידאו והלייב. אף אחד מהמדיומים האלו הוא לא שלילי כשלעצמו, אך השאלה מתי ואיך משתמשים בו יכולה להפוך את העניין לשלילי ובמיוחד לאור התשובה לשאלה השלישית.

לבסוף השאלה השלישית: הדבר הכי בעייתי בפייסבוק היא שזאת חברה שלוקחת את המידע של המשתמשים שלה ומוכרת אותו לחברות צד ג' שמעוניינות לעשות לנו שינוי התנהגותי כלשהו. אותו שינוי התנהגותי יכול להיות רכישה של מוצר זה או אחר דווקא מאתר זה או אחר, או ההחלטה לא ללכת להצביע בקלפי וישנן עוד אופציות רבות. כיוון שהלקוחות של פייסבוק הן אותן חברות צד ג' ולא המשתמש שאני, הקלפים לא היו לטובתי כבר מהסיבוב הראשון. כדי שהלקוחות של פייסבוק יוכלו לקבל מידע מסוגים שונים ולפי חיתוכים מסויימים אותם הם מחפשים יש את האל-גוריתם. כמו שז'רון לניאר מיטיב לתאר מדובר כאן במנגנון התמכרותי שמוכר את ההתמכרות של המשתמשים שלו. מדובר פה בפגיעה כפולה, לא רק שיש כאן את הפגיעה מהתמכרות אותה זיהיתי כשלילית עבורי  יש כאן גם פגיעה מצד גורמים שאף אינני יודע מי הם אבל קל לשער שהאינטרסים שלנו שונים. 

מקהלה יוונית:

הו אל-גוריתם נורא

נתת לנו להגיע למחוזות מופלאים

הו אל-גוריתם נורא

הפרדת בינינו ובין פוסטים של חברים

הו-אלגוריתם נורא

עזרת להזרים בסים כבדים לאוזנינו

הו-אלגוריתם סליחה

אנו הולכות לשחק עם אל.ות גוריתמיות אחרות 

אני כבר עכשיו מזהה את כל אותם רגעים בהם אתגעגע לאלגוריתם האחד, אבל מרגיש שהחיים שלי הולכים עכשיו אל עבר הריבוי. לרגעים אני מרגיש כמו בלילה שלפני טיול, כשבודקים עם ארזת בתיק את הפנס ואת הדברים החמים ומדמיינים איך הטבע ירגיש. הטבע של האינטרנט בצורה פראית יותר, האם הוא עוד קיים? האם קיימות ערים תת קרקעיות של אינטראקציות אנושיות אחרות? הקהילה הפסיכדלית כבר לימדה אותי שכן. שיש פורומים נסתרים בהם אנשים מחליפים ידע, ורעיונות בסבלנות ובקצב איטי יותר. כל פעם שאני חושב שירדתי לשוליים אני נזכר שלצדי ישנם תמיד שוליים רחבים יותר. אני מאט. 

אנחנו לא חברים, אבל זאת אפשרות

נכתב ע"י ב: יום ראשון, 12 יולי, 2020

לפני שאני מתחיל את הפוסט היומי בדרך למחיקת חשבון הפייסבוק שלי בשבת הקרובה אני חייב להגיד שלא ציפיתי לכמות התגובות והפניות שקיבלתי מאז שפרסמתי את כוונתי למחוק את החשבון. הרוב המוחלט של התגובות הן תגובות של אנשים שמזדהים אבל מסיבות אלו או אחרות מרגישים שאין באפשרותם כרגע לעזוב את הפלטפורמה – לכל אלו אני רוצה להגיד שאני מבין אותם לחלוטין. אני גם חושב שביכולת לעזוב את הפלטפורמה כיום לעוסק עצמאי יש איזו פריביליגיה, אבל כמו שז'רון לניאר אומר בספרו בנושא מחיקת חשבון הסושיאל: "להשאר איננו ביטוי של הזדהות עם אלו שאין להם את הפריבילגיה של לעזוב אלא לשתף פעולה עם חיזוק הפלטפורמה שפוגעת בהם.."  אז אני גם מבין אתכם וגם יודע שכדי שאני אעזוב הייתי צריך לשמוע על אנשים שעשו זאת קודם. 

היו גם תגובות שתהו האם אינני משטח את הדברים לגוונים של שחור ולבן, או הציעו דרכים למזעור נזקים כגון גלילה רק בתוך קבוצות ללא פיד וכו'. לכך אני רוצה להגיד שני דברים כרגע, ראשית אינני מציע כאן משנה סדורה מדוע הארכיטקטורה הנוכחית של הרשתות החברתיות ופייסבוק בראשן היא ארכיטקטורה של כלא ולא של גן שעשועים, עשו זאת לפני וטוב יותר. הדבר השני הוא: הי קוראים לי בעז ונכנסתי ליחסים עם פלטפורמה דיגיטלית תוך כדי חתימה על חוזים שלא יכולתי לתת להם הסכמה מדעת כיוון שלא יכולתי לשער מה אותה פלטפורמה הולכת לחולל בחיי ובחיי הסובבים אותי. חשוב לי לכתוב בהמשך גם על הדרך בה פייסבוק לדעתי היא פלטפורמה מסוכנת למרקם החברתי, אבל אני מתחיל בפגיעה האישית מתוך הכרה שישנם רבים כמוני ושאנחנו צריכים לחשוב הרבה יותר טוב על הדרכים בהן אנחנו מטמיעים טכנולוגיות בחיינו ובחיי ילדינו דווקא מתוך האמונה בכך שיש דרכים חיוביות וטובות בהן נתן להטמיע את התפתחויות טכנולוגיות.

וידוי אמיץ

בשלב זה אני חייב להתוודות בפני 2,296 האנשים שכתובים כחברים שלי בפייסבוק: "אנחנו לא באמת חברים". אני יודע שזה מפתיע את חלקכם כרעם ביום בהיר, אבל אין לי אלפי חברים, גם לא מאות. 

