תגיות שירה

בין פואטיקה לפוליטיקה פסטיבל "מטר על מטר"

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום רביעי, 30 יוני, 2010

בשבוע שעבר התקיים בירושלים בפעם השלישית פסטיבל השירה "מטר על מטר" שמאחוריו עומדת קבוצת "כתובת" הירושלמית. פסטיבל שירה, כמו פעולות תרבותיות שונות, נמדד לא רק באיכויותיו החד פעמיות, אלא גם ביכולת להחזיק לאורך זמן. כעבור שלוש שנים שבהם נערך הפסטיבל, ניתן לומר שהוא הפך להיות אחד הפסטיבלים החשובים והתוססים ביותר בעולם השירה הישראלית. בעוד פסטיבלים כפסטיבל מטולה ו"ימי שירה במדבר" (שנערך מדי שנה במדרשת שדה-בוקר) מייצרים מעין מרחב סטרילי שבו השירה מתקיימת למשך סוף השבוע, פסטיבל מטר על מטר משלב את השירה במרחב הישראלי היומיומי במרכז ירושלים ובאמצע השבוע. השילוב של הפסטיבל במרקם הירושלמי הטעון דווקא באמצע השבוע הוא המשך ישיר לפעילותה של קבוצת 'כתובת' שמסירותה לשילוב השירה בחברה הישראלית ולעיר ירושלים בפרט בולט בכל עשייתה. לכבוד הפסטיבל דיברתי עם חבר קבוצת כתובת גלעד מאירי:

בשנים האחרונות יש יותר ויותר פסטיבלי שירה בארץ, כיצד אתה מסביר את התופעה ומה מייחד את פסטיבל מטר על מטר משאר הפסטיבלים?

מאירי: פריחת הפסטיבלים היא שלוחה של התרבות הפופולארית המשפיעה על השירה ועל הניסיון של המשוררים להשתלט על אמצעי ייצור ספרותיים. הודות לעוצמת החשיפה וליכולת התקציבית של מנגנון הפסטיבל, השירה זוכה לבמה תקשורתית מקיפה ולמפגש יחסית רחב עם קהלים חדשים, מה שהספר הבודד, ערב קריאת השירה והביקורת מתקשים להפיק. בפסטיבל יש ביטוי משמעותי למימד האוראלי של השירה, לפרפורמנס ולדיאלוג עם הקהל, למשל, מחיאות כפיים, שיחה לאחר הקריאה וחתימה על ספר השירה שזה עתה נרכש. המפגש הקרנבלי הישיר, האינטנסיבי והמגוון בפסטיבל מעניק לשירה חיות שאיננה מצויה ברגע האינטימי של קריאת הספר בחדר. מטר על מטר מתייחד משאר פסטיבלי השירה בישראל הודות למספר מאפיינים: הוא ממלכתי ולא ממלכתי כאחד, קרי, הוא מנוהל באופן מקצועי כראוי למוסד תרבות ("מקום לשירה"), אך הוא מובל ומונחה על ידי קבוצה ספרותית ("כתובת"); הוא איננו מוגבל על ידי אג'נדה פואטית; המיקום האקזוטי שלו בירושלים – סמטאות לב העיר (נחלאות) והשוק; היקף גדול של משוררים (קצת מעל חמישים מדי שנה); במה גדולה למשוררים צעירים (קרוב לחמישים אחוז); מעמד דומיננטי להרכבי רוק ותיקים וצעירים; הישראליות שלו (הוא איננו פסטיבל בינלאומי); הוא תורם לגיבוש זהות עבור ירושלים ומרכזה כעוגן תרבותי ליברלי; הודות למרכיבים אלו מטר על מטר הוא שילוב ייחודי של פסטיבל מכובד, אך צעיר.

Meter 013

בתוך כל העשייה של קבוצת 'כתובת' שאתה חלק ממנה, וניתן אף לומר מוביל אותה בצורה מסוימת, מה תפקידו של הפסטיבל?

מאירי: הפסטיבל הוא שיא של פעילות. הוא מלכד אותנו כקבוצה ומחייב אותנו לתרום מעבר למה שאנו תורמים לשירה ברגיל. הפסטיבל יוצר אקסטזה, ריגוש והתלהבות בעשייה של כתובת ובעולם השירה בכלל. הוא מעניק במה למשוררים רבים שאנו מבקשים לארח, אך במהלך השנה לא מסתייע לתיתה. באמצעותו מתאפשרת חשיפת בוגרי סדנאות של כתובת. הפסטיבל הוא מנוף לפרסום, לשיווק וליחסי ציבור של כל הפעילות של מקום לשירה ושל משוררי כתובת עצמם. הוא מסייע להגדיל את המחזור הכספי.

