קטגורית אדמין

גישת מזעור נזקים והתפתחויות טכנולוגיות

נכתב ע"י ב: יום רביעי, 15 יולי, 2020

בשנים בהן הייתי עובד רחוב יחד עם ניהול משותף של פרויקט אנשים טובים (שניהם בעמותת עלם) הלכה והתגבשה אצלי ההבנה שגישת מזעור הנזקים היא גישה מאוד אינטואיטיבית בחייהם של מבוגרים. בדרך כלל כשאנשים מדברים על גישת מזעור נזקים הם מפנים לפרויקטים כמו 'יזהר' למשל, פרויקט שמספק מזרקים סטריליים למכורים. אני דווקא אוהב להתחיל בלהציג את הגישה דווקא סביב שתיית קפה. קפה הוא חומר פסיכואקטיבי חוקי ושכיח מאוד. לשתייה מרובה של קפה יכולות להיות תופעות לואי שונות החל בתחושות פיזיות לא נעימות, עליה בלחץ הדם ועד להגברה של חרדות. רוב המבוגרים מאמצים בשלב מסוים גישה של מזעור נזקים לגבי החומר הזה כל אחד לפי הרגישות וההבנה שלו. גישת מזעור נזקים כשמה כן היא, ניסיון לתת מענה שיפחית את הנזקים הפוטנציאליים שיכולים להגרם מפעולה מסוימת ללא הפסקת הפעולה (אם כי כמובן תהליכי גמילה אינם נפרדים מגישה זאת). כשאני אומר לעצמי שלא אשתה את כוס הקפה השלישית (או איזה מספר שלא אבחר) היום כיוון שכבר שתיתי שתי כוסות קפה אני למעשה נוקט בגישה של מזעור נזקים. לא אכנס להיסטוריה ולרוחב היריעה שיש לגישה זאת להציע בפוסט זה, אבל נראה לי שנקודת המוצא הבסיסית שלו די ברורה.

תקופת הינוקא הטכנולגית

בשנת 2017 יצאתי עם עצמי לניסוי טכנו-תודעתי, עזבתי את הסמארטפון לטובת טלפון מהדור הישן. לא היה לי דדליין לניסוי ובסופו של דבר הוא נמשך כשנתיים עד 2019. היו לי המון מחשבות בנושא באותה תקופה, את רובן לא העלתי על הכתב ואת חלקן אירוני ככל שזה יהיה חלקתי בפייסבוק. המחשבה הכי מנחמת וחשובה שהיתה לי מבחינתי היתה שהיחס שלנו כחברה כיום להתפתחויות טכנולוגיות מאוד מזכיר את היחס החברתי שהיה לנו כלפי טבק לפני חמישים ושישים שנה.  כשאנחנו צופים בסרטים מפעם קשה לפספס כיצד פעולת העישון היא דבר מקובל חברתית בכמעט כל סיטואציה. אנשים מעשנים במשרד, במטוס, בשולחן במסעדה ואפילו במיטה. באותן שנים חברות הפרסום עשו עבודה "טובה" בקידום הטבק והידע שלנו כחברה על הנזק הפוטנציאלי הטמון בחומר הזה היה נמוך. עם התגברות הממצאים הקושרים בין סרטן ריאות ועישון החלו קמפייני ענק שמומנו על ידי מדינות ובראשן ארה"ב המזהירות את הציבור מהנזקים הכרוכים בעישון. בנוסף להפצת המידע בדבר הנזק הפוטנציאלי אט אט הוסיפו עוד ועוד מדינות חוקים המגבילים את המקומות בהם מותר לעשן על מנת לצמצם את אותו נזק פוטנציאלי. חשוב לזכור שהמניע המרכזי לשינוי החקיקתי ולקמפיינים לא היה דאגה לשלום הציבור גרידא אלא כללו הפנמה שנזקי העישון עולים הון עתק למדינה ולחברות הביטוח. בכל מקרה התוצאה היא שכיום קשה לדמיין מישהו מדליק סיגריה בחדר ישיבות של חברה. 

אז מה בעצם הקשר של כל זה להתפתחויות טכנולוגיות? מכירים את הרגע הזה שמגיעים לחדר ישיבות, לפגישה עם חברים או לארוחה משפחתית וכולם שולפים את הטלפונים שלהם ומניחים אותם על השולחן? זה יכול להיות גם בדייט ראשון או בפגישה בבית הספר של הילד שלכם. למעשה כיום זה יכול לקרות כמעט בכל מקום. כפי שסימון סינק מיטיב לתאר (בהרצאה המומלצת אך לא נטולת הבעיות הזאת), הפעולה הזאת של הנחת הטלפון על השולחן אוטומטית משדרת את המסר: 'מה שקורה עכשיו הוא לאו דווקא הדבר הכי חשוב, יכול להיות שיפנו אלי ממקום מעניין/חשוב/מועדף יותר'. ברוב המקרים אני לא חושב שמדובר במסר רצוני של מי שמניח את הטלפון על השולחן אבל זאת אחת התוצאות שלו. חוויתי את התופעה הזאת ביתר שאת בתקופה בה היה לי רק טלפון מהדור הישן בזמן שהייתי שותף לישיבות עם גורמים מקצועיים בעיר בה עבדתי. מדובר בגורמים מקצועיים  כמו ראש השירות הפסיכולוגי העירוני, סגן ראש העיר (מה בדיוק המקצוע שלו?) ומנהלי תוכניות לנוער בסיכון. מהרגע שלא שמתי את הטלפון שלי על השולחן (כי מה יקרה אני אפספס סמס?) הרגשתי שעלי להוכיח בצורה אחרת שגם אני מאוד עסוק ומתקשה לעצור לשעה וחצי של ועדה. כיוון שעבודה עם נוער וצעירים במצבי סיכון היא עבודה סביב משברים ישיבה של שעה וחצי מבלי הצצה חטופה לאיזושהי מסך היתה עלולה לשדר נינוחות שלא רציתי לשדר. במהלך השנתיים בהן עבדתי ללא טלפון חכם אני מרגיש שהייתי נוכח יותר בעשיה שלי רגע אחר רגע, נתתי מענה טוב יותר הן לנערים והנערות שפגשתי והן ברמה המקצועית, ובעיקר הפסקתי לשחק איזשהו משחק של חשיבות עצמית שהשימוש בטלפונים חכמים גורם לנו להישאב אליו. כי בואו נודה בזה, מעטים המקצועות שמצריכים את הזמינות אליה אנחנו משועבדים כיום.

אז למה ההבנה לגבי הטבק והטכנולוגיה היתה אופטימית? כי פתאום הבנתי שכחברה אנחנו בשלב התינוקות הטכנולוגית. המהירות בה הטכנולוגיה מתפתחת מהירה בהרבה מהזמן שלוקח לנו כחברה להבין את ההשפעה של אותה התפתחות ולהגיב אליה. רובנו מטמיעים טכנולוגיות לתוך חיי היומיום שלנו הרבה לפני שאנחנו חושבים לעומק על הפוטנציאל המיטיב או המזיק של אותה טכנולוגיה. לפני שחשבנו האם אנחנו רוצים להסתובב עם מכשיר מעקב עלינו אנחנו כבר שולחים אותות מהכיס שממפים כל תנועה שלנו על הפלנטה. פעמים רבות ההבנה הציבורית של הסכנות הפוטנציאליות איננה מספקת, למשל לרובנו קשה לתאר את רמת הנזק שיכול להיווצר ממתן גישה לתמונות שלנו לאיזושהי חברה עלומה שמנתחת את המידע תוך כדי פיתוח טכנולוגיות זיהוי פנים. ואכן אין לצפות מהציבור להיות זה שחושב על הפוטנציאל המזיק או המיטיב של התפתחויות טכנולוגיות שאנו מטמיעים בחיינו.

רגע רגע.. אז למה בכל זאת האופטימיות?

האופטימיות שלי נולדה מתוך אותה תובנה שאנחנו נמצאים בשלב הינוקא של הקיום הטכנו-אנושי. אמנם לוקח לנו זמן להבין את רמת ההשפעה שיש לטכנולוגיות השונות על חיינו, אבל ההבנה הזאת עוד תגיע, וכבר עכשיו יש לה דוברים רבים שמגבים את הטענות שלהם בידע מחקרי ולא רק באידאולוגיה. לצערי אני חושב שלפני שנאמץ את גישת מזעור נזקים בהקשר של הטמעת טכנולוגיות חדשות אנו נדע יותר ויותר את טעמן של אותן סכנות שהטכנולוגיות הללו מביאות איתן. בעוד הטכנולוגיות מרגילות אותנו לסיפוקים מהירים, תהליכים זריזים ותשובות של שחור ולבן, לייק או פרצוף כועס, המציאות עצמה היא איטית, תהליכית וכוללת את כל גווני הקשת. הפער הזה מוביל פעמים רבות לקשיים בתהליכים שקשורים לעולם התעסוקה והזוגיות שני מוקדים שפעמים רבות מצריכים מאיתנו בדיוק את ההפך מסיפוק מיידי. כשם שהמדינות לא פצחו בקמפיינים נגד טבק בשל דאגה לציבור גרידא, אני לא צופה שמרכזי הכח הקיימים יחלו בקמפיינים למזעור נזקים רק מתוך דאגה לשלום הציבור. אך פגיעה מתמשכת ברצון של עובדים חדשים לעבור הכשרות ארוכות ומפרכות, ופגיעה בתא היצרני הראשוני של הניאוליברליות הלא היא המשפחה ההטרו-נורמטיבית לטעמי תוביל את אותם מקבלי החלטות לפתוח בקמפיינים שיבהירו ששימוש בטכנולגיות מסויימות בצורות מסוימות גורם לנזק. אנחנו כבר מתחילים לראות קמפיינים כאלו כיום. מעניין לראות דווקא את מעורבותם של אנשים שהיו והינם חלק מפיתוחים טכנולוגיים ביצירת הקמפיינים נגדם כמו למשל בדוגמה הזאת.

לקראת גופים רגולטוריים לטכנולוגיה

לבסוף ארצה לתאר תרחיש שאולי ישמע אוטופיסטי אך אני מאמין בלב שאפשרי שאזכה לראותו עוד במהלך חיי. אני רוצה להציג (בצורה תמציתית ביותר) מושג שטבע פרופ' שושנה זובוף: 'קפיטליזם מעקבי'. בספרה מעורר ההשראה והאימה The age of surveillance capitlism  מתארת זובוף כיצד חברות כמו גוגל ופייסבוק חותרות תחת יסודות הדמוקרטיה של החברה שלנו על ידי כך שהן מבצעות מעקבים ניתוח וסחר במידע שמספקים להן המשתמשים שלהן. במדינות המערביות בהן יש חוקה קשה להאמין שבית משפט כלשהו היה נותן למדינה את האפשרות לעקוב ולנתח נתונים של אזרחים שאינם חשודים בדבר תוך כדי החתמתם על הסכמים שאין להם את היכולת להבין לעומק, או במילים אחרות, אני מסכים אני מסכים אני מסכים רק תנו לי לגלוש באמשלכם, קליק קליק קליק. כבר עכשיו אפשר לראות דוגמאות בהן מדינות השתמשו במידע שנאסף על ידי גוגל או פייסבוק אשר הן עצמן לא יכלו לאסוף מטעמים חוקתיים. חוסר היכולת שלנו כציבור לצפות את ההשפעות ההרסניות שיכולות להיות לטכנולוגיה על חיינו מאפשרת לגופים שיש בידיהם כסף וכח רב לשעוט קדימה.

אבל אנחנו יכולים לדמיין עולם אחר. עולם בו ישנן ועדות רגולטוריות המורכבות מאנשות מקצוע מעולמות ההייטק, המשפט, הפילוסופיה, האמנות וכו' וכו'. יכול להיות שבהתחלה אלו יהיו ועדות שכל מדינה תקים לעצמה על מנת להחליט איזו טכנולגיה היא מאפשרת ומה האדפטציות הנדרשות באותה טכנולוגיה כדי להמעיט את הסיכוי שהיא תפעל בצורה שתערער את היסודות החברתיים והחוקתיים שאותה חברה מאמינה בהם, מעין מהלך הפוך למה שקורה היום בסין מבחינת רגולציה של טכנולוגיות. אפשר גם לחשוב גם על הסכמים בינלאומיים בין מדינות דמוקרטיות המזהות סכנה לאזרחיהן מאפסקטים מסויימים בטכנולויות מסויימות.

