בחודש פברואר 2020 שהיתי במנזר של נזירי היער התאילנדים אי שם בדרום מזרח אסיה. מדובר במנזר  קטן מאוד שנמצא כחמש דקות הליכה מכפר קטן בצדו האחד וצדו השני פונה לשמורת טבע רבת יופי וגדולת היקף. בתוך שמורת הטבע ברדיוס של עד שעתיים הליכה מהסלה* הראשית פזורות מערות בהן שוהים הנזירים [זאת הפעם השניה שהמילה שוהה מוטה בפוסט הזה וזאת רק ההתחלה, ואכן היא מרמזת על הפעולה המרכזית במנזר וזאת שאני נקרא אליה גם כעת] ושם באחת המערות בלב הטבע הפראי של תאילנד החלטתי לחזור לכתוב בבלוג הזה לאחר הפסקה של תשע שנים.

מאז שחזרתי למשפחתי בספרד במרץ זה לא קרה. הקוביד-19, והסגר, והיציאה ממנו, והעולם ו.. ו.. ו.. אין באמת סיבה לזה שלא כתבתי את הפוסט הזה קודם, היו לי כבר לפחות חמש דרכים שונות לחזור לכתוב והן לא נכתבו, אבל עכשיו משקיבלתי את ההחלטה למחוק את חשבון הפייסבוק שלי בעוד שבוע ימים הבנתי שאני צריך לנצל את ההזדמנות הזאת ולחזור לכתוב כאן, ובשבוע הקרוב אכתוב פוסט ביום. זה יהיה קצר או ארוך, אינטימי או אידאולוגי, זה יהיה מה שזה יהיה אבל זה יהיה במרחב שלי, בלי האלגוריתם (לפחות לא של פייסבוק, ואני מודה לשלושת הגולשים שהגיעו עד הלום בעזרת האלגוריתם של גוגל שבו אגע בשבוע אחר).

חזרה לכתיבה בבלוג יחד עם ההחלטה למחוק את חשבון הפייסבוק שלי איננה מקרית בעיני כיוון שכניסתה של הרשת החברתית לחיי הביאה אותי אט אט למצב של אלם-כְּתָב. כמובן שבהתחלה זה הסווה את עצמו כאפשרות נוספת לביטוי בכתב, אך עבורי הפלטפורמה הזאת צמצמה יותר ויותר את הרצון שלי לכתוב. יש את השירה שעבורי מהווה מהלך הפוך בשפה ביחס למהלך שכתיבה פייסבוקית ובלוגרית עושות ולכן, כרגע לפחות, אני מרגיש שמדובר בפגיעה בעיקר בסוג מסוים של רצון לכתוב. ואני אומר פגיעה כי צריך להגיד את זה, הרצון לכתוב הוא רצון שאני אוהב ונהנה ממנו וכך היה מאז שהייתי ילד.

אז למה בעצם למחוק?

אני מתבחבש ברצינות עם הרצון הזה למחוק את חשבון הפייסבוק שלי כבר בערך שנה. במהלך השנה הזאת קראתי המון דברים מעניינים בנושא, חקרתי את החוויה האישית שלי וניסיתי לשחק עם הרגלי הצריכה שלי. אבל היום כשקיבלתי את ההחלטה זה היה מתוך התובנה שמאז שהתפקחתי מהשירות שלי בצה"ל והצטרפתי לתנועת הסרבנות ועד עכשיו פייסבוק היא המערכת הכי רחוקה מהערכים בה אני לוקח חלק פעיל. אחרי ששהיתי קצת עם התובנה הזאת הבנתי שבקלות אני יכול ליפול לאותו דפוס אליו נפלתי עם ההתעוררות הפוליטית שלי. ההתעוררות הפוליטית שלי נבעה בעיקר מתוך פצע וחוויה אישית קשה וטראומטית במהלך השירות הצבאי שלי אך לקח לי עשר שנים עד שנגעתי באותו הפצע והבנתי את ההקשר הפוליטי המערכתי שיצר אותו, בזמן ההתעוררות שמתי את כל כולי בתוך האידאולוגיה הפוליטית. אני עדיין שם ובהודיה על הזכות שהיתה לי להחשף למחשבה רדיקלית בהקשריה הפוליטיים, האנושיים והאקולוגיים, אבל לטעמי כדי להבין את הכאב הקולקטיבי עלינו להתחבר ראשית לכאב האישי שלנו. 

