תגיות פסיכדליה

נפש שטוחה בשירות הכלכלה/ לקראת אקטיביזם פסיכדלי

נכתב ע"י ב: יום חמישי, 10 פברואר, 2011
השבוע הודיעו לנו כי הסם ריטלין ניתן עכשיו לצריכה ורכישה בעזרת מרשם מרופא משפחה בלבד. המושג "הפרעות קשב וריכוז" נמצא בתנופה אדירה בשנים האחרונות. אין סטודנט שעבר באוניברסיטה בלי שהיה מוקף באנשים שדיברו על התופעה, תהו על התופעה, ובעיקר חיפשו חומרים פסיכואקטיבים כדי לפתור את התופעה. תומר פרסיקו כותב על הבעייתיות שבה שרויה מסגרת הדיון בסמים כיום. גם אני כמוהו חושב שאנחנו עדיין לא איבדנו את הקרב על התודעה, הדיון סביב משני תודעה הוא דיון שעדיין ניתן לשנות.

לפני שאני ניגש להצעות לקראת אקטיביזם פסיכדלי, אני רוצה לגעת בהבדל המהותי שיש לדעתי בין ריטלין לבין משני תודעה פסיכדלים. האם אתם יכולים לדמיין את הפרסום הבא בכתבה בוואיי נט: "המדינה אישרה את התרופה המשולשת. הגלולה הכחולה- הכר את עצמך. הגלולה הירוקה- גלה את אמא אדמה. הגלולה הורודה- מוות לאגו גלה את הגאולה. זאת לאחר שמשנות החמישים מתבצעים ניסויים על המולקולות הפעילות פסילוסיבין ואל אס די ולאחר שקבוצת נסיינים הכוללת מיליוני בני אדם התנסו בתרופות בהצלחה ללא תופעות לוואי למעט מקרי שוליים." טוב ברור שלא ניתן לדמיין כזאת כתבה. והשאלה היא למה? מה בחברה שלנו מקדם כל כך שימוש בריטלין וחושש כל כך ממרחיבי תודעה?

נפש שטוחה בשירות הכלכלה

נהוג לומר שאנחנו חיים בעידן של "העצמי" של האינדיבידואליזם. למה הילודה במקומות רבים באירופה שלילית? אה כמובן אנשים יותר עסוקים במימוש עצמי. למה אחוז הגירושין עולה בצורה מתמדת? אה כן אנשים מממשים את עצמם. והדוגמאות הן כמובן עוד רבות. אם נעצור לרגע לנתח את התופעות האלו, אפילו יהא זה ניתוח שטחי וראשוני נראה שה"מימוש העצמי" הזה נשמע מקום די בודד וקר. האם המימוש העצמי הזה גורם ליותר אנשים לעסוק באמנות? ביצירה? ברצונות הפנימיים שלהם, אלו שלא "תורמים" ל"חברה" (מילה מכובסת לכלכלה)? ברור שלא. אנשים עובדים כמות שעות מופרכת, אצבעותיהן מקבלות זווית של מקלדת, עיניהן כבויות מול מסכי מחשב דלוקים, ועורם כבר שכח איך נראית השמש. החוויה הפסיכדלית קוראת למשתמשת לצאת אל החוץ, אל השמש, אל העולם (לפחות לחלקים שעדיין לא הרסנו), וזה כבר נתפס בזבוז זמן, כלומר כסף, כלומר לא יצרני, ואיזה מן אדם ממומש אתה אם אתה שוכב בתוך ערימת עשבי בר ופשוט מחייך?

באחת ההרצאות האהובות עלי של טרנס מקנה הוא אומר: "כאשר פסילוסיבין הוא חלק קבוע מן החוויה האנושית האגו מדוכא, ודיכוי האגו משמעותו הבסתם של השליטים, של החומרניים, של רוכלי המוצרים. פסיכדלים מחזירים אותנו אל הערך הפנימי של העצמי, אל חשיבות ההרגשה של החוויה המיידית- ואף אחד אינו יכול למכור לך את זה ואף אחד לא יכול לקנות ממך את זה, אז תרבות השליט איננה מתעניינת בנוכחות ההרגשה של החוויה המיידית". את החוויה הזאת, את הרגע הזה שבו אתה שוכב שקוע כולך בתוך העשב, חיוך גדול על פניך אי אפשר לקנות, ואי אפשר למכור. היא מחוץ לעולם המושגים הכלכלי. אבל היא לא רק מחוץ לעולם המושגים הכלכלי במובן שלא ניתן לשכור בה, היא ממש מסוכנת לעולם הכלכלי. החוויה הפסיכדלית מעבירה את מוקד ההנאה אל הגוף והעולם.  במקום שמוקדי ההנאה ישלטו על ידי מנגנוני צריכה קפיטליסטים הם הופכים להיות נגישים לכל, כל מה שצריך לעשות הוא מה שטימותי לירי קרא לו Tune In, וזה כבר מפחיד את שליטי תרבות הצריכה, ומכאן מנגנון ההפחדה הבזבזני והמשומן.