כפי שציינתי בתחילת הפוסט, גישת מזעור נזקים יוצאת מתוך נקודת הנחה שישנן פעולות רבות אותן ניתן לעשות כדי למזער את הנזק מפעולה מסויימת ללא הצורך להפסיק את אותה פעולה לגמרי. המטרה של אותן ועדות לא תהיה לעצור הטמעה של התפתחויות טכנולוגיות. אין דבר רע אימננטית ברשתות חברתיות או בפרסומות ממוקדות. אבל ללא רגולציה שכזאת אנחנו מסתכנים לא רק באובדן של זכויות הפרט שלנו אלא אף על בפירורן של הנחות המוסר הבסיסיות אשר התנסחו במהלך מאות רבות של שנים. כל מי ששיחק אי פעם בקוביות יודע שמה שהורסים ברגע לוקח זמן רב לבנות. כולי תקווה שנצליח להתעורר מהמצב המסומא אליו נכנסנו בעקבות שימוש היתר שלנו בטכנולוגיות. סרטי מד"ב רבים מתארים עולם פוסט-אפוקליפטי בו אנשים מחוברים פיזית לטכנולוגיה ומשועבדים לה. לא צריך לדמיין יותר, אנו משועבדים דרך קצות האצבעות הגוללות שלנו, אך כרגיל מה שצריך להפחיד אותנו איננה הטכנולוגיה אלא בני-האדם העומדים מאחוריה והמניעים שלהם. 

לרבים מכם יכול להיות שהמהלך אותו אני מתאר נשמע רחוק, אבל התנועה למחיקת חשבונות פייסבוק למשל היא עד כדי כך משמעותית שבשנת 2018 ההערכה היתה ש9-10 אחוזים ממשתמשי פייסבוק המתגוררים בארה"ב מחקו את חשבונם. שינוי ההתנהגות שלנו כצרכנים יכול להוביל לשינוי מדיניות שיגיע הן מצורות מחשבה חדשות על הקשר בין חופש הפרט לטכנולוגיה והן מהחברות עצמן שלא רוצות להפסיד משתמשים. 

ונסיים בשיר שלא קשור וגם קשור, כי מוזיקה זה החיים:

אז איך זה מרגיש למחוק את חשבון הפייסבוק

נכתב ע"י ב: יום שלישי, 14 יולי, 2020

אז היום נפתח בוידאו קצר ואחרי זה נמשיך לפוסט היומי בדרך למחיקת חשבון הפייסבוק שלי:

כשצפיתי בוידאו הזה בפעם הראשונה, לפני יותר מעשור, הוא מאוד שעשע אותי. למעט שנתיים בדירת סטודנטים בב"ש, לא היה לי אף פעם טלויזיה בבית. איכשהו תמיד הייתי גם מאוד נלהב על פיתוחים טכנולוגיים וגם מאוד זהיר לגביהם והרגשתי שאני בשליטה בעניין. מאז שאני מחובר לפייסבוק התחושה של השליטה הלכה ופחתה והמחשבות הנוכחיות לקראת מחיקת החשבון הזכירו לי את החלק בוידאו הזה בו הוא משווה את פירמוט המחשב להתאבדות.

אבל איך זה מרגיש?

כתבתי בפוסטים הקודמים על כל מני השפעות הרסניות שאני חושב שיש לפייסבוק עלי, על החברים שלי ועל החברה ככלל. יש לי עוד נקודות רבות של מחשבה רוחבית על ההשפעה של הפייסבוק, אבל היום אני רוצה רגע לעצור ופשוט להתמקד בתחושות. בעוד הדיונים על הסיבות למחוק או לא למחוק את הפייסבוק יכולים להיות מעניינים, אני חושב שתחושות הגוף שלנו מחזיקות בתוכן תשובות ברורות להרבה שאלות שאנו יכולים להתפלסף שעות אם לא שנים לפני שנגיע להכרעה בעניינן.

מתוך שנים רבות של תרגול תשומת לב למחשבות, תחושות ורגשות שמתעוררות בי כאן ועכשיו תמיד מסקרן אותי מה מתעורר סביב רגעים של שינוי גדול. קשה לדעת מדוע החלטה מבשילה ברגע מסוים, אבל אחרי תהליך בן כמה שנים של מחשבה פתאום לפני כמה ימים הבשילה בי ההחלטה למחוק את החשבון. בערך חמש דקות אחרי שידעתי שזה מה שאני הולך לעשות שמתי לב לשני דברים: הדבר הראשון ששמתי לב אליו הן תחושות פיזיות לא נעימות שמזכירות תחושות של פחד וחרדה. אמנם הן לא היו בעוצמות גדולות אך חשתי כיצד הגוף שלי ברמה מסויימת משדר סטרס. הדבר השני ששמתי לב אליו היו כל מני מחשבות שמטרתן לנסות להניע אותי מהפעולה שתנתק אותי מדבר אליו אני מכור. אלה היו כל מיני מחשבות על סיטואציות דמיוניות שבהן לא אוכל עוד להעזר בפייסבוק. יכולתי לראות איך השילוב של המחשבות הללו יחד עם תחושות הגוף מנסה להניע אותי חזרה אל ההרגל ההביטואלי של הפייסבוק. כיוון שאחד מתחומי המומחיות שלי כמטפל הוא עבודה סביב שינוי הרגלים ממכרים הייתי מוכן לתופעות האלה, וחשוב מכך כבר הכנתי את התשובות לשאלות האלה מראש.

למרות המוכנות זה עדיין מדהים אותי, כמות הרגשות ותחושות הגוף שיכולות להתעורר ממהלך של מחיקת חשבון בפלטפורמה וירטואלית. מתוך השנתיים האחרונות ביליתי עם משפחתי שנה בקרוואן במסעות בטבע וחודש במנזר בודהיסטי מרוחק בתאילנד וכעת אני גר בעמק מוזר למדי בדרום ספרד. אין לי בעיה להיות מנותק מהפייסבוק לתקופות ותמיד נהנתי מכך, ועדיין שוטפות אותי תחושות גוף ורגשות שלא ניתן להתעלם מהן.

עם זאת קרו לי גם דברים שלא צפיתי בימים האלו. כאמור אני עושה את המהלך הזה דבר ראשון בשביל להפסיק את הסבל שהפלטפורמה הזאת מסבה לי ורק אחרי זה מתוך ההבנה שמדובר פה בפלטפורמה שיוצרת נזק חברתי של ממש. כך שלא ציפתי לכך שהעזיבה שלי תגרום למספר אנשים שאני מאוד מעריך לכתוב לי שלמרות שהם כבר הרבה זמן חושבים על זה, אחרי שהם קראו את הפוסטים שלי הם מרגישים מוכנים יותר לעזוב את הפייסבוק. הגדיל לעשות חבר אהוב ששלח לי היום וידאו שלו מוחק את החשבון. התחושה הזאת שאפשר לתמוך ולהתמך היא כל כך חשובה עבורי. התחושה הזאת שעוד אנשים מבינים ללבי ואני מבין לבם הציפה אותי בשמחה אמיתית. כי הדיונים מעניינים וחשובים ככל שיהיו לעולם לא יתנו לי את החיבור הזה שנוצר מזה שאנשים מקשיבים לתחושות הגוף, למחשבות ולרגשות שמתעוררות אצלהם בזמן אמת ואז מגלים שעוד אנשים חווים את זה. מגלים שיש דפוסים, ויש דרך החוצה מהדפוסים.

יש דרך החוצה מפיייסבוק!

אבל על הקשיים הנכלוליים שהם מנסים להערים על מי שמנסה לעזוב אכתוב ביום אחר.

עבודת אל-גוריתמים

נכתב ע"י ב: יום שני, 13 יולי, 2020

אז הבטחתי לעצמי שאכתוב בכל יום פוסט לבלוג עד שאמחק את חשבון הפייסבוק בשבת, ומסתבר שלצאת מאלם כתב של תשע שנים בכל מה שקשור לפרסומים בבלוג ישר לתוך תרגול כזה זאת וואחד קפיצה. אז מרגיש לי שזה הזמן להגיד משהו על הבלוג הזה והכתיבה בו. אחד הדברים שאני אוהב במדיום הזה של הבלוג הוא החופש שמתאפשר לי בו ומאפשר לי לעבור מרעיון לרעיון, מסגנון לסגנון ומפוסטים ארוכים ומלאי לינקים לפוסטים קצרצרים. כשפתחתי את הבלוג בגרסא הראשונה שלו באתר "רשימות" ז"ל היה לו כיוון מאוד ברור מבחינת הנושאים בהם הוא עסק, אחרי זה 'רשימות' נסגר ועברתי להתארח אצל ההם והנושאים קצת השתנו, ועכשיו אני מרגיש שזו הלידה השלישית של הבלוג. אחרי שנתיים של מגורים בספרד, העזיבה של הפייסבוק תהפוך את הבלוג למקום ההתבטאות בכתב המרכזי שלי בעברית. זה מעניין אותי כי זה מאפשר עברית אחרת, עברית שאני עוד הולך לגלות, עברית בגלות מפייסבוק, עברית בגלות מישראל.

"אני הולך! אני הולך!" 

 מאז שהכרזתי בפייסבוק שאני עוזב את הפלטפורמה נהיו לי פתאום המון אינטראקציות בפייסבוק עם טעם מאוד שונה מהרגיל. פתאום הודעות פרטיות מאנשים שמעולם לא תקשרו איתי בפרטי שמספרות על הקושי שלהם עם המרחב הפייסבוקי והרצון לעזוב, או סתם שיחות יותר אישיות עם אנשים שבמשך שנים אנחנו עוקבים אחר הכתיבה אחד של השניה. השיחות האלו מרגישות לי כמו השיחות האלו שעושים עם חבר שמגיע לקפה קצר באמצע שאתה אורז את הבית. הסלון מלא ארגזים ומסקינטייפ וברור שהשכנות הזאת הסתיימה אבל לקפה הזה יש טעם טעים במיוחד. 

לפני שאני ממשיך נראה לי שזה המקום להגיד שהמטרה של רצף הפוסטים האלו על המרחב הפייסבוקי איננה לשכנע מישהו לחשוב משהו ספציפי או לעשות משהו ספציפי (בשביל זה שלחתי אתכם לקרוא את הספר של ז'רון לניאר :)) אני פשוט  אוהב להמשיג דברים. אני אוהב את זה כשמדובר בהתבוננות על ההתנהגות של החברה בה אני חי או כשמדובר בהמשגה של מה מצריך ליווי פסיכדלי טוב. זה פשוט משהו שקורה מעצמו בראש שלי. לפעמים לקרוא המשגה של מישהו אחר עוזרת לנו להבהיר משהו שקורה אצלנו, ולעתים לא. אבל מה שרצף הפוסטים הזה כן רוצה לקרוא לכם לעשות הוא להתבונן בחוויה הנוכחת שיש לכם ברגעים שאתם בפייסבוק ולבחון עבורכם, האם זאת חוויה מיטיבה עבורי? האם זהו המרחב בו אני רוצה להיות ברגע זה? האם זה שוג השפה והשיח שהייתי רוצה לראות סביבי יום אחרי יום? איך הגוף שלי מרגיש אחרי שאני גולל בפייסבוק? כשאני עצוב ואני נכנס לפייסבוק, איך אני יוצא? כששמח?

כולנו פרסומות

אחד הטיעונים החזקים בראש שלי נגד מחיקת הפייסבוק לאורך השנים היה התלות העסקית בו. כעוסק עצמאי הפייסבוק שימש אותי לא מעט גם כפלטפורמה לשווק את העשייה שמכלכלת אותי: קורסים, סדנאות, מטופלים לקליניקה וכו'. אקדים ואומר שאני לגמרי מבין שיש סיטואציות כיום בהן עזיבה של הפייסבוק יכולה להקשות מאוד על עוסק עצמאי ואף להיות בלתי אפשרית. אבל אני זוכר שברגע מסויים התחלתי לשים לב שגם חברי הפייסבוק שלי שאינם עצמאיים מציגים את עצמם פעמים רבות כפרסומת. אני מתמקד בפייסבוק למרות שזה קורה גם באינסטרגם וברשתות חברתיות אחרות כיוון שזאת הפלטפורמה המרכזית בה הייתי חלק. 

קרה איזה מהלך מעניין עם הפייסבוק והפרסומות. אם פעם ההמון היה מסתכל בפרסומות ויכול רק לחלום על איזו חופשה שתראה כמו בטלויזיה, היום ההמון נוסע לכל רחבי תבל בחיפוש אחר התמונה המושלמת בתוספת הדאק פייס, הפכנו לפרסומת לאיך היתה יכולה להראות פרסומת לעצמנו. פייסבוק הוא גם סוג של כרטיס ביקור, מקום לנטוורקינג ואפליקציית הכרויות הכל באחד. 