בבועת השירה נוטים להתמקד רבות בויכוחים על המצב הפואטי של השירה ומזניחים את הדיון במצב הכלכלי או יותר נכון האנטי כלכלי של השירה. איזה בעיות עולות כשמארגנים פסטיבל שירה ומה החזון שלך לפתרונן האפשרי של בעיות אלו?

מאירי: פסטיבל שירה מחייב רמות ניהול אמנותי והפקה מעולות. בפסטיבל סוף סוף יש קהל לשירה, לכן זו תהא טעות גדולה להבריח אותו מהשירה עקב תקלות הפקה קשות כפי שקורה לא אחת בפסטיבלי שירה חצי מאולתרים אמנותית והפקתית.

על מנת להפיק פסטיבל מעולה יש צורך בשילוב של כוח אדם ספרותי-הפקתי מיומן ושל תקציב, וכאלו יש מעט בנמצא. מכאן, יש להכשיר יזמי ספרות בבית-הספר התיכון ובמוסדות להשכלה גבוהה. במקביל על מוסדות התמיכה להגדיר את השירה כיעד מועדף. פסטיבל שירה לא יכול להתבסס על הכנסות מכרטיסים (אולי למעט הופעות מסוימות), כי זהו מדיום מאתגר. לכן יזמי פסטיבל השירה לרוב מעדיפים לאפשר כניסה חינם, כי תמונה אחת של אולם מלא תגייס הרבה יותר כסף מתורמים ומתקציבי תמיכה מאשר כמה עשרות כרטיסים שנמכרו בדוחק. לאור זאת, הפסטיבל חייב להיות מסובסד לעומק על ידי המדינה, המועצות המקומיות וקרנות התרבות והחינוך, אלא שנכון לעתה גורמי התמיכה טרם הכירו במגבלות של המדיום והם אינם מעניקים לו סבסוד מתאים. לדוגמה, עיריית ירושלים לא תמכה השנה בפסטיבל ובכלל תמיכתה במקום לשירה מגוחכת.

הפתרון לבעיית השירה, ולא רק לפסטיבל, הוא כינונו של חוק שירה. המדינה חייבת להכיר בכך שמוסד הספרות מחייב סבסוד קבוע, שוטף ועמוק, כי כמו בית הספר והמרפאה – הוא איננו מותרות. לדוגמה, ללא המחויבות הכלכלית של מנהל מינהל קהילתי לב העיר, אורי עמדי, לא היה מקום לשירה מצליח לקדם דבר בעולם השירה. האם זהו תפקידו של מנהל מינהל קהילתי לפתח מוסדות תרבות מובילים או שמא זו תפקידה של המדינה והרשות המקומית?

למרות שפסטיבל "מטר על מטר" הצליח למשוך אליו קהל גדול, ולמקם את עצמו כאחד מפסטיבלי השירה החשובים בארץ, ישנו מקום גם לביקורת. כיצד ייתכן שבתקופה שבה השירה הפוליטית תופסת מקום כל כך מרכזי בכתיבה הישראלית לא יוחד ולו ערב הקראה או שיח אחד בנושא זה? דווקא בירושלים הטעונה פוליטית, בזמן שמגרשים אנשים מבתיהם היה ראוי ששירה כזאת ושיח כזה ישמעו.

באחד הערבים של הפסטיבל נכחה בעיר קבוצת 'גרילה תרבות' בהפגנת סולידריות עם המגורשים משיח' ג'ארח, הגיוני היה שפעולת גרילה זאת תקבל התייחסות כלשהי בפסטיבל עצמו, שהרי חוסר ההתייחסות למצב הפוליטי הוא בעצמו פעולה פוליטית. לטעמי, בניגוד לדעתו של גלעד מאירי שחוסר אג'נדה פואטית הוא יתרון, מצב זה הוא חסרון מובהק. פסטיבל "מטר על מטר" מנוהל לא על ידי עסקני שירה אלא על ידי קבוצת משוררים, ומכאן ראוי שתהיה לו איזושהי אמירה פואטית, וכקבוצה של משוררים שרואים את עצמם כפעילים חברתיים ראוי שתהיה לו גם עמדה פואטו-פוליטית. אין זה אומר שבעקבות אג'נדה פואטית על קבוצת "כתובת" להדיר משוררים שאינם עונים לטעמם האסתטי. אמירה פואטית ופוליטית יכולה להתרחש גם תוך כדי שיח, והרי פסטיבל הוא במה נהדרת לשיח שכזה. הרצון של קבוצת "כתובת" להישאר ליברלים על ידי אי-נקיטת עמדה עומד בעוכרם. ליברליות זו מעקרת את המעשה הפואטי והפוליטי כאחד ומשמשת כאקט של הסרת אחריות מהמשוררים/מפיקים בקבוצה. יצירת ערבי שיח, מעבר למפגשים עם משוררים בודדים, היתה יכולה להרחיב את הפעולה של הפסטיבל, ולייצר קרקע פורייה לדיון (הכל כך חסר) בשירה הנכתבת בישראל.