מה שכן מעניין את את שליטי תרבות הצריכה הם חומרים משטיחים, בראשם חומרי הריכוז ביניהם ריטלין (הס מלהזכיר את קירבתו המשפחתית לאמפטמין/ספיד), והחומרים “נוגדי הדיכאון” ציפורלקס/פרוזאק וכו'. לפני שאמשיך אני רוצה לומר שאינני מתנגד לשימוש בחומרים אלו, אלא לצורה בה החברה שבה אני חי מוקסמת וצורכת חומרים אלו. אני מכיר בכך שאצל אנשים מסוימים שימוש מושכל בריטלין יכול להשפיע לא רק על הרמה התפקודית אלא אף על המצב הנפשי. אני מכיר מקרוב לפחות מקרה אחד בו השימוש בריטלין היטיב עם המשתמש ברמה כזאת ששינתה את חייו בצורה חיובית ביותר, ואני בטוח שישנם עוד מקרים רבים כאלו.  בודאי ש"נוגדי הדיכאון" יכולים להיות חומרים אפקטיביים ומועילים ביותר אצל אנשים מסוימים.  ובכל זאת מדוע השימוש בחומרים אלו הולך ומתרחב? אני יכול להגיד בצורה חד משמעית שהאנשים הכי מבריקים שהכרתי בחיי היו אנשים שבכל יום נתון בשבוע יכלו להיכשל במבחן קשב וריכוז (או אולי צריך "לעבור" את המבחן כדי לקבל את החומר המבוקש) ולקבל את מנת הריטלין שלהם. רובם גם התנסו בריטלין כחוויה תודעתית ודווחו על שינוי חד בריכוז. האנשים האלו הם אינטליגנטים ומתפקדים ברמות הגבוהות ביותר. מדובר ברופאים, מהנדסים, אמנים, ועיתונאים מובילים, ובכל זאת הם יכולים להיות מוגדרים כ"סובלים" מ"בעיה". הם כולם מצאו לעצמם דרכים להתמודד עם שעות מרובות של עבודה, קריאה, וכתיבה ללא חומרי הריכוז. אבל אולי בעוד לא כל כך הרבה שנים הם יחשבו אנשים מוזרים, סוטים, פגועים נפשית כאלו שלא יכולים פשוט לקחת כדור קטן בבוקר ולשבת עשר שעות ברצף מול המחשב מתקתקים את דרכם לכיסו של הבוס.

במקום לעצור ולשאול מה אנחנו עושים לא בסדר כחברה שגורם לכל כך הרבה אנשים להיות מוגדרים כבעלי מום, אנחנו הולכים אל עבר סימום המוני. במקום לשאול את הנערה או הנער העומד מולנו מה מפריע לו בחייו עד כדי כך שהוא נופל לדיכאון, נפתור את זה בכדור קטן ושמח. לא עוד אינטרוספקציה, לא עוד קהילה תומכת, קדימה אל עבר עידן ההשטחה- כלום לא עצוב הכל כרגיל. קשה שלא להיזכר בתאורי הסומה בספרו של האקסלי, עולם חדש מופלא, לנוכח השימוש בחומרים האלו. האקסלי מתאר עולם שבו כולם נשלטים על ידי צריכתו של חומר שגורם להם להמשיך להיות סומים ביום יום, כך גם בחברה שלנו החומרים המקובלים הם אלו שעוזרים לנו לצלוח את היום ללא התנגדות (קפאין וניקוטין יכולים להכנס לקטגוריה זאת בקלות), ואילו חומרים מעוררי מחשבה והתנגדות נדרפים.

לקראת אקטיביזם פסיכדלי

אקטיביזם פסיכדלי הוא נושא שמעסיק אותי כבר די הרבה זמן. הוא נושא שקשה להגדיר, כלומר מהו אקטיביזם פסיכדלי. שתי הגישות המרכזיות לשאלה זאת הן: אקטיביזם למען הפסיכדלים, ואקטיביזם הנעשה ברוח הפסיכדליה. אני נוטה לחשוב שהתשובה הנכונה נמצאת בשילוב בין השניים, כלומר אקטיביזם גם למען הפסיכדלים וגם ברוח הפסיכדליה בנושאים שונים.  להפעם אסתפק בשלושה דברים ראשוניים שאפשר לעשות לקראת אקטיביזם פסיכדלי, בתקווה שבהמשך אעלה פוסט שירחיב יותר על אופציות שונות של אקטיביזם פסיכדלי.