על יחסים מתעללים; אני והאלגוריתם

במהלך אותו חודש במנזר צמצמתי את האינטראקציה שלי עם העולם החיצון כמעט לאפס (למעט כמה שיחות קצרות ומשמחות עם בני ובת הזוג שלי).  הקשבתי לציוץ הציפורים, למנוע של אופנוע שעובר הרחק באיזה שביל, לנשימה שלי. התבוננתי ברגשות שמתעוררים בי בעקבות עבודה משותפת עם מתרגלים ונזירים, במראה השמש ששוקעת והחושך שעוד מעט יעטוף אותי ויעצור לרגע את החום המבשל של הסלעים השחורים. חייתי בסנכרון מוחלט עם הקצב של הטבע סביבי, שתיתי כל רגע קשה וכל רגע מעיף בצמא של מי שיודע שנתנה לו כאן הזדמנות פז. 

היציאה מהמנזר אל העולם, שהמשיך בינתיים  בקצב שלו, היתה מפוצצת חושים אבל אני ממש זוכר את החוויה שהיתה לי כשישבתי בחדר המלון וגללתי לראשונה בפיד שלי בפייסבוק. החלטתי מראש שאפתח את המכשיר ואקצה לעצמי חמש דקות בהן אגלול ומדי פעם אעשה עצירה ואשים לב לתחושות שהתעוררו בי. לאחר אותן חמש דקות סגרתי את הפייסבוק בתחושה של תשישות ושוק. פתאום הכתה בי המחשבה: "וואוו אשכרה הצליחו לצור אלגוריתם שמה שהוא מעודד הן: חמדנות,שנאה ואשליה (תופעות תודעתיות שבבודהיזם מוכרות כקילסות). זאת לא היתה מחשבה אידאולוגית רחבה על הסדר החברתי וכיצד הוא מאורגן על ידי אותו אלגוריתם (אליו נגיע בפוסטים הבאים) זאת הייתה חוויה שהוויתי בתודעתגוף שאני. ראיתי כיצד אני מתעורר בי כעס בעקבות דבר זה או אחר שמישהו שאינני מכיר כתב (ואם הייתי ממשיך להתבשל בכעס הזה אולי היתה נולדת בי אפילו שנאה), ראיתי את התאווה שיהיה לי משהו שיש למישהי אחרת ולי אין, וראיתי את אשליית העצמי מתגבשת לי בין האוזניים. היה בחוויה הזאת משהו דוחה שהקל עלי לא לרצות עוד ממנה בזמן הקרוב, וכך עבר השבוע הראשון מחוץ לרטריט עם דקות ספורות בלבד בפייסבוק. 

בהתחלה עשיתי לעצמי חוק של אי-פעולה: אל תגיב, אל תעשה לייק ואל תעשה שייר. התבונן במרחב והתבונן בעצמך, נסה להשאר ער! זה החזיק כמה שבועות שבהם אכן ביליתי מעט מאוד זמן בפייסבוק, אבל אז הגיע הפעם הראשונה בה הייתי "מוכרח" להגיב. קשה לזכור מה זה היה.. אני רק זוכר שזה היה איזשהו פוסט של חבר או חברה אהובים שהרגשתי רצון אותנטי לפרגן ולשלוח להם אהבה וכך עשיתי [בתמימותי]. אבל האלגוריתם הוא חכם וערמומי ומרגע שנתת לו כיף הוא כבר אוחז בידך ומספר לך כל מה שאתה ממש רוצה או ממש לא רוצה לשמוע. וכך בהתחלה הגבתי בלייק, או בלב לדברים יפים שראיתי שחברי שאינם חברי פייסבוק בלבד עושים. אחרי זה בטח באה איזו תגובה בעלת גוון אקטיביסטי, אולי ניסיתי להתחכם כי יש בי חיבה לשרשורים שאינם פוסקים ומהותם היא צחוק, כלום ושום דבר. האמת שזה לא משנה, נתתי לאלגוריתם צ'אנס והוא לפת אותי בלפיתה שגרמה לי לשוב לבהות בפייסבוק בנקודות שונות במהלך היום שלא מרצוני ותוך כדי פגיעה בהנאה שלי מהכאן ועכשיו בו יכולתי להתאמן עוד בדיג' או בתוף, לעבוד בחצר, או לקרוא ספר כולן פעולות שחשובות לי ומהן אני מפיק הנאה רבה.