ניתן רק לצפות לפסטיבל "מטר על מטר" של שנה הבאה, ולקוות שחברי "כתובת" ימשיכו לפתח את רעיון הפסטיבל, ולחדד את עמדתם גם בתוך הרעיון הליברלי, וכמובן לא פחות חשוב שיצליחו להמשיך למשוך קהל כה רב לצפות במופעי השירה.

דהמש 2010

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שישי, 14 מאי, 2010

+
אם בתעודתכם הכחולה כים

היו זורחות הכוכביות בצורת הלאום הנכון

אם עורכם היה הופך ורוד

לאור השמש המדברית הקשה

אם הייתם מקבלים את המרות

בהסכמה ובשתיקה

אם הייתם כמונו מבינים

שאם תרצו

אם תרצו

אם תרצחו וגם תרשו

ואז עוד תנשלו

אם הייתם

אנחנו. היינו מקימים פה את הקאנטרי של החשמונאים

והילדים היו שותים קוקה-קולה מהמזרקה ברחוב.

כפר דהמש 2010

מומלץ לקרוא על המאבק של הכפר הבלתי מוכר דהמש

תום ותהום

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שלישי, 12 ינואר, 2010

הוראות לאם עבריה

דַּאֲגִי שֶׁיֹּאכַל
וַהֲכִי חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא
זֹאת אוֹמֶרֶת חָזָק
כְּלוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה חֵלֶק מֵהַזַּן
הַנֶּאֱבָק
וְשֶׁיֵּדַע לְהִסְתַּכֵּל לָהֶם בָּעֵינַיִם
וְלֶאֱכֹל בְּפֶה סָגוּר,
וְלִזְכֹּר לְגַלּוֹת לוֹ מַזָּלוֹת
עַד גִּיל עֶשְׂרִים וְאַחַת תַּגִּיעַ לַיָּרֵחַ.
לֹא לְהַזְכִּיר
חָלָל שֶׁל מַטָּה
תָּמִיד לְהַבִּיט מַעְלָה
שֶׁיִּתְרוֹמַם
זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁיִּשְׁתַּבַּח
כְּלוֹמַר שֶׁיִּתְבָּרַךְ

השיר הזה שלי התפרסם לראשונה בדקה 1 ואני מפרסם אותו כאן שוב לכבוד צאתה של האנתולוגיה "תום ותהום- תפילת הקדיש בספרות העברית" בעריכת יורם ורטה וירון דוד שבה הוא מופיע גם כן.

האנתולוגיה הגיעה אלי בדואר אתמול וכבר מצאתי בה מספר פנינים (חלקן פנינים שכבר שכחתי מהן), בינהן שיר יפהפה (כתמיד) של רמי סערי, שלום עליכם בקטע מתוך מוטל בן פייסי החזן, ויוסף עוזר עם שיר אמיץ בשם "פליטי גטו סדום"שאצטט ממנו מספר שורות:

"ונעלה את הפחדנות על ראש בריחתנו

נברח מכל המדינות:

כל הילדים למדינות השכנות

וכל הילדים האחרים למדינות האחרות"