1. מי ששולט בשפה שולט בתודעה:

ראשית מעניין לראות כיצד הריטלין מוצג בכל הכתבות כתרופה ואילו פיוטה, סן פדרו ופטריות פסילוסיבין, צמחים שנצרכים במשך אלפי שנים ועזרו לכמות בלתי מבוטלת של אנשים, לעולם יוגדרו כסמים גם בכתבות הכי פרו-שינוי תודעה. מכיוון שלדעתי כמו בהרבה מקרים התודעה מתחילה בשפה רצוי שאקטיביסטים של תודעה לא יאמצו את שפת השליט. תקראו לזה תרופה (כמו שהאינדיאנים מתייחסים לפיוטה), משני תודעה, פסיכדלים, רק לא סמים. הרבה פעמים אנשים אומרים לי שזה "בקטנה" שזה "לא באמת משנה", אבל זה משנה. מרבית האוכלוסיה פשוט נאטמת ברגע שהיא שומעת את המילה סמים. מסע ההפחדה חדר כל כך עמוק לתודעתם שאין להם אפשרות אחרת. ברגע שמשתמשים במילים כמו משנית תודעה, או פסיכדלים יש אפשרות טובה יותר לצלוח את השיחה, ורק כך יש לנו סיכוי לשינוי.

2. צרו את הקהילה שאתם רוצים לראות:

היום כבר ברור לכל מי שקצת מתעסק בשינוי תודעה שסט וסטינג הם הגורמים החשובים ביותר לאפקטיביות של ההתנסות. כבר מהתיאור החברתי בתחילת הפוסט אפשר להבין שאני חושב שאנחנו נמצאים היום במקום שבו אנחנו מתפקדים כחברה פגועה. יש עוד דברים רבים שצריכים לשנות כדי שהחברה שלנו תוכל לייצר סט נכון בתודעה של האנשים החיים בה, ותוכל להוות סטינג הגיוני לחוויה פסיכדלית מועילה. חלום ה Turn On, Tune In, Drop Out של לירי נכשל. איתו אפשר גם להיפטר מכל אשליות ה"אם רק היינו שמים אל אס די במי השתיה במזרח התיכון היה מגיע השלום". לא, זה סביר להניח היה מביא אסון. רעיון החלוקה ההמונית של משני התודעה כסוג של פיתרון הוא רעיון מסוכן. במקום זה צריך להשקיע בקהילות הקטנות. לייצר סביבנו עשרות, מאות ואלפים של קהילות פסיכדליות קטנות. הקהילות האלו צריכות לפעול לשינוי חברתי עמוק לא רק בתוכן אלא כחלק מתיקון חברתי רחב יותר. אל תחכו שתיווצר קהילה כזאת, היו הקהילה הזאת! דברו דיבור פסיכדלי, עשו אמנות פסיכדלית, לכו לעבודה בצורה פסיכדלית, צרו קשר עם קהילות פסיכדליות אחרות. אתם יודעים שהן קיימות כל הזמן סביבכם!

3. היו מאושרים:

נשמע טיפשי? ילדותי? אולי בנאלי? אבל אושר הוא אחד הכלים החזקים שיש לפסיכדליה להציע. לא אושר מזוייף, לא אושר התלוי בדבר, אושר פנימי אינסופי בכל עשייה שאתם עושים. נסו להביא את האושר הזה גם כשאתם מגיעים למקומות קשים. גם מאבקים פוליטיים מייאשים וסיזיפים זקוקים לאושר הזה, ואולי דווקא שם ישנה הזדקקות גדולה יותר לאושר ככלי עבודה. אם נוותר על פעולה מתוך אמונה באושר, אנו עשויים למצוא את עצמנו תקועים עם הפחד והייאוש שהממסד מנסה לנטוע בלבנו. הממסד הוא הסם המסוכן ביותר! הוא משנה התודעה הנורא ביותר! הוא הזיוף הגרוע ביותר! קחו בחזרה את השליטה על התודעה שלכם. הממשלה עשתה משהו נורא? אל תלבשו שחור באירועי מחאה, תבואו צבעוניים. נמשיך למחות, נמשיך לזעוק, עד שניצור פה קהילה שתהווה סטינג נפלא לשינוי תודעה כלל עולמי. אבל עד אז לא נוותר על האושר הפנימי שלנו, לא ניתן להם לשלוט לנו ברגשות ובנפש. היו מאושרים!

ההתעוררות הארכאית/ טרנס מקנה על סימביוזת האדם פטריה

נכתב ע"י ב: יום חמישי, 17 דצמבר, 2009

ההתעוררות הארכאית/ טרנס מקנה

ההיסטוריה נגמרת בגלל שתרבות השליט הובילה את המין האנושי אל תוך סמטה חשוכה, וכאשר הקטסטרופה הבלתי נמנעת מתקרבת, אנשים מחפשים מטפורות ותשובות. בכל פעם שתרבות נכנסת לצרות היא משליכה את עצמה אל העבר בחיפוש אחר הרגע האחרון השפוי שהיא ידעה. והרגע השפוי האחרון שאנחנו ידענו היה במישורים של אפריקה לפני 15,000 שנים, מתנודדים בעריסה של אלת הפטריות גדולת הקרן, לפני הצבאות העומדים, לפני העבדות והרכוש, לפני הלוחמה, האלף בית הפונטי, והמונותאיזם. לפני, לפני, לפני…
ולשם העתיד לוקח אותנו, משום שהאמונה הסודית של המאה העשרים איננה מודרניות, האמונה הסודית של המאה העשרים היא נוסטלגיה לארכאי, נוסטלגיה לפלאוליתי, וזה מה שהוביל אותנו אל הפירסינג, האקספרסיוניזם המופשט, סוריאליזם, ג'אז, רוק נ' רול, ותאורית הקטסטרופה. התודעה של המאה העשרים נוסטלגית לגן העדן, שפעם התקיים במישורים מנוקדי הפטריות של אפריקה, היכן שסימביוזת הצמח-אדם התרחשה ומשכה אותנו החוצה מהגוף החייתי, ואל תוך היצור מכין הכלים, מייצר התרבות, חוקר הדמיון, שאנחנו כעת. ומדוע זה חשוב? זה חשוב מכיוון שזה מראה לנו שהדרך החוצה היא אחורה, ושהעתיד הוא החלצות קדימה אל תוך העבר.


זאת המשמעות של החוויה הפסיכדלית. זאת דלת יציאה מן ההיסטוריה וכניסה אל החיווט שמתחת ללוח באינסוף. אני אומר לכם זאת מכיוון שאם הקהילה מבינה מה הדבר אשר מחזיק אותה ביחד, אז הקהילה תוכל ליעל את עצמה למען הטיסה אל תוך ההיפר-חלל, מכיוון שמה שאנחנו צריכים הוא מיתוס חדש, מה שאנחנו צריכים הוא סיפור אמיתי חדש, שיספר לנו לאן אנחנו הולכים ביקום. והסיפור האמיתי הזה הוא שהאגו הוא תוצר של פתולוגיה, וכאשר פסילוסיבין הוא חלק קבוע מן החוויה האנושית האגו מדוכא, ודיכוי האגו משמעותו הבסתם של השליטים, של החומרניים, של רוכלי המוצרים. פסיכדלים מחזירים אותנו אל הערך הפנימי של העצמי, אל חשיבות ההרגשה של החוויה המיידית- ואף אחד אינו יכול למכור לך את זה ואף אחד לא יכול לקנות ממך את זה, אז תרבות השליט איננה מתעניינת בנוכחות ההרגשה של החוויה המיידית, אבל זה מה שמחזיק את הקהילה יחד. וככל שאנו משתחררים מהמיתוסים המטופשים של המדע, והאובססיות הילדותיות של  השוק, מה שאנו מגלים דרך החוויה הפסיכדלית הוא שבתוך הגוף, בתוך הגוף, ישנם מפלים של יופי, יופי חייזרי, מימדים חייזריים שהם חלק מהעצמי, החלק העשיר ביותר של העצמי. אני חושב שלהגיע אל הקבר מבלי לחוות חוויה פסיכדלית זה כמו להגיע אל הקבר בלי לעשות סקס מעולם. פירוש הדבר הוא שמעולם לא הבנת את המשמעות של כל זה. התעלומה היא בתוך הגוף ובדרך בה הגוף מחדיר את עצמו אל הטבע.
משמעות ההתעוררות הארכאית היא שמניזם, אקסטזה, מיניות אורגיאסטית, והבסתם של שלושת האויבים של בני-האדם. ושלושת האויבים של בני-האדם הם : הגמוניה, מונגמיה, ומונוטוניות! ואם אתם גורמים להם להתפורר אתם גורמים לשליטים להזיע, מכיוון שזה אומר שאתם מחברים מחדש את הכל, ולחבר מחדש את הכל אומר לשים בצד רעיונות של נפרדות והגדרה עצמית דרך פטיש החפצים. לחבר את הכל אומר להאזין לתודעת הגאיה, ותודעת הגאיה היא מה שאנו מכנים החוויה הפסיכדלית. זאת חווית העובדה החייה של האנטליכיה[i] של כדור הארץ. וללא החוויה הזאת אנחנו משוטטים במדבר של אידיאולוגיות מזויפות. אבל בעזרת החוויה הזאת ניתן לכוון את המצפן של העצמי, דרך קהילה, דרך ריקוד אקסטתי, מיניות, אינטליגנציה, אינטלגינציה. זה מה שעלינו להשיג כדי להחלץ קדימה אל תוך ההיפר-חלל.