כבר 897 מילים ועוד לא כתבתי שאני מכור?

הי, קוראים לי בעז ואני מכור לפייסבוק. אגב אני מכור לעוד לא מעט דברים וזה לאו דווקא בהכרח דבר רע. כמי שמרצה ומדריך מטפלים, הורים ובני נוער סביב הנושא של שימוש בחומרים יצא לי לעסוק לא מעט בנושא של התמכרויות. המילה הזאת עושה לנו כזאת קונוטציה חזקה למכורים להרואין שגרים ברחוב שאנחנו מתקשים לראות בדבר הזה שנקרא התמכרות סוג של רצף שבחלקו יכול להיות פוגעני ואף להוביל למוות ובחלקו יכול להיות ניטרלי ואני אעז להגיד שבמסגור הנכון אף מועיל. אם נמלא שאלונים לגבי התמכרות והשימוש שלנו בטלפונים, סוכר, פורנו, קניות ברשת, שוקולד ועוד, נגלה שהתמכרות היא לא רק תופעה שכיחה חברתית היא שכיחה בתוך התודעה שלנו, תודעה שהמומנטום ההביטואלי שלה גדול בהרבה מאשר אותו חופש מדומיין שניסו למכור לנו שבתוכו אנו חיות. אבל לפייסבוק אני מכור וזה פוגע בי. זה מעורר בי תחושות ורגשות שליליים שלא היו מתעוררים באותו הזמן לולא הייתי שוהה במרחב הזה, הוא גורם לי לטעות ולחשוב שאני שומר על קשר עם אנשים שאותם אני אוהב בעוד למעשה אני שומר על קשר עם איזשהו אימג' דהוי ומושטח שלהם, הוא מטעה אותי לחשוב שאני משתמש באנרגיה ובפריבילגיות שלי כדי לקדם מאבקים פוליטיים.

הרבה פעמים בדיונים סביב הנושא הזה של התנתקות מהרשתות החברתיות, עולה הטיעון הזה שבעצם זה הכל תלוי באיך אתה "משתמש" במערכת, ואכן בכינסה תלו שלט "שם משתמש". אבל הכוונה פה היא ב"משתמש" כמו בעשרות הפעמים בהם ישבתי בועדות שבהן עלתה השאלה: "וכמה זמן הנער לא משתמש?" אף אחד לא חשב שפעולת השימוש של אותו נער (או בגיר) לצורך העניין יכולה להוות מניפולציה על החומר לכולם היה ברור מה סדרי הכוחות כאן. 

אבל בעצם כמה אני מכור? אחד המדדים הוא מדד הזמן, מה מספר השעות שאת.ה מבלה ברשת החברתית? ולפי מה שקראתי אני איפשהו בחלק הנמוך של סקאלת ההתמכרויות היום לפייסבוק, אבל הבעיה שזה לא באמת אומר כלום כי המצב כל כך קשה היום ואנשים מבלים שעות רבות בפייסבוק החל ברגע בו הם פוקחים עיניים ועד הרגע בו הם עוצמים אותם. 

 אז למה בעצם להגיד שאני מכור? אני יכול לתת הסבר מפורט לכך אבל אסתפק בכך: לפני כחודש וחצי ביקשתי מבת הזוג שלי שתשנה לי את הסיסמה ולא תגיד לי מה הסיסמה. לאחר שהיא עשתה זאת יצאתי מהחשבון שהיה פתוח בטלפון ומאז אני יכול לגלול רק דרך המחשב, ועדיין אני מבלה יותר זמן משהייתי רוצה (חמש עד עשר דקות ביום נשמע לי סביר) לבלות במדיה החברתית. בנוסף אם מישהו היה מסביר לעצמי של 2007 שהפלטפורמה שאני הולך להכנס אליה הולכת לגרום לי להיות מכור אליה, לצור אצלי תחושה של תלות חברתית וכלכלית (כמו עבור רבים גם עבורי פייסבוק היא גם ערוץ שיווק לעשייה שגם מכלכלת אותי) תוך שהיא דולה עלי כל פרט מידע אפשרי ומוכרת אותו לחברות צד שלישי אין מצב שאותו עצמי היה נכנס לעסקה הזאת. 

