תגיות ביקורת

ביקורת- "רובים וכרטיסי אשראי"

נכתב ע"י ב: שבת, 4 יולי, 2009

רועי "צ'יקי" ארד הוא דמות מעוררת מחלוקת בביצת השירה הישראלית. הדעות נחלקות בין אלו הבזים לפועלו לבין אלו המעריצים אותה, נדמה שלא אלו ולא אלו מבססים את רגשותיהם העזים על סמך קריאה בשירתו. אכן דמותו של ארד צעקנית ומתגרה, חתרנית לפרקים, ומלאת גחמות, וכך מוסט הדיון מהמישור השירי אל המישור האישי. העובדה שארד הוא מיני סלב ברמה התל-אביבית (עוד מימי הארוויזיון בו השתתף) מצמצמת את הדיון בפועלו לרמת האד הומינם. בימינו  כל משורר וחצי משורר אץ לו רץ לו להוציא ספר שירה (רב הספרים הללו יוצאים במימון עצמי, ומבלים את רב חייהם  במחסני ההוצאה), ומיד אחרי פרסום הספר כבר יוצאות ההכרזות על העבודה על הספר הבא שנמצאת בעיצומה, נדמה כי משוררים רבים כותבים כשבראשם ניצב ספר עב כרס שעל כריכתו מתנוסס שמם תחת הכותרת "כל כתבי". בניגוד מוחלט לאווירה זאת ספר השירה הראשון של ארד יוצא לאחר פעילות אינטנסיבית ביותר בעשור האחרון בשדה השירה והאמנות הישראלית.

בבלוג שלו כותב ארד שבעשור האחרון הוא השתתף במאות  ערבי שירה בעשור האחרון, וכל מי שמעורה בעולם השירה יודע שאין כאן הפרזה. אולי ההבנה של ארד את החשיבות שביצירת קשר ישיר בין הקהל לשירה על ידי הופעות צמחה מהעובדה שעוד לפני שפרסם שירה יצר מוזיקת אינדי  אמנות שבה דגש רב על קיום הופעות רבות. לרב המשוררים בארץ אין ולא היה קשר מעולם עם קהל הקוראים, מעבר לכך נראה שקהל הקוראים אינו מעניין אותם, כך קורה שמשורר עולה בפסטיבל שירה (זה או אחר) להקריא ובמשך עשרים דקות הוא מרדים את הקהל למרות הפצרותיה הנמרצות של עורכת הערב כי יואיל בטובו לפנות את הבמה למשוררת הבאה. או כפי שארד מתאר את פסטיבלי השירה בשיר "צואת הזהב": "אני הולך אל פסטיבלי השירה עבור ארוחת הבוקר חינם/ אבל בדרך כלל לא קורה דבר בפסטיבלים./קהל משעמם, האנשים לא יפים, הנשים לא יפות/ אולי אזכיר שיער ערווה בשיר והם ייצאו זו אחר זו/ וישאירו אותי להנות לבדי באולם"

כשנשאל בארועים שונים לגבי שירתו ארד נוטה לאפיין אותה כשירה ששואפת אל הקליל. באחת השיחות שערכתי עמו לקראת צאת הספר הוא ציין כי הוא רוצה ששיריו יודפסו בראש העמוד (בניגוד לספרים הקודמים שהופיעו בהוצאת פלונית בהם השירים מופיעים בתחתית כל עמוד) ובכך ייצרו אפקט גרפי שידגיש את קלילותם, כאילו השירים צפים על פני הדף. אכן העימוד של השירים על פני הנייר משחק תפקיד חשוב בספר זה (למשל פיזור המילים על פני הדף בפואמה "הינשוף", פיזור שהשפעתו של יונתן רטוש מורגשת בו בבירור), אך קשה לומר שהשירים מתאפיינים בקלילות, ההיפך הוא הנכון. אם בתור עורך נוטה ארד לעודד את כתיבתם של שירים קצרים דמויי הייקו, בספרו תשעה מתוך שלושה עשר השירים הם שירים ארוכים מתוכם שלוש פואמות ("הינשוף", "פגר הפלדה", ו"צואת הזהב"). נדמה כי ארד עצמו מכיר בכך שלרב השירים הקצרצרים אינם עומדים בפני עצמם, וכך הוא שוזר אותם בין השירים הארוכים, או מחברם לרצף מכתמי במחזור "רצף שירי הלל לשר הביטחון לרגל המערכה האמיצה" בו מכתמים יפים כמו: "על צלחת העוף/ שסיים שר הבטחון-/ גרוגרת".