[i] אנטליכיה- הנפש בגוף החי לפי אריסטו.

לעוד כתבים של טרנס מקנה

לשמיעת טרנס מקנה מקריא את הטקסט בליווי אליאן דרים טיים

ויקי על טרנס מקנה

דלהי- העיר הפסיכדלית

נכתב ע"י ב: יום חמישי, 23 אפריל, 2009

מאז שהגעתי להודו אני מנסה לנסח לעצמי את הגורמים שהופכים מקום למקום פסיכדלי. ישנם מקומות שונים שהם ט.א.ז אשר מכריזים על עצמם כבעלי מהות פסיכדלית, כך קורה באסיפות הגדולות של הריינבואוו ובפסטיבלי הטראנס הגדולים באירופה. קהילה שלימה מייחדת מקום וזמן לפעילות שמהותה פסיכדלית (ניתן להשתתף בהתרחשות פסיכדלית ללא שימוש בסוכנים פסיכדלים, אך כמובן שיש לכך השפעה על רמת ההבנה של המתרחש סביבך), אך האם עיר יכולה לתפקד כמקום פסיכדלי?

T.A.Z בפסטיבל VuuV 2008 בגרמניה

ראשית אולי כדאי שאנסה לנסח חלק מהמאפיינים של מקום פסיכדלי.  אפתח בהודאה בכך שהניסיון לנסח מאפיינים לחוויה הפסיכדלית בצורה הרמטית נידון לכישלון, שכן חלקים רבים ומהותיים בחוויה הפסיכדלית מתרחשים מחוץ לשפה, ויותר מזה החוויה הפסיכדלית מכוונת את הטרמפיסט הפסיכדלי להסתכל על המקומות בהם השפה קורסת, נכשלת תחת העומס החווייתי. ובכל זאת, אנסה לנסח מספר קווים מרכזיים.
הגורם הראשון הוא החוויה הויזואלית הצבעונית. אין זה אומר שהכל צריך ללבוש גוונים אשר זוהרים תחת אור אולטרה סגול, אלא שהויזואליות הופכת למוקד מרכזי בחוויה. האדום הוא הכי אדום שאפשר והכתום הוא הכי תפוז שאפשר. כל אחד מהנוכחים במקום הפסיכדלי מביא עמו את הגוון של עצמו עד הסוף, בלי לפחד להראות את גוונו האמיתי.

הגורם השני בחוויה של המקום הפסיכדלי היא התחושה החזקה של הראשוניות. כל דבר שעינך רואות קורה באינטנסיביות של "פעם ראשונה" ובשל כך יש לו משמעות. השעמום נמצא מחוץ למגרש המשחקים הפסיכדלי, כיצד יכול אדם להשתעמם כאשר אל מול עיניו נברא עולם חדש. אם להשאיל מניסוחו של שקלובסקי את שאיפותיהם של הפורמליסטים האבן חוזרת לאבניותה. כך גם לגבי התרחשויות קטנות כמו הליכה, ריקוד, או חריצת לשון, שנטענות במשמעות מיסטית, ממש כרגע הבריאה. חיוך יפה באמצע חוויה פסיכדלית יכול לברוא עולם שלם, להצמיח פרחים ויערות גשם.

הגורם השלישי הוא הרגשת האחדות. העולם נגלה כאורגניזם יחיד. המחשבה היומיומית שלנו מחלקת כל דבר לקטגוריות, מפרידה בין חי- צומח- ודומם, וגם בתוך קטגוריות אלו ממשיכה לפרק את הכל לקטגוריות שונות, אני הוא לא אתה ואתה לא אני. החלוקה האשלייתית הזאת אשר מפרידה בין הגורמים השונים מתמוססת במקום הפסיכדלי שם התלותיות של הכל בכל חשופה. כבר הזכרתי בעבר את הצעתו של אלן וואטס לראות בדבורים ובפרחים אורגניזם אחד, ואם נרחיב את התובנה הזאת ניתן להבין שכולנו אחד, תלויים אחד בשני גם אם לרב תלות זאת היא תלות נסתרת. הכל הוא חלק מהאחד ולכן כל אחד חשוב בצורה אבסולוטית לקיומו של אחד זה, ובאותו זמן איננו חשוב כלל כמהות עצמאית.

הגורם הרביעי יכול להיתפס כמנוגד לגורם השלישי, אך הוא קורה במקביל אליו. בתוך המקום הפסיכדלי כל אינדיבידואל מרגיש כאילו הוא מחזיק בתוכו את המהות של החוויה כולה. כלומר המציאות פורחת ונובלת מתוך תודעתו. הסובייקט חווה את המקום כאילו הוא נמצא במרכז והמקום הפסיכדלי סובב אותו (ובאותו זמן הסובייקט חווה את עצמו כחלק קטן מתוך חוויה אחדותית גדולה יותר).

דלהי מספקת את כל הגורמים הללו ועוד מספר גורמים פסיכדלים שאני עדיין בשלבי ניסוח שלהם. ההבעה הויזואלית המוגברת נוכחת בכל מקום. צורות שחושפות את עצמם רק לטרמפיסט הפסיכדלי נוכחות בכל פינה בתרבות ההודית, אולי אלו שאריות מהשפעתו של הסומה על תרבות זאת. הרחוב ההודי אינו משעמם לרגע, ולא רק לטייל המזדמן. ההודים עסוקים כל הזמן בצפייה בנעשה ברחוב, מהומות קמות ושוכחות רגע אחרי רגע, בין צעקות עזות לצחוק רם אין רגע דל. את תחושת התלות של הכל בכל לא ניתן להרגיש חזק יותר מאשר במקום כמו דלהי. כולם נתמכים ותומכים בכולם, הכל אחד. כאשר הקטגוריות המבדילות בין אדם אחד לשני נמסות, נעלם גם מושג הפרטיות.

התרבות הפסיכדלית הושפעה רבות מהודו ואימצה סממנים הודים רבים כמו סמלי האום הקיטשים שתלויים במסיבות רבות ודמויות האלים, אך לא לקרבה זאת כיוונתי. הקרבה עליה אני מדבר היא קירבה שאיננה יכולה להיווצר על ידי חיקוי שכן היא קירבה המבוססת על המתרחש ברמת החוויה במוחו של הטרמפיסט בזמן השהייה בעולמות המקבילים.

לתמונה אין שום קשר לדלהי- מצד שני לא יכולתי לדחות את הדחף להעלות תמונה מהפוג'ה ברישיקש

האם ההשפעות הפסיכדליות של הסומה הן שהובילו תרבות זאת לתובנות עמוקות אלו אשר להן קשר ישיר עם החוויה הפסיכדלית? קשה להכריע בשאלה זאת. בכל מקרה דלהי ככל חוויה פסיכדלית נשארת בסופו של דבר כשאלה פתוחה. החוויה הפסיכדלית איננה מכוונת אל התשובה הנכונה, אלא מכוונת את האדם לשאלה הנכונה.

יש מצב לתודעה

נכתב ע"י ב: שבת, 14 מרץ, 2009

ראש מלוכלך

חזרתי מעשרה ימי ויפאסנה לפני כמה ימים. בקורא הגוגל שלי חיכו לי 85 פריטים חדשים שהועלו בבלוגים ואתרים שונים שאני קורא ברשת (זה לאחר שביום לפני הויפאסה ניתקתי כמות אדירה של בלוגים ואתרים שהייתי רשום אליהם אבל לא ממש קראתי בזמן האחרון), בגי' מייל חיכו לי עשרות מיילים, כך גם במייל של האוניברסיטה. הסלולרי נפתח ומיד החל לצפצף ולרטוט כאחוז דיבוק, סמסים מכל מני אנשים שתוהים לאן נעלמת, או אם בא לך להפגש יותר מאוחר. העיתון סיפר שעוד אין ממשלה, בדרך הביתה נשים חצי ערומות מחייכות אלי (משלטי חוצות). כל הלכלוך הזה מציף את התודעה שלנו דקה אחרי דקה, יום אחרי יום. הגלישה הראשונה ברשת לאחר עשרה ימים של שקט מוחלט ותודעה מחודדת היתה חוויה קשה. לינק מוביל ללינק מוביל ללינק, רעש מוביל לרעש מוביל לרעש, וכך נראית המציאות שלנו. בכל מקום מנסים לדחוף לנו מידע (לא ידע חס וחלילה), ואנחנו כמו דגים באקווריום אצים להתפטם, עטים על היד המושיטה פירורים מסריחים מתוך קופסא צהובה. קוראים בספר וחושבים על ארוחת הצהריים שצריך לבשל, מבשלים וחושבים על תוכנית הטלויזיה שנראה, צופים בטלויזיה וחושבים על הקפה שנשתה עם החברים, התודעה משננת מנטרה: רק לא כאן ועכשיו! רק לא כאן ועכשיו!

יש מצב לתודעה אחרת

אני חושב שזה קרה בערב של היום השלישי בקורס. יצאתי לחצר הסתכלתי על העצים והבנתי שמשהו בסיסי מאוד השתנה- התודעה. ממש בדומה לתחילתה של החוויה הפסיכדלית גם כאן למרות ההכרות המוקדמת עם התודעה האחרת התגובה הראשונה היתה: "וואוו לא זכרתי שזה יכול להיות ככה". התודעה האחרת שונה בתכלית מהתודעה בה אנו שרויים במצב היומיומי אך השינוי איננו שינוי של היפוך אלא של חידוד. פתאום העץ נעשה הרבה יותר עצי, האבן אבנית, הנמלה נמלית, ובמקביל להתעצמות זאת מתעצמת התובנה כי עצם החלוקה לקטגוריות: עץ, אבן, נמלה, היא חלוקה מלאכותית. אלן וואטס מעלה בסרט "a conversation with my self"  את התובנה הבאה: ללא הפרח הדבורה לא יכלה להתקיים, וללא הדבורה הפרח לא יכל להתקיים, כך שלמעשה ניתן לחשוב על מציאות שמגדירה את הפרח ואת הדבורה כאורגניזם אחד. את הרעיון הזה אפשר להמשיך ולפתח עד שבסופו תתגלה המסקנה כי הכל אחד, ועצם ההפרדה היא מלאכותית. המעניין בתרגול הויפאסנה הוא שהתובנות הללו אינן מגיחות מתוך התפלפלות פילוסופית ומאמץ אינטקלקטואלי אלא שואבות את כחן מהתבוננות בתחושות השונות בגוף המודט.

אם מישהו היה נכנס ביום השישי או השביעי לאתר הקורס בזמן הפסקת התה בערב הוא היה משוכנע כי נקלע לבית משוגעים. כל אחד יושב בפינה אחרת ללא לדבר, בוהה בנקודה מסויימת לאורך זמן ממושך. לאחר התבוננות ממושכת באנשים הוא היה שם לב למשיכה שיש לכל המטופלים להתבוננות בעולם הצומח והחי. אחד גוחן מעל קן נמלים ולא זז משם למשך דקות ארוכות, אחר שוכב על הדשא כך שגופו מתחת לשיח פורח ומבטו מופנה אל עבר הפרחים והשמים. אחד הדברים המדהימים בחוויה הזאת היא שדרך מבט בפרח/נמלה/עשב/פח-זבל אתה מוצא את עצמך מביט דווקא על עצמך, עצמך כפי שלא חווית מזה זמן רב. לא במקרה כתבתי "מזה זמן רב" ולא "מעולם", שכן בתקופת הילדות, הדלת שדרכה הסובייקט חווה את עצמו כבלתי נפרד מהעולם עודנה פתוחה. ההתבוננות פנימה והפחתת הגירויים החיצוניים שמפריעים לתודעה להיות מרוכזת מאפשרים לפתוח חרך (חרך זעיר למדי למי שלא מתרגל זאת על בסיס יומי). הפסקת הדיבור עוזרת עזרה משמעותית לחוויה זאת.השפה הרי מרחיקה אותנו מהחוויה הראשונית שלנו עם העולם ובכך היא משמשת למעשה טשטוש של האמת ולא חידוד שלה. במסתו הנהדרת "גילוי וכיסוי בלשון" כותב ביאליק: "שעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם – "קול ה' בכוח, קול ה' בהדר" – ובנפלו על פניו, מוכה תמהון ואחוז חרדת אלהים, פרצה אז מפיו מאליה – נאמר, בחיקוי לקול הטבע – מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול "רְרְ". ביאליק מציע לראות במקור הראשוני של המילה (בהברה) חיקוי לקול הטבע (לאמת כפי שנחוותה על ידי הסובייקט), החיקוי מתפקד כחוצץ בין הסובייקט לעולם. הצורך העז של בני האדם לתקשר גובר על תשוקתם לאמת (ואין צורך להתנסות בחקר עמוק של התודעה כדי ללמוד עובדה זאת, מספיקה התבוננות שטחית בעולם). בניגוד לשינוי התודעה הפסיכדלי השינוי שעובר מודט ויפאסנה הוא שינוי אל עבר חוויה שברירית בהרבה. אין פה קפיצה אל מן עולם מקביל בו תודעת האחדות היא מוחלטת ויציבה, אלא רק הצצה דרך חרך באפשרות תודעתית אחרת.

החוויה הפסיכדלית זורקת את התודעה של המשתמש [ללא התחשבות במקום בו הוא נמצא על הדרך] הישר אל לב ליבה של החוויה האחדותית, אל לב ליבו של השינוי התחבירי במציאות- השינוי הוא כל כך עצמתי וישיר עד שהוא דומה לחשיפה של פילם (אותו סליל שבעבר שימש צלמים) לעצמת אור חזקה מדי. בחזרה למציאות היומיומית מגלה האדם כי אותה תמונה חדה שראה אך לפני מספר שעות הפכה למספר כתמים שמהם זכרונו צריך להרכיב מחדש את התמונה. אין לזלזל בכתמים אלו אשר נשארו על הפילם, בשימוש נכון ונבון הם עשויים להפוך לאבני היסוד של היפים שבקולאז'ים. השינוי שעובר מודט הויפאסנה (וכאן אני מדבר על המודט המתחיל ועל זה שבאמצע הדרך) הוא שינוי עדין יותר. במקביל לתחושת השתנות התודעה שחוויתי החל מהיום השלישי חוויתי את התחושה ששינוי תודעתי זה הוא שברירי ועדין. מספיק שאפתח את פי ואנסה להסביר את השינוי וכבר השינוי התודעתי יתפוגג. השוני העיקרי בין שתי החוויות הוא שחווית הויפאסנה מציעה בראש ובראשונה טכניקה (לפני התאוריה והפילוסופיה) שבעזרתה ניתן יהיה לחזק את שינוי התודעה, לעומת זאת הפסיכדליה איננה מציעה טכניקה אלא טכנולוגיה. השינוי ההדרגתי שעובר המודט יהיה מותאם תמיד למיקומו על הדרך הארוכה אל עבר שינוי התודעה המוחלט, בעוד השינוי התודעתי שמציעה הפסיכדליה יהיה בעיקרו תלוי בטכנולוגיה בה משתמש האדם ולא במיקומו (למרות שגם כאן ישנה התחשבות במקומו של האדם על הדרך), ובכל זאת ישנה קירבה רבה בין שתי החוויות.

ניתן לחשוב על השינוי התודעתי כשינוי תחבירי שעוברת המציאות. אבני היסוד נשארות אותן אבני היסוד, העץ הוא עץ, הפרח פרח, והנמלה נמלה, אין פילים ורודים ודרקונים יורקי אש לא בחוויה הזאת ולא בחוויה הזאת, למרות הסיפורים שמתעקשים לספר לנו.  מה שמשתנה היא הדרך שבה אנו מרכיבים את המציאות/המשפט. בכל שפה ישנם חוקים לגבי הסדר שבה השפה מתפקדת האם פועל בא לפני שם העצם או אחריו והיכן יופיע שם התואר. תבניות אלו מקובעות במוחו של כל דובר גם אם לא חשב על הגדרות אלו מעולם. כל דובר עברית ידע להגיד שהמשפט "הלכתי בדרך הארוכה" הוא נכון ואילו "הלכתי הארוכה בדרך" איננו נכון. לא צריך מורות ללשון בשביל תובנה זו, זאת היא תובנה טבעית של דובר בשפה העברית. כך גם אין צורך להסביר דברים מסוימים לדובר הפסיכדלי/ויפאסנאי. השינוי התחבירי שעוברת התודעה איננו שינוי אסתטי בלבד שמאפשר למציאות/משפט להסתדר בדרכים חדשות שהיו חסומות בפני הסובייקט בתודעתו הקודמת, השינוי התחבירי גורם לשינוי עמוק בחוויה הרגשית של הסובייקט את העולם.

במהלך החוויות האלו אני מוצא את עצמי תוהה רבות על הקירבה שבין חוויה מסוג זה לבין שירה. השירה אף היא מאפשרת שינוי תחבירי עמוק של השפה על מנת לבנות אפשרות לחוויה אחרת של העולם. בניגוד לפרוזה שמשתמשת בשפה בצורה עודפת (הדיבור הוא גם צורה עודפת של השפה), השירה משתמשת בשפה בצורה מצומצמת יותר. הפרוזה בוחרת בדרך שמעצימה את התקשורת ומתרחקת מהאמת ואילו השירה פעמים רבות שומרת על חוט קשר דק עם התקשורת וקופצת ראש אל תוך בריכת האמת. בקריאה של שיר רב עצמה מתבצע שינוי תודעתי אצל הקורא. השירה נמצאת במקומות רבים, היא נמצאת בטבע, וברחובות הסואנים, היא נמצאת בכוס הקפה השחור, ובעשן הבורח מהפה, ורק לעתים היא נמצאת בתוך הגבול התחום אותו אנו מכנים שיר.

עכשיו הזמן לחזור ליומיום, לפתוח את הדלת ולתת למאגרי הלכלוך להשפך שוב אל תוך התודעה, ובכל זאת להלחם עליה שלא תתלכלך לגמרי. תירגול הויפאסנה הולך ונהיה קשה מיום ליום, הראש המלוכלך מתקשה לחזור לחדות שמצא בסטריליות של הקורס, ובכל זאת צריך להמשיך לעבוד, להמשיך ולמצוא את הפינות בחיים שמזכירות כי ישנה אפשרות תחבירית אחרת לתודעה, כי אנחנו מגרדים את קצה היכולת של החוויה שלנו עם העולם. להמשיך להזכיר לעצמך שגם אם זה קשה, בדירת היחיד בתוך ראשך מישהו צריך להוריד את הזבל, והמישהו הזה הוא אתה.