אז כן אני מכור 

וקיבלתי עזרה פנימית וחיצונית

ואני סקרן מה השבעה הימים האלו עד המחיקה של החשבון יביאו לי לתודעה

ועוד יותר סקרן איך זה שם בצד השני נטול הרשתות החברתיות

וכיף לחזור לכתוב בבית, בו אפשר להתבטא איך שאתה רוצה ובאיזה אורך שאתה רוצה

ואם יש עיניים שקוראות אותך, ולבבות פועמים שיש בהם קשב לשהות עם טקסט של מישהו אחר, לרגע לנזול לתודעה של מישהו שהוא אינו הם, אז כמה כיף

ראש מלוכלך

חזרתי מעשרה ימי ויפאסנה לפני כמה ימים. בקורא הגוגל שלי חיכו לי 85 פריטים חדשים שהועלו בבלוגים ואתרים שונים שאני קורא ברשת (זה לאחר שביום לפני הויפאסה ניתקתי כמות אדירה של בלוגים ואתרים שהייתי רשום אליהם אבל לא ממש קראתי בזמן האחרון), בגי' מייל חיכו לי עשרות מיילים, כך גם במייל של האוניברסיטה. הסלולרי נפתח ומיד החל לצפצף ולרטוט כאחוז דיבוק, סמסים מכל מני אנשים שתוהים לאן נעלמת, או אם בא לך להפגש יותר מאוחר. העיתון סיפר שעוד אין ממשלה, בדרך הביתה נשים חצי ערומות מחייכות אלי (משלטי חוצות). כל הלכלוך הזה מציף את התודעה שלנו דקה אחרי דקה, יום אחרי יום. הגלישה הראשונה ברשת לאחר עשרה ימים של שקט מוחלט ותודעה מחודדת היתה חוויה קשה. לינק מוביל ללינק מוביל ללינק, רעש מוביל לרעש מוביל לרעש, וכך נראית המציאות שלנו. בכל מקום מנסים לדחוף לנו מידע (לא ידע חס וחלילה), ואנחנו כמו דגים באקווריום אצים להתפטם, עטים על היד המושיטה פירורים מסריחים מתוך קופסא צהובה. קוראים בספר וחושבים על ארוחת הצהריים שצריך לבשל, מבשלים וחושבים על תוכנית הטלויזיה שנראה, צופים בטלויזיה וחושבים על הקפה שנשתה עם החברים, התודעה משננת מנטרה: רק לא כאן ועכשיו! רק לא כאן ועכשיו!

יש מצב לתודעה אחרת

אני חושב שזה קרה בערב של היום השלישי בקורס. יצאתי לחצר הסתכלתי על העצים והבנתי שמשהו בסיסי מאוד השתנה- התודעה. ממש בדומה לתחילתה של החוויה הפסיכדלית גם כאן למרות ההכרות המוקדמת עם התודעה האחרת התגובה הראשונה היתה: "וואוו לא זכרתי שזה יכול להיות ככה". התודעה האחרת שונה בתכלית מהתודעה בה אנו שרויים במצב היומיומי אך השינוי איננו שינוי של היפוך אלא של חידוד. פתאום העץ נעשה הרבה יותר עצי, האבן אבנית, הנמלה נמלית, ובמקביל להתעצמות זאת מתעצמת התובנה כי עצם החלוקה לקטגוריות: עץ, אבן, נמלה, היא חלוקה מלאכותית. אלן וואטס מעלה בסרט "a conversation with my self"  את התובנה הבאה: ללא הפרח הדבורה לא יכלה להתקיים, וללא הדבורה הפרח לא יכל להתקיים, כך שלמעשה ניתן לחשוב על מציאות שמגדירה את הפרח ואת הדבורה כאורגניזם אחד. את הרעיון הזה אפשר להמשיך ולפתח עד שבסופו תתגלה המסקנה כי הכל אחד, ועצם ההפרדה היא מלאכותית. המעניין בתרגול הויפאסנה הוא שהתובנות הללו אינן מגיחות מתוך התפלפלות פילוסופית ומאמץ אינטקלקטואלי אלא שואבות את כחן מהתבוננות בתחושות השונות בגוף המודט.

אם מישהו היה נכנס ביום השישי או השביעי לאתר הקורס בזמן הפסקת התה בערב הוא היה משוכנע כי נקלע לבית משוגעים. כל אחד יושב בפינה אחרת ללא לדבר, בוהה בנקודה מסויימת לאורך זמן ממושך. לאחר התבוננות ממושכת באנשים הוא היה שם לב למשיכה שיש לכל המטופלים להתבוננות בעולם הצומח והחי. אחד גוחן מעל קן נמלים ולא זז משם למשך דקות ארוכות, אחר שוכב על הדשא כך שגופו מתחת לשיח פורח ומבטו מופנה אל עבר הפרחים והשמים. אחד הדברים המדהימים בחוויה הזאת היא שדרך מבט בפרח/נמלה/עשב/פח-זבל אתה מוצא את עצמך מביט דווקא על עצמך, עצמך כפי שלא חווית מזה זמן רב. לא במקרה כתבתי "מזה זמן רב" ולא "מעולם", שכן בתקופת הילדות, הדלת שדרכה הסובייקט חווה את עצמו כבלתי נפרד מהעולם עודנה פתוחה. ההתבוננות פנימה והפחתת הגירויים החיצוניים שמפריעים לתודעה להיות מרוכזת מאפשרים לפתוח חרך (חרך זעיר למדי למי שלא מתרגל זאת על בסיס יומי). הפסקת הדיבור עוזרת עזרה משמעותית לחוויה זאת.השפה הרי מרחיקה אותנו מהחוויה הראשונית שלנו עם העולם ובכך היא משמשת למעשה טשטוש של האמת ולא חידוד שלה. במסתו הנהדרת "גילוי וכיסוי בלשון" כותב ביאליק: "שעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם – "קול ה' בכוח, קול ה' בהדר" – ובנפלו על פניו, מוכה תמהון ואחוז חרדת אלהים, פרצה אז מפיו מאליה – נאמר, בחיקוי לקול הטבע – מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול "רְרְ". ביאליק מציע לראות במקור הראשוני של המילה (בהברה) חיקוי לקול הטבע (לאמת כפי שנחוותה על ידי הסובייקט), החיקוי מתפקד כחוצץ בין הסובייקט לעולם. הצורך העז של בני האדם לתקשר גובר על תשוקתם לאמת (ואין צורך להתנסות בחקר עמוק של התודעה כדי ללמוד עובדה זאת, מספיקה התבוננות שטחית בעולם). בניגוד לשינוי התודעה הפסיכדלי השינוי שעובר מודט ויפאסנה הוא שינוי אל עבר חוויה שברירית בהרבה. אין פה קפיצה אל מן עולם מקביל בו תודעת האחדות היא מוחלטת ויציבה, אלא רק הצצה דרך חרך באפשרות תודעתית אחרת.

החוויה הפסיכדלית זורקת את התודעה של המשתמש [ללא התחשבות במקום בו הוא נמצא על הדרך] הישר אל לב ליבה של החוויה האחדותית, אל לב ליבו של השינוי התחבירי במציאות- השינוי הוא כל כך עצמתי וישיר עד שהוא דומה לחשיפה של פילם (אותו סליל שבעבר שימש צלמים) לעצמת אור חזקה מדי. בחזרה למציאות היומיומית מגלה האדם כי אותה תמונה חדה שראה אך לפני מספר שעות הפכה למספר כתמים שמהם זכרונו צריך להרכיב מחדש את התמונה. אין לזלזל בכתמים אלו אשר נשארו על הפילם, בשימוש נכון ונבון הם עשויים להפוך לאבני היסוד של היפים שבקולאז'ים. השינוי שעובר מודט הויפאסנה (וכאן אני מדבר על המודט המתחיל ועל זה שבאמצע הדרך) הוא שינוי עדין יותר. במקביל לתחושת השתנות התודעה שחוויתי החל מהיום השלישי חוויתי את התחושה ששינוי תודעתי זה הוא שברירי ועדין. מספיק שאפתח את פי ואנסה להסביר את השינוי וכבר השינוי התודעתי יתפוגג. השוני העיקרי בין שתי החוויות הוא שחווית הויפאסנה מציעה בראש ובראשונה טכניקה (לפני התאוריה והפילוסופיה) שבעזרתה ניתן יהיה לחזק את שינוי התודעה, לעומת זאת הפסיכדליה איננה מציעה טכניקה אלא טכנולוגיה. השינוי ההדרגתי שעובר המודט יהיה מותאם תמיד למיקומו על הדרך הארוכה אל עבר שינוי התודעה המוחלט, בעוד השינוי התודעתי שמציעה הפסיכדליה יהיה בעיקרו תלוי בטכנולוגיה בה משתמש האדם ולא במיקומו (למרות שגם כאן ישנה התחשבות במקומו של האדם על הדרך), ובכל זאת ישנה קירבה רבה בין שתי החוויות.

ניתן לחשוב על השינוי התודעתי כשינוי תחבירי שעוברת המציאות. אבני היסוד נשארות אותן אבני היסוד, העץ הוא עץ, הפרח פרח, והנמלה נמלה, אין פילים ורודים ודרקונים יורקי אש לא בחוויה הזאת ולא בחוויה הזאת, למרות הסיפורים שמתעקשים לספר לנו.  מה שמשתנה היא הדרך שבה אנו מרכיבים את המציאות/המשפט. בכל שפה ישנם חוקים לגבי הסדר שבה השפה מתפקדת האם פועל בא לפני שם העצם או אחריו והיכן יופיע שם התואר. תבניות אלו מקובעות במוחו של כל דובר גם אם לא חשב על הגדרות אלו מעולם. כל דובר עברית ידע להגיד שהמשפט "הלכתי בדרך הארוכה" הוא נכון ואילו "הלכתי הארוכה בדרך" איננו נכון. לא צריך מורות ללשון בשביל תובנה זו, זאת היא תובנה טבעית של דובר בשפה העברית. כך גם אין צורך להסביר דברים מסוימים לדובר הפסיכדלי/ויפאסנאי. השינוי התחבירי שעוברת התודעה איננו שינוי אסתטי בלבד שמאפשר למציאות/משפט להסתדר בדרכים חדשות שהיו חסומות בפני הסובייקט בתודעתו הקודמת, השינוי התחבירי גורם לשינוי עמוק בחוויה הרגשית של הסובייקט את העולם.

במהלך החוויות האלו אני מוצא את עצמי תוהה רבות על הקירבה שבין חוויה מסוג זה לבין שירה. השירה אף היא מאפשרת שינוי תחבירי עמוק של השפה על מנת לבנות אפשרות לחוויה אחרת של העולם. בניגוד לפרוזה שמשתמשת בשפה בצורה עודפת (הדיבור הוא גם צורה עודפת של השפה), השירה משתמשת בשפה בצורה מצומצמת יותר. הפרוזה בוחרת בדרך שמעצימה את התקשורת ומתרחקת מהאמת ואילו השירה פעמים רבות שומרת על חוט קשר דק עם התקשורת וקופצת ראש אל תוך בריכת האמת. בקריאה של שיר רב עצמה מתבצע שינוי תודעתי אצל הקורא. השירה נמצאת במקומות רבים, היא נמצאת בטבע, וברחובות הסואנים, היא נמצאת בכוס הקפה השחור, ובעשן הבורח מהפה, ורק לעתים היא נמצאת בתוך הגבול התחום אותו אנו מכנים שיר.

עכשיו הזמן לחזור ליומיום, לפתוח את הדלת ולתת למאגרי הלכלוך להשפך שוב אל תוך התודעה, ובכל זאת להלחם עליה שלא תתלכלך לגמרי. תירגול הויפאסנה הולך ונהיה קשה מיום ליום, הראש המלוכלך מתקשה לחזור לחדות שמצא בסטריליות של הקורס, ובכל זאת צריך להמשיך לעבוד, להמשיך ולמצוא את הפינות בחיים שמזכירות כי ישנה אפשרות תחבירית אחרת לתודעה, כי אנחנו מגרדים את קצה היכולת של החוויה שלנו עם העולם. להמשיך להזכיר לעצמך שגם אם זה קשה, בדירת היחיד בתוך ראשך מישהו צריך להוריד את הזבל, והמישהו הזה הוא אתה.