גישת מזעור נזקים והתפתחויות טכנולוגיות

נכתבע"י ב יום רביעי, 15 יולי, 2020 ב

בשנים בהן הייתי עובד רחוב יחד עם ניהול משותף של פרויקט אנשים טובים (שניהם בעמותת עלם) הלכה והתגבשה אצלי ההבנה שגישת מזעור הנזקים היא גישה מאוד אינטואיטיבית בחייהם של מבוגרים. בדרך כלל כשאנשים מדברים על גישת מזעור נזקים הם מפנים לפרויקטים כמו 'יזהר' למשל, פרויקט שמספק מזרקים סטריליים למכורים. אני דווקא אוהב להתחיל בלהציג את הגישה דווקא סביב שתיית קפה. קפה הוא חומר פסיכואקטיבי חוקי ושכיח מאוד. לשתייה מרובה של קפה יכולות להיות תופעות לואי שונות החל בתחושות פיזיות לא נעימות, עליה בלחץ הדם ועד להגברה של חרדות. רוב המבוגרים מאמצים בשלב מסוים גישה של מזעור נזקים לגבי החומר הזה כל אחד לפי הרגישות וההבנה שלו. גישת מזעור נזקים כשמה כן היא, ניסיון לתת מענה שיפחית את הנזקים הפוטנציאליים שיכולים להגרם מפעולה מסוימת ללא הפסקת הפעולה (אם כי כמובן תהליכי גמילה אינם נפרדים מגישה זאת). כשאני אומר לעצמי שלא אשתה את כוס הקפה השלישית (או איזה מספר שלא אבחר) היום כיוון שכבר שתיתי שתי כוסות קפה אני למעשה נוקט בגישה של מזעור נזקים. לא אכנס להיסטוריה ולרוחב היריעה שיש לגישה זאת להציע בפוסט זה, אבל נראה לי שנקודת המוצא הבסיסית שלו די ברורה.

תקופת הינוקא הטכנולגית

בשנת 2017 יצאתי עם עצמי לניסוי טכנו-תודעתי, עזבתי את הסמארטפון לטובת טלפון מהדור הישן. לא היה לי דדליין לניסוי ובסופו של דבר הוא נמשך כשנתיים עד 2019. היו לי המון מחשבות בנושא באותה תקופה, את רובן לא העלתי על הכתב ואת חלקן אירוני ככל שזה יהיה חלקתי בפייסבוק. המחשבה הכי מנחמת וחשובה שהיתה לי מבחינתי היתה שהיחס שלנו כחברה כיום להתפתחויות טכנולוגיות מאוד מזכיר את היחס החברתי שהיה לנו כלפי טבק לפני חמישים ושישים שנה.  כשאנחנו צופים בסרטים מפעם קשה לפספס כיצד פעולת העישון היא דבר מקובל חברתית בכמעט כל סיטואציה. אנשים מעשנים במשרד, במטוס, בשולחן במסעדה ואפילו במיטה. באותן שנים חברות הפרסום עשו עבודה "טובה" בקידום הטבק והידע שלנו כחברה על הנזק הפוטנציאלי הטמון בחומר הזה היה נמוך. עם התגברות הממצאים הקושרים בין סרטן ריאות ועישון החלו קמפייני ענק שמומנו על ידי מדינות ובראשן ארה"ב המזהירות את הציבור מהנזקים הכרוכים בעישון. בנוסף להפצת המידע בדבר הנזק הפוטנציאלי אט אט הוסיפו עוד ועוד מדינות חוקים המגבילים את המקומות בהם מותר לעשן על מנת לצמצם את אותו נזק פוטנציאלי. חשוב לזכור שהמניע המרכזי לשינוי החקיקתי ולקמפיינים לא היה דאגה לשלום הציבור גרידא אלא כללו הפנמה שנזקי העישון עולים הון עתק למדינה ולחברות הביטוח. בכל מקרה התוצאה היא שכיום קשה לדמיין מישהו מדליק סיגריה בחדר ישיבות של חברה. 