השפה שבה אנחנו מדברים על רעיון מסוים, עבודה מסויימת או על פלטפורמה דיגיטלית חושפת בפנינו הרבה פעמים לאיפה עלינו להפנות את תשומת הלב. המעבר של פייסבוק בשימוש במונח "חברים" על פני מונחים אחרים אפשריים איננו מקרי, הרי סיפרו לנו שזאת פלטפורמה שמהותה רשת חברתית. אבל החברות הפייסבוקית היא כמעט מהלך הופכי למהלך החברי בעולם האמיתי. חברות בעולם האמיתי מצריכה זמן, השקעה, התפשרות, סבלנות, הסכמה להפגע, הסכמה לכך שלפעמים אתה תפגע ותצטרך להתנצל – נו אתם מבינים את הקטע, קשר עמוק עם אדם אחר. הפירות של אותו תהליך ארוך טווח הן מתוקים לאין שיעור ועבור רוב בני האדם הם תופסים מקום משמעותי בחיי הנפש. אני לא מדבר על שאלות ילדותיות כמו "כמה חברים יש לך?" אלא מי בא לנחם אותך כשאתה מתאבל על אדם אהוב? מי שם עבורך כשאתה שבור? לאיזה אנשים היית רוצה לספר שקרה לך משהו נהדר בחיים? יש את הדבר הזה שעם חבר.ה טוב.ה אפשר לבלות שעות בבית בלי לומר כמעט כלום פשוט כל אחד בשלו אבל ביחד, זאת כמעט תמונת מראה למדד החברות בפייסבוק- מדד האינטראקציה. 

אני רוצה להדגיש שאני חושב שקורים דברים אנושיים מהממים בפייסבוק וברשתות החברתיות, ושנוצרים שם גם שיתופי פעולה ודיונים מעניינים. כל שאני רוצה להצביע עליו הוא שלרוב המוחלט של הקשרים האלו (ותמיד יהיו יוצאי דופן) אין שום קשר למילה חברות, ואם זאת לא חברות אז למה לקרוא לה ככה?

תגידו שזאת סמנטיקה ושאני מתעסק בתפל, אבל אני מרגיש שיש פה משהו שהוא אימננטי במניפולציה שפייסבוק מפעילה על משתמשיה. לקראת מחיקת החשבון בדקתי כיצד נראו הפוסטים בשבועות הראשונים של פרופיל הפייסבוק שלי וגיליתי שם שני דברים מעניינים. הראשון הוא שכל האינטראקציות שלי היו עם חברים במעגל המאוד קרוב והיה להן נופח של מפגש דחקות בסלון, הדבר השני הוא שאחרי לא הרבה פוסטים מגיע הפוסט הבא שלי: Boaz is not addicted to FB anymore וחבר עונה לי בתגובה: "תמשיך להשלות את עצמך, אם אתה כאן אתה מכור". מדובר על אוקטובר 2007, חודש אחרי שנכנסתי לפייסבוק.

אז כמו שגיליתי, מסתבר שמהר מאוד היה אפשר להבין שהפלטפורמה הזאת היא דבר ממכר, רק היה קשה להבין עד כמה. ככל שאני גולל בשנים קדימה השיח נהיה פחות של החברה בסלון והחברים שלי הולכים ומתבזרים לפי תחומי העניין שלי ושל האלגוריתם. אבל עבור פייסבוק זה מהותי ליצור את הבלבול הזה בין ה"חברים" בפייסבוק לבין החברים שלך. כבני אנוש יש ברובנו צורך חזק בחוויה החברתית ואחד הדברים שעלו בי בתהליך שהוביל בסופו להחלטה למחוק את החשבון היתה השאלה של מחיקת הזהות החברתית שפיתחתי לי בשלוש עשרה השנה שהייתי בפלטפורמה הזאת. זהו פחד חוזר שעלה בשיחות שלי עם אנשים שאמרו שהיו רוצים לעזוב את הרשת החברתית אבל שהם מפחדים מהמחיר החברתי. הייתי מחוץ לפייסבוק לתקופה של כמעט שנה ואני יודע שזה לא היה המצב, ועדיין המערכת הזאת בנויה בצורה מופלאה ומצליחה לייצר את החשש הזה אצלי- גם אם אני רואה שעבורי זה חשש דק כבועת סבון.

סליחה! לא זה החבר שאני רוצה להיות

מגיל מסוים הקשר בין עוצמת החברות וקרבת המחיה שלנו לאותה חבר.ה הולך ומתמעט. כיוון שכפי שאמרתי קודם חברות היא דבר שלוקח זמן ומבוסס על אמון והשקעה הדדית כאשר כבר יש לנו חברה ממש טובה אנחנו לא הופכים להיות פחות חברים כי עברנו עיר. אמנם שהיה משותפת בפעילויות היומיות תורמת לתחושת החברות אך היא לאו דווקא זאת שתקבע את מידת הקירבה. כיוון שבשנתיים האחרונות אני גר בספרד אני חווה את האמירות האלו על בסיס יומיומי. המרחק מכמה מחברויות הנפש שטפחתי בעשרים וחמש עד שלושים השנה האחרונות לא הופך את אותם א.נשים לפחות משמעותיים בלבי. אבל השנה קרו לי שני מקרים שונים, פעם עם חבר ופעם עם חברה שגרמו לי להתאכזב מעצמי. בשני המקרים לא תקשרתי עם החבר.ה בערך שלושה חודשים בצורה אישית (שיחת וידאו/אודיאו או מסרונים) אבל ראיתי פרסומים שלהם בפייסבוק. הפרסומים היו חיוביים, מצחיקים, סקסיים ונוצצים ופעמים אף גררו מאות לייקים (בכל זאת יש לי חברים לוהטים!), אבל כשדיברתי עם אותה חבר ואותו חבר גיליתי שהם באמצעו של משבר מאוד קשה בחייהם האישיים. 

עכשיו תגידו, ברור כולם יודעים שפייסבוק זה זיוף וכביכול עוד יותר עבור עוסקים עצמאיים שעבורם זו היא גם פלטפורמה פרסומית (אני אומר כביכול כי זאת בעצם פלטפורמה פרסומית עבור כולם, אבל זה כבר ליום אחר). גם אני יודע את זה, אבל מה לעשות הפרסום עובד. כשרואים עוד אימג' ועוד אימג' שכל כולו משדר חיוביות והצלחה בסוף משתכנעים. הבנתי דרך השיחות האלו שלולא תחושת ה"אני שומר איתם על קשר כלשהו דרך הפייס"  לא רק שלא היתה נכונה אלא היתה הפוכה מהמציאות.  אז במידה מסויימת אני מרגיש שזה גרם לי לפעמים לא להיות החבר שהייתי רוצה להיות, אז סליחה. אני אוהב אתכם, כשקשה לכם אשמח אם תצרו איתי קשר (בפרטי).

