תגיות ספרות

הדימוי

נכתב ע"י ב: יום ראשון, 12 יולי, 2009

בהתחלה זה היה כמו כדור פורח. הוא יכל לראות כיצד הכדור נסחף בתוך מה שנראה כמו רוח מזרחית. הצבעים נמרחו בשמיים והוא כמו עקב אחר הכדור פורח מבעד למשקפת. פעמים הוא גילה שזה בורח ממנו, ותחושה של אימה הייתה עוטפת אותו. הוא נרדם והתעורר כשבראשו הדבר הזה, נו… זה שהוא כמו כדור פורח. יום אחד הוא לא יכל יותר לעמוד בזה והוא ויתר על תחושת הכמו מעקב שהוא כה אהב ואימץ לעצמו תחושה אחרת. זה היה כמו להיות בתוך הכדור פורח עצמו. גאוני הוא חשב לעצמו, כיצד לא חשבתי על כך קודם, במקום להביט בו, אוכל להיכנס לתוכו וכמו לשוט מעל העולם כולו. כך היה קם ונרדם כאילו היה נסחף בתוך כדורים פורחים. הימים עברו והדברים לא יכלו להראות טוב יותר, עד שיום אחד הוא התעורר וגילה שהרוח פסקה. הוא מצא את עצמו בתוך מה שהיה דומה לכדור פורח תקוע על מה שהיה נדמה כמצוק. הוא יצא בחיפוש אחר דרך לרדת מאותו מצוק עליו נתקע, אך כל מה שמצא היה מה שנראה כמו חבל טיפוס. הוא ישב ובכה. הוא היה זקוק נואשות לחבל טיפוס.

ביקורת- "רובים וכרטיסי אשראי"

נכתב ע"י ב: שבת, 4 יולי, 2009

רועי "צ'יקי" ארד הוא דמות מעוררת מחלוקת בביצת השירה הישראלית. הדעות נחלקות בין אלו הבזים לפועלו לבין אלו המעריצים אותה, נדמה שלא אלו ולא אלו מבססים את רגשותיהם העזים על סמך קריאה בשירתו. אכן דמותו של ארד צעקנית ומתגרה, חתרנית לפרקים, ומלאת גחמות, וכך מוסט הדיון מהמישור השירי אל המישור האישי. העובדה שארד הוא מיני סלב ברמה התל-אביבית (עוד מימי הארוויזיון בו השתתף) מצמצמת את הדיון בפועלו לרמת האד הומינם. בימינו  כל משורר וחצי משורר אץ לו רץ לו להוציא ספר שירה (רב הספרים הללו יוצאים במימון עצמי, ומבלים את רב חייהם  במחסני ההוצאה), ומיד אחרי פרסום הספר כבר יוצאות ההכרזות על העבודה על הספר הבא שנמצאת בעיצומה, נדמה כי משוררים רבים כותבים כשבראשם ניצב ספר עב כרס שעל כריכתו מתנוסס שמם תחת הכותרת "כל כתבי". בניגוד מוחלט לאווירה זאת ספר השירה הראשון של ארד יוצא לאחר פעילות אינטנסיבית ביותר בעשור האחרון בשדה השירה והאמנות הישראלית.

בבלוג שלו כותב ארד שבעשור האחרון הוא השתתף במאות  ערבי שירה בעשור האחרון, וכל מי שמעורה בעולם השירה יודע שאין כאן הפרזה. אולי ההבנה של ארד את החשיבות שביצירת קשר ישיר בין הקהל לשירה על ידי הופעות צמחה מהעובדה שעוד לפני שפרסם שירה יצר מוזיקת אינדי  אמנות שבה דגש רב על קיום הופעות רבות. לרב המשוררים בארץ אין ולא היה קשר מעולם עם קהל הקוראים, מעבר לכך נראה שקהל הקוראים אינו מעניין אותם, כך קורה שמשורר עולה בפסטיבל שירה (זה או אחר) להקריא ובמשך עשרים דקות הוא מרדים את הקהל למרות הפצרותיה הנמרצות של עורכת הערב כי יואיל בטובו לפנות את הבמה למשוררת הבאה. או כפי שארד מתאר את פסטיבלי השירה בשיר "צואת הזהב": "אני הולך אל פסטיבלי השירה עבור ארוחת הבוקר חינם/ אבל בדרך כלל לא קורה דבר בפסטיבלים./קהל משעמם, האנשים לא יפים, הנשים לא יפות/ אולי אזכיר שיער ערווה בשיר והם ייצאו זו אחר זו/ וישאירו אותי להנות לבדי באולם"