ההשפעה הזאת על החיים בתוך פרסומת מתמדת מורגשת בכל מרחב אפשרי בחיינו. הצורה בה אנשים מצלמים את האוכל שלהם, את החופשות שלהם או אפילו את חדר המיטות (רק בלי פטמות שהן כידוע השטן ביבשת פייסבוק). ההשפעה הזאת חדרה גם לחיי ולקח לי הרבה זמן להבין כמה היא משפיעה עלי לרעה. יש שיגידו שהרצון להשוויץ בתמונות יפות של עצמך הוא רצון אנושי ואני מסכים עם כך חלקית. ישנן שלוש שאלות שמעניינות אותי בנושא של הרצון של הסובייקט. הראשונה היא כמובן להבין את הרצון, למשל הרצון להרגיש נאהב או הרצון להרגיש מצליח. השאלה השניה היא כיצד הפלטפורמה מעודדת אותי לעבוד עם הרצון שלי, למשל לקדם יותר פוסטים עם תמונות מהמצלמה ולדאוג שהעלאת תמונות מהמצלמה תהיה מהירה וקלה. השאלה השלישית היא: האם מישהו מנצל את הרצון שלי כדי להכפיף אותי לרצונותיו? 

לגבי השאלה הראשונה: אני חושב שבני-אדם, שונים ככל שיהיו חולקים הרבה יותר דמיון מאשר שוני. ראיתי את הפייסבוק על כל הרעות שאני מתאר חודרת לפינות הכי מרוחקות וביזאריות שהכרתי, והכרתי כמה פינות מרוחקות וביזאריות בחיי. ראיתי איך כל מי שסביבי וכמובן שגם אני מחפשים הכרה חברתית, ערך עצמי, תחושה של מקובלות (גם אם בתוך מעגלים מאוד לא מקובלים) ועוד ועוד. באופן אישי ראיתי כיצד המרחב הפייסבוקי מעולם לא הצליח לתת מענה לרצונות האלו שלי ופעמים רבות אף חצץ ביני ובין הזדמנות כאן עכשיו לקבל מענה אמיתי לרצון שלי או לאפשר לי להתמודד עם המקור ממנו מגיע הרצון הזה ולבחון האם הוא מיטיב או מזיק עבורי. 

לגבי השאלה השניה: בתחילת הדרך רוב הפוסטים שהייתי מעלה לפייסבוק כללו רק טקסט, באיזשהו שלב היה ברור שהאלגוריתם נותן יותר דגש לפוסטים עם תמונות מה שעודד אותי להעלות תמונה יחד עם הטקסט, אחרי זה הגיע הוידאו והלייב. אף אחד מהמדיומים האלו הוא לא שלילי כשלעצמו, אך השאלה מתי ואיך משתמשים בו יכולה להפוך את העניין לשלילי ובמיוחד לאור התשובה לשאלה השלישית.

לבסוף השאלה השלישית: הדבר הכי בעייתי בפייסבוק היא שזאת חברה שלוקחת את המידע של המשתמשים שלה ומוכרת אותו לחברות צד ג' שמעוניינות לעשות לנו שינוי התנהגותי כלשהו. אותו שינוי התנהגותי יכול להיות רכישה של מוצר זה או אחר דווקא מאתר זה או אחר, או ההחלטה לא ללכת להצביע בקלפי וישנן עוד אופציות רבות. כיוון שהלקוחות של פייסבוק הן אותן חברות צד ג' ולא המשתמש שאני, הקלפים לא היו לטובתי כבר מהסיבוב הראשון. כדי שהלקוחות של פייסבוק יוכלו לקבל מידע מסוגים שונים ולפי חיתוכים מסויימים אותם הם מחפשים יש את האל-גוריתם. כמו שז'רון לניאר מיטיב לתאר מדובר כאן במנגנון התמכרותי שמוכר את ההתמכרות של המשתמשים שלו. מדובר פה בפגיעה כפולה, לא רק שיש כאן את הפגיעה מהתמכרות אותה זיהיתי כשלילית עבורי  יש כאן גם פגיעה מצד גורמים שאף אינני יודע מי הם אבל קל לשער שהאינטרסים שלנו שונים. 

מקהלה יוונית:

הו אל-גוריתם נורא

נתת לנו להגיע למחוזות מופלאים

הו אל-גוריתם נורא

הפרדת בינינו ובין פוסטים של חברים

הו-אלגוריתם נורא

עזרת להזרים בסים כבדים לאוזנינו

הו-אלגוריתם סליחה

אנו הולכות לשחק עם אל.ות גוריתמיות אחרות 

אני כבר עכשיו מזהה את כל אותם רגעים בהם אתגעגע לאלגוריתם האחד, אבל מרגיש שהחיים שלי הולכים עכשיו אל עבר הריבוי. לרגעים אני מרגיש כמו בלילה שלפני טיול, כשבודקים עם ארזת בתיק את הפנס ואת הדברים החמים ומדמיינים איך הטבע ירגיש. הטבע של האינטרנט בצורה פראית יותר, האם הוא עוד קיים? האם קיימות ערים תת קרקעיות של אינטראקציות אנושיות אחרות? הקהילה הפסיכדלית כבר לימדה אותי שכן. שיש פורומים נסתרים בהם אנשים מחליפים ידע, ורעיונות בסבלנות ובקצב איטי יותר. כל פעם שאני חושב שירדתי לשוליים אני נזכר שלצדי ישנם תמיד שוליים רחבים יותר. אני מאט. 

אנחנו לא חברים, אבל זאת אפשרות

נכתב ע"י ב: יום ראשון, 12 יולי, 2020

לפני שאני מתחיל את הפוסט היומי בדרך למחיקת חשבון הפייסבוק שלי בשבת הקרובה אני חייב להגיד שלא ציפיתי לכמות התגובות והפניות שקיבלתי מאז שפרסמתי את כוונתי למחוק את החשבון. הרוב המוחלט של התגובות הן תגובות של אנשים שמזדהים אבל מסיבות אלו או אחרות מרגישים שאין באפשרותם כרגע לעזוב את הפלטפורמה – לכל אלו אני רוצה להגיד שאני מבין אותם לחלוטין. אני גם חושב שביכולת לעזוב את הפלטפורמה כיום לעוסק עצמאי יש איזו פריביליגיה, אבל כמו שז'רון לניאר אומר בספרו בנושא מחיקת חשבון הסושיאל: "להשאר איננו ביטוי של הזדהות עם אלו שאין להם את הפריבילגיה של לעזוב אלא לשתף פעולה עם חיזוק הפלטפורמה שפוגעת בהם.."  אז אני גם מבין אתכם וגם יודע שכדי שאני אעזוב הייתי צריך לשמוע על אנשים שעשו זאת קודם. 

היו גם תגובות שתהו האם אינני משטח את הדברים לגוונים של שחור ולבן, או הציעו דרכים למזעור נזקים כגון גלילה רק בתוך קבוצות ללא פיד וכו'. לכך אני רוצה להגיד שני דברים כרגע, ראשית אינני מציע כאן משנה סדורה מדוע הארכיטקטורה הנוכחית של הרשתות החברתיות ופייסבוק בראשן היא ארכיטקטורה של כלא ולא של גן שעשועים, עשו זאת לפני וטוב יותר. הדבר השני הוא: הי קוראים לי בעז ונכנסתי ליחסים עם פלטפורמה דיגיטלית תוך כדי חתימה על חוזים שלא יכולתי לתת להם הסכמה מדעת כיוון שלא יכולתי לשער מה אותה פלטפורמה הולכת לחולל בחיי ובחיי הסובבים אותי. חשוב לי לכתוב בהמשך גם על הדרך בה פייסבוק לדעתי היא פלטפורמה מסוכנת למרקם החברתי, אבל אני מתחיל בפגיעה האישית מתוך הכרה שישנם רבים כמוני ושאנחנו צריכים לחשוב הרבה יותר טוב על הדרכים בהן אנחנו מטמיעים טכנולוגיות בחיינו ובחיי ילדינו דווקא מתוך האמונה בכך שיש דרכים חיוביות וטובות בהן נתן להטמיע את התפתחויות טכנולוגיות.

וידוי אמיץ

בשלב זה אני חייב להתוודות בפני 2,296 האנשים שכתובים כחברים שלי בפייסבוק: "אנחנו לא באמת חברים". אני יודע שזה מפתיע את חלקכם כרעם ביום בהיר, אבל אין לי אלפי חברים, גם לא מאות. 

השפה שבה אנחנו מדברים על רעיון מסוים, עבודה מסויימת או על פלטפורמה דיגיטלית חושפת בפנינו הרבה פעמים לאיפה עלינו להפנות את תשומת הלב. המעבר של פייסבוק בשימוש במונח "חברים" על פני מונחים אחרים אפשריים איננו מקרי, הרי סיפרו לנו שזאת פלטפורמה שמהותה רשת חברתית. אבל החברות הפייסבוקית היא כמעט מהלך הופכי למהלך החברי בעולם האמיתי. חברות בעולם האמיתי מצריכה זמן, השקעה, התפשרות, סבלנות, הסכמה להפגע, הסכמה לכך שלפעמים אתה תפגע ותצטרך להתנצל – נו אתם מבינים את הקטע, קשר עמוק עם אדם אחר. הפירות של אותו תהליך ארוך טווח הן מתוקים לאין שיעור ועבור רוב בני האדם הם תופסים מקום משמעותי בחיי הנפש. אני לא מדבר על שאלות ילדותיות כמו "כמה חברים יש לך?" אלא מי בא לנחם אותך כשאתה מתאבל על אדם אהוב? מי שם עבורך כשאתה שבור? לאיזה אנשים היית רוצה לספר שקרה לך משהו נהדר בחיים? יש את הדבר הזה שעם חבר.ה טוב.ה אפשר לבלות שעות בבית בלי לומר כמעט כלום פשוט כל אחד בשלו אבל ביחד, זאת כמעט תמונת מראה למדד החברות בפייסבוק- מדד האינטראקציה. 

אני רוצה להדגיש שאני חושב שקורים דברים אנושיים מהממים בפייסבוק וברשתות החברתיות, ושנוצרים שם גם שיתופי פעולה ודיונים מעניינים. כל שאני רוצה להצביע עליו הוא שלרוב המוחלט של הקשרים האלו (ותמיד יהיו יוצאי דופן) אין שום קשר למילה חברות, ואם זאת לא חברות אז למה לקרוא לה ככה?

תגידו שזאת סמנטיקה ושאני מתעסק בתפל, אבל אני מרגיש שיש פה משהו שהוא אימננטי במניפולציה שפייסבוק מפעילה על משתמשיה. לקראת מחיקת החשבון בדקתי כיצד נראו הפוסטים בשבועות הראשונים של פרופיל הפייסבוק שלי וגיליתי שם שני דברים מעניינים. הראשון הוא שכל האינטראקציות שלי היו עם חברים במעגל המאוד קרוב והיה להן נופח של מפגש דחקות בסלון, הדבר השני הוא שאחרי לא הרבה פוסטים מגיע הפוסט הבא שלי: Boaz is not addicted to FB anymore וחבר עונה לי בתגובה: "תמשיך להשלות את עצמך, אם אתה כאן אתה מכור". מדובר על אוקטובר 2007, חודש אחרי שנכנסתי לפייסבוק.

אז כמו שגיליתי, מסתבר שמהר מאוד היה אפשר להבין שהפלטפורמה הזאת היא דבר ממכר, רק היה קשה להבין עד כמה. ככל שאני גולל בשנים קדימה השיח נהיה פחות של החברה בסלון והחברים שלי הולכים ומתבזרים לפי תחומי העניין שלי ושל האלגוריתם. אבל עבור פייסבוק זה מהותי ליצור את הבלבול הזה בין ה"חברים" בפייסבוק לבין החברים שלך. כבני אנוש יש ברובנו צורך חזק בחוויה החברתית ואחד הדברים שעלו בי בתהליך שהוביל בסופו להחלטה למחוק את החשבון היתה השאלה של מחיקת הזהות החברתית שפיתחתי לי בשלוש עשרה השנה שהייתי בפלטפורמה הזאת. זהו פחד חוזר שעלה בשיחות שלי עם אנשים שאמרו שהיו רוצים לעזוב את הרשת החברתית אבל שהם מפחדים מהמחיר החברתי. הייתי מחוץ לפייסבוק לתקופה של כמעט שנה ואני יודע שזה לא היה המצב, ועדיין המערכת הזאת בנויה בצורה מופלאה ומצליחה לייצר את החשש הזה אצלי- גם אם אני רואה שעבורי זה חשש דק כבועת סבון.

סליחה! לא זה החבר שאני רוצה להיות

מגיל מסוים הקשר בין עוצמת החברות וקרבת המחיה שלנו לאותה חבר.ה הולך ומתמעט. כיוון שכפי שאמרתי קודם חברות היא דבר שלוקח זמן ומבוסס על אמון והשקעה הדדית כאשר כבר יש לנו חברה ממש טובה אנחנו לא הופכים להיות פחות חברים כי עברנו עיר. אמנם שהיה משותפת בפעילויות היומיות תורמת לתחושת החברות אך היא לאו דווקא זאת שתקבע את מידת הקירבה. כיוון שבשנתיים האחרונות אני גר בספרד אני חווה את האמירות האלו על בסיס יומיומי. המרחק מכמה מחברויות הנפש שטפחתי בעשרים וחמש עד שלושים השנה האחרונות לא הופך את אותם א.נשים לפחות משמעותיים בלבי. אבל השנה קרו לי שני מקרים שונים, פעם עם חבר ופעם עם חברה שגרמו לי להתאכזב מעצמי. בשני המקרים לא תקשרתי עם החבר.ה בערך שלושה חודשים בצורה אישית (שיחת וידאו/אודיאו או מסרונים) אבל ראיתי פרסומים שלהם בפייסבוק. הפרסומים היו חיוביים, מצחיקים, סקסיים ונוצצים ופעמים אף גררו מאות לייקים (בכל זאת יש לי חברים לוהטים!), אבל כשדיברתי עם אותה חבר ואותו חבר גיליתי שהם באמצעו של משבר מאוד קשה בחייהם האישיים. 