עזה- פחות משעה נסיעה

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום ראשון, 27 דצמבר, 2009

לרגל שנה למתקפה הברוטלית על עזה אני מעלה שיר שלי שפורסם בדקה 4:
מבצע לפסח
מוֹכְרִים יֵינוֹת
הַלָּקוֹחוֹת דּוֹחֲפִים
הַבַּחוּרוֹת בַּחוּרוֹת
הַשְּׁמֵנִים מַזִּיעִים
אִשָּׁה אַחַת נִדְחֶפֶת לִשְׁאֹל שְׁאֵלָה
בְּעַזָּה נֶהֶרְגוּ הַבֹּקֶר שְׁנֵי יְלָדִים
אִישׁ זָקֵן בְּמִקְטֹרֶן מְחַפֵּשׂ יַיִן מָתוֹק
לְקִנּוּחִים
מוֹכְרִים יֵינוֹת בִּבְאֵר-שֶׁבַע
אֲנִי סוֹחֵב אַרְגָּזִים
אֶחָד לַגְּבֶרֶת לָאוֹטוֹ הַלָּבָן
מִישֶׁהוּ אוֹמֵר לָהּ שֶׁהַמְּחִיר שֶׁלּוֹ בַּשּׁוּק הַיּוֹם מְצֻיָּן
גַּם הַמָּנוֹעַ חָזָק
הַצֶּבַע מַבְרִיק
הָאַרְגָּז כָּבֵד-שַׁרְדּוֹנֶה!
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
כְּבָר שָׁבוּעַ לֹא שָׁמַעְתִּי חֲדָשׁוֹת
אוֹרְזִים יֵינוֹת
הַקּוֹנִים קוֹנִים
הַמּוֹכְרִים מוֹכְרִים
הַדּוֹקְטוֹרִים – בְּהֵמוֹת
כָּשֵׁר לְפֶסַח, מְבַעֲרִים חָמֵץ
הַיָּם פָּחוֹת מִשָּׁעָה נְסִיעָה
עַזָּה פָּחוֹת מִשָּׁעָה נְסִיעָה
יַיִן אָדֹם פָּחוֹת מֵחֲצִי מְחִיר
וְהַמּוֹכֵר הַמְּשֻׁפְשָׁף מַכְרִיז
"זֶהוּ יֹפִי שֶׁל בָּצִיר"
הַמִּלִּים מִתְגַּלְגְּלוֹת בְּפִיו
אֲנִי סוֹחֵב אַרְגָּזִים.
הַמִּדְרָכוֹת בִּבְאֵר-שֶׁבַע עֲקֻמּוֹת
הַמִּדְרָכוֹת בְּתֵל-אָבִיב עֲקֻמּוֹת
הָיִיתִי שִׁכּוֹר בִּפְּרָאג
גַּם שָׁם הַמִּדְרָכוֹת עֲקֻמּוֹת
מוֹכְרִים יֵינוֹת
לְבַעֲלֵי חֵךְ עָדִין
סוֹחֲבִים אַרְגָּזִים
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
מִבְצָע לִכְבוֹד הַחַג:
סִפּוּחַ שֶׁל עַזָּה וְרָפִיחַ
בָּרָק מְהַנְהֵן
אוֹלְמֶרְט מְהַנְהֵן גַּם כֵּן
שְׁנֵיהֶם קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
לֹא נָכוֹן
הַנָּשִׁים שֶׁלָּהֶן
קוֹנוֹת מַתָּנוֹת לַחַג,
"מִבְצָע"
אֲנִי סוֹחֵב יֵינוֹת
מְקַפֵּל מַאֲרָזִים
אֲנִי הֲכִי נֶהֱנֶה מֵאֵלּוּ הָאֲדֻמִּים
הַקַּרְטוֹנִים עוֹשִׂים לִי חֲתָכִים
הַחֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת
הָעֲקֵבִים עֲקֵבִים
עַזָּה פָּחוֹת מִשָּׁעָה נְסִיעָה

ממליץ לקרוא את מה שכתב עידן לנדו בנושא

ביקורת- "רובים וכרטיסי אשראי"

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שבת, 4 יולי, 2009

רועי "צ'יקי" ארד הוא דמות מעוררת מחלוקת בביצת השירה הישראלית. הדעות נחלקות בין אלו הבזים לפועלו לבין אלו המעריצים אותה, נדמה שלא אלו ולא אלו מבססים את רגשותיהם העזים על סמך קריאה בשירתו. אכן דמותו של ארד צעקנית ומתגרה, חתרנית לפרקים, ומלאת גחמות, וכך מוסט הדיון מהמישור השירי אל המישור האישי. העובדה שארד הוא מיני סלב ברמה התל-אביבית (עוד מימי הארוויזיון בו השתתף) מצמצמת את הדיון בפועלו לרמת האד הומינם. בימינו  כל משורר וחצי משורר אץ לו רץ לו להוציא ספר שירה (רב הספרים הללו יוצאים במימון עצמי, ומבלים את רב חייהם  במחסני ההוצאה), ומיד אחרי פרסום הספר כבר יוצאות ההכרזות על העבודה על הספר הבא שנמצאת בעיצומה, נדמה כי משוררים רבים כותבים כשבראשם ניצב ספר עב כרס שעל כריכתו מתנוסס שמם תחת הכותרת "כל כתבי". בניגוד מוחלט לאווירה זאת ספר השירה הראשון של ארד יוצא לאחר פעילות אינטנסיבית ביותר בעשור האחרון בשדה השירה והאמנות הישראלית.

בבלוג שלו כותב ארד שבעשור האחרון הוא השתתף במאות  ערבי שירה בעשור האחרון, וכל מי שמעורה בעולם השירה יודע שאין כאן הפרