תגיות דקה

תנו לי דקה בבאר-שבע

נכתב ע"י ב: יום חמישי, 21 אוקטובר, 2010

וספיישל מיוחד לערב בב"ש הקראת הסקייפ הראשונה בארץ. רוני הירש תקריא את שיריה בסקייפ הישר מאל איי!

תום ותהום

נכתב ע"י ב: יום שלישי, 12 ינואר, 2010

הוראות לאם עבריה

דַּאֲגִי שֶׁיֹּאכַל
וַהֲכִי חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא
זֹאת אוֹמֶרֶת חָזָק
כְּלוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה חֵלֶק מֵהַזַּן
הַנֶּאֱבָק
וְשֶׁיֵּדַע לְהִסְתַּכֵּל לָהֶם בָּעֵינַיִם
וְלֶאֱכֹל בְּפֶה סָגוּר,
וְלִזְכֹּר לְגַלּוֹת לוֹ מַזָּלוֹת
עַד גִּיל עֶשְׂרִים וְאַחַת תַּגִּיעַ לַיָּרֵחַ.
לֹא לְהַזְכִּיר
חָלָל שֶׁל מַטָּה
תָּמִיד לְהַבִּיט מַעְלָה
שֶׁיִּתְרוֹמַם
זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁיִּשְׁתַּבַּח
כְּלוֹמַר שֶׁיִּתְבָּרַךְ

השיר הזה שלי התפרסם לראשונה בדקה 1 ואני מפרסם אותו כאן שוב לכבוד צאתה של האנתולוגיה "תום ותהום- תפילת הקדיש בספרות העברית" בעריכת יורם ורטה וירון דוד שבה הוא מופיע גם כן.

האנתולוגיה הגיעה אלי בדואר אתמול וכבר מצאתי בה מספר פנינים (חלקן פנינים שכבר שכחתי מהן), בינהן שיר יפהפה (כתמיד) של רמי סערי, שלום עליכם בקטע מתוך מוטל בן פייסי החזן, ויוסף עוזר עם שיר אמיץ בשם "פליטי גטו סדום"שאצטט ממנו מספר שורות:

"ונעלה את הפחדנות על ראש בריחתנו

נברח מכל המדינות:

כל הילדים למדינות השכנות

וכל הילדים האחרים למדינות האחרות"

עזה- פחות משעה נסיעה

נכתב ע"י ב: יום ראשון, 27 דצמבר, 2009

לרגל שנה למתקפה הברוטלית על עזה אני מעלה שיר שלי שפורסם בדקה 4:
מבצע לפסח
מוֹכְרִים יֵינוֹת
הַלָּקוֹחוֹת דּוֹחֲפִים
הַבַּחוּרוֹת בַּחוּרוֹת
הַשְּׁמֵנִים מַזִּיעִים
אִשָּׁה אַחַת נִדְחֶפֶת לִשְׁאֹל שְׁאֵלָה
בְּעַזָּה נֶהֶרְגוּ הַבֹּקֶר שְׁנֵי יְלָדִים
אִישׁ זָקֵן בְּמִקְטֹרֶן מְחַפֵּשׂ יַיִן מָתוֹק
לְקִנּוּחִים
מוֹכְרִים יֵינוֹת בִּבְאֵר-שֶׁבַע
אֲנִי סוֹחֵב אַרְגָּזִים
אֶחָד לַגְּבֶרֶת לָאוֹטוֹ הַלָּבָן
מִישֶׁהוּ אוֹמֵר לָהּ שֶׁהַמְּחִיר שֶׁלּוֹ בַּשּׁוּק הַיּוֹם מְצֻיָּן
גַּם הַמָּנוֹעַ חָזָק
הַצֶּבַע מַבְרִיק
הָאַרְגָּז כָּבֵד-שַׁרְדּוֹנֶה!
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
כְּבָר שָׁבוּעַ לֹא שָׁמַעְתִּי חֲדָשׁוֹת
אוֹרְזִים יֵינוֹת
הַקּוֹנִים קוֹנִים
הַמּוֹכְרִים מוֹכְרִים
הַדּוֹקְטוֹרִים – בְּהֵמוֹת
כָּשֵׁר לְפֶסַח, מְבַעֲרִים חָמֵץ
הַיָּם פָּחוֹת מִשָּׁעָה נְסִיעָה
עַזָּה פָּחוֹת מִשָּׁעָה נְסִיעָה
יַיִן אָדֹם פָּחוֹת מֵחֲצִי מְחִיר
וְהַמּוֹכֵר הַמְּשֻׁפְשָׁף מַכְרִיז
"זֶהוּ יֹפִי שֶׁל בָּצִיר"
הַמִּלִּים מִתְגַּלְגְּלוֹת בְּפִיו
אֲנִי סוֹחֵב אַרְגָּזִים.
הַמִּדְרָכוֹת בִּבְאֵר-שֶׁבַע עֲקֻמּוֹת
הַמִּדְרָכוֹת בְּתֵל-אָבִיב עֲקֻמּוֹת
הָיִיתִי שִׁכּוֹר בִּפְּרָאג
גַּם שָׁם הַמִּדְרָכוֹת עֲקֻמּוֹת
מוֹכְרִים יֵינוֹת
לְבַעֲלֵי חֵךְ עָדִין
סוֹחֲבִים אַרְגָּזִים
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
מִבְצָע לִכְבוֹד הַחַג:
סִפּוּחַ שֶׁל עַזָּה וְרָפִיחַ
בָּרָק מְהַנְהֵן
אוֹלְמֶרְט מְהַנְהֵן גַּם כֵּן
שְׁנֵיהֶם קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
לֹא נָכוֹן
הַנָּשִׁים שֶׁלָּהֶן
קוֹנוֹת מַתָּנוֹת לַחַג,
"מִבְצָע"
אֲנִי סוֹחֵב יֵינוֹת
מְקַפֵּל מַאֲרָזִים
אֲנִי הֲכִי נֶהֱנֶה מֵאֵלּוּ הָאֲדֻמִּים
הַקַּרְטוֹנִים עוֹשִׂים לִי חֲתָכִים
הַחֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת
הָעֲקֵבִים עֲקֵבִים
עַזָּה פָּחוֹת מִשָּׁעָה נְסִיעָה

ממליץ לקרוא את מה שכתב עידן לנדו בנושא

חמש דקות שתי ערים

נכתב ע"י ב: יום שלישי, 4 אוגוסט, 2009

כמו שכבר ציינתי מספר פעמים. הפעילות סביב דקה נולדה מתוך מסע. מסע נפשי ומסע הקראת שירה בארץ. בהתאם למסורת זאת אנו נוהגים להשיק כל גליון בכמה שיותר מקומות בארץ. כל מקום מספק אווירה אחרת לארוע, אשר מוציאה דברים שונים מהמשוררים, המוסיקאים והקהל.
ההשקה הבאה תאהיה בחיפה, שהיא עבורנו עיר האבות (או אולי יותר נכון עיר האב). בזכות הפגישה עם דוד גוטסמן מהוצאת פרדס זכתה דקה לראות אור. בעבר אירגנו ארועי הקראת שירה בחיפה, אך זאת ההשקה הראשונה שלנו בעיר, דבר מרגש עבורנו. מעבר לכך רשימת ההופעות הפעם ארוכה מתמיד.
ומכאן לאיזור הפרטים הפרקטיים:

ההשקה שאחרי חיפה היא ההשקה התל-אביבית.  מצד אחד בתל-אביב ישנם המון ארועי שירה, מצד שני רובם  מתרחשים במקומות  ממוסדים ובאווירה ממוסדת (שלא נדבר על משוררים שמקריאים בצומת ספרים ובכך יורים לעצמם ברגליים), ובנוסף לזאת רבים מהארועים כרוכים בתשלום. החללית היא מקום מיוחד ולא ממסדי שמספק במה מוצלחת להופעות תרבות, ואם עוד לא יצא לכם לבקר בו אז זאת הזדמנות נפלאה, בנוסף לכך זאת הזדמנות  לשמוע את רות דולורס וייס עם יהוא ירון , ואת זאב טנא בהופעה , ולהתבשם משירה, ערק, ואוויר ים תיכוני מלוח.

ושוב לפרטים הפרקטיים:

השקת הגיליון החמישי
ב חללית, תל אביב
יום רביעי | 12.08
20:00

יקראו מתוך הגיליון הטרי:
חגית גרוסמן (בליווי עמיחי שלו) | שחר-מריו מרדכי | ענת זכריה | נוית בראל | טלי לטוביצקי | ניר זילכה | ריקי דסקל (בשם שולמית אפפל) | ערן צלגוב | רוני הירש |
מבצעים אורחים: זאב טנא | רות דולורס וייס ויהוא ירון

על העמדה: נרקיס טפלר




רח' הירקון 70, תל אביב
כניסה חופשית

מסעות במרחב-מסעות בנפש

נכתב ע"י ב: שבת, 4 אפריל, 2009
  1. רגעים מעטים נחרטו בזיכרוני משנות לימודי הספרות באוניברסיטה [ישנם הרבה זיכרונות אך כמעט כולם מתרחשים איפשהו בין הדשא שמול מדעי הרוח לבין קבב אמונה בעיר העתיקה] . אחד הרגעים שדווקא כן זכורים לי היה בשיעור שהעבירה מיכל ארבל בקורס על סיפורת. מעטים הם המרצים שיש ביכולתם לשנות את דרך המחשבה של סטודנט או אפילו להתוות לו דרך מסוימת, מיכל היא מרצה שכזאת. כשדיברנו על הסיפורים הקצרים של עגנון היא עצרה  בדרמתיות האופיינית לה ואמרה: "שימו לב לתנועה במרחב במהלך הספור. תמיד תחשדו בתנועות במרחב, לרב הם מורות על תנועות בנפש " באותה תקופה בדיוק קראתי את הטרוטופיה של מישל פוקו ובאופן כללי התעסקתי המון בתפקוד של מרחבים בעולם ובספרות, המשפט הזה של מיכל היה בעבורי זרקור שהשפיע רבות על הקריאה שלי בספרות ובעולם.
  2. כשהייתי ממש קטן (בערך בין ארבע או חמש) היה להורי מושג שנקרא "סיבוב קיטרוני". גרנו אז בפתח תקווה (עיר שהיסטוריונים רבים מתווכחים אם אי פעם התקיימה) והורי היו נוהגים ללכת  כל ערב ל"סיבוב קיטרוני", השם נבע מאחד משמות הרחובות בקרבת ביתנו, את העובדה הזאת גיליתי רק כשגדלתי לגיל שבו לרחובות יש שמות ולא ריח. הייתי נסחף בראשי בפנטזיות על עולמות קסומים כל פעם שחשבתי על סיבוב קיטרוני, ואף שהצטרפתי לאחדים מהסיבובים האלו הקסם סביבם לא התפוגג. כנראה שכבר אז נזרע החיבור אצלי בין התנועה במרחב לתנועה בנפש.
  3. בתקופת התיכון בנתניה הבילוי המועדף עלי ועל מספר חברים היה לשוטט.  בעיר שמלבד ים יפהפה וסנדוויצ'ים טוניסאים מעולים אין בה יותר מדי מה להציע, אין לאן ללכת אז פשוט הולכים. וכך כמעט כל יום הייתי מקבל שיחת טלפון בערך בנוסח הבא 'אז מה… אתה בא לשוטט?' וכמובן שהתשובה כמעט תמיד הייתה חיובית. כך קרה שרגעים רבים בהתבגרות שלי קרו תוך כדי תנועה, הליכה ברחובות בכל שעות היום והלילה, כמעט תמיד תוך כדי שיחה. אחד הדברים שאני הכי אוהב בת"א הוא שהיא אחת הערים היחידות בארץ שעדיין מאפשרות לי לשוטט למשך שעות ללא דקה של שעמום, ושיטוט מבחינתי הוא תמיד גם תהליך של התבוננות.
  4. מעניין שהכינוי האנגלי לחוויית האל-אס-די מעולם לא תורגם לעברית, אלא נשאר טריפ, אולי זה נראה לאנשים קצת מוזר לאכול מסעות, למרות שבעברית אכלו מגילות כבר לפני אלפי שנים (פרק ג' פס' ג). החוויה הנפשית המסעירה והעמוקה הזאת זכתה דווקא לכינוי שקשור לתנועה ולא לעולם הנפש. כל מי שחווה את החוויה הפסיכדלית נוכח בעצמו כמה מדויק הוא הכינוי טריפ. לחוויה הנפשית האינטנסיבית יש אלמנט של תנועה. מן דיאלקטיקה בין הפנים לחוץ, אני הולך פיזית בחוץ וככל שאני מתבונן החוצה בנוף המשתנה תדיר, כך אני צופה פנימה בנוף הנפשי המשתנה תדיר אף הוא.
  5. ב2005 יצאתי למסע הקראות שירה ביחד עם ערן צלגוב ורוני הירש, שבמרוצת השנים הפכו להיות שותפיי לעריכת כתב העת 'דקה'. לפני שעלה הרעיון למסע ההקראות ערכנו ערב הקראות שירה בפיצוציה 'מתוק בלב' בשכונה ג' בבאר-שבע. לערב הגיע קהל מעורב של סטודנטים, שכנים מהשכונה, וסתם עוברי אורח. האווירה הייתה נפלאה. הערב היה חמים, הבירה הייתה קרה, השירים זרמו, והקהל התאסף. מלבד שירתנו הבאנו איתנו המון ספרי שירה אהובים והזמנו אנשים מהקהל לעלות להקריא שירים.
    שבוע אחרי הערב הזה ראיתי את הסרט 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' בו הוא מסתובב עם להקתו ב'ואן' ברחבי הארץ ומופיע באינטנסיביות, וחשבתי לעצמי למה בעצם לא לעשות את מה שעשינו בגימל בכל הארץ? הצעתי את הרעיון לערן ורוני שהסכימו בנלהבות והתחלנו לתכנן ביחד את המסע. תכננו מסלול (שאז נראה הגיוני) בין קריית-שמונה לבאר-שבע. קבענו עם משוררים לאורך המסלול, וסמכנו על אנשים טובים בדרך שיהיו מוכנים לחבר את המגבר שלנו לחשמל מהחנות/דוכן/פיצוציה שלהם, לשמחתנו הדרך הייתה רצופה באנשים נחמדים ששמחו לתת לנו חשמל.
  6. אני קורא הרבה שירה באופן כללי, אך מעולם לא קראתי שירה בצורה כל כך דחוסה כמו שקראתי במהלך שלושת ימי המסע. אוכל כמעט שלא היה בתפריט, חישובי הזמן (שהשתפרו במסע השני שערכנו לאחר שנתיים) היו לקויים ולא הותירו די זמן לעצירות ממושכות באמצע היום, היה לנו בדיוק זמן להגיע מעיר לעיר כשבדרך אנחנו מקריאים אחד לשני שירים, קוראים לעצמנו שירים,  ובוחרים שירים שנרצה להקריא ביעד הבא.  ביום השני הראש שלי כבר היה מוצף בציטוטים ושברי ציטוטים משירים של משוררים שונים. המסע הפיסי (והחום הכבד של הקיץ הציב גם קשיים פיסיים) הפך למסע נפשי, הרחובות הפכו לשירה, ההרים והערים שהתחלפו בחלון הרכב הפכו למשפטים מפורקים תחבירית. למזלנו חברים טובים הסכימו להתלוות אלינו לשלושת הימים ועזרו לנו לצלוח את הדרך מבחינה טכנית (נהיגה הייתה מעשה כמעט בלתי אפשרי במצב התודעתי שהיינו בו). 10-12 שעות ביום של שירה, תוך כדי תנועה מתמדת יכולות לגרום לשינוי תודעתי קיצוני. האנשים השונים שפגשנו על הדרך, הערים השונות עם הריחות השונים, כולם הפכו לחוויה רגשית חזקה ועמוקה, כבר בסיום המסע הראשון היה ברור שהדרך תקרא לנו לפקוד אותה גם בעתיד.
  7. בקרוב אני נוסע להודו לתקופה ממושכת, ומשם בעצם לא ברור לאן. ההתרגשות מהנסיעה כבר מתחילה להשתלט עלי ואולי יותר מכל מרגשת אותי הידיעה שהתנועה המוגברת במרחב, תגרום לתנועה מוגברת בנפש, והנפש היא הנוף המרתק ביותר.

הערות שוליים: שירה-פריפריה-מרכז

נכתב ע"י ב: יום שני, 16 מרץ, 2009

+

מה כל כך מרכזי בלכתוב במרכז? עם צאת דקה, ואף בפרויקט שקדם לה, נתקלתי לא אחת  בממסד שהתעקש להדגיש את העובדה כי הפרויקט צמח מחוץ לתל-אביב – כלומר בפריפריה. משעשעת ואפילו מעוררת קינאה היא  העובדה שכתבים שכל עיסוקם הוא סיקור של נושא כה איזוטרי ופריפריאלי כמו שירה התרגשו כל כך מהפריפריה.

+
השירה מתפקדת כפריפריה גם אם היא נכתבת בתל-אביב, באר-שבע, או ניו-יורק, שירה טובה לעולם לא נכתבת מהמרכז. המרכז הוא השיעמום, השחיקה, המובן מאילו.

+
השירה מתקיימת בפריפריה של השפה, היא נמצאת במאבק מתמיד עם העולם ועם המילה. הרחוב הראשי כבר מזמן הפך משמים, גם אם לא שומם. הרחוב הראשי מאפשר דיבור רק בשפה המרכזית, שפת הפירסום. אך הרחובות הצדדיים שוקקים חיים, מדממים, ואיתם מדממת השירה.

הקראת שירה במדרחוב בן-יהודה, בירושלים.

+
ברחובות הצדדיים אף אחד לא יתקן את שפתך, שם קיימת הבנה אחרת של השפה. השפה ככלי יצירתי לתקשורת שחוקיו אינם יכולים להיות נוקשים. השירה צריכה לשאוף אל הפריפריאלי שבשפה, אל אותו מקום המאפשר טעויות, כי רק מקום שמאפשר את הטעות יאפשר גם את הניסוי, ושירה ללא ניסויים היא שירה אפיגונית.

+
הפריפריה לא צריכה שיצילו אותה, מה שכן היא לא תתנגד ל120 שקל חדש. לרוב המשוררים שאני מכיר אין 120 שקל חדש, ואם הם חיים בפריפריה זה מפני ששם הבית שלהם.

+
להתעקש לדבר עדיין על "המרכז" זהו ניסיון נואש להחיות גופה. אין מרכז לספרות הישראלית, יש כלכלה לספרות הישראלית. לשירה אפילו כלכלה אין.

+
עבודת העריכה של רוב כתבי העת כיום נעשית ברשת. מרחק כפתור האנטר שלי מכפתור האנטר בניו-יורק זהה למרחק כפתור האנטר שלי ממרחק כפתור האנטר בתל-אביב.

+
הדיבור על השירה, על מצב השירה, ועל מצב המשוררים, כבר מזמן השכיח את הדבר עצמו – השירה. מעניין כמה מהכותבים על — קוראים את —.

+
נדמה כי לשיח אין צורך יותר בקריאה, הרפרור אשר לעתים מלווה בחברו הרפרוף הרגו מזמן את הקריאה לעומק.

+
משוררים בארץ נחשבים משוררים צעירים עד שעוטפים אותם בסדינים. אז הם ממתינים לתורם בוועדות הממשלתיות. בעצם משוררים הם כמו רוב גיבורי התרבות שלנו בארץ- אנחנו מעדיפים אותם מתים.

+
הגיל הממוצע של הקהל ברוב ארועי הספרות בארץ הוא סביב החמישים. הסיבות הן כלכליות וחברתיות כאחד. אם הדבר לא ישתנה, תהה התוצאה סוף לארועים מסוג זה תוך עשרים שנה.

+
כש"המרכז" כל כך מפורר ולא מספק, לשוליים יש הזדמנות לפרוח. הפריחה הזאת אכן מתרחשת מזה זמן מה  בישראל. אמנם מבקרים ספרותיים שמרנים ימשיכו להלעיז על הפעילות בשוליים, אך אין הם שמים לב שהסכר נפרץ, הקוראים פרצו אותו, ובעוד הראשונים מעדיפים להמשיך לצקצק ולהשאר יבשים האחרונים משכשכים במים בהנאה.

פורסם לראשונה בגיליון 003 של כתב העת "דקה"