השירים מאפשרים לנו דיון אמיתי בפואטיקה שמציעה ארד, דיון הנובע מתוך השירה עצמה ולא כריאקציה פוריטנית לחולצותיו של ארד שהרי ממילא ארד מקדים את המבקרים בהכריזו "כל כך טיפשות החולצות/ על חזי האנשים, חזי הנשים היפות…" (מתוך השיר 'כל כך טיפשות החולצות'). בימים בהם נדמה כי מעטים המשוררים הצעירים שיש ביכולתם לכתוב פואמה מצטיין ארד דווקא בסגנון ישן זה. בניגוד לרב המוחלט של כותבי 'מעין' (כתב העת שעורך ארד ביחד עם יהושע סימון)  מצטיין ארד בהכרה עמוקה של שירת העבר ובניצול של ידע זה על מנת להצמיח שירה עכשווית בועטת. יצירת פואמה שלימה המתארת את העברתו של גרם מדרגות נעות מרחוב אלנבי היא דבר מרענן על רצף שירת האני הבכיינית הצומחת בסדנאות הכתיבה ומציפה את כתבי העת.על גרם המדרגות מכריז ארד בהומור רב כ: "כשלון!/ גם לאזרח לא עזר מעולם/ שנים שלא עבד/ איני יודע מתי עבד/ ודאי בכל הזמן מאז שהגעתי לעיר/ לא עבד ". קשה שלא להתפעל מיופייה של שירה אורבנית זאת. שירה המלאה ברגישות ל"פגר הפלדה", שירה שמצליחה להשתמש בנוף האורבני של המדרגות הנעות על מנת לייצר באותו שיר, מפלצת, חיה פצועה, וסמל פאלי.

I hope to write something about the police incident when i will get to a better internet

בשיר שכבר הזכרתי "צואת הזהב" מזכיר לנו ארד מדוע הוא אינו דמות מקובלת בביצה הספרותית, כאשר הוא מתנגח במשוררים אשר "ממליצים זה על זה כאחוזי דיבוק/ בוועדות הפואזיות" ולאחר מכן הוא מתאר את שירתם כ"קשקשי דג ללא דג/ זימים ללא אוויר/ אוויר ללא זמום/ ניקוד ללא אות." ('צואת הזהב'). ארד מגיעה אל הביצה החנפנית ובטון רוקנרולי בועט לכל עבר, ובאותו זמן תמיד דואג לחייך. האנרגיות הרוקריות מגובות בשיתופי פעולה של ארד עם אמני רוק שונים ביניהם אפשר למצוא את הגיטריסט המוכשר רם אוריון. רוב השירה המפורסמת ב'מעין' נוטה לכיוון הפופ, כך שרבים נוטים לשפוט את שירתו של ארד לפי השירים אותם הוא בוחר לפרסם, לדעתי תהיה זאת טעות לקרוא את שירתו של ארד לנוכח שירת מעין, שכן מאפייניה שונים בתכלית. כפי שציינתי בשירתו של ארד נוכחות השפעות שונות של שירת העבר, ובנוסף (ובשונה) לארד ישנה רגישות מיוחדת למוזיקליות בשירה. ספק אם כותב בעל רגישות מוזיקלית בינונית היה מצליח לכתוב פואמה ארוכה כמו 'הינשוף' בה המקצבים והמצלולים משתנים תדיר ומהווים חלק משמעותי בביקורת שמותח ארד בפואמה זו. במיוחד בולט השוני בניגון בשורות העבריות הכמעט תנ"כיות כמו: "יכיש וינטוש/ ירסק וינסוק/      הינשוף/ יוצת ברוח המדבר/ צרוף חולית של אפילה/       הינשוף." לעומת שורות השואבות את המוזיקליות שלהן מן האינגלוז שמביאה הגלובליזציה כמו בשורות: "ואנשים בשלחיהם/ ליד "פיקנסין"/ מול "איי.אמ.פי/ לצד ערמת הבגדים הכתומים היא חנות 'פוקס-מן'". (מתוך 'הינשוף'). דווקא בשל החשיבות הרבה של המוזיקליות בספר זה חבל שבחר ארד לפרסם את שיריו ללא ניקוד (למרות הניקוד החלקי פה ושם). טיעוניו הפוליטיים של ארד נגד הניקוד נכונים במידה חלקית בלבד. אמנם הניקוד הוא גושפנקה מעמדית, אך הוא גם מהווה הנחיות לקורא כיצד לקרוא את התווים על פני הדף. מכיוון שהקראותיו של ארד מאופיינות במוזיקליות שבהן היה ראוי כי יאפשר אותו דבר גם לקורא שאינו מכיר את המוזיקליות של הקראות אלו.

איני יודע אם בעקבות הוצאת ספר זה ישתנה מעמדו של ארד בקרב המבקרים או הקוראים. יתכן ודמותו הצבעונית מקשה על רבים מהמבקרים והקוראים. אלו שהולכים שולל אחר כל הכרזה של ארד בראיון זה או אחר נוהגים להלל את קלילותה של שירה זאת, ומכריזים עליה כעל שירה המאפיינת את היופי שבכתיבה הצעירה בתל-אביב, ואילו המתנגדים מגנים את סגנון הכתיבה התל-אביבי הצעיר. דווקא קוראים קשובים יותר יווכחו ששירתו של ארד היא שירה בודדה בנוף הישראלי בכלל והתל-אביבי בפרט. אמנם  "צ'יקי" מוקף תמידית בעדר המאמינים התל-אביבים, אך קריאה בשירתם של אלו תגלה כי בין שירתם לשירתו אין דבר וחצי דבר. ואולי הקהל הישראלי פשוט לא מוכן לקבל את התעקשותו של אדם להיות שמח בכל מחיר, אולי שורות כמו שתי השורות הסוגרות את הספר הן שורות שמדינה מיליטנטית כמו ישראל פשוט לא יכולה לסבול:
"ההפסד מתוק כל כך
שאני מלקק את שפתי"


תל-אביב עיר של משוררים?/חברים בארגזים/ העט והמקלדת

נכתב ע"י ב: יום שני, 20 אפריל, 2009

לפני יומיים שודרה ביומן כתבה לכבוד מאה שנים לתל-אביב. הכתבה הורכבה משילוב של שני קטעים, האחד הוא ראיון עדכני עם מאיר ויזלטיר תוך כדי שיטוט בתל-אביב, והקטע השני הוא קולאז' מתוך קטעי וידאו של דוד אבידן בנושא תל-אביב. על פניו זה משמח שבוחרים לעשות כתבה על תל-אביב דרך משוררים, אך השמחה לא יכולה להמשך למי שקורא לעומק את המהלך הטלוויזיוני הזה. כתבות מסוג הכתבה הזאת משתמשות בשירה כליצן החצר ולא כדבר מה בעל עומק. הליצן תפקידו למהול את כאב המציאות, מהלך ממש הפוך למהלך שמבצע ויזלטיר בשיריו. אך מה עושה הכתבה? מה עומד מאחורי הבחירה  לייצג את תל אביב  דווקא דרך דמותם של משורר מזדקן ומשורר מת? התשובה פשוטה למדי, הכתבה בונה על כך שהנוסטלגיה תשכיח מלבו של הצופה הישראלי ככלל והתל-אביבי בפרט את המציאות התל-אביבית שהיא רחוקה ממסיבת המאה, וקרובה יותר למסיבת סוף מאה בסגנון שמתאר סחרוף ("ברוכים הבאים למסיבת סוף המאה, אצלנו תקבל אקדח ומסיכה").
יסלחו לי חברי המשוררים התל אביבים, אותם אני אוהב מאוד, אך חשיבות המשוררים בהתנהלות של תל-אביב היום שואפת לאפס. תל אביב היא עיר שבה אנשים כמו דוד אבידן כבר בקושי יכולים לחיות מפאת שכר הדירה הגבוהה. תל אביב היא עיר של בעלי הון שרוצים שפאבים יסגרו מוקדם ומועדונים ינגנו מוזיקה בשקט, ואם בכלל  אפשר לדחוף את כל הצעירים האלו לאיזה מתחם, נגיד בנמל (אותו נמל שדון חולדאי חיסל בו את המועדון המצליח במזרח התיכון ובתקופות מסוימות מועדון (האוקטיפוס) שנחשב משמעותי בסצנה הבינלאומית של המוזיקה האלקטרונית, כל זאת כדי לבנות דק עץ שבו יאפים יוכלו ללגום משקאות בצבעים זוהרים במחירים מגוחכים), ואז אחת ולתמיד יהיה שקט בעיר הזאת. כל זאת עוד לפני שהתייחסנו לכפר שלם, ליפו, לשכונות בדרום העיר ועוד ועוד… אבל פשוט הרבה יותר קל לעשות כתבה שמשתמשת בשירה כליצן החצר שמכסה על האמת, והרי מהלך זה הפוך למהותה של השירה עצמה שבבסיסה עומד הרצון לחשוף באמצעות השפה משהו מן המהות האנושית, משהו מן האנטי שפה.
די ברור מדוע לא פנו לאף משורר צעיר לכבוד הכתבה אלא הסתפקו במשורר המת ובזה שכבר לא ממש כותב. הרי כל משורר צעיר שאני מכיר שפועל בתל אביב יצריך הרבה יותר שעות עריכה באולפני הערוץ הממלכתי. פה למחוק תלונה על מצב הדיור, שם למחוק הערה על האדישות הפוליטית, וכו' וכו'…
אני מאוד אוהב את שירתם של ויזלטיר ואבידן ובאמת שאני שמח לראות אותם מעל מסך הטלוויזיה, אבל לא בתור ליצנים, לא כדי להסתיר את האמת. אני גם ממש אוהב את תל-אביב ולא חושב שהכל רע שם, אבל ראבק מה אתם חוגגים כל כך? בקצב שבו הדברים מתקדמים עוד עשור לא יישארו צעירים תפרנים בעיר הזאת, וצעירים תפרנים מה לעשות הם חלק מאוד מרכזי במה שהופך את תל-אביב לעיר כל כך מיוחדת. כי איפה באירופה תגידו לי אפשר לרדת לקנות ירקות בשלוש לפנות בוקר?

חברים בארגזים

פרידות הן דבר מוזר. כמעט ובלתי אפשרי לתפוס את העניין לפני שהוא מתרחש. המח האנושי מסרב לקבל את הפתאומיות החד משמעית שבפרידה, ומעדיף את הרצף הנרטיבי. מה שמוזר הוא שהחיים מורכבים הרבה יותר ממקטעים ופרידות מאשר ממשהו רציף, ובכל זאת אנו דוחסים את המקטעים השונים של חיינו, את אלפי הפרידות שמתרחשות כל רגע סביבנו ומנסים ליצור משהו שידמה לרצף, מדמים ריצוד נר לאור רציף, ומאירים בו את חיינו.
כבר כמה חודשים שאני ארוז בארגזים. היום נזכרתי במחברת ישנה, ובה סיפור קצר שכתבתי בשדה התעופה בתאילנד לפני שבע שנים. זה סיפור סוריאליסטי שהושפע רבות מסגנון הכתיבה של ויליאם בורוז, ומאוד שונה מהכתיבה הרגילה שלי. רציתי להוציא אותו ולערוך אותו. בשביל זה הייתי צריך לנחש באיזה ארגז שוכנת המחברת מתוך ערימות ארגזי הספרים. את המחברת לא מצאתי.
כשפתחתי את הארגזים נזכרתי בהמון  חברים, שברגע זה מצאתי שוכבים זה ליד זה  בערימות. חלקם שעונים בלחץ על מתנגדיהם הגדולים, בעוד אחרים הקדימו את זמנם ופגשו חברים מלאי השראה מהעתיד. הספרים שמצטברים עם השנים הם כמו חברים טובים שמחכים לך כשאתה חוזר הביתה. הם מציצים עליך מהמדף,מזכירים לך רגעים נשכחים. חלקם לקחו אותך למקומות חדשים עם עצמך, וחלקם (אולי היותר טובים שבינהם) גרמו לך לצאת מהבית כשהם זרוקים על הרצפה, ללכת לפאב, או סתם לרדוף אחרי נערה יפה. וברגע הזה הם מציצים מהארגז, מנסים ליצור סיפור רציף מכל המקטעיות הכאוטית הזאת.
שלום.

העט והמקלדת

הרבה אנשים ששמעו שאני לוקח איתי מחשב להודו התפלאו. הרבה מהם התפלאו בגלל שהם יודעים שחלק לא קטן מהתוכניות שלי מורכב מטרקים בהימלאיה ומבחינתם המחשב (מחשב קטן וחמוד 🙂 הוא פשוט סוג של משקולת. כבר שנים שאני לא כותב (חוץ מרשימות למכולת) שום דבר בכתב יד. בתחושה שלי המדיום בו כותבים משנה גם את הכתיבה עצמה, ואינני מוצא את עצמי נובע מעט או מתחדד מעיפרון, אני נענה לקולות התקתוק של המקלדת ובמיוחד ליכולת המופלאה למחוק הכל כלא היה, והרי מחיקה היא החלק החשוב ביותר בחייו של כותב (או לפחות כך אני מאמין). ואולי הדימוי של המחשב למשקולת הוא מדויק, וכל העניין הזה של הכתיבה הוא סוג של משקולת שאני נושא איתי לכל מקום.

עוד מספר שעות אני כבר אהיה על מטוס לדלהי. אין לי מושג לאיזה כיוון הבלוג הזה ילך בזמן השהות שלי בהודו, וכמו שאמרתי עוד בהתחלה מעולם לא ידעתי לאן הוא ילך. סביר להניח שלא אוכל לענות לתגובות ממש במהירות, אבל אני מבטיח לענות לתגובות כשאגיע למקומות עם רשת. הפוסט הבא יהיה כבר מדלהי או רישיקש או איפשהו.

אתם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה של הבלוג כך אולי יהיה קל יותר לעקוב אחרי הפוסטים שיעלו בסדירות משתנה.

הערות שוליים: שירה-פריפריה-מרכז

נכתב ע"י ב: יום שני, 16 מרץ, 2009

+

מה כל כך מרכזי בלכתוב במרכז? עם צאת דקה, ואף בפרויקט שקדם לה, נתקלתי לא אחת  בממסד שהתעקש להדגיש את העובדה כי הפרויקט צמח מחוץ לתל-אביב – כלומר בפריפריה. משעשעת ואפילו מעוררת קינאה היא  העובדה שכתבים שכל עיסוקם הוא סיקור של נושא כה איזוטרי ופריפריאלי כמו שירה התרגשו כל כך מהפריפריה.

+
השירה מתפקדת כפריפריה גם אם היא נכתבת בתל-אביב, באר-שבע, או ניו-יורק, שירה טובה לעולם לא נכתבת מהמרכז. המרכז הוא השיעמום, השחיקה, המובן מאילו.

+
השירה מתקיימת בפריפריה של השפה, היא נמצאת במאבק מתמיד עם העולם ועם המילה. הרחוב הראשי כבר מזמן הפך משמים, גם אם לא שומם. הרחוב הראשי מאפשר דיבור רק בשפה המרכזית, שפת הפירסום. אך הרחובות הצדדיים שוקקים חיים, מדממים, ואיתם מדממת השירה.

הקראת שירה במדרחוב בן-יהודה, בירושלים.

+
ברחובות הצדדיים אף אחד לא יתקן את שפתך, שם קיימת הבנה אחרת של השפה. השפה ככלי יצירתי לתקשורת שחוקיו אינם יכולים להיות נוקשים. השירה צריכה לשאוף אל הפריפריאלי שבשפה, אל אותו מקום המאפשר טעויות, כי רק מקום שמאפשר את הטעות יאפשר גם את הניסוי, ושירה ללא ניסויים היא שירה אפיגונית.

+
הפריפריה לא צריכה שיצילו אותה, מה שכן היא לא תתנגד ל120 שקל חדש. לרוב המשוררים שאני מכיר אין 120 שקל חדש, ואם הם חיים בפריפריה זה מפני ששם הבית שלהם.

+
להתעקש לדבר עדיין על "המרכז" זהו ניסיון נואש להחיות גופה. אין מרכז לספרות הישראלית, יש כלכלה לספרות הישראלית. לשירה אפילו כלכלה אין.

+
עבודת העריכה של רוב כתבי העת כיום נעשית ברשת. מרחק כפתור האנטר שלי מכפתור האנטר בניו-יורק זהה למרחק כפתור האנטר שלי ממרחק כפתור האנטר בתל-אביב.

+
הדיבור על השירה, על מצב השירה, ועל מצב המשוררים, כבר מזמן השכיח את הדבר עצמו – השירה. מעניין כמה מהכותבים על — קוראים את —.

+
נדמה כי לשיח אין צורך יותר בקריאה, הרפרור אשר לעתים מלווה בחברו הרפרוף הרגו מזמן את הקריאה לעומק.

+
משוררים בארץ נחשבים משוררים צעירים עד שעוטפים אותם בסדינים. אז הם ממתינים לתורם בוועדות הממשלתיות. בעצם משוררים הם כמו רוב גיבורי התרבות שלנו בארץ- אנחנו מעדיפים אותם מתים.

+
הגיל הממוצע של הקהל ברוב ארועי הספרות בארץ הוא סביב החמישים. הסיבות הן כלכליות וחברתיות כאחד. אם הדבר לא ישתנה, תהה התוצאה סוף לארועים מסוג זה תוך עשרים שנה.

+
כש"המרכז" כל כך מפורר ולא מספק, לשוליים יש הזדמנות לפרוח. הפריחה הזאת אכן מתרחשת מזה זמן מה  בישראל. אמנם מבקרים ספרותיים שמרנים ימשיכו להלעיז על הפעילות בשוליים, אך אין הם שמים לב שהסכר נפרץ, הקוראים פרצו אותו, ובעוד הראשונים מעדיפים להמשיך לצקצק ולהשאר יבשים האחרונים משכשכים במים בהנאה.

פורסם לראשונה בגיליון 003 של כתב העת "דקה"