כשנשאל בארועים שונים לגבי שירתו ארד נוטה לאפיין אותה כשירה ששואפת אל הקליל. באחת השיחות שערכתי עמו לקראת צאת הספר הוא ציין כי הוא רוצה ששיריו יודפסו בראש העמוד (בניגוד לספרים הקודמים שהופיעו בהוצאת פלונית בהם השירים מופיעים בתחתית כל עמוד) ובכך ייצרו אפקט גרפי שידגיש את קלילותם, כאילו השירים צפים על פני הדף. אכן העימוד של השירים על פני הנייר משחק תפקיד חשוב בספר זה (למשל פיזור המילים על פני הדף בפואמה "הינשוף", פיזור שהשפעתו של יונתן רטוש מורגשת בו בבירור), אך קשה לומר שהשירים מתאפיינים בקלילות, ההיפך הוא הנכון. אם בתור עורך נוטה ארד לעודד את כתיבתם של שירים קצרים דמויי הייקו, בספרו תשעה מתוך שלושה עשר השירים הם שירים ארוכים מתוכם שלוש פואמות ("הינשוף", "פגר הפלדה", ו"צואת הזהב"). נדמה כי ארד עצמו מכיר בכך שלרב השירים הקצרצרים אינם עומדים בפני עצמם, וכך הוא שוזר אותם בין השירים הארוכים, או מחברם לרצף מכתמי במחזור "רצף שירי הלל לשר הביטחון לרגל המערכה האמיצה" בו מכתמים יפים כמו: "על צלחת העוף/ שסיים שר הבטחון-/ גרוגרת".

השירים מאפשרים לנו דיון אמיתי בפואטיקה שמציעה ארד, דיון הנובע מתוך השירה עצמה ולא כריאקציה פוריטנית לחולצותיו של ארד שהרי ממילא ארד מקדים את המבקרים בהכריזו "כל כך טיפשות החולצות/ על חזי האנשים, חזי הנשים היפות…" (מתוך השיר 'כל כך טיפשות החולצות'). בימים בהם נדמה כי מעטים המשוררים הצעירים שיש ביכולתם לכתוב פואמה מצטיין ארד דווקא בסגנון ישן זה. בניגוד לרב המוחלט של כותבי 'מעין' (כתב העת שעורך ארד ביחד עם יהושע סימון)  מצטיין ארד בהכרה עמוקה של שירת העבר ובניצול של ידע זה על מנת להצמיח שירה עכשווית בועטת. יצירת פואמה שלימה המתארת את העברתו של גרם מדרגות נעות מרחוב אלנבי היא דבר מרענן על רצף שירת האני הבכיינית הצומחת בסדנאות הכתיבה ומציפה את כתבי העת.על גרם המדרגות מכריז ארד בהומור רב כ: "כשלון!/ גם לאזרח לא עזר מעולם/ שנים שלא עבד/ איני יודע מתי עבד/ ודאי בכל הזמן מאז שהגעתי לעיר/ לא עבד ". קשה שלא להתפעל מיופייה של שירה אורבנית זאת. שירה המלאה ברגישות ל"פגר הפלדה", שירה שמצליחה להשתמש בנוף האורבני של המדרגות הנעות על מנת לייצר באותו שיר, מפלצת, חיה פצועה, וסמל פאלי.

I hope to write something about the police incident when i will get to a better internet

בשיר שכבר הזכרתי "צואת הזהב" מזכיר לנו ארד מדוע הוא אינו דמות מקובלת בביצה הספרותית, כאשר הוא מתנגח במשוררים אשר "ממליצים זה על זה כאחוזי דיבוק/ בוועדות הפואזיות" ולאחר מכן הוא מתאר את שירתם כ"קשקשי דג ללא דג/ זימים ללא אוויר/ אוויר ללא זמום/ ניקוד ללא אות." ('צואת הזהב'). ארד מגיעה אל הביצה החנפנית ובטון רוקנרולי בועט לכל עבר, ובאותו זמן תמיד דואג לחייך. האנרגיות הרוקריות מגובות בשיתופי פעולה של ארד עם אמני רוק שונים ביניהם אפשר למצוא את הגיטריסט המוכשר רם אוריון. רוב השירה המפורסמת ב'מעין' נוטה לכיוון הפופ, כך שרבים נוטים לשפוט את שירתו של ארד לפי השירים אותם הוא בוחר לפרסם, לדעתי תהיה זאת טעות לקרוא את שירתו של ארד לנוכח שירת מעין, שכן מאפייניה שונים בתכלית. כפי שציינתי בשירתו של ארד נוכחות השפעות שונות של שירת העבר, ובנוסף (ובשונה) לארד ישנה רגישות מיוחדת למוזיקליות בשירה. ספק אם כותב בעל רגישות מוזיקלית בינונית היה מצליח לכתוב פואמה ארוכה כמו 'הינשוף' בה המקצבים והמצלולים משתנים תדיר ומהווים חלק משמעותי בביקורת שמותח ארד בפואמה זו. במיוחד בולט השוני בניגון בשורות העבריות הכמעט תנ"כיות כמו: "יכיש וינטוש/ ירסק וינסוק/      הינשוף/ יוצת ברוח המדבר/ צרוף חולית של אפילה/       הינשוף." לעומת שורות השואבות את המוזיקליות שלהן מן האינגלוז שמביאה הגלובליזציה כמו בשורות: "ואנשים בשלחיהם/ ליד "פיקנסין"/ מול "איי.אמ.פי/ לצד ערמת הבגדים הכתומים היא חנות 'פוקס-מן'". (מתוך 'הינשוף'). דווקא בשל החשיבות הרבה של המוזיקליות בספר זה חבל שבחר ארד לפרסם את שיריו ללא ניקוד (למרות הניקוד החלקי פה ושם). טיעוניו הפוליטיים של ארד נגד הניקוד נכונים במידה חלקית בלבד. אמנם הניקוד הוא גושפנקה מעמדית, אך הוא גם מהווה הנחיות לקורא כיצד לקרוא את התווים על פני הדף. מכיוון שהקראותיו של ארד מאופיינות במוזיקליות שבהן היה ראוי כי יאפשר אותו דבר גם לקורא שאינו מכיר את המוזיקליות של הקראות אלו.

איני יודע אם בעקבות הוצאת ספר זה ישתנה מעמדו של ארד בקרב המבקרים או הקוראים. יתכן ודמותו הצבעונית מקשה על רבים מהמבקרים והקוראים. אלו שהולכים שולל אחר כל הכרזה של ארד בראיון זה או אחר נוהגים להלל את קלילותה של שירה זאת, ומכריזים עליה כעל שירה המאפיינת את היופי שבכתיבה הצעירה בתל-אביב, ואילו המתנגדים מגנים את סגנון הכתיבה התל-אביבי הצעיר. דווקא קוראים קשובים יותר יווכחו ששירתו של ארד היא שירה בודדה בנוף הישראלי בכלל והתל-אביבי בפרט. אמנם  "צ'יקי" מוקף תמידית בעדר המאמינים התל-אביבים, אך קריאה בשירתם של אלו תגלה כי בין שירתם לשירתו אין דבר וחצי דבר. ואולי הקהל הישראלי פשוט לא מוכן לקבל את התעקשותו של אדם להיות שמח בכל מחיר, אולי שורות כמו שתי השורות הסוגרות את הספר הן שורות שמדינה מיליטנטית כמו ישראל פשוט לא יכולה לסבול:
"ההפסד מתוק כל כך
שאני מלקק את שפתי"


פגישה עם משורר הודי

נכתב ע"י ב: יום שישי, 12 יוני, 2009

לילדהאר ג'אגורי הוא משורר ועורך, נולד ב-1944 בדהאנגאן גאון במחוז גארוואל (כיום מחוז אוטרנצ'ל) שבהודו. הוא בוגר תואר שני בהינדית, ועבד בעבודות שונות ומגוונות, בין היתר שירת במחלקת יחסי החוץ ההודית והיה מורה בבתי ספר ומרצה בקולג'ים (במספר מחוזות שונים בהודו). לילדהאר פרסם עשרה ספרי שירה וספר אחד של ממוארים, בנוסף הוא פרסם שני ספרים במסגרת תוכנית להוראת קרוא וכתוב (בשפה ההינדית) למבוגרים. שירתו זיכתה אותו בפרסים רבים, וב-2004 זכה ג'אגורי בפרס הניתן פעם בשנה על ידי נשיא הודו למשורר או יוצר יחיד על פועלו ותרומתו לתרבות ההודית. שירתו נעה בין החברתי לאישי.

הזדמן לי לפגוש את לילדהאר בזכות משוררת הודית בשם רטי סקסנה, שתרגמה את אחד משירי להינדית לפני מספר שנים לכתב העת קריתיה אותו היא עורכת. כשרטי שמעה שאני מגיעה להודו היא הציעה מיד לסדר לי מספר פגישות עם משוררים הודים שנמצאים לא רחוק מהמקומות בהם אני מתכנן לטייל (לא רחוק במונחים הודים משמעו נסיעת אוטובוס של פחות מ-30 שעות). המפגש עם לילדהאר כיאה לכל מפגש בהודו נפתח בארוחה עשירה ובנימוסי הכנסת אורחים שאין לתאר. השיחה לא נסבה לענייני הספרות לפני שלילדהאר וידא כי אני ובת זוגתי שבעים (ואז הוכרחנו לאכול עוד משהו קטן), ושאנו מרגישים בנוח בחדר שהוקצה לנו בביתו.
מרגע שהובהר כי אין ביכולתנו לאכול ולו עוד גרגר אורז אחד, ושאנו מרגישים בנוח, פתח לילדהאר בהסבר נרגש על השפה ההינדית. אחד-אחד עבר לילדהאר על כל עיצור בשפה ההינדית, כשהוא מהלל ומשבח את יכולתה של שפה זו לחכות כל צליל הקיים ביקום, מהפרה הגועה ועד רעש טרטור מנוע המכונית. הסבריו על המקומות השונים בפה בהם מופק כל צליל היו מפורטים עד כדי כך שהזכירו לי את שיעורי הפונולוגיה בחוג לבלשנות. בהמשך הוא הדגיש את החשיבות שקיימת בשני המישורים של השפה, המישור הצלילי ומישור המשמעות. "אתה מבין, שיר אינו צריך להיות חרוז או שקול על מנת שיהיה מוזיקלי, המוזיקליות נמצאת בכל מילה, ובכל משפט". הביערה אשר בה מדבר לילדהאר על שירה משכיחה את העובדה שמאחוריו כבר נמצאים 10 ספרים ועשרות פרסי שירה, היא מצליחה לשמר את האנרגיות של דבר מה ראשוני. הדיבור הלהוט מבהיר שהחיפוש השירי של לילדהאר לא פסק לרגע יחיד, מהזמן שברח מהכפר שבו נולד, לאחר שהוריו חיתנו אותו בגיל 12, דרך שנות הנדודים ברחבי הודו, ועד היום כאשר הוא חי חיים מיושבים ושקטים עם אותה אישה אליה חזר עשרים וחמש שנה אחרי היום בו ברח לחיי הנדודים.

כל יום אחד פחות/ לילדהאר ג'אגורי
אחד מאיתנו עוזב כל יום
אחד מאיתנו אובד כל יום
אחד מאיתנו הולך לעולמו כל יום
כולנו לעולם לא נעלמים
לעולם לא יהיה סוף לכולנו

את העזיבה  היומיומית הזאת של האחד או האחר
את אובדנו של זה או של זה
את היותנו חסרים אחד בכל יום
אנו שוכחים מהר

כמה זה מוזר עם כן
שלא ארוחתו של אחד זה
נשארת ללא שתאכל
ומיטתו לא נשארת ללא שישנו בה

אחד מאיתנו מעכל את האוכל שלו
אחד מאיתנו ישן במיטתו
אחד מאיתנו מקבל את עבודתו, לוקח את מקומו
ואז שוב אחד מאיתנו עוזב
ואחר אובד

רק מישהו אחר מאיתנו יכול לספור אותנו
מה היה מספרינו בבוקר
וכמה מאיתנו נשארו עם ערב
מה היה מספרינו בערב וכמה מאיתנו נשארו עם בוקר
אנחנו חסרים אחד עם כל יום שחולף
(תורגם מהתרגום האנגלי על ידי בליוויו של לילדהאר ג'אגורי)

השיחה איתו קולחת, והנושאים מגוונים. לילדהאר מדלג בקלילות  בין סמואל בקט, ניטשה, כתבי הודות ההודיות, ולא שוכח להפתיע כאשר הוא עוצר לרגע, חושב, ומצטט קטעים שונים משיריו של יהודה עמיחי. בשירתו של יהודה עמיחי נתקל לפני מספר עשורים ולדבריו התאהב בה מיד. קריאה בשירתו מבהירה כי אין זו התאהבות מקרית, תימות רבות שמעסיקות את עמיחי מעסיקות גם את לילדהאר, ששירתו מרבה לעסוק באהבה, התחבטויות בשאלות אמונה, ילדות, מערכות יחסים וטבע.

כששאלתי מה מהווה עבורו מקור השראה לכתיבתו ענה לילדהאר ש"ההשראה הראשית נובעת מהמשוררים הישנים. המשוררים שהיו לפנינו מזמינים אותנו אליהם, לקרוא בשירתם ולחסות בה בתור בית. רק אחרי שאדם תפס מחסה של אמת בשירת העבר הוא יכול (אם הוא מוכשר דיו) לייצר שירה משמעותית משלו. ואינני מתכוון להשראתם של משוררים הודים בלבד. אין זה משנה אם משורר הוא משורר הודי, בריטי, או ישראלי, שירה גדולה היא חוצת יבשות וזהויות לאומיות. ההשראה שלי נובעת מכל משורר גדול שאני נתקל בו, אך לא רק ממה שהאקדמיה קוראת לו שירה, ההשראה יכולה לנבוע באותה מידה משיר או סיפור עממי כלשהו. השירה היא מקור השראה חשוב, אך שירת אמת איננה יכולה להיכתב בדיו אקדמאי. חשוב על כל אותן התרחשויות ברחוב ההודי, היכן שאנשים לא זכו ללמוד קרוא וכתוב, הרי השירה נמצאת גם שם. שפת החיים, היא הרובד העמוק ביותר של השפה, לא השפה שנלמדת באקדמיה. אולי כוחה של שפת השירה טבועה דווקא במקומות האלו, הראשוניים".

כשדיברנו על תפקידו של המשורר בחברה ההודית נגלה הצד האקטיבסטי של לילדהאר. "בחברה ההודית עדיין מורגשת בצורה חזקה השיטה הלא אנושית של הקסטות. המשורר צריך להציב את עצמו מחוץ לשיטה זו. על המשורר בהודו לראות את עצמו כאיש ללא מעמד. המשורר צריך לשבור את מחסום המעמדות, עליו לדבר באותה מידה עם הקבצן ועם העשיר, ולא להסתגר במגדלי השן. אלו שמבלים את חייהם במגדלי השן אינם רואים את העולם כפי שהוא, כיצד יוכלו לכתוב שירה גדולה בצורה כזאת? זה בלתי אפשרי."

למרות הפרסים הרבים בהם זכה, וההכרה הבן לאומית, נשאר לילדהאר צנוע כשהוא מדבר על עצמו.
"שירה גדולה איננה נמדדת בזמן שהמשורר עודו בחיים. פרסים ושבחים יכולים להיות נכונים למציאות, אך גם יכולים להיות תוצר של פוליטיקה פנימית של עולם השירה. שירה גדולה שורדת הרבה אחרי שגופו של המשורר קבור באדמה. קח לדוגמה את יהודה עמיחי עליו דיברנו קודם. עמיחי מת אך שירתו עודנה חיה איתנו. שירתו של עמיחי אינה שייכת לישראלים, היא שייכת למין האנושי. היא מעין פנינה נוספת בענק שעונדת האנושות. כמובן שהשאיפה שלי היא ששירתי תישאר אחרי, אך דבר זה לא תלוי בי ואין ביכולתי לשנותו."
בימים אלו עובד לילדהאר על ספר שירי אהבה. אך הוא מקפיד להדגיש ששירי האהבה בספר זה שונים מאוד משירי האהבה שכתב בצעירותו. "עם השנים האהבה מקבל מימדים חדשים, אדם לומד שלאהבה צורות רבות." לקראת סיום השיחה ביננו ביקש לילדהר להדגיש את חשיבותה של תחושת של אי הודאות בעיניו. "אי הודאות היא נושא שחוזר בכל ספרי ולמעשה זהו אחד הדברים אשר מניעים את שירתי, ולדעתי אי הודאות עומדת מאחורי  השירה כולה. ברגע שישנה יציבות נפסקת השירה. השירה נובעת מכך שאיננו יודעים מה עוד יכול לקרות. אי הודאות דוחפת אותי לכתוב, ולנסות ולמצוא משהו חדש בעצמי כל פעם שאני מחזיק בעט."

מסעות במרחב-מסעות בנפש

נכתב ע"י ב: שבת, 4 אפריל, 2009
  1. רגעים מעטים נחרטו בזיכרוני משנות לימודי הספרות באוניברסיטה [ישנם הרבה זיכרונות אך כמעט כולם מתרחשים איפשהו בין הדשא שמול מדעי הרוח לבין קבב אמונה בעיר העתיקה] . אחד הרגעים שדווקא כן זכורים לי היה בשיעור שהעבירה מיכל ארבל בקורס על סיפורת. מעטים הם המרצים שיש ביכולתם לשנות את דרך המחשבה של סטודנט או אפילו להתוות לו דרך מסוימת, מיכל היא מרצה שכזאת. כשדיברנו על הסיפורים הקצרים של עגנון היא עצרה  בדרמתיות האופיינית לה ואמרה: "שימו לב לתנועה במרחב במהלך הספור. תמיד תחשדו בתנועות במרחב, לרב הם מורות על תנועות בנפש " באותה תקופה בדיוק קראתי את הטרוטופיה של מישל פוקו ובאופן כללי התעסקתי המון בתפקוד של מרחבים בעולם ובספרות, המשפט הזה של מיכל היה בעבורי זרקור שהשפיע רבות על הקריאה שלי בספרות ובעולם.
  2. כשהייתי ממש קטן (בערך בין ארבע או חמש) היה להורי מושג שנקרא "סיבוב קיטרוני". גרנו אז בפתח תקווה (עיר שהיסטוריונים רבים מתווכחים אם אי פעם התקיימה) והורי היו נוהגים ללכת  כל ערב ל"סיבוב קיטרוני", השם נבע מאחד משמות הרחובות בקרבת ביתנו, את העובדה הזאת גיליתי רק כשגדלתי לגיל שבו לרחובות יש שמות ולא ריח. הייתי נסחף בראשי בפנטזיות על עולמות קסומים כל פעם שחשבתי על סיבוב קיטרוני, ואף שהצטרפתי לאחדים מהסיבובים האלו הקסם סביבם לא התפוגג. כנראה שכבר אז נזרע החיבור אצלי בין התנועה במרחב לתנועה בנפש.
  3. בתקופת התיכון בנתניה הבילוי המועדף עלי ועל מספר חברים היה לשוטט.  בעיר שמלבד ים יפהפה וסנדוויצ'ים טוניסאים מעולים אין בה יותר מדי מה להציע, אין לאן ללכת אז פשוט הולכים. וכך כמעט כל יום הייתי מקבל שיחת טלפון בערך בנוסח הבא 'אז מה… אתה בא לשוטט?' וכמובן שהתשובה כמעט תמיד הייתה חיובית. כך קרה שרגעים רבים בהתבגרות שלי קרו תוך כדי תנועה, הליכה ברחובות בכל שעות היום והלילה, כמעט תמיד תוך כדי שיחה. אחד הדברים שאני הכי אוהב בת"א הוא שהיא אחת הערים היחידות בארץ שעדיין מאפשרות לי לשוטט למשך שעות ללא דקה של שעמום, ושיטוט מבחינתי הוא תמיד גם תהליך של התבוננות.
  4. מעניין שהכינוי האנגלי לחוויית האל-אס-די מעולם לא תורגם לעברית, אלא נשאר טריפ, אולי זה נראה לאנשים קצת מוזר לאכול מסעות, למרות שבעברית אכלו מגילות כבר לפני אלפי שנים (פרק ג' פס' ג). החוויה הנפשית המסעירה והעמוקה הזאת זכתה דווקא לכינוי שקשור לתנועה ולא לעולם הנפש. כל מי שחווה את החוויה הפסיכדלית נוכח בעצמו כמה מדויק הוא הכינוי טריפ. לחוויה הנפשית האינטנסיבית יש אלמנט של תנועה. מן דיאלקטיקה בין הפנים לחוץ, אני הולך פיזית בחוץ וככל שאני מתבונן החוצה בנוף המשתנה תדיר, כך אני צופה פנימה בנוף הנפשי המשתנה תדיר אף הוא.
  5. ב2005 יצאתי למסע הקראות שירה ביחד עם ערן צלגוב ורוני הירש, שבמרוצת השנים הפכו להיות שותפיי לעריכת כתב העת 'דקה'. לפני שעלה הרעיון למסע ההקראות ערכנו ערב הקראות שירה בפיצוציה 'מתוק בלב' בשכונה ג' בבאר-שבע. לערב הגיע קהל מעורב של סטודנטים, שכנים מהשכונה, וסתם עוברי אורח. האווירה הייתה נפלאה. הערב היה חמים, הבירה הייתה קרה, השירים זרמו, והקהל התאסף. מלבד שירתנו הבאנו איתנו המון ספרי שירה אהובים והזמנו אנשים מהקהל לעלות להקריא שירים.
    שבוע אחרי הערב הזה ראיתי את הסרט 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' בו הוא מסתובב עם להקתו ב'ואן' ברחבי הארץ ומופיע באינטנסיביות, וחשבתי לעצמי למה בעצם לא לעשות את מה שעשינו בגימל בכל הארץ? הצעתי את הרעיון לערן ורוני שהסכימו בנלהבות והתחלנו לתכנן ביחד את המסע. תכננו מסלול (שאז נראה הגיוני) בין קריית-שמונה לבאר-שבע. קבענו עם משוררים לאורך המסלול, וסמכנו על אנשים טובים בדרך שיהיו מוכנים לחבר את המגבר שלנו לחשמל מהחנות/דוכן/פיצוציה שלהם, לשמחתנו הדרך הייתה רצופה באנשים נחמדים ששמחו לתת לנו חשמל.
  6. אני קורא הרבה שירה באופן כללי, אך מעולם לא קראתי שירה בצורה כל כך דחוסה כמו שקראתי במהלך שלושת ימי המסע. אוכל כמעט שלא היה בתפריט, חישובי הזמן (שהשתפרו במסע השני שערכנו לאחר שנתיים) היו לקויים ולא הותירו די זמן לעצירות ממושכות באמצע היום, היה לנו בדיוק זמן להגיע מעיר לעיר כשבדרך אנחנו מקריאים אחד לשני שירים, קוראים לעצמנו שירים,  ובוחרים שירים שנרצה להקריא ביעד הבא.  ביום השני הראש שלי כבר היה מוצף בציטוטים ושברי ציטוטים משירים של משוררים שונים. המסע הפיסי (והחום הכבד של הקיץ הציב גם קשיים פיסיים) הפך למסע נפשי, הרחובות הפכו לשירה, ההרים והערים שהתחלפו בחלון הרכב הפכו למשפטים מפורקים תחבירית. למזלנו חברים טובים הסכימו להתלוות אלינו לשלושת הימים ועזרו לנו לצלוח את הדרך מבחינה טכנית (נהיגה הייתה מעשה כמעט בלתי אפשרי במצב התודעתי שהיינו בו). 10-12 שעות ביום של שירה, תוך כדי תנועה מתמדת יכולות לגרום לשינוי תודעתי קיצוני. האנשים השונים שפגשנו על הדרך, הערים השונות עם הריחות השונים, כולם הפכו לחוויה רגשית חזקה ועמוקה, כבר בסיום המסע הראשון היה ברור שהדרך תקרא לנו לפקוד אותה גם בעתיד.
  7. בקרוב אני נוסע להודו לתקופה ממושכת, ומשם בעצם לא ברור לאן. ההתרגשות מהנסיעה כבר מתחילה להשתלט עלי ואולי יותר מכל מרגשת אותי הידיעה שהתנועה המוגברת במרחב, תגרום לתנועה מוגברת בנפש, והנפש היא הנוף המרתק ביותר.