חברי הקרובים מאוד חשובים לי, אלו באמת חבורת אנשים מופלאים ומעוררת השראה אחד אחת, כשהם נמצאים בקושי נפשי אני רוצה להיות שם עבורם ככל שאני יכול. בטוח שאינני רוצה לעודד פעילות שפוגעת במצב הנפשי שלהם, ואם יש לכם תהיות אז פרסום פוסטים נוצצים בזמן שהאמת היא שהמצב מאוד לא מזהיר היא פעולה לא מיטיבה וכבר יש לא מעט מחקרים בנושא ההשפעה הזאת. לרגע אני לא רוצה שישמע שהאשמה נמצאת אצל החברים האלה, גם אני הייתי חלק מזה, זה לא משהו שהמצאנו זאת הארכיטקטורה של הפלטפורמה.

הוידוי הנועז שלי היה כמובן לא יותר מבדיחת אבא שהיה עלי לספר מתוקף היותי אבא. הרי ברור לכל (או כמעט כל) משתמשי הפייסבוק שהחברים שלהם שם אינם באמת חברים שלהם. עם זאת השימוש בטרמינולוגיה הזאת והארכיטקטורה של הפלטפורמה דוחפת אותנו לבלבל בין ההתנהגות שלנו במרחב הציבורי לבין ההתנהגות שלנו במרחב הפרטי. מה היא אותה ארכיטקטורה עליה אני מדבר? יש לאותה ארכיטקטורה פנים רבות אבל הברורה ביותר מהבהת לנו בראש הפיד- בעז מרגיש… בעז חושב… בעז יתן לפייסבוק מידע חינמי ואינטימי אודותיו כדי שהם יוכלו לנתח אותו ולמכור אותו. וכך פעמים רבות אנחנו עדים לאנשים שמתערטלים פיזית (לא כולל פטמות חס וחלילה) או נפשית בצורה שלא תואמת את המרחב בו הפעולה קורת. מצד אחד דיברתי קודם על הפער שנוצר בין האימג' הנוצץ שלנו ברשת החברתית ובין המציאות, אבל הצד השני של זה הוא שהרשת החברתית לא באמת יכולה לספק את אותה תחושה עמוקה של תמיכה חברתית לה זקוק.ה כל מי שמתמודד.ת עם משבר או קושי נפשי. המחקר הזה שהוא אחד מני רבים מראה שישנה קורלציה הפוכה בין כמות הזמן שצעירים מבלים ברשתות חברתיות ובין תחושת התמיכה הרגשית שהם מרגישים שהם מקבלים בחייהם. 

שוב, אני לא טוען שאי אפשר לדמיין רשת חברתית שמאפשרת תמיכה רגשית לפחות ברמה מסויימת לחברים בה, אבל שוב השאלה היא מי הארכיטקט ומה הוא התכוון לבנות, ובוא נגיד שחיי הנפש של משתמשי פייסבוק אינם בראש מעייניו של מרק צוקרברג וחבר מרעיו. 

אפשרות מתוקה

עבורי המהלך של מחיקת חשבון הפייסבוק הוא גם מהלך שעושה ריקליימינג לשימוש במילה חברות. אני שמח שמהרגע שהחלטתי סופית לכבות את החשבון נתתי לעצמי שבוע של פרידה. כי פתאום דרך המהלך הזה של הריקליימינג לחברות קורה משהו, אני מקבל הודעות אישיות שאחרת לא הייתי מקבל, אני תוהה עם מי אני ממשיך לפלטפורמות אחרות ומי הולך להעלם כעוד פרצוף בפרצופספר. 

אם אני עומד מול אלפי אנשים אני לא קורא להם חברים, אבל אני בהחלט חושב שזאת אפשרות עבורנו להפוך להיות כאלו, ואיזו אפשרות מתוקה זאת כאשר אנחנו שומרים על משמעותה האמיתית של המילה חברות. 

וכשתשרה עליכם הרוח אני מאוד ממליץ לשמוע את ההרצאה הזאת של ז'רון לניאר (ועוד יותר ממליץ על קריאת ספרו בנושא):

אז למה אני מתכוון למחוק את חשבון הפייסבוק שלי?

נכתב ע"י ב: יום שישי, 10 יולי, 2020

בחודש פברואר 2020 שהיתי במנזר של נזירי היער התאילנדים אי שם בדרום מזרח אסיה. מדובר במנזר  קטן מאוד שנמצא כחמש דקות הליכה מכפר קטן בצדו האחד וצדו השני פונה לשמורת טבע רבת יופי וגדולת היקף. בתוך שמורת הטבע ברדיוס של עד שעתיים הליכה מהסלה* הראשית פזורות מערות בהן שוהים הנזירים [זאת הפעם השניה שהמילה שוהה מוטה בפוסט הזה וזאת רק ההתחלה, ואכן היא מרמזת על הפעולה המרכזית במנזר וזאת שאני נקרא אליה גם כעת] ושם באחת המערות בלב הטבע הפראי של תאילנד החלטתי לחזור לכתוב בבלוג הזה לאחר הפסקה של תשע שנים.

מאז שחזרתי למשפחתי בספרד במרץ זה לא קרה. הקוביד-19, והסגר, והיציאה ממנו, והעולם ו.. ו.. ו.. אין באמת סיבה לזה שלא כתבתי את הפוסט הזה קודם, היו לי כבר לפחות חמש דרכים שונות לחזור לכתוב והן לא נכתבו, אבל עכשיו משקיבלתי את ההחלטה למחוק את חשבון הפייסבוק שלי בעוד שבוע ימים הבנתי שאני צריך לנצל את ההזדמנות הזאת ולחזור לכתוב כאן, ובשבוע הקרוב אכתוב פוסט ביום. זה יהיה קצר או ארוך, אינטימי או אידאולוגי, זה יהיה מה שזה יהיה אבל זה יהיה במרחב שלי, בלי האלגוריתם (לפחות לא של פייסבוק, ואני מודה לשלושת הגולשים שהגיעו עד הלום בעזרת האלגוריתם של גוגל שבו אגע בשבוע אחר).

חזרה לכתיבה בבלוג יחד עם ההחלטה למחוק את חשבון הפייסבוק שלי איננה מקרית בעיני כיוון שכניסתה של הרשת החברתית לחיי הביאה אותי אט אט למצב של אלם-כְּתָב. כמובן שבהתחלה זה הסווה את עצמו כאפשרות נוספת לביטוי בכתב, אך עבורי הפלטפורמה הזאת צמצמה יותר ויותר את הרצון שלי לכתוב. יש את השירה שעבורי מהווה מהלך הפוך בשפה ביחס למהלך שכתיבה פייסבוקית ובלוגרית עושות ולכן, כרגע לפחות, אני מרגיש שמדובר בפגיעה בעיקר בסוג מסוים של רצון לכתוב. ואני אומר פגיעה כי צריך להגיד את זה, הרצון לכתוב הוא רצון שאני אוהב ונהנה ממנו וכך היה מאז שהייתי ילד.

אז למה בעצם למחוק?

אני מתבחבש ברצינות עם הרצון הזה למחוק את חשבון הפייסבוק שלי כבר בערך שנה. במהלך השנה הזאת קראתי המון דברים מעניינים בנושא, חקרתי את החוויה האישית שלי וניסיתי לשחק עם הרגלי הצריכה שלי. אבל היום כשקיבלתי את ההחלטה זה היה מתוך התובנה שמאז שהתפקחתי מהשירות שלי בצה"ל והצטרפתי לתנועת הסרבנות ועד עכשיו פייסבוק היא המערכת הכי רחוקה מהערכים בה אני לוקח חלק פעיל. אחרי ששהיתי קצת עם התובנה הזאת הבנתי שבקלות אני יכול ליפול לאותו דפוס אליו נפלתי עם ההתעוררות הפוליטית שלי. ההתעוררות הפוליטית שלי נבעה בעיקר מתוך פצע וחוויה אישית קשה וטראומטית במהלך השירות הצבאי שלי אך לקח לי עשר שנים עד שנגעתי באותו הפצע והבנתי את ההקשר הפוליטי המערכתי שיצר אותו, בזמן ההתעוררות שמתי את כל כולי בתוך האידאולוגיה הפוליטית. אני עדיין שם ובהודיה על הזכות שהיתה לי להחשף למחשבה רדיקלית בהקשריה הפוליטיים, האנושיים והאקולוגיים, אבל לטעמי כדי להבין את הכאב הקולקטיבי עלינו להתחבר ראשית לכאב האישי שלנו. 

על יחסים מתעללים; אני והאלגוריתם

במהלך אותו חודש במנזר צמצמתי את האינטראקציה שלי עם העולם החיצון כמעט לאפס (למעט כמה שיחות קצרות ומשמחות עם בני ובת הזוג שלי).  הקשבתי לציוץ הציפורים, למנוע של אופנוע שעובר הרחק באיזה שביל, לנשימה שלי. התבוננתי ברגשות שמתעוררים בי בעקבות עבודה משותפת עם מתרגלים ונזירים, במראה השמש ששוקעת והחושך שעוד מעט יעטוף אותי ויעצור לרגע את החום המבשל של הסלעים השחורים. חייתי בסנכרון מוחלט עם הקצב של הטבע סביבי, שתיתי כל רגע קשה וכל רגע מעיף בצמא של מי שיודע שנתנה לו כאן הזדמנות פז. 

היציאה מהמנזר אל העולם, שהמשיך בינתיים  בקצב שלו, היתה מפוצצת חושים אבל אני ממש זוכר את החוויה שהיתה לי כשישבתי בחדר המלון וגללתי לראשונה בפיד שלי בפייסבוק. החלטתי מראש שאפתח את המכשיר ואקצה לעצמי חמש דקות בהן אגלול ומדי פעם אעשה עצירה ואשים לב לתחושות שהתעוררו בי. לאחר אותן חמש דקות סגרתי את הפייסבוק בתחושה של תשישות ושוק. פתאום הכתה בי המחשבה: "וואוו אשכרה הצליחו לצור אלגוריתם שמה שהוא מעודד הן: חמדנות,שנאה ואשליה (תופעות תודעתיות שבבודהיזם מוכרות כקילסות). זאת לא היתה מחשבה אידאולוגית רחבה על הסדר החברתי וכיצד הוא מאורגן על ידי אותו אלגוריתם (אליו נגיע בפוסטים הבאים) זאת הייתה חוויה שהוויתי בתודעתגוף שאני. ראיתי כיצד אני מתעורר בי כעס בעקבות דבר זה או אחר שמישהו שאינני מכיר כתב (ואם הייתי ממשיך להתבשל בכעס הזה אולי היתה נולדת בי אפילו שנאה), ראיתי את התאווה שיהיה לי משהו שיש למישהי אחרת ולי אין, וראיתי את אשליית העצמי מתגבשת לי בין האוזניים. היה בחוויה הזאת משהו דוחה שהקל עלי לא לרצות עוד ממנה בזמן הקרוב, וכך עבר השבוע הראשון מחוץ לרטריט עם דקות ספורות בלבד בפייסבוק. 

בהתחלה עשיתי לעצמי חוק של אי-פעולה: אל תגיב, אל תעשה לייק ואל תעשה שייר. התבונן במרחב והתבונן בעצמך, נסה להשאר ער! זה החזיק כמה שבועות שבהם אכן ביליתי מעט מאוד זמן בפייסבוק, אבל אז הגיע הפעם הראשונה בה הייתי "מוכרח" להגיב. קשה לזכור מה זה היה.. אני רק זוכר שזה היה איזשהו פוסט של חבר או חברה אהובים שהרגשתי רצון אותנטי לפרגן ולשלוח להם אהבה וכך עשיתי [בתמימותי]. אבל האלגוריתם הוא חכם וערמומי ומרגע שנתת לו כיף הוא כבר אוחז בידך ומספר לך כל מה שאתה ממש רוצה או ממש לא רוצה לשמוע. וכך בהתחלה הגבתי בלייק, או בלב לדברים יפים שראיתי שחברי שאינם חברי פייסבוק בלבד עושים. אחרי זה בטח באה איזו תגובה בעלת גוון אקטיביסטי, אולי ניסיתי להתחכם כי יש בי חיבה לשרשורים שאינם פוסקים ומהותם היא צחוק, כלום ושום דבר. האמת שזה לא משנה, נתתי לאלגוריתם צ'אנס והוא לפת אותי בלפיתה שגרמה לי לשוב לבהות בפייסבוק בנקודות שונות במהלך היום שלא מרצוני ותוך כדי פגיעה בהנאה שלי מהכאן ועכשיו בו יכולתי להתאמן עוד בדיג' או בתוף, לעבוד בחצר, או לקרוא ספר כולן פעולות שחשובות לי ומהן אני מפיק הנאה רבה.

כבר 897 מילים ועוד לא כתבתי שאני מכור?

הי, קוראים לי בעז ואני מכור לפייסבוק. אגב אני מכור לעוד לא מעט דברים וזה לאו דווקא בהכרח דבר רע. כמי שמרצה ומדריך מטפלים, הורים ובני נוער סביב הנושא של שימוש בחומרים יצא לי לעסוק לא מעט בנושא של התמכרויות. המילה הזאת עושה לנו כזאת קונוטציה חזקה למכורים להרואין שגרים ברחוב שאנחנו מתקשים לראות בדבר הזה שנקרא התמכרות סוג של רצף שבחלקו יכול להיות פוגעני ואף להוביל למוות ובחלקו יכול להיות ניטרלי ואני אעז להגיד שבמסגור הנכון אף מועיל. אם נמלא שאלונים לגבי התמכרות והשימוש שלנו בטלפונים, סוכר, פורנו, קניות ברשת, שוקולד ועוד, נגלה שהתמכרות היא לא רק תופעה שכיחה חברתית היא שכיחה בתוך התודעה שלנו, תודעה שהמומנטום ההביטואלי שלה גדול בהרבה מאשר אותו חופש מדומיין שניסו למכור לנו שבתוכו אנו חיות. אבל לפייסבוק אני מכור וזה פוגע בי. זה מעורר בי תחושות ורגשות שליליים שלא היו מתעוררים באותו הזמן לולא הייתי שוהה במרחב הזה, הוא גורם לי לטעות ולחשוב שאני שומר על קשר עם אנשים שאותם אני אוהב בעוד למעשה אני שומר על קשר עם איזשהו אימג' דהוי ומושטח שלהם, הוא מטעה אותי לחשוב שאני משתמש באנרגיה ובפריבילגיות שלי כדי לקדם מאבקים פוליטיים.

הרבה פעמים בדיונים סביב הנושא הזה של התנתקות מהרשתות החברתיות, עולה הטיעון הזה שבעצם זה הכל תלוי באיך אתה "משתמש" במערכת, ואכן בכינסה תלו שלט "שם משתמש". אבל הכוונה פה היא ב"משתמש" כמו בעשרות הפעמים בהם ישבתי בועדות שבהן עלתה השאלה: "וכמה זמן הנער לא משתמש?" אף אחד לא חשב שפעולת השימוש של אותו נער (או בגיר) לצורך העניין יכולה להוות מניפולציה על החומר לכולם היה ברור מה סדרי הכוחות כאן. 

אבל בעצם כמה אני מכור? אחד המדדים הוא מדד הזמן, מה מספר השעות שאת.ה מבלה ברשת החברתית? ולפי מה שקראתי אני איפשהו בחלק הנמוך של סקאלת ההתמכרויות היום לפייסבוק, אבל הבעיה שזה לא באמת אומר כלום כי המצב כל כך קשה היום ואנשים מבלים שעות רבות בפייסבוק החל ברגע בו הם פוקחים עיניים ועד הרגע בו הם עוצמים אותם. 

 אז למה בעצם להגיד שאני מכור? אני יכול לתת הסבר מפורט לכך אבל אסתפק בכך: לפני כחודש וחצי ביקשתי מבת הזוג שלי שתשנה לי את הסיסמה ולא תגיד לי מה הסיסמה. לאחר שהיא עשתה זאת יצאתי מהחשבון שהיה פתוח בטלפון ומאז אני יכול לגלול רק דרך המחשב, ועדיין אני מבלה יותר זמן משהייתי רוצה (חמש עד עשר דקות ביום נשמע לי סביר) לבלות במדיה החברתית. בנוסף אם מישהו היה מסביר לעצמי של 2007 שהפלטפורמה שאני הולך להכנס אליה הולכת לגרום לי להיות מכור אליה, לצור אצלי תחושה של תלות חברתית וכלכלית (כמו עבור רבים גם עבורי פייסבוק היא גם ערוץ שיווק לעשייה שגם מכלכלת אותי) תוך שהיא דולה עלי כל פרט מידע אפשרי ומוכרת אותו לחברות צד שלישי אין מצב שאותו עצמי היה נכנס לעסקה הזאת. 

אז כן אני מכור 

וקיבלתי עזרה פנימית וחיצונית

ואני סקרן מה השבעה הימים האלו עד המחיקה של החשבון יביאו לי לתודעה

ועוד יותר סקרן איך זה שם בצד השני נטול הרשתות החברתיות

וכיף לחזור לכתוב בבית, בו אפשר להתבטא איך שאתה רוצה ובאיזה אורך שאתה רוצה

ואם יש עיניים שקוראות אותך, ולבבות פועמים שיש בהם קשב לשהות עם טקסט של מישהו אחר, לרגע לנזול לתודעה של מישהו שהוא אינו הם, אז כמה כיף

תנו לי דקה בבאר-שבע

נכתב ע"י ב: יום חמישי, 21 אוקטובר, 2010

וספיישל מיוחד לערב בב"ש הקראת הסקייפ הראשונה בארץ. רוני הירש תקריא את שיריה בסקייפ הישר מאל איי!

תל-אביב/ניו יורק

נכתב ע"י ב: יום שישי, 24 ספטמבר, 2010

לפני שנה באחד הביקורים שלי בשדה בוקר כתבתי גרסה תל אביבית לשיר של LCD Soundsystem  על ניו-יורק. (בסוף הפוסט יש וידאו של השיר המקורי). אחרי השבועיים האחרונים בתל-אביב נראה לי שהגיע הזמן לפרסם את הגירסה הזאת:

תל אביב אני אוהב אותך אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו חולדה בתוך כלוב

בשכר מינימום עלוב

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב את שקטה

ומבזבזת לי את הזמן

כל הרישומים שלנו מראים

את מזוהמת וזורמת

אבל הם סגרו לך את החנויות

כשפתחת את הדלתות

ליושבי מגדלים שמנים ומשעממים

אחרי שהפאבים נדחפו לתוך מתחמים

תל-אביב , את מושלמת

לא, אל תשני דבר

ראש עירך החולדה

מבושם מעצמו

אז השעמום מתגבר

אני מתכוון לעלבונות יותר ויותר

בבארים השכונתיים

שבהם חלמתי פעם לשתות

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

יש מיליון שינויים

אבל אין כח לצעוק

כמו מוות במסדרון

שנחנק בקירות

תל-אביב אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

תל-אביב , אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו מוות ללב

אלוהים, כמה כאב?

אבל את עדיין הביצה

שבכיף בה אטבע

אז תורידי אותי מכל רשימות התפוצה

לילדים שחושבים שזה עוד בנמצא

כן, לאלו שחושבים שזה עוד בנמצא

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אתם צודקים

אולי אני טועה

ויכול להיות שאתם צודקים

אולי מה שאמא אמרה לך נכון

ותמיד יהיה שם משהו בשבילך

ולעולם לא תצעדי לבדך

אבל אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ויכול להיות שהיא טועה

אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ואם ככה, אז יש?

[שדה בוקר 2010]

—————————————————————————————————–

אפשר לראות את הקליפ לגרסה המקורית כאן—–>

אם אתם קוראים את הגרסה התל-אביבית ובא לכם לעשות לזה ביצוע מוסיקלי אשמח אם תשלחו לי לינק או משהו 🙂

מיעוטים לאומיים, שירים עממיים ואחד רמי סערי

נכתב ע"י ב: יום שני, 30 אוגוסט, 2010

רדיו בלקנים/ רמי סערי

וְזוֹ תָּמִיד אוֹתָהּ שָׁעָה בַּבֹּקֶר

שֶׁמַּשְׁמִיעִים בָּהּ

אֶת הַשִּׁירִים הָעֲמָמִיִּים

וּמִתְכַּחֲשִׁים בְּעֶזְרָתָם

לַמִּעוּטִים הַלְּאֻמִּיִּים,

וּבָהּ צָרִיךְ לְהִתְעוֹרֵר כְּדֵי לְהַקְשִׁיב לָךְ

דֶּרֶךְ חֲלִילֵי רוֹעִים רַבִּים כָּל כָּךְ,

מִבַּעַד לַחֲצָאִיּוֹת הָרְקוּמוֹת

בִּנְתִיבֵי הֶהָרִים,

מֵאֲחוֹרֵי כַּפּוֹת יָדַיִם

הָאוֹחֲזוֹת רִשְׁתוֹת דַּיָּגִים

וְכַפּוֹת רַגְלַיִם הַדּוֹרְכוֹת עֲנָבִים בַּגַּת

אוֹ לָשׁוֹת בָּצֵק לִלְחָמַיִךְ.

וּמִקַּו הָרֹחַב הַזֶּה שֶׁל חֲצִי הָאִי,

מִשְּׁנֵים-עָשָׂר הַמְּחוֹזוֹת

וּשְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ הַנָּפוֹת, הוֹסַפְתִּי לַעֲקֹב

אַחֲרַיִךְ, עָיֵף כְּמוֹ חַיָּה רְדוּפָה, אַחֲרֵי

שֶׁסָּגַרְתְּ בְּפָנַי דֶּלֶת אַחַר דֶּלֶת

וְשָׂרַפְתְּ לִי אֶת רֹב הַגְּשָׁרִים.

אִלּוּ הָיָה זֶה בְּשָׂפָה אַחֶרֶת, שֶׁל מָקוֹם

מְרֻוָּח וְעוֹלָם גָּדוֹל, הָיוּ חַיַּי

מִשְׁתַּקְּעִים מִן הַסְּתָם

בְּמִשְׁבֶּצֶת טוֹבָה וּמוֹעִילָה,

אֲבָל כָּךְ מִשְׁתַּכְּבִים הַלֵּילוֹת

בִּצְלִילִים, הַיָּמִים נִרְתָּמִים לַאֲסוֹנִי,

וְאַתְּ, מוֹלֶדֶת, מַגְלָה שׁוּב וָשׁוּב,

אַתְּ פֶּצַע הַנִּתְחָב תָּדִיר לְאֶצְבַּע,

אֶצְבַּע שֶׁהִיא טַבַּעַת.

השיר של רמי סערי לקוח מתוך הגיליון השישי של 'דקה' שראה אור בימים אלו ולו הצטרף מוסף מיוחד שהוצאנו לקבוצת 'גרילה תרבות'.

בימים הקרובים אעלה לבלוג מספר טעימות מהגיליון ומהמוסף.

במוצ"ש הקרוב אנחנו נחגוג את צאת הגיליון וארבע שנים לקיומו של כתב העת במיני פסטיבל.

פרטים נוספים על האירוע:

פ-ס-ט-י-ד-ק-ה

יום שבת הקרוב | 4 בספטמבר | החל מ18:00 בערב | רוטשילד 12

ארבע שנים | ששה גליונות | ארבעה הרכבים | עשרים משוררים | ומוסף אחד של גרילה תרבות

מתוך דקה 6: אסף אבוטבול | שירה סתיו | רועי דוידוביץ

יונתן קונדה | גיורא לשם  | מתי שמואלוף

ערן צלגוב | בעז יניב | רוני הירש

מתוך המוסף של גרילה תרבות: נוית בראל | רועי צ'יקי ארד | אהרון שבתאי

טל ניצן | רוני סומק | אלמוג בהר | ענת זכריה | עמית מאוטנר

מעין שטרנפלד | צאלה כץ ז"ל | רון קורדונסקי

ינגנו איתנו: טל אורן | ערופי שפתיים | ביטר ג'וז | ועל הפסנתר… הפתעה

תתקלט: נרקיס טפלר

כניסה + דקה ב-10 ש"ח

לאירוע בפייסבוק —–>

בין פואטיקה לפוליטיקה פסטיבל "מטר על מטר"

נכתב ע"י ב: יום רביעי, 30 יוני, 2010

בשבוע שעבר התקיים בירושלים בפעם השלישית פסטיבל השירה "מטר על מטר" שמאחוריו עומדת קבוצת "כתובת" הירושלמית. פסטיבל שירה, כמו פעולות תרבותיות שונות, נמדד לא רק באיכויותיו החד פעמיות, אלא גם ביכולת להחזיק לאורך זמן. כעבור שלוש שנים שבהם נערך הפסטיבל, ניתן לומר שהוא הפך להיות אחד הפסטיבלים החשובים והתוססים ביותר בעולם השירה הישראלית. בעוד פסטיבלים כפסטיבל מטולה ו"ימי שירה במדבר" (שנערך מדי שנה במדרשת שדה-בוקר) מייצרים מעין מרחב סטרילי שבו השירה מתקיימת למשך סוף השבוע, פסטיבל מטר על מטר משלב את השירה במרחב הישראלי היומיומי במרכז ירושלים ובאמצע השבוע. השילוב של הפסטיבל במרקם הירושלמי הטעון דווקא באמצע השבוע הוא המשך ישיר לפעילותה של קבוצת 'כתובת' שמסירותה לשילוב השירה בחברה הישראלית ולעיר ירושלים בפרט בולט בכל עשייתה. לכבוד הפסטיבל דיברתי עם חבר קבוצת כתובת גלעד מאירי:

בשנים האחרונות יש יותר ויותר פסטיבלי שירה בארץ, כיצד אתה מסביר את התופעה ומה מייחד את פסטיבל מטר על מטר משאר הפסטיבלים?

מאירי: פריחת הפסטיבלים היא שלוחה של התרבות הפופולארית המשפיעה על השירה ועל הניסיון של המשוררים להשתלט על אמצעי ייצור ספרותיים. הודות לעוצמת החשיפה וליכולת התקציבית של מנגנון הפסטיבל, השירה זוכה לבמה תקשורתית מקיפה ולמפגש יחסית רחב עם קהלים חדשים, מה שהספר הבודד, ערב קריאת השירה והביקורת מתקשים להפיק. בפסטיבל יש ביטוי משמעותי למימד האוראלי של השירה, לפרפורמנס ולדיאלוג עם הקהל, למשל, מחיאות כפיים, שיחה לאחר הקריאה וחתימה על ספר השירה שזה עתה נרכש. המפגש הקרנבלי הישיר, האינטנסיבי והמגוון בפסטיבל מעניק לשירה חיות שאיננה מצויה ברגע האינטימי של קריאת הספר בחדר. מטר על מטר מתייחד משאר פסטיבלי השירה בישראל הודות למספר מאפיינים: הוא ממלכתי ולא ממלכתי כאחד, קרי, הוא מנוהל באופן מקצועי כראוי למוסד תרבות ("מקום לשירה"), אך הוא מובל ומונחה על ידי קבוצה ספרותית ("כתובת"); הוא איננו מוגבל על ידי אג'נדה פואטית; המיקום האקזוטי שלו בירושלים – סמטאות לב העיר (נחלאות) והשוק; היקף גדול של משוררים (קצת מעל חמישים מדי שנה); במה גדולה למשוררים צעירים (קרוב לחמישים אחוז); מעמד דומיננטי להרכבי רוק ותיקים וצעירים; הישראליות שלו (הוא איננו פסטיבל בינלאומי); הוא תורם לגיבוש זהות עבור ירושלים ומרכזה כעוגן תרבותי ליברלי; הודות למרכיבים אלו מטר על מטר הוא שילוב ייחודי של פסטיבל מכובד, אך צעיר.

Meter 013

בתוך כל העשייה של קבוצת 'כתובת' שאתה חלק ממנה, וניתן אף לומר מוביל אותה בצורה מסוימת, מה תפקידו של הפסטיבל?

מאירי: הפסטיבל הוא שיא של פעילות. הוא מלכד אותנו כקבוצה ומחייב אותנו לתרום מעבר למה שאנו תורמים לשירה ברגיל. הפסטיבל יוצר אקסטזה, ריגוש והתלהבות בעשייה של כתובת ובעולם השירה בכלל. הוא מעניק במה למשוררים רבים שאנו מבקשים לארח, אך במהלך השנה לא מסתייע לתיתה. באמצעותו מתאפשרת חשיפת בוגרי סדנאות של כתובת. הפסטיבל הוא מנוף לפרסום, לשיווק וליחסי ציבור של כל הפעילות של מקום לשירה ושל משוררי כתובת עצמם. הוא מסייע להגדיל את המחזור הכספי.

בבועת השירה נוטים להתמקד רבות בויכוחים על המצב הפואטי של השירה ומזניחים את הדיון במצב הכלכלי או יותר נכון האנטי כלכלי של השירה. איזה בעיות עולות כשמארגנים פסטיבל שירה ומה החזון שלך לפתרונן האפשרי של בעיות אלו?

מאירי: פסטיבל שירה מחייב רמות ניהול אמנותי והפקה מעולות. בפסטיבל סוף סוף יש קהל לשירה, לכן זו תהא טעות גדולה להבריח אותו מהשירה עקב תקלות הפקה קשות כפי שקורה לא אחת בפסטיבלי שירה חצי מאולתרים אמנותית והפקתית.

על מנת להפיק פסטיבל מעולה יש צורך בשילוב של כוח אדם ספרותי-הפקתי מיומן ושל תקציב, וכאלו יש מעט בנמצא. מכאן, יש להכשיר יזמי ספרות בבית-הספר התיכון ובמוסדות להשכלה גבוהה. במקביל על מוסדות התמיכה להגדיר את השירה כיעד מועדף. פסטיבל שירה לא יכול להתבסס על הכנסות מכרטיסים (אולי למעט הופעות מסוימות), כי זהו מדיום מאתגר. לכן יזמי פסטיבל השירה לרוב מעדיפים לאפשר כניסה חינם, כי תמונה אחת של אולם מלא תגייס הרבה יותר כסף מתורמים ומתקציבי תמיכה מאשר כמה עשרות כרטיסים שנמכרו בדוחק. לאור זאת, הפסטיבל חייב להיות מסובסד לעומק על ידי המדינה, המועצות המקומיות וקרנות התרבות והחינוך, אלא שנכון לעתה גורמי התמיכה טרם הכירו במגבלות של המדיום והם אינם מעניקים לו סבסוד מתאים. לדוגמה, עיריית ירושלים לא תמכה השנה בפסטיבל ובכלל תמיכתה במקום לשירה מגוחכת.

הפתרון לבעיית השירה, ולא רק לפסטיבל, הוא כינונו של חוק שירה. המדינה חייבת להכיר בכך שמוסד הספרות מחייב סבסוד קבוע, שוטף ועמוק, כי כמו בית הספר והמרפאה – הוא איננו מותרות. לדוגמה, ללא המחויבות הכלכלית של מנהל מינהל קהילתי לב העיר, אורי עמדי, לא היה מקום לשירה מצליח לקדם דבר בעולם השירה. האם זהו תפקידו של מנהל מינהל קהילתי לפתח מוסדות תרבות מובילים או שמא זו תפקידה של המדינה והרשות המקומית?

למרות שפסטיבל "מטר על מטר" הצליח למשוך אליו קהל גדול, ולמקם את עצמו כאחד מפסטיבלי השירה החשובים בארץ, ישנו מקום גם לביקורת. כיצד ייתכן שבתקופה שבה השירה הפוליטית תופסת מקום כל כך מרכזי בכתיבה הישראלית לא יוחד ולו ערב הקראה או שיח אחד בנושא זה? דווקא בירושלים הטעונה פוליטית, בזמן שמגרשים אנשים מבתיהם היה ראוי ששירה כזאת ושיח כזה ישמעו.

באחד הערבים של הפסטיבל נכחה בעיר קבוצת 'גרילה תרבות' בהפגנת סולידריות עם המגורשים משיח' ג'ארח, הגיוני היה שפעולת גרילה זאת תקבל התייחסות כלשהי בפסטיבל עצמו, שהרי חוסר ההתייחסות למצב הפוליטי הוא בעצמו פעולה פוליטית. לטעמי, בניגוד לדעתו של גלעד מאירי שחוסר אג'נדה פואטית הוא יתרון, מצב זה הוא חסרון מובהק. פסטיבל "מטר על מטר" מנוהל לא על ידי עסקני שירה אלא על ידי קבוצת משוררים, ומכאן ראוי שתהיה לו איזושהי אמירה פואטית, וכקבוצה של משוררים שרואים את עצמם כפעילים חברתיים ראוי שתהיה לו גם עמדה פואטו-פוליטית. אין זה אומר שבעקבות אג'נדה פואטית על קבוצת "כתובת" להדיר משוררים שאינם עונים לטעמם האסתטי. אמירה פואטית ופוליטית יכולה להתרחש גם תוך כדי שיח, והרי פסטיבל הוא במה נהדרת לשיח שכזה. הרצון של קבוצת "כתובת" להישאר ליברלים על ידי אי-נקיטת עמדה עומד בעוכרם. ליברליות זו מעקרת את המעשה הפואטי והפוליטי כאחד ומשמשת כאקט של הסרת אחריות מהמשוררים/מפיקים בקבוצה. יצירת ערבי שיח, מעבר למפגשים עם משוררים בודדים, היתה יכולה להרחיב את הפעולה של הפסטיבל, ולייצר קרקע פורייה לדיון (הכל כך חסר) בשירה הנכתבת בישראל.

ניתן רק לצפות לפסטיבל "מטר על מטר" של שנה הבאה, ולקוות שחברי "כתובת" ימשיכו לפתח את רעיון הפסטיבל, ולחדד את עמדתם גם בתוך הרעיון הליברלי, וכמובן לא פחות חשוב שיצליחו להמשיך למשוך קהל כה רב לצפות במופעי השירה.

גאווה באר-שבעית

נכתב ע"י ב: יום שני, 7 יוני, 2010

בשבוע שעבר נערך אירוע הגאווה והסובלנות בעיר באר-שבע. אירוע הגאווה אירוע הוא חשוב מאין כמותו דווקא בערים בהן הפתיחות לשיח מגדרי נמוכה יחסית. בימים בהם הטון האלים והפשיסטי משתלט על המרחב הישראלי חשוב להזכיר שהמאבק הוא מאבק כולל, הוא לא נגמר רק בשאלות על שטחים וכיבוש. אני שמח לארח בבלוג את יעל חזן, בדברים שהיא אמרה בזמן האירוע בב"ש. יעל חזן היא פעילה בסניף הבאר-שבעי של אגודת הלהט"ב, מופיעה כדראג קינג תחת הכינוי "Belly Crunch" ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.

מכאן הבמה כולה של יעל:

יעל חזן פעילה בסניף הבאר שבעי של אגודת הלהטב צילום עמנואל ילין

שלום לכולן ולכולם ואחה"צ טובים,

שמי יעל חזן, גדלתי באילת ואני תושבת באר שבע מזה 12 שנים.

באוקטובר 1998 עברתי להתגורר בעיר, כי התחלתי ללמוד באונ' בן גוריון.

החודש הזה סמן מפנה בחיי, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית וחברתית.

אז לא ידעתי איזו השפעה תהיה למעבר לבאר שבע על הזהות המינית והמגדרית שלי ועד כמה אלה יתעצבו כאן בעיר. כן, בבאר שבע, באותו מקום, שרבים כ"כ היו משוכנעים שאין בו קהילה פעילה ואין בו חיים ללהטב"קים כמוני.

לראשונה פגשתי כאן יותר מאחד או שניים שדומים לי, וסניף אגודת הלהטב"ק שנמצא מטרים ספורים מכאן הפך במהרה לאחד המקומות הכי משמעותיים עבורי.

וכך, באוקטובר 1998 נפתח פרק חדש בחיים שלי, ובמקביל נסגר פרק בחייו של מישהו אחר.

קראו לו מת'יו שֶפָּרְד. הוא היה סטודנט אמריקאי, הומו ופעיל לזכויות האדם והאזרח.

ב-7 באוקטובר 1998 הוא פגש בבר שני גברים שגרמו לו לחשוב שהם הומואים, כשבעצם היו אכולי שנאה והומופוביה.

שפרד לא צפה את מה שהם עשו אח"כ: שדדו, הפשיטו והכו אותו, כשהם מותירים אותו קשור לגדר ללא הכרה. הוא נמצא קפוא מקור ולאחר מס' ימים מת בבית החולים.

אוקטובר 1998 היה החודש שבו חיי נקשרו בחייו של מת'יו שפרד, גם בלא שהכרנו זה את זו.

משהו דומה קושר ביני ובין ברנדון טינה, ניר כץ, ליז טרובישי וקורבנות אלימות מינית ומגדרית נוספים.

בימים אלה של הסתה וחוסר סובלנות לאחרות ולאחרים אני מרגישה את הקשר החזק שיש לי גם למי שלחמו על הזכות להיות חופשיות ב-1969 במהומות סטונוול בגריניץ' ווילג' בניו-יורק. רובן היו דראג קווינס וטרנסיות, שלא פעם נתפסות בשולי הקהילה שלנו, ויש מי שעדיין לא מבינים מה הומואים וטרנסיות חולקים במשותף.

אני מרגישה שדווקא הן, הדראג קווינס והטרנסיות, למדו אותי שיעור בפריווילגיות והאחריות הנגזרת מהן. החופש היחסי שיש לי לחיות את חיי ואת שלל הזהויות שלי, ניתן לי תוך הבנה שסביבי ישנם מי שלא זכו לו, הן בשל זהות מינית ומגדרית אחרת והן בשל מוצא אתני ו/או לאומי אחר.

לכן ביום הזה שהוא יום של חג ושל שמחה עצומה, יום שבו אני זוקפת את כל גובה קומתי וצועדת בגאווה רבה, אני בוחרת להרגיש גם את העצב ואת ההיעדר של מי שלא יכולים ולא יכולות להיות כאן ולחגוג איתנו. מי שעודן בארון, כי המשפחה והסביבה שלהן לוחצת אותם פנימה, מי שמתבייש בעצמו ומרגיש שהוא חוטא רק בגלל שהוא אוהב גבר אחר ומי שלא בחיים עוד, כי היא נרצחה רק בגלל היותה שונה.

אני יודעת שהרגשות שהיום הזה מעלה אצלי, טוב שישארו מעורבים, טוב שישארו מורכבים ומעט מפותלים. כך, נדמה לי, הידיעה שיש לנו עוד הרבה מה לעשות בכדי להגיע לשיוויון, לביטחון אישי ולאושר, היא ידיעה שתמשיך לבעור בתוכי ותעודד אותי, ואני מקווה גם את כולנו, לפעול כנגד כל הדיכויים באשר הם.

תודה!