אז מה בעצם הקשר של כל זה להתפתחויות טכנולוגיות? מכירים את הרגע הזה שמגיעים לחדר ישיבות, לפגישה עם חברים או לארוחה משפחתית וכולם שולפים את הטלפונים שלהם ומניחים אותם על השולחן? זה יכול להיות גם בדייט ראשון או בפגישה בבית הספר של הילד שלכם. למעשה כיום זה יכול לקרות כמעט בכל מקום. כפי שסימון סינק מיטיב לתאר (בהרצאה המומלצת אך לא נטולת הבעיות הזאת), הפעולה הזאת של הנחת הטלפון על השולחן אוטומטית משדרת את המסר: 'מה שקורה עכשיו הוא לאו דווקא הדבר הכי חשוב, יכול להיות שיפנו אלי ממקום מעניין/חשוב/מועדף יותר'. ברוב המקרים אני לא חושב שמדובר במסר רצוני של מי שמניח את הטלפון על השולחן אבל זאת אחת התוצאות שלו. חוויתי את התופעה הזאת ביתר שאת בתקופה בה היה לי רק טלפון מהדור הישן בזמן שהייתי שותף לישיבות עם גורמים מקצועיים בעיר בה עבדתי. מדובר בגורמים מקצועיים  כמו ראש השירות הפסיכולוגי העירוני, סגן ראש העיר (מה בדיוק המקצוע שלו?) ומנהלי תוכניות לנוער בסיכון. מהרגע שלא שמתי את הטלפון שלי על השולחן (כי מה יקרה אני אפספס סמס?) הרגשתי שעלי להוכיח בצורה אחרת שגם אני מאוד עסוק ומתקשה לעצור לשעה וחצי של ועדה. כיוון שעבודה עם נוער וצעירים במצבי סיכון היא עבודה סביב משברים ישיבה של שעה וחצי מבלי הצצה חטופה לאיזושהי מסך היתה עלולה לשדר נינוחות שלא רציתי לשדר. במהלך השנתיים בהן עבדתי ללא טלפון חכם אני מרגיש שהייתי נוכח יותר בעשיה שלי רגע אחר רגע, נתתי מענה טוב יותר הן לנערים והנערות שפגשתי והן ברמה המקצועית, ובעיקר הפסקתי לשחק איזשהו משחק של חשיבות עצמית שהשימוש בטלפונים חכמים גורם לנו להישאב אליו. כי בואו נודה בזה, מעטים המקצועות שמצריכים את הזמינות אליה אנחנו משועבדים כיום.

אז למה ההבנה לגבי הטבק והטכנולוגיה היתה אופטימית? כי פתאום הבנתי שכחברה אנחנו בשלב התינוקות הטכנולוגית. המהירות בה הטכנולוגיה מתפתחת מהירה בהרבה מהזמן שלוקח לנו כחברה להבין את ההשפעה של אותה התפתחות ולהגיב אליה. רובנו מטמיעים טכנולוגיות לתוך חיי היומיום שלנו הרבה לפני שאנחנו חושבים לעומק על הפוטנציאל המיטיב או המזיק של אותה טכנולוגיה. לפני שחשבנו האם אנחנו רוצים להסתובב עם מכשיר מעקב עלינו אנחנו כבר שולחים אותות מהכיס שממפים כל תנועה שלנו על הפלנטה. פעמים רבות ההבנה הציבורית של הסכנות הפוטנציאליות איננה מספקת, למשל לרובנו קשה לתאר את רמת הנזק שיכול להיווצר ממתן גישה לתמונות שלנו לאיזושהי חברה עלומה שמנתחת את המידע תוך כדי פיתוח טכנולוגיות זיהוי פנים. ואכן אין לצפות מהציבור להיות זה שחושב על הפוטנציאל המזיק או המיטיב של התפתחויות טכנולוגיות שאנו מטמיעים בחיינו.

רגע רגע.. אז למה בכל זאת האופטימיות?

האופטימיות שלי נולדה מתוך אותה תובנה שאנחנו נמצאים בשלב הינוקא של הקיום הטכנו-אנושי. אמנם לוקח לנו זמן להבין את רמת ההשפעה שיש לטכנולוגיות השונות על חיינו, אבל ההבנה הזאת עוד תגיע, וכבר עכשיו יש לה דוברים רבים שמגבים את הטענות שלהם בידע מחקרי ולא רק באידאולוגיה. לצערי אני חושב שלפני שנאמץ את גישת מזעור נזקים בהקשר של הטמעת טכנולוגיות חדשות אנו נדע יותר ויותר את טעמן של אותן סכנות שהטכנולוגיות הללו מביאות איתן. בעוד הטכנולוגיות מרגילות אותנו לסיפוקים מהירים, תהליכים זריזים ותשובות של שחור ולבן, לייק או פרצוף כועס, המציאות עצמה היא איטית, תהליכית וכוללת את כל גווני הקשת. הפער הזה מוביל פעמים רבות לקשיים בתהליכים שקשורים לעולם התעסוקה והזוגיות שני מוקדים שפעמים רבות מצריכים מאיתנו בדיוק את ההפך מסיפוק מיידי. כשם שהמדינות לא פצחו בקמפיינים נגד טבק בשל דאגה לציבור גרידא, אני לא צופה שמרכזי הכח הקיימים יחלו בקמפיינים למזעור נזקים רק מתוך דאגה לשלום הציבור. אך פגיעה מתמשכת ברצון של עובדים חדשים לעבור הכשרות ארוכות ומפרכות, ופגיעה בתא היצרני הראשוני של הניאוליברליות הלא היא המשפחה ההטרו-נורמטיבית לטעמי תוביל את אותם מקבלי החלטות לפתוח בקמפיינים שיבהירו ששימוש בטכנולגיות מסויימות בצורות מסוימות גורם לנזק. אנחנו כבר מתחילים לראות קמפיינים כאלו כיום. מעניין לראות דווקא את מעורבותם של אנשים שהיו והינם חלק מפיתוחים טכנולוגיים ביצירת הקמפיינים נגדם כמו למשל בדוגמה הזאת.

לקראת גופים רגולטוריים לטכנולוגיה

לבסוף ארצה לתאר תרחיש שאולי ישמע אוטופיסטי אך אני מאמין בלב שאפשרי שאזכה לראותו עוד במהלך חיי. אני רוצה להציג (בצורה תמציתית ביותר) מושג שטבע פרופ' שושנה זובוף: 'קפיטליזם מעקבי'. בספרה מעורר ההשראה והאימה The age of surveillance capitlism  מתארת זובוף כיצד חברות כמו גוגל ופייסבוק חותרות תחת יסודות הדמוקרטיה של החברה שלנו על ידי כך שהן מבצעות מעקבים ניתוח וסחר במידע שמספקים להן המשתמשים שלהן. במדינות המערביות בהן יש חוקה קשה להאמין שבית משפט כלשהו היה נותן למדינה את האפשרות לעקוב ולנתח נתונים של אזרחים שאינם חשודים בדבר תוך כדי החתמתם על הסכמים שאין להם את היכולת להבין לעומק, או במילים אחרות, אני מסכים אני מסכים אני מסכים רק תנו לי לגלוש באמשלכם, קליק קליק קליק. כבר עכשיו אפשר לראות דוגמאות בהן מדינות השתמשו במידע שנאסף על ידי גוגל או פייסבוק אשר הן עצמן לא יכלו לאסוף מטעמים חוקתיים. חוסר היכולת שלנו כציבור לצפות את ההשפעות ההרסניות שיכולות להיות לטכנולוגיה על חיינו מאפשרת לגופים שיש בידיהם כסף וכח רב לשעוט קדימה.

אבל אנחנו יכולים לדמיין עולם אחר. עולם בו ישנן ועדות רגולטוריות המורכבות מאנשות מקצוע מעולמות ההייטק, המשפט, הפילוסופיה, האמנות וכו' וכו'. יכול להיות שבהתחלה אלו יהיו ועדות שכל מדינה תקים לעצמה על מנת להחליט איזו טכנולגיה היא מאפשרת ומה האדפטציות הנדרשות באותה טכנולוגיה כדי להמעיט את הסיכוי שהיא תפעל בצורה שתערער את היסודות החברתיים והחוקתיים שאותה חברה מאמינה בהם, מעין מהלך הפוך למה שקורה היום בסין מבחינת רגולציה של טכנולוגיות. אפשר גם לחשוב גם על הסכמים בינלאומיים בין מדינות דמוקרטיות המזהות סכנה לאזרחיהן מאפסקטים מסויימים בטכנולויות מסויימות.

כפי שציינתי בתחילת הפוסט, גישת מזעור נזקים יוצאת מתוך נקודת הנחה שישנן פעולות רבות אותן ניתן לעשות כדי למזער את הנזק מפעולה מסויימת ללא הצורך להפסיק את אותה פעולה לגמרי. המטרה של אותן ועדות לא תהיה לעצור הטמעה של התפתחויות טכנולוגיות. אין דבר רע אימננטית ברשתות חברתיות או בפרסומות ממוקדות. אבל ללא רגולציה שכזאת אנחנו מסתכנים לא רק באובדן של זכויות הפרט שלנו אלא אף על בפירורן של הנחות המוסר הבסיסיות אשר התנסחו במהלך מאות רבות של שנים. כל מי ששיחק אי פעם בקוביות יודע שמה שהורסים ברגע לוקח זמן רב לבנות. כולי תקווה שנצליח להתעורר מהמצב המסומא אליו נכנסנו בעקבות שימוש היתר שלנו בטכנולוגיות. סרטי מד"ב רבים מתארים עולם פוסט-אפוקליפטי בו אנשים מחוברים פיזית לטכנולוגיה ומשועבדים לה. לא צריך לדמיין יותר, אנו משועבדים דרך קצות האצבעות הגוללות שלנו, אך כרגיל מה שצריך להפחיד אותנו איננה הטכנולוגיה אלא בני-האדם העומדים מאחוריה והמניעים שלהם. 

לרבים מכם יכול להיות שהמהלך אותו אני מתאר נשמע רחוק, אבל התנועה למחיקת חשבונות פייסבוק למשל היא עד כדי כך משמעותית שבשנת 2018 ההערכה היתה ש9-10 אחוזים ממשתמשי פייסבוק המתגוררים בארה"ב מחקו את חשבונם. שינוי ההתנהגות שלנו כצרכנים יכול להוביל לשינוי מדיניות שיגיע הן מצורות מחשבה חדשות על הקשר בין חופש הפרט לטכנולוגיה והן מהחברות עצמן שלא רוצות להפסיד משתמשים. 

ונסיים בשיר שלא קשור וגם קשור, כי מוזיקה זה החיים:

תגובה אחת ל “גישת מזעור נזקים והתפתחויות טכנולוגיות”

  1. oren

    היי בועז יקר
    אנא צרף אותי לרשימת התפוצה שלך
    ד"ש ונשיקות
    אורן


השאר תגובה