עכשיו תגידו, ברור כולם יודעים שפייסבוק זה זיוף וכביכול עוד יותר עבור עוסקים עצמאיים שעבורם זו היא גם פלטפורמה פרסומית (אני אומר כביכול כי זאת בעצם פלטפורמה פרסומית עבור כולם, אבל זה כבר ליום אחר). גם אני יודע את זה, אבל מה לעשות הפרסום עובד. כשרואים עוד אימג' ועוד אימג' שכל כולו משדר חיוביות והצלחה בסוף משתכנעים. הבנתי דרך השיחות האלו שלולא תחושת ה"אני שומר איתם על קשר כלשהו דרך הפייס"  לא רק שלא היתה נכונה אלא היתה הפוכה מהמציאות.  אז במידה מסויימת אני מרגיש שזה גרם לי לפעמים לא להיות החבר שהייתי רוצה להיות, אז סליחה. אני אוהב אתכם, כשקשה לכם אשמח אם תצרו איתי קשר (בפרטי).

חברי הקרובים מאוד חשובים לי, אלו באמת חבורת אנשים מופלאים ומעוררת השראה אחד אחת, כשהם נמצאים בקושי נפשי אני רוצה להיות שם עבורם ככל שאני יכול. בטוח שאינני רוצה לעודד פעילות שפוגעת במצב הנפשי שלהם, ואם יש לכם תהיות אז פרסום פוסטים נוצצים בזמן שהאמת היא שהמצב מאוד לא מזהיר היא פעולה לא מיטיבה וכבר יש לא מעט מחקרים בנושא ההשפעה הזאת. לרגע אני לא רוצה שישמע שהאשמה נמצאת אצל החברים האלה, גם אני הייתי חלק מזה, זה לא משהו שהמצאנו זאת הארכיטקטורה של הפלטפורמה.

הוידוי הנועז שלי היה כמובן לא יותר מבדיחת אבא שהיה עלי לספר מתוקף היותי אבא. הרי ברור לכל (או כמעט כל) משתמשי הפייסבוק שהחברים שלהם שם אינם באמת חברים שלהם. עם זאת השימוש בטרמינולוגיה הזאת והארכיטקטורה של הפלטפורמה דוחפת אותנו לבלבל בין ההתנהגות שלנו במרחב הציבורי לבין ההתנהגות שלנו במרחב הפרטי. מה היא אותה ארכיטקטורה עליה אני מדבר? יש לאותה ארכיטקטורה פנים רבות אבל הברורה ביותר מהבהת לנו בראש הפיד- בעז מרגיש… בעז חושב… בעז יתן לפייסבוק מידע חינמי ואינטימי אודותיו כדי שהם יוכלו לנתח אותו ולמכור אותו. וכך פעמים רבות אנחנו עדים לאנשים שמתערטלים פיזית (לא כולל פטמות חס וחלילה) או נפשית בצורה שלא תואמת את המרחב בו הפעולה קורת. מצד אחד דיברתי קודם על הפער שנוצר בין האימג' הנוצץ שלנו ברשת החברתית ובין המציאות, אבל הצד השני של זה הוא שהרשת החברתית לא באמת יכולה לספק את אותה תחושה עמוקה של תמיכה חברתית לה זקוק.ה כל מי שמתמודד.ת עם משבר או קושי נפשי. המחקר הזה שהוא אחד מני רבים מראה שישנה קורלציה הפוכה בין כמות הזמן שצעירים מבלים ברשתות חברתיות ובין תחושת התמיכה הרגשית שהם מרגישים שהם מקבלים בחייהם. 

שוב, אני לא טוען שאי אפשר לדמיין רשת חברתית שמאפשרת תמיכה רגשית לפחות ברמה מסויימת לחברים בה, אבל שוב השאלה היא מי הארכיטקט ומה הוא התכוון לבנות, ובוא נגיד שחיי הנפש של משתמשי פייסבוק אינם בראש מעייניו של מרק צוקרברג וחבר מרעיו. 

אפשרות מתוקה

עבורי המהלך של מחיקת חשבון הפייסבוק הוא גם מהלך שעושה ריקליימינג לשימוש במילה חברות. אני שמח שמהרגע שהחלטתי סופית לכבות את החשבון נתתי לעצמי שבוע של פרידה. כי פתאום דרך המהלך הזה של הריקליימינג לחברות קורה משהו, אני מקבל הודעות אישיות שאחרת לא הייתי מקבל, אני תוהה עם מי אני ממשיך לפלטפורמות אחרות ומי הולך להעלם כעוד פרצוף בפרצופספר. 

אם אני עומד מול אלפי אנשים אני לא קורא להם חברים, אבל אני בהחלט חושב שזאת אפשרות עבורנו להפוך להיות כאלו, ואיזו אפשרות מתוקה זאת כאשר אנחנו שומרים על משמעותה האמיתית של המילה חברות. 

וכשתשרה עליכם הרוח אני מאוד ממליץ לשמוע את ההרצאה הזאת של ז'רון לניאר (ועוד יותר ממליץ על קריאת ספרו בנושא):

אז למה אני מתכוון למחוק את חשבון הפייסבוק שלי?

נכתב ע"י ב: יום שישי, 10 יולי, 2020

בחודש פברואר 2020 שהיתי במנזר של נזירי היער התאילנדים אי שם בדרום מזרח אסיה. מדובר במנזר  קטן מאוד שנמצא כחמש דקות הליכה מכפר קטן בצדו האחד וצדו השני פונה לשמורת טבע רבת יופי וגדולת היקף. בתוך שמורת הטבע ברדיוס של עד שעתיים הליכה מהסלה* הראשית פזורות מערות בהן שוהים הנזירים [זאת הפעם השניה שהמילה שוהה מוטה בפוסט הזה וזאת רק ההתחלה, ואכן היא מרמזת על הפעולה המרכזית במנזר וזאת שאני נקרא אליה גם כעת] ושם באחת המערות בלב הטבע הפראי של תאילנד החלטתי לחזור לכתוב בבלוג הזה לאחר הפסקה של תשע שנים.

מאז שחזרתי למשפחתי בספרד במרץ זה לא קרה. הקוביד-19, והסגר, והיציאה ממנו, והעולם ו.. ו.. ו.. אין באמת סיבה לזה שלא כתבתי את הפוסט הזה קודם, היו לי כבר לפחות חמש דרכים שונות לחזור לכתוב והן לא נכתבו, אבל עכשיו משקיבלתי את ההחלטה למחוק את חשבון הפייסבוק שלי בעוד שבוע ימים הבנתי שאני צריך לנצל את ההזדמנות הזאת ולחזור לכתוב כאן, ובשבוע הקרוב אכתוב פוסט ביום. זה יהיה קצר או ארוך, אינטימי או אידאולוגי, זה יהיה מה שזה יהיה אבל זה יהיה במרחב שלי, בלי האלגוריתם (לפחות לא של פייסבוק, ואני מודה לשלושת הגולשים שהגיעו עד הלום בעזרת האלגוריתם של גוגל שבו אגע בשבוע אחר).

חזרה לכתיבה בבלוג יחד עם ההחלטה למחוק את חשבון הפייסבוק שלי איננה מקרית בעיני כיוון שכניסתה של הרשת החברתית לחיי הביאה אותי אט אט למצב של אלם-כְּתָב. כמובן שבהתחלה זה הסווה את עצמו כאפשרות נוספת לביטוי בכתב, אך עבורי הפלטפורמה הזאת צמצמה יותר ויותר את הרצון שלי לכתוב. יש את השירה שעבורי מהווה מהלך הפוך בשפה ביחס למהלך שכתיבה פייסבוקית ובלוגרית עושות ולכן, כרגע לפחות, אני מרגיש שמדובר בפגיעה בעיקר בסוג מסוים של רצון לכתוב. ואני אומר פגיעה כי צריך להגיד את זה, הרצון לכתוב הוא רצון שאני אוהב ונהנה ממנו וכך היה מאז שהייתי ילד.

אז למה בעצם למחוק?

אני מתבחבש ברצינות עם הרצון הזה למחוק את חשבון הפייסבוק שלי כבר בערך שנה. במהלך השנה הזאת קראתי המון דברים מעניינים בנושא, חקרתי את החוויה האישית שלי וניסיתי לשחק עם הרגלי הצריכה שלי. אבל היום כשקיבלתי את ההחלטה זה היה מתוך התובנה שמאז שהתפקחתי מהשירות שלי בצה"ל והצטרפתי לתנועת הסרבנות ועד עכשיו פייסבוק היא המערכת הכי רחוקה מהערכים בה אני לוקח חלק פעיל. אחרי ששהיתי קצת עם התובנה הזאת הבנתי שבקלות אני יכול ליפול לאותו דפוס אליו נפלתי עם ההתעוררות הפוליטית שלי. ההתעוררות הפוליטית שלי נבעה בעיקר מתוך פצע וחוויה אישית קשה וטראומטית במהלך השירות הצבאי שלי אך לקח לי עשר שנים עד שנגעתי באותו הפצע והבנתי את ההקשר הפוליטי המערכתי שיצר אותו, בזמן ההתעוררות שמתי את כל כולי בתוך האידאולוגיה הפוליטית. אני עדיין שם ובהודיה על הזכות שהיתה לי להחשף למחשבה רדיקלית בהקשריה הפוליטיים, האנושיים והאקולוגיים, אבל לטעמי כדי להבין את הכאב הקולקטיבי עלינו להתחבר ראשית לכאב האישי שלנו. 

על יחסים מתעללים; אני והאלגוריתם

במהלך אותו חודש במנזר צמצמתי את האינטראקציה שלי עם העולם החיצון כמעט לאפס (למעט כמה שיחות קצרות ומשמחות עם בני ובת הזוג שלי).  הקשבתי לציוץ הציפורים, למנוע של אופנוע שעובר הרחק באיזה שביל, לנשימה שלי. התבוננתי ברגשות שמתעוררים בי בעקבות עבודה משותפת עם מתרגלים ונזירים, במראה השמש ששוקעת והחושך שעוד מעט יעטוף אותי ויעצור לרגע את החום המבשל של הסלעים השחורים. חייתי בסנכרון מוחלט עם הקצב של הטבע סביבי, שתיתי כל רגע קשה וכל רגע מעיף בצמא של מי שיודע שנתנה לו כאן הזדמנות פז. 

היציאה מהמנזר אל העולם, שהמשיך בינתיים  בקצב שלו, היתה מפוצצת חושים אבל אני ממש זוכר את החוויה שהיתה לי כשישבתי בחדר המלון וגללתי לראשונה בפיד שלי בפייסבוק. החלטתי מראש שאפתח את המכשיר ואקצה לעצמי חמש דקות בהן אגלול ומדי פעם אעשה עצירה ואשים לב לתחושות שהתעוררו בי. לאחר אותן חמש דקות סגרתי את הפייסבוק בתחושה של תשישות ושוק. פתאום הכתה בי המחשבה: "וואוו אשכרה הצליחו לצור אלגוריתם שמה שהוא מעודד הן: חמדנות,שנאה ואשליה (תופעות תודעתיות שבבודהיזם מוכרות כקילסות). זאת לא היתה מחשבה אידאולוגית רחבה על הסדר החברתי וכיצד הוא מאורגן על ידי אותו אלגוריתם (אליו נגיע בפוסטים הבאים) זאת הייתה חוויה שהוויתי בתודעתגוף שאני. ראיתי כיצד אני מתעורר בי כעס בעקבות דבר זה או אחר שמישהו שאינני מכיר כתב (ואם הייתי ממשיך להתבשל בכעס הזה אולי היתה נולדת בי אפילו שנאה), ראיתי את התאווה שיהיה לי משהו שיש למישהי אחרת ולי אין, וראיתי את אשליית העצמי מתגבשת לי בין האוזניים. היה בחוויה הזאת משהו דוחה שהקל עלי לא לרצות עוד ממנה בזמן הקרוב, וכך עבר השבוע הראשון מחוץ לרטריט עם דקות ספורות בלבד בפייסבוק. 

בהתחלה עשיתי לעצמי חוק של אי-פעולה: אל תגיב, אל תעשה לייק ואל תעשה שייר. התבונן במרחב והתבונן בעצמך, נסה להשאר ער! זה החזיק כמה שבועות שבהם אכן ביליתי מעט מאוד זמן בפייסבוק, אבל אז הגיע הפעם הראשונה בה הייתי "מוכרח" להגיב. קשה לזכור מה זה היה.. אני רק זוכר שזה היה איזשהו פוסט של חבר או חברה אהובים שהרגשתי רצון אותנטי לפרגן ולשלוח להם אהבה וכך עשיתי [בתמימותי]. אבל האלגוריתם הוא חכם וערמומי ומרגע שנתת לו כיף הוא כבר אוחז בידך ומספר לך כל מה שאתה ממש רוצה או ממש לא רוצה לשמוע. וכך בהתחלה הגבתי בלייק, או בלב לדברים יפים שראיתי שחברי שאינם חברי פייסבוק בלבד עושים. אחרי זה בטח באה איזו תגובה בעלת גוון אקטיביסטי, אולי ניסיתי להתחכם כי יש בי חיבה לשרשורים שאינם פוסקים ומהותם היא צחוק, כלום ושום דבר. האמת שזה לא משנה, נתתי לאלגוריתם צ'אנס והוא לפת אותי בלפיתה שגרמה לי לשוב לבהות בפייסבוק בנקודות שונות במהלך היום שלא מרצוני ותוך כדי פגיעה בהנאה שלי מהכאן ועכשיו בו יכולתי להתאמן עוד בדיג' או בתוף, לעבוד בחצר, או לקרוא ספר כולן פעולות שחשובות לי ומהן אני מפיק הנאה רבה.

כבר 897 מילים ועוד לא כתבתי שאני מכור?

הי, קוראים לי בעז ואני מכור לפייסבוק. אגב אני מכור לעוד לא מעט דברים וזה לאו דווקא בהכרח דבר רע. כמי שמרצה ומדריך מטפלים, הורים ובני נוער סביב הנושא של שימוש בחומרים יצא לי לעסוק לא מעט בנושא של התמכרויות. המילה הזאת עושה לנו כזאת קונוטציה חזקה למכורים להרואין שגרים ברחוב שאנחנו מתקשים לראות בדבר הזה שנקרא התמכרות סוג של רצף שבחלקו יכול להיות פוגעני ואף להוביל למוות ובחלקו יכול להיות ניטרלי ואני אעז להגיד שבמסגור הנכון אף מועיל. אם נמלא שאלונים לגבי התמכרות והשימוש שלנו בטלפונים, סוכר, פורנו, קניות ברשת, שוקולד ועוד, נגלה שהתמכרות היא לא רק תופעה שכיחה חברתית היא שכיחה בתוך התודעה שלנו, תודעה שהמומנטום ההביטואלי שלה גדול בהרבה מאשר אותו חופש מדומיין שניסו למכור לנו שבתוכו אנו חיות. אבל לפייסבוק אני מכור וזה פוגע בי. זה מעורר בי תחושות ורגשות שליליים שלא היו מתעוררים באותו הזמן לולא הייתי שוהה במרחב הזה, הוא גורם לי לטעות ולחשוב שאני שומר על קשר עם אנשים שאותם אני אוהב בעוד למעשה אני שומר על קשר עם איזשהו אימג' דהוי ומושטח שלהם, הוא מטעה אותי לחשוב שאני משתמש באנרגיה ובפריבילגיות שלי כדי לקדם מאבקים פוליטיים.

הרבה פעמים בדיונים סביב הנושא הזה של התנתקות מהרשתות החברתיות, עולה הטיעון הזה שבעצם זה הכל תלוי באיך אתה "משתמש" במערכת, ואכן בכינסה תלו שלט "שם משתמש". אבל הכוונה פה היא ב"משתמש" כמו בעשרות הפעמים בהם ישבתי בועדות שבהן עלתה השאלה: "וכמה זמן הנער לא משתמש?" אף אחד לא חשב שפעולת השימוש של אותו נער (או בגיר) לצורך העניין יכולה להוות מניפולציה על החומר לכולם היה ברור מה סדרי הכוחות כאן. 

אבל בעצם כמה אני מכור? אחד המדדים הוא מדד הזמן, מה מספר השעות שאת.ה מבלה ברשת החברתית? ולפי מה שקראתי אני איפשהו בחלק הנמוך של סקאלת ההתמכרויות היום לפייסבוק, אבל הבעיה שזה לא באמת אומר כלום כי המצב כל כך קשה היום ואנשים מבלים שעות רבות בפייסבוק החל ברגע בו הם פוקחים עיניים ועד הרגע בו הם עוצמים אותם. 

 אז למה בעצם להגיד שאני מכור? אני יכול לתת הסבר מפורט לכך אבל אסתפק בכך: לפני כחודש וחצי ביקשתי מבת הזוג שלי שתשנה לי את הסיסמה ולא תגיד לי מה הסיסמה. לאחר שהיא עשתה זאת יצאתי מהחשבון שהיה פתוח בטלפון ומאז אני יכול לגלול רק דרך המחשב, ועדיין אני מבלה יותר זמן משהייתי רוצה (חמש עד עשר דקות ביום נשמע לי סביר) לבלות במדיה החברתית. בנוסף אם מישהו היה מסביר לעצמי של 2007 שהפלטפורמה שאני הולך להכנס אליה הולכת לגרום לי להיות מכור אליה, לצור אצלי תחושה של תלות חברתית וכלכלית (כמו עבור רבים גם עבורי פייסבוק היא גם ערוץ שיווק לעשייה שגם מכלכלת אותי) תוך שהיא דולה עלי כל פרט מידע אפשרי ומוכרת אותו לחברות צד שלישי אין מצב שאותו עצמי היה נכנס לעסקה הזאת. 

אז כן אני מכור 

וקיבלתי עזרה פנימית וחיצונית

ואני סקרן מה השבעה הימים האלו עד המחיקה של החשבון יביאו לי לתודעה

ועוד יותר סקרן איך זה שם בצד השני נטול הרשתות החברתיות

וכיף לחזור לכתוב בבית, בו אפשר להתבטא איך שאתה רוצה ובאיזה אורך שאתה רוצה

ואם יש עיניים שקוראות אותך, ולבבות פועמים שיש בהם קשב לשהות עם טקסט של מישהו אחר, לרגע לנזול לתודעה של מישהו שהוא אינו הם, אז כמה כיף

תל-אביב/ניו-יורק

נכתב ע"י ב: יום שלישי, 26 יולי, 2011

בערך לפני שנה, באחד הביקורים שלי בשדה בוקר כתבתי גרסה תל-אביבית לשיר New York I love You  של LCD Soundsystem. ברוח השבועיים האחרונים נראה לי שזה זמן טוב לפרסם את הגרסה הזאת. את השיר המקורי אפשר לשמוע כאן.

אם קראתם את הגרסה ובא לכם לעשות לזה ביצוע מוזיקלי אשמח ללינק.

תל אביב אני אוהב אותך אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו חולדה בתוך כלוב

בשכר מינימום עלוב

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב את שקטה

ומבזבזת לי את הזמן

כל הרישומים שלנו מראים

את מזוהמת וזורמת

אבל הם סגרו לך את החנויות

כשפתחת את הדלתות

ליושבי מגדלים שמנים ומשעממים

אחרי שהפאבים נדחפו לתוך מתחמים

תל-אביב , את מושלמת

לא, אל תשני דבר

ראש עירך החולדה

מבושם מעצמו

אז השעמום מתגבר

אני מתכוון לעלבונות יותר ויותר

בבארים השכונתיים

שבהם חלמתי פעם לשתות

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

יש מיליון שינויים

אבל אין כח לצעוק

כמו מוות במסדרון

שנחנק בקירות

תל-אביב אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

תל-אביב , אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו מוות ללב

אלוהים, כמה כאב?

אבל את עדיין הביצה

שבכיף בה אטבע

אז תורידי אותי מכל רשימות התפוצה

לילדים שחושבים שזה עוד בנמצא

כן, לאלו שחושבים שזה עוד בנמצא

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אתם צודקים

אולי אני טועה

ויכול להיות שאתם צודקים

אולי מה שאמא אמרה לך נכון

ותמיד יהיה שם משהו בשבילך

ולעולם לא תצעדי לבדך

אבל אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ויכול להיות שהיא טועה

אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ואם ככה, אז יש?

[שדה-בוקר 2010]

פעולה קרקסית- מרחיבים את תחום המאבק

נכתב ע"י ב: יום חמישי, 2 יוני, 2011

לפני קצת יותר מחודש נפגשתי עם מיכל וקסלר בחוף ליד הבית לעשות קצת ג'אגלינג בשקיעה. עשינו ג'אלינג ודיברנו קצת על ג'אגלינג ועל לימוד ג'אגלינג לילדים. אני חזרתי הביתה ושכחתי את השיחה הזאת, אבל אצל מיכל השיחה הזאת הציתה רעיון. בפעם הבאה שדיברנו היא שאלה אותי מה אני חושב על יצירת קבוצה של ג'אגלריסטים אקטיביסטים שתסע למקומות שונים ותעביר סדנאות ג'אגלינג. היינו צריכים עוד לחשוב על הרעיון, מה זה בדיוק אומר לעשות סדנאות ג'אגלינג בשטחים, בכפרים בלתי מוכרים, באזורי מצוקה, ואיך הופכים את הג'אגלינג לחלק ממאבק ולא חלק מתהליך של נורמליזציה שמהותה השלמה עם המצב הקיים ואי-התנגדות.

אבל ישר מההתחלה הרעיון דיבר אלי. כתבתי כבר בעבר על החיפוש אחר שיטות אקטיביסטיות שמאפשרות מקום של שמחה. אם יש דבר שמעולם לא הבנתי בקהילה האקטיביסטית זה את החיבה המוגזמת לצבע *שחור. האם העובדה שמדינות וחברות מבצעות עוולות נוראיים אמורה לגרום לי לרצות ללבוש שחור? אישית אני מעדיף לשמור את הבגדים השחורים לטרוריסטים שהמדינה שולחת להרביץ למפגינים. מעולם עוד לא הגעתי להפגנה או פעילות סולידרית כלשהי שהרגשתי שהצבע שחור היה חסר בה. הקהילה שסובלת מהדיכוי אם זה בשטחים ואם זה בתחומי ישראל, איננה זקוקה לתזכורת מצד האקטיביסטים לכמה המצב שחור, היא זקוקה לתמיכה, לשמחה ולתקווה. ברגע שפעילות אקטיביסטית מאבדת את היכולת שלה לייצר תקווה יש בה משהו שנדון לכשלון.

מהצד השני יש משהו בקהילות היפיות שבורחות מתחושות כמו כעס וזעם שהוא מלאכותי בעיני. כעס, זעם ותסכול הם משאבים נפשיים שאפשר לעשות איתם דברים נפלאים. הנקודות בחיי בהן נתקלתי ביופי אמיתי ואור גדול היו לרב דווקא בסביבות מורכבות וקשות שהתקיים בהן מיזוג של דברים טובים ורעים כאחד. אני לא מציע שנזנח את הצבע השחור הכעס והמרי מאחור, אני מציע להרחיב את תחום המאבק.

בשבועות שהגיעו אחרי שעלה הרעיון, הבית של מיכל הפך לסדנה מתמדת לייצור אביזרי ג'אגלינג. הרעיון היה לייצר את אביזרי הג'אגלינג מחומרים ממוחזרים (למעט דבק צבעוני ודברים שאי אפשר למצוא בזבל) וזולים, אביזרים שנוכל ללמד בקלות כיצד לייצרם. כל מני אנשים טובים הגיעו והשקיעו מזמנם וכישרונם כדי לעזור, וככל שהימים עברו הבית הפך להראות כמו מחסן קרקס פסיכדלי.

אז גיבשנו את הרעיון, והציוד כבר היה מוכן והגיע הזמן לתאם את הפעילות הראשונה של "פעולה-קרקסית". הוחלט שנצטרף לקבוצת פעילים שנסעה לכפר ראס-עוג'ה שבבקעה (ממליץ לקרוא את דו"ח בצלם האחרון על הבקעה). הפעילות המרכזית באותו יום בכפר היתה בניית מבנה בוץ שישמש כבית ספר במקום בית הספר האחרון שצה"ל הרס. למקום הגיעו פעילים מקבוצת האנרכיסטים נגד הגדר, פעילים מעוררי השראה ותקווה מרמאללה מקבוצת "15 of May", ופעילי סולידריות מתנועת Jordan Valley Solidarity.

הגענו באוטו: מיכל, אסף, הידוע גם כמרמיט (שכתב על היום הזה בצורה כל כך מרגשת שכמעט גרמה לי לוותר על כתיבת הפוסט הזה), ריטה, תמר, ועבדכם. עוד לפני שהספקנו לפרוש את המחצלות וציוד הג'אגלינג ריטה כבר היתה מוקפת בילדים שנענעו את האגן בניסיון לגרום להולה-הופ לא להפסיק להסתובב. כשהוצאנו את בועות הסבון הורגשה תנועה של הילדים אל עבר אקסטזה כללית (אגב ילדים באקסטזה זה דבר מהנה ומלחיץ כאחד).

ג'אגלינג וקרקסנות באופן כללי מאפשרים יצירה של מרחב קרנבלי. כמו שזיהה **בכטין אחד המרכיבים המשמעותיים בחווית הקרנבל הוא  האפשרות לערער על ההיררכיות המובנות. גם בסדנה שאנחנו יצרנו עד מהרה התהפכו ההיררכיות. ריטה שהביאה צבעי מים בכוונה לצייר על הילדים ציורי גוף מצאה את עצמה מתמסרת לידיהן של הילדות שביקשו לצייר על פניה, ואחר כך גם עלי ובעצם על כל מי שהיה מוכן לתת להן לקשקש עליו. אני לא מגיע להפגנות מתוך רגשות לאומיים ולכן אני נמנע מלהחזיק סמלים כמו דגל פלסטין בהפגנות, אבל הרגע שבו הבנות ציירו דגל פלסטין מלא בנצנצים על מצחה של ריטה היה רגע מרגש. היה באקט הזה משהו הרבה יותר עמוק מאמירה לאומית (ושלא יובן לא נכון, אמירה לאומית היא לגיטימית לגמרי בעיני), היה שם רגע של התמסרות מצד ריטה וביטוי רגשות עמוקים מצד הבנות- הלב נפתח והיה רגע אמיתי של סולידריות.

לא פחות משהילדים למדו מאיתנו ג'אגלינג אנחנו למדנו מהם. למרות שלמתבוננים מהצד ג'אגלינג יכול להראות כעשייה טווסית או כמו שהיינו אומרים כשהיינו קטנים "שוויצריות", למעשה החוויה של רב הג'אגלריסטים שאני מכיר היא ענווה למדי. חלק מלהיות ג'אגלר זה לדעת שאתה הולך להכשל, אתה הולך שוב ושוב לאסוף את המקלות/כדורים או מה שזה לא יהיה מהרצפה, וזה לא משנה לאיזו רמה תגיע. דרך המקום הצנוע שהג'אגלינג מייצר יותר קל ליצור מפגש עם אנשים מבוגרים וילדים כאחד. לראות את אסף מוקף בילדי הכפר ויוצר איתם משחקי כדור רבי משתתפים כאשר לא ברור אם הוא מלמד אותם את החוקים או הם אותו, היה עוד רגע שיחרט בזכרוני מהיום הנפלא הזה. או הרגע שבו מיכל התייישבה עם אחת האמהות ולמרות שלא היתה להן שפה משותפת הן הצליחו ליצור יחד מקל פלאוור צבעוני ויפה.

אבל כל המילים שאכתוב לא יוכלו לתאר באמת את היום הזה:

אז מה התוכניות לעתיד…

אנחנו מתכוונים לארגן נסיעות לכפרים נוספים בקרוב, בתקווה ליצור רשת של כפרים אליהם נחזור בצורה רציפה. אם אתם ג'אגלריסטים ואקטיביזם מעניין אתכם מאוד נשמח אם תצטרפו אלינו.

אם אתם באיזור תל-אביב ובא לכם לעזור לנו להכין ציוד ג'אגלינג לסדנאות הבאות נשמח לקבל עזרה.

הציוד שבו אנו משתמשים אמנם עשוי ברובו מחומרים ממוחזרים, אך בלונים, מקלות, דבק צבעוני ולא פחות חשוב:נצנצים, עדיין עולים כסף. אם תרצו לתרום לכובע הקסמים כדי שנוכל להמשיך לקנות חומרים ולהרחיב את מבחר הציוד שלנו אנו נשמח ונודה לכם על כך בבועות סבון גדולות.

אם הפעילות שלנו מעניינת אתכן והייתן רוצות לשמוע על עוד פעילויות, לראות תמונות ולשמוע חוויות נשמח אם תתחברו אלינו בפייסבוק—>

זאת גם הזדמנות טובה להגיד תודה לכל האנשים שעזרו לנו בדרך, שבאו למיכל הביתה והכינו ציוד ג'אגלינג, למי שתמך בנו רעיונית, וכמובן לאחים ולאחיות הרוחניות שלנו שבזכותן נפגשנו.

—————————————————————————————————–

*אנשים רבים ומופלאים שפגשתי דרך האקטיביזם הם ממחבבי הבגדים השחורים. אני מלא הערכה ואהבה לאנשים האלו הם לימדו ועודם מלמדים אותי המון. כאמור הקריאה פה איננה להיפתר מן השחור אלא להרחיב את תחום המאבק.

** אני לא יכול לוותר על ההזדמנות להמליץ על הספר של בכטין על עולמו הקרנבלי של רבלה.

תג מחיר

נכתב ע"י ב: יום חמישי, 7 אפריל, 2011

בשנת 2008 נתקלו אזרחי ישראל לראשונה במושג "תג מחיר" מחוץ להקשר הצרכני. בויקיפדיה גיליתי ערך מפורט יחסית על פעולות הטרור האלו. כמובן שהעובדה כי צה"ל והמשטרה לא מנסים לאכוף את החוק על הטרוריסטים היהודים הושמטה. כמו כן רק בשורה התשיעית של הערך הויקיפדים מודים שהפעולות בעצם מכוונות כמעט אך ורק נגד פלסטינים ולא באמת נגד כוחות הביטחון. אבל מה שמעניין באמת בערך הוא שמו: "מדיניות תג מחיר". אמנם הויקיפדים המסורים עושים הנחות למחבלים היהודים, אך בשמו של הערך הם דואגים להעביר את המסר החתרני שלהם. במילה מדיניות מנסים אותם ויקיפדים עבריים (הידועים בחיבה שלהם לחתרנות) לרמוז לקורא הישראלי כי אלו פעולות שאותן מקדמת המדינה, אך מכיוון שלא מצאו את המסמך אליו ניתן לתת קישור ובהתאם לתקנון ויקיפדיה העברית הוחלט על רמיזה, ודי לחכימא ברמיזא. אבל פה זה לא ויקיפדיה, ואפילו כולנו חכמים אנסה בכל זאת להרחיב קצת בנושא.

נקמה זה שם המשחק
בשנות החמישים והשישים השליטה מדינת ישראל מדיניות שנקראה "פעולות התגמול". הסיפור מוכר, בבית הספר הסבירו לנו ש"הם" מבינים רק כח (לפעמים במילים יפות יותר, ולפעמים במילים יפות פחות), שזאת היתה מדיניות של הרתעה. לא כל כך התרכזו בלספר לנו על רצח של אזרחים חפים מפשע, ועל המושג פשעי מלחמה. אולי אומרים איזו מילה או שתיים על הקמתה של יחידת 101, לא ממש עוצרים לספר על הפעולה הראשונה של יחידה זאת: טבח קיביה בו נרצחו שישים אזרחים. אמנם אני מאמין שידיעת ההיסטוריה היא דבר הכרחי, אבל המטרה שלי באיזכור פעולות התגמול והטבח איננה שיעור היסטורי. מפעולות התגמול אנחנו יכולים לראות כי פעולות נקמה הן בדי אן איי של מדינת ישראל עוד מראשיתה, ואת זה דואגת מערכת החינוך להטמיע טוב טוב במוחות ילדינו. "עין תחת עין, שן תחת שן", ללא שאלות על מוסר ללא בדיקת הלגיטימיות. כך יוצא שמעשי הטבח השונים שביצעה מדינת ישראל נדחקים לשולי התודעה (לאחרונה אף אזכורם נדחק מחוץ לחוק). כך גם קורה שמספר עשורים אחרי זה ישראל פותחת במדיניות חיסולים מוצהרת (מעניין שאת המדיניות המוצהרת הזאת הויקפדים לא מזהים כמדיניות ומעדיפים את המושג המכובס "סיכול ממוקד") וציבור שלם פשוט שותק. כמעט ולא נשאלות שאלות לגבי התוקף המוסרי של פעולה בה המדינה משמשת כמאשים, כסניגור, וכתליין. לא קמה שום תנועה רחבה של מחאה ציבורית, כלום, שקט, עין תחת עין וכולם עיוורים.

את מדיניות תג המחיר לעומת זאת מיחסת המדינה ל"קומץ מטורפים", ל"מתנחלים", ל"קיצוניים". למעשה המתנחלים תמיד היו חלק מהכוחות ששימשו את ממשלות ישראל (הימניות והשמאלניות כאחד) כדי לבצע את מה שהן לא יכלו לעשות בגלוי. בהתחלה זה היה רק לתפוס שטחים כדי לבסס את האחיזה בקרקע. כמובן שבניית מאחזים, שממשיכה את פרקטיקת "חומה ומגדל", היא "מחוץ" לחוק. אך חוק זה כמו שמראים דו"חות שלום עכשיו לא ממש נאכפים, או אם לומר את האמת לא באמת קיימים. את אחד התפקידים החשובים שלהם שיחקו המתנחלים בנסיגה מרצועת עזה, תחת פיקודו, איך לא, של אריאל שרון. חלקם עשו זאת לא במודע וחלקם במודע, אך במהלך הנסיגה הם שיחקו תפקיד חשוב בספקטקל הטלויזיוני שביים אריאל שרון. אני לא מנסה לערער על האותנטיות של הכאב שחוו אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם, גם אם אינני מסכים עם המצאותם שם מלכתחילה. אך יש לשים לב לתפקיד שהם שימשו במהלך הפוליטי/טלויזיוני (אם אפשר להפריד בין השניים בימינו) שתיכנן שרון. הנסיגה מהרצועה היתה חלק ממהלך שיעדו להשמיד את האפשרות ליצירת פיתרון שתי המדינות, לייצר פילוג בתוך ההנהגה הפלסטינית ולייצר ספקטקל שיבהיר כי פינוי השומרון ממתנחלים הוא משימה בלתי אפשרית. מבחינה "הסברתית" פינוי גוש קטיף היה הצלחה גדולה, אולי ההצלחה הגדולה ביותר של מה שמכונה "ההסברה הישראלית". הצילומים האין סופיים של הפינויים, זעקות השבר והדרמה המעוצבת חרגו מגבולות הארץ והגיעו לערוצי החדשות הגדולים בחו"ל. שרון ידע שכאשר ישראל תתבקש לבצע פינוי נוסף של מתנחלים יהיה אפשר לפנות לארכיונים שכבר היו עמוסים במספיק שעות של וידאו שמראה כמה קשה היה לנהל פינוי קטן בהרבה.
לא מפליא לגלות כי השם "תג מחיר" נחשף לראשונה בכתבה של רון בן ישי כשם שנתן צה"ל למבצע לכבוד החגים (ועל מבצעי צה"ל לכבוד החגים כבר כתבתי כאן). ממשלות ישראל מוכיחות שוב ושוב כי יש להן רצון להמשיך לשמור את השטח בוער. ישראל קנאית לתואר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והיא לא תתן לשום מהפיכה או הצבעת או"ם לקלקל לה את החגיגה. המתנחלים כרגיל פשוט ממשיכים בפרקטיקה שממשלות ישראל יצרו בעצמן, אם זה "חומה ומגדל" ואם זה "פעולות התגמול". לא ניתן יותר ליפול במניפולציה של הממשלות ולטעון כי אלו המתנחלים שאשמים. הממשלה היא זאת שאשמה במדיניות ה"תג מחיר". זו ממשלה שחתומה על פשעי מלחמה ועליה לשאת במחיר.

תג מחיר גם בתל-אביב
כבר כתבתי בעבר על מרכזיותה של אשליית הנורמטיביות במנגנון שימור הכיבוש. הציבור הישראלי חי בהכחשה גמורה של המציאות אותה הוא יוצר בשטחים (כמעט באותה מידה הוא מכחיש את המציאות בפריפריה). לא אל ציבור המתנחלים הקטן צריך לבוא בטענות נגד הכיבוש, כי אם למרכז של הציבור הישראלי שממשיך לקנות עצמו לדעת ולהכחיש את הכיבוש.
בשבוע שעבר יצאו פעילות ופעילים לבצע פעולת תג מחיר במרכזי קניות באיזור תל-אביב. המטרה היתה להחליף את תגי המחיר על בגדים ברשתות הגדולות בתגי מחיר אלטרנטיבים.

סריקה של הלינק הויזואלי באפליקצית אנדרואיד תוביל לכתבה שמתעדת את האירוע המדובר. (כדי לראות את התמונה בגודל מלא יש ללחוץ עליה)

כל תג מחיר כלל מספר שורות המתעדות את הפעילות האלימה בשטחים הכבושים. תג המחיר המקורי כוסה וכך הקונים והמוכרים נאלצו לעצור, ולו לרגע אחד, ולהביט בפער בין המציאות הנורמטיבית המדומה שיוצר הקניון לבין המציאות בשטחים. שניה לפני שהקונים מחליטים להוציא כסף מכיסם, איפשרה הפעולה לאזרחים לגלות על מה כספם כבר בוזבז.
הפעולה עצמה שואבת השראה מפעולות שיבוש-תרבות. יהיה זה קשה ולא נכון להפריד את מדיניותה של ישראל בשטחים ממדיניותה הקפיטליסטית, שכן שתי מדיניויות אלו תומכות אחת בשניה. באחת החנויות שמתגאה בשמו של מנהיג קומוניסטי הלכו עם זה צעד קדימה וחלון הראווה מנכס לעצמו את השפה האקטיביסטית בקריאה לצאת להפגנה:


. חלק מהניסיון הקפיטליסטי הוא לצייר כל מהלך של התנגדות כמהלך אנטי-שמחה או אנטי-אהבה. למעשה רב המהלכים הרדיקלים שאני מכיר הם מהלכים שבבסיסם עומדים רעיונות של אהבה ואושר. אלא אם האהבה שלכם מתבטאת בהעברת כספים לבעלי ההון.

אחד מהיתרונות של פעולה כמו הפעולה הזאת היא היכולת שלה להיות משוכפלת בכל מקום ובכל זמן, כי אקטיביזם הוא קוד פתוח. הפעולה לא מצריכה כסף רב, או שאיפת גז מדמיע. היא יכולה להתרחש בחנות הקרובה למקום מגוריכם. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להוריד את הקובץ הזה: תג מחיר, להדפיסו על דף מדבקה בגודל A3, ולחתוך את המדבקות בעזרת הגיליוטינה בחנות. משם אתם כבר ממש קרובים להיות חלק מתקיעת טריז (קטן) בגלגל המסתובב של הכיבוש.

נפש שטוחה בשירות הכלכלה/ לקראת אקטיביזם פסיכדלי

נכתב ע"י ב: יום חמישי, 10 פברואר, 2011
השבוע הודיעו לנו כי הסם ריטלין ניתן עכשיו לצריכה ורכישה בעזרת מרשם מרופא משפחה בלבד. המושג "הפרעות קשב וריכוז" נמצא בתנופה אדירה בשנים האחרונות. אין סטודנט שעבר באוניברסיטה בלי שהיה מוקף באנשים שדיברו על התופעה, תהו על התופעה, ובעיקר חיפשו חומרים פסיכואקטיבים כדי לפתור את התופעה. תומר פרסיקו כותב על הבעייתיות שבה שרויה מסגרת הדיון בסמים כיום. גם אני כמוהו חושב שאנחנו עדיין לא איבדנו את הקרב על התודעה, הדיון סביב משני תודעה הוא דיון שעדיין ניתן לשנות.

לפני שאני ניגש להצעות לקראת אקטיביזם פסיכדלי, אני רוצה לגעת בהבדל המהותי שיש לדעתי בין ריטלין לבין משני תודעה פסיכדלים. האם אתם יכולים לדמיין את הפרסום הבא בכתבה בוואיי נט: "המדינה אישרה את התרופה המשולשת. הגלולה הכחולה- הכר את עצמך. הגלולה הירוקה- גלה את אמא אדמה. הגלולה הורודה- מוות לאגו גלה את הגאולה. זאת לאחר שמשנות החמישים מתבצעים ניסויים על המולקולות הפעילות פסילוסיבין ואל אס די ולאחר שקבוצת נסיינים הכוללת מיליוני בני אדם התנסו בתרופות בהצלחה ללא תופעות לוואי למעט מקרי שוליים." טוב ברור שלא ניתן לדמיין כזאת כתבה. והשאלה היא למה? מה בחברה שלנו מקדם כל כך שימוש בריטלין וחושש כל כך ממרחיבי תודעה?

נפש שטוחה בשירות הכלכלה

נהוג לומר שאנחנו חיים בעידן של "העצמי" של האינדיבידואליזם. למה הילודה במקומות רבים באירופה שלילית? אה כמובן אנשים יותר עסוקים במימוש עצמי. למה אחוז הגירושין עולה בצורה מתמדת? אה כן אנשים מממשים את עצמם. והדוגמאות הן כמובן עוד רבות. אם נעצור לרגע לנתח את התופעות האלו, אפילו יהא זה ניתוח שטחי וראשוני נראה שה"מימוש העצמי" הזה נשמע מקום די בודד וקר. האם המימוש העצמי הזה גורם ליותר אנשים לעסוק באמנות? ביצירה? ברצונות הפנימיים שלהם, אלו שלא "תורמים" ל"חברה" (מילה מכובסת לכלכלה)? ברור שלא. אנשים עובדים כמות שעות מופרכת, אצבעותיהן מקבלות זווית של מקלדת, עיניהן כבויות מול מסכי מחשב דלוקים, ועורם כבר שכח איך נראית השמש. החוויה הפסיכדלית קוראת למשתמשת לצאת אל החוץ, אל השמש, אל העולם (לפחות לחלקים שעדיין לא הרסנו), וזה כבר נתפס בזבוז זמן, כלומר כסף, כלומר לא יצרני, ואיזה מן אדם ממומש אתה אם אתה שוכב בתוך ערימת עשבי בר ופשוט מחייך?

באחת ההרצאות האהובות עלי של טרנס מקנה הוא אומר: "כאשר פסילוסיבין הוא חלק קבוע מן החוויה האנושית האגו מדוכא, ודיכוי האגו משמעותו הבסתם של השליטים, של החומרניים, של רוכלי המוצרים. פסיכדלים מחזירים אותנו אל הערך הפנימי של העצמי, אל חשיבות ההרגשה של החוויה המיידית- ואף אחד אינו יכול למכור לך את זה ואף אחד לא יכול לקנות ממך את זה, אז תרבות השליט איננה מתעניינת בנוכחות ההרגשה של החוויה המיידית". את החוויה הזאת, את הרגע הזה שבו אתה שוכב שקוע כולך בתוך העשב, חיוך גדול על פניך אי אפשר לקנות, ואי אפשר למכור. היא מחוץ לעולם המושגים הכלכלי. אבל היא לא רק מחוץ לעולם המושגים הכלכלי במובן שלא ניתן לשכור בה, היא ממש מסוכנת לעולם הכלכלי. החוויה הפסיכדלית מעבירה את מוקד ההנאה אל הגוף והעולם.  במקום שמוקדי ההנאה ישלטו על ידי מנגנוני צריכה קפיטליסטים הם הופכים להיות נגישים לכל, כל מה שצריך לעשות הוא מה שטימותי לירי קרא לו Tune In, וזה כבר מפחיד את שליטי תרבות הצריכה, ומכאן מנגנון ההפחדה הבזבזני והמשומן.

מה שכן מעניין את את שליטי תרבות הצריכה הם חומרים משטיחים, בראשם חומרי הריכוז ביניהם ריטלין (הס מלהזכיר את קירבתו המשפחתית לאמפטמין/ספיד), והחומרים “נוגדי הדיכאון” ציפורלקס/פרוזאק וכו'. לפני שאמשיך אני רוצה לומר שאינני מתנגד לשימוש בחומרים אלו, אלא לצורה בה החברה שבה אני חי מוקסמת וצורכת חומרים אלו. אני מכיר בכך שאצל אנשים מסוימים שימוש מושכל בריטלין יכול להשפיע לא רק על הרמה התפקודית אלא אף על המצב הנפשי. אני מכיר מקרוב לפחות מקרה אחד בו השימוש בריטלין היטיב עם המשתמש ברמה כזאת ששינתה את חייו בצורה חיובית ביותר, ואני בטוח שישנם עוד מקרים רבים כאלו.  בודאי ש"נוגדי הדיכאון" יכולים להיות חומרים אפקטיביים ומועילים ביותר אצל אנשים מסוימים.  ובכל זאת מדוע השימוש בחומרים אלו הולך ומתרחב? אני יכול להגיד בצורה חד משמעית שהאנשים הכי מבריקים שהכרתי בחיי היו אנשים שבכל יום נתון בשבוע יכלו להיכשל במבחן קשב וריכוז (או אולי צריך "לעבור" את המבחן כדי לקבל את החומר המבוקש) ולקבל את מנת הריטלין שלהם. רובם גם התנסו בריטלין כחוויה תודעתית ודווחו על שינוי חד בריכוז. האנשים האלו הם אינטליגנטים ומתפקדים ברמות הגבוהות ביותר. מדובר ברופאים, מהנדסים, אמנים, ועיתונאים מובילים, ובכל זאת הם יכולים להיות מוגדרים כ"סובלים" מ"בעיה". הם כולם מצאו לעצמם דרכים להתמודד עם שעות מרובות של עבודה, קריאה, וכתיבה ללא חומרי הריכוז. אבל אולי בעוד לא כל כך הרבה שנים הם יחשבו אנשים מוזרים, סוטים, פגועים נפשית כאלו שלא יכולים פשוט לקחת כדור קטן בבוקר ולשבת עשר שעות ברצף מול המחשב מתקתקים את דרכם לכיסו של הבוס.

במקום לעצור ולשאול מה אנחנו עושים לא בסדר כחברה שגורם לכל כך הרבה אנשים להיות מוגדרים כבעלי מום, אנחנו הולכים אל עבר סימום המוני. במקום לשאול את הנערה או הנער העומד מולנו מה מפריע לו בחייו עד כדי כך שהוא נופל לדיכאון, נפתור את זה בכדור קטן ושמח. לא עוד אינטרוספקציה, לא עוד קהילה תומכת, קדימה אל עבר עידן ההשטחה- כלום לא עצוב הכל כרגיל. קשה שלא להיזכר בתאורי הסומה בספרו של האקסלי, עולם חדש מופלא, לנוכח השימוש בחומרים האלו. האקסלי מתאר עולם שבו כולם נשלטים על ידי צריכתו של חומר שגורם להם להמשיך להיות סומים ביום יום, כך גם בחברה שלנו החומרים המקובלים הם אלו שעוזרים לנו לצלוח את היום ללא התנגדות (קפאין וניקוטין יכולים להכנס לקטגוריה זאת בקלות), ואילו חומרים מעוררי מחשבה והתנגדות נדרפים.

לקראת אקטיביזם פסיכדלי

אקטיביזם פסיכדלי הוא נושא שמעסיק אותי כבר די הרבה זמן. הוא נושא שקשה להגדיר, כלומר מהו אקטיביזם פסיכדלי. שתי הגישות המרכזיות לשאלה זאת הן: אקטיביזם למען הפסיכדלים, ואקטיביזם הנעשה ברוח הפסיכדליה. אני נוטה לחשוב שהתשובה הנכונה נמצאת בשילוב בין השניים, כלומר אקטיביזם גם למען הפסיכדלים וגם ברוח הפסיכדליה בנושאים שונים.  להפעם אסתפק בשלושה דברים ראשוניים שאפשר לעשות לקראת אקטיביזם פסיכדלי, בתקווה שבהמשך אעלה פוסט שירחיב יותר על אופציות שונות של אקטיביזם פסיכדלי.

1. מי ששולט בשפה שולט בתודעה:

ראשית מעניין לראות כיצד הריטלין מוצג בכל הכתבות כתרופה ואילו פיוטה, סן פדרו ופטריות פסילוסיבין, צמחים שנצרכים במשך אלפי שנים ועזרו לכמות בלתי מבוטלת של אנשים, לעולם יוגדרו כסמים גם בכתבות הכי פרו-שינוי תודעה. מכיוון שלדעתי כמו בהרבה מקרים התודעה מתחילה בשפה רצוי שאקטיביסטים של תודעה לא יאמצו את שפת השליט. תקראו לזה תרופה (כמו שהאינדיאנים מתייחסים לפיוטה), משני תודעה, פסיכדלים, רק לא סמים. הרבה פעמים אנשים אומרים לי שזה "בקטנה" שזה "לא באמת משנה", אבל זה משנה. מרבית האוכלוסיה פשוט נאטמת ברגע שהיא שומעת את המילה סמים. מסע ההפחדה חדר כל כך עמוק לתודעתם שאין להם אפשרות אחרת. ברגע שמשתמשים במילים כמו משנית תודעה, או פסיכדלים יש אפשרות טובה יותר לצלוח את השיחה, ורק כך יש לנו סיכוי לשינוי.

2. צרו את הקהילה שאתם רוצים לראות:

היום כבר ברור לכל מי שקצת מתעסק בשינוי תודעה שסט וסטינג הם הגורמים החשובים ביותר לאפקטיביות של ההתנסות. כבר מהתיאור החברתי בתחילת הפוסט אפשר להבין שאני חושב שאנחנו נמצאים היום במקום שבו אנחנו מתפקדים כחברה פגועה. יש עוד דברים רבים שצריכים לשנות כדי שהחברה שלנו תוכל לייצר סט נכון בתודעה של האנשים החיים בה, ותוכל להוות סטינג הגיוני לחוויה פסיכדלית מועילה. חלום ה Turn On, Tune In, Drop Out של לירי נכשל. איתו אפשר גם להיפטר מכל אשליות ה"אם רק היינו שמים אל אס די במי השתיה במזרח התיכון היה מגיע השלום". לא, זה סביר להניח היה מביא אסון. רעיון החלוקה ההמונית של משני התודעה כסוג של פיתרון הוא רעיון מסוכן. במקום זה צריך להשקיע בקהילות הקטנות. לייצר סביבנו עשרות, מאות ואלפים של קהילות פסיכדליות קטנות. הקהילות האלו צריכות לפעול לשינוי חברתי עמוק לא רק בתוכן אלא כחלק מתיקון חברתי רחב יותר. אל תחכו שתיווצר קהילה כזאת, היו הקהילה הזאת! דברו דיבור פסיכדלי, עשו אמנות פסיכדלית, לכו לעבודה בצורה פסיכדלית, צרו קשר עם קהילות פסיכדליות אחרות. אתם יודעים שהן קיימות כל הזמן סביבכם!

3. היו מאושרים:

נשמע טיפשי? ילדותי? אולי בנאלי? אבל אושר הוא אחד הכלים החזקים שיש לפסיכדליה להציע. לא אושר מזוייף, לא אושר התלוי בדבר, אושר פנימי אינסופי בכל עשייה שאתם עושים. נסו להביא את האושר הזה גם כשאתם מגיעים למקומות קשים. גם מאבקים פוליטיים מייאשים וסיזיפים זקוקים לאושר הזה, ואולי דווקא שם ישנה הזדקקות גדולה יותר לאושר ככלי עבודה. אם נוותר על פעולה מתוך אמונה באושר, אנו עשויים למצוא את עצמנו תקועים עם הפחד והייאוש שהממסד מנסה לנטוע בלבנו. הממסד הוא הסם המסוכן ביותר! הוא משנה התודעה הנורא ביותר! הוא הזיוף הגרוע ביותר! קחו בחזרה את השליטה על התודעה שלכם. הממשלה עשתה משהו נורא? אל תלבשו שחור באירועי מחאה, תבואו צבעוניים. נמשיך למחות, נמשיך לזעוק, עד שניצור פה קהילה שתהווה סטינג נפלא לשינוי תודעה כלל עולמי. אבל עד אז לא נוותר על האושר הפנימי שלנו, לא ניתן להם לשלוט לנו ברגשות ובנפש. היו מאושרים!

הכנות קק"ל לביאנלה הקרובה/מחיקת אל-עראקיב

נכתב ע"י ב: יום רביעי, 19 ינואר, 2011

הכפר אל-עראקיב נהרס השבוע בפעם העשירית. למי שאינו מכיר את הסיפור של הכפר הבלתי מוכר, אל-עראקיב, אני מציע לקרוא את המידע כאן.

התמונה צולמה ע"י אורן זיו מקבוצת אקטיבסטילס

בקק"ל החליטו לנצל את ט"ו בשבט בצורה צינית כדי לעקור סופית את הבדואים מאדמתם ולהחליפם בעצים, עכשיו כשיש תאריך שווה להעלות את קצב העבודה ולקבוע עובדות בשטח. הדחפורים שהגיעו השבוע לאל-עראקיב לא באו רק להרוס את האוהלים הארעיים שבנו התושבים, הם באו כדי לפנות את ההריסות מהשנה האחרונה, לשטח את הקרקע, ולהכין את המקום לנטיעות. קשה שלא להתפעל מהצורה הפואטית שבה פועלת המדינה כשהגוף שכביכול מניע את המהלך כולו הוא קק"ל. מי שמגיע לשטח יתקשה לפספס את המהלך המבריק של פסלי הנוף של קק"ל. נדמה כי עבודת אמנות קונספטואלית שכזאת לא נתבצעה בישראל מזה הרבה זמן. מן הראוי לשלוח את הדחפורים לייצג את ישראל בביאנלה הבאה, דבר שעשוי לבטא סופסוף את הלך הרוח האמיתי באמנות הישראלית העכשווית. כאמור, הדחפורים אינם עוסקים יותר בהריסה, אלא במחיקה. כמובן שזאת מחווה עמוקה של קק"ל לעבודתו של רוברט ראושנברג. גם כאן, כמו בעבודתו של ראושנברג, תהיה זאת טעות לקרוא את העבודה כאקט של ונדליזם, זאת ללא ספק עבודה קונספטואלית. ברור לכל שלא יכול להיות שכסף רב כל כך מושקע רק למען עקירה של כ-300 איש משטח קטן בנגב. הרעיון מאחורי העבודה הוא העלמה טוטאלית. זהו מעשה כפול, פעולה של מחיקה שהיא בו זמנית פעולת כתיבה: הדחפורים והמשאיות של קק"ל מוחקים כל זכר לנוכחות הבדואים בשטח, הם ממשיכים את עיצוב האדמה למקטעים משוטחים. במעשים אלו טמונה המשמעות העיקרית של העבודה. ככל עבודה גדולה, העבודה מרפררת לעבודה קודמת בקאנון, במקרה זה אל האמירה: "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". המהלך המשמעותי השני של עבודות קק"ל הוא נטיעת העצים, מהלך שמרפרר כמובן למילות המשורר ד. בן גוריון: "מדינת ישראל אינה סובלת מציאות מדבר בתוכה/אם המדינה לא תחסל את המדבר- עלול המדבר לחסל את המדינה". ניצול חג הנטיעות, ט"ו בשבט, למען עקירת בני אדם הוא כמובן המהלך השלישי שמתחם את האמירה האירונית של היצירה.

הבעיה בפעולה האירונית הזאת היא כמובן שאירוניה היא משהו שנוצר בין הקהל ליצירה. יותר ספציפית, האירוניה נוצרת מהפער בין מה שמוצג ביצירה עצמה לבין מה שנתפס על ידי הקהל. כאן בדיוק טמונה הבעיה, שכן הקהל בישראל 2011 כבר מזמן לא מסוגל לקרוא יצירה כזאת כיצירה אירונית, פרודיה של ממש על המהלך הציוני. החל בהתכחשות למרקם החברתי הקיים וכלה בהתכחשות למבנה הטופוגרפי אקלימי. הנקודה העיוורת שמתעקשת לראות את הארץ כמקום נקי בהתעלמות מוחלטת מהאוכלוסיה שחיה כאן, ואת הנגב כמקום שזקוק להפרחה, מגיעה לשיאים חדשים כיום בחברה הישראלית ואצל ממשלת הימין הקיצוני שמנהיגה אותה.

כשעבודת פיסול הופכת למייצג אלים

התמונה צולמה ע"י אורן זיו מקבוצת אקטיבסטילס


ביום שני השבוע (17.01.11), הגעתי יחד עם פעילים נוספים כדי לראות את העבודה. הגענו קצת אחרי הזריחה ובמקום שררה ציפיה דרוכה. אחרי שיום קודם לכן נורו במקום כדורי ספוג, גומי, וגז לא היה ניתן לדעת למה לצפות. בערך בשעה שמונה בבוקר הגיעה שיירה ארוכה מאוד של טרנזיטים לבנים של היס"ם לכיוון הכפר. היס"ם, למי שלא מכיר, הם הסדרנים בתערוכה של האמנים המוזכרים לעיל.  מיד לאחר הפריקה של לובשי השחורים מהרכבים הם קיבלו את ההוראה "לשלוף אלות ולהתחיל לעבוד, יום קצר היום". תוך כדי שהם דוחפים את הנוכחים במקום באלימות אל תוך בית הקברות של הכפר, כרז מפקד הכוח במגפון לפקודיו: "אם אתם רואים אזרחים זרים תרסקו להם את העצמות". כן, כן, כך ללא בושה (כאן נגמרת הפרודיה המציאותית ומתחילה מציאות האימה) הורה המפקד בשטח בקול רם במגפון, לבצע מעשי אלימות לא חוקיים באזרחים זרים. לאחר שהכוחות ריכזו את הפעילים ואת התושבים בבית הקברות, נאמר לנו שמי שיצא משטח בית הקברות יעצר. כמובן שלמפקד הכוחות אין סמכות לכלוא אנשים ללא סיבה, אבל כשאתה המחוקק, השופט, והתליין זה לא צריך להטריד אותך יותר מדי. כך נמנע מאיתנו למעשה לראות את העבודות הנעשות בשטח, כשסביב הכנת הקרקע לנטיעות עדיין מתקיים דיון משפטי שלא הוכרע. במקביל חסמו הכוחות את הכניסה אל הישוב ומנעו מהתושבים, שנאלצו לישון ברהט בעקבות ההריסות, לראות את הנעשה על אדמתם. בשלב זה הגיעו למקום פרופסור גדי אלגזי פעיל התחברות-תראבוט וחיה נח מנכ"לית הפורום לדו קיום בנגב. הם נעצרו בכניסה, וההגעה אל שטחי הכפר ואל בית הקברות נמנעה מהם. לאחר שלקחו מהם את תעודות הזהות, התחילו השוטרים במופע פרודיה משל עצמם (כנראה בהשראת המהלך הכולל של היצירה). הם קראו למשטרת תנועה מרהט והחלו לבחון את תקינות מכוניתה של חיה נח. הזיזי את ההגה שמאלה, הזיזי את ההגה ימינה, פתחי מכסה מנוע, מזל שמשטרת ישראל שומרת על בטחון הנהגים על הכביש (ובשטח). בשלב הזה אפילו השוטר החל לגחך, באומרו "אלו הוראות מלמעלה", תירוץ שכמובן מכשיר את הכל. בסופו של דבר שיחררו השוטרים את חיה נח ואמרו לה שנאסר עליה להכנס לבית הקברות, ואילו את אלגזי עצרו השוטרים בטוענה להעלבת שוטר ושלל האשמות מפוברקות. המהירות בה שוטרי ישראל נעלבים היא בלתי נתפסת, אך בסופו של דבר היא כמובן מובנת, ידוע לכל שנפשם של אמנים היא רגישה ושברירית.

כל אותו הזמן המשיכו לזרום אל השטח עוד ועוד משאיות ודחפורים מגובים בכוחות יס"ם, ואנחנו המשכנו להיות כלואים בתוך בית הקברות. לאחר שנחקר במשטרת רהט הוחלט לשלוח את אלגזי למעצר של 24 שעות עד שיובא לפני שופט. המעצר של אלגזי הוא הכרחי שכן הוא בהחלט מסוכן לציבור ושמועות אומרות שהוא אמן קונג פו בסתר. בערב החלו התושבים להקים אוהלים ארעיים על השטח. כוחות משטרה שהגיעו למקום החלו לירות כדורי ספוג, וגז מדמיע. חיה נח שהיתה במקום נעצרה ואיתה תשעה פעילים ותושבי המקום. בוידאו הזה בדקה 2:33 ניתן לראות את השרירותיות בה עוצרים אנשים באל עראקיב, על אחת כמה וכמה אם הם לא בעלי צבע העור "הנכון".

התוכנית למחיקת הנוכחות הבדואית במקום כבר קורמת עור וגידים. המחיקה, ושכתוב ההיסטוריה כבר כאן. הגיע הזמן שהציבור בישראל יבין שהדרך היחידה להתקיים פה היא ליצור חברה סולידרית, כזאת שתהיה מורכבת מכל האוכלוסיות בישראל, לא רק אלו שדומיינו אי שם באירופה הקרירה, מעל איזה אפפל שטרודל. המאבק פה הוא לא על אל-עראקיב בלבד, זהו מאבק על הכרה רחבה בזכויות הבדואים והמיעוטים. הנישול וההרס אינם מנת חלקם של הנגב הרחוק בלבד, הם מתרחשים בכל מקום- אפילו ממש במרכז הארץ.

—————————————————————————————————–

עדכון: ההפגנה שתוכננה למחר נדחתה. לאור הקריאה של וועדת המעקב העליונה של האזרחים הערבים להפגין ביום ראשון בשעה 14:00 מול בית המשפט בבאר שבע, החלטנו יחד עם שותפינו לדחות את ההפגנה שתכננו ולבוא לחזק את עמידתם של הגופים המייצגים של הציבור הערבי בישראל ביום ראשון. פרטים על ההפגנה הצפויה ביום ראשון, כולל הסעות יפורסמו בהקדם

—————————————————————————————————–

למי שלא שוכנע שהעבודות באל-עראקיב איננן נקודתיות, אלא חלק ממהלך כולל ל"טיהור" הנגב, אני ממליץ לקרוא את הכתבה הזאת שפורסמה בישראל היום ב23.06.10.

ולמי שממש רוצה להרחיב את הקריאה בנושא, אני מאוד ממליץ לקרוא את הפוסט הזה של גדי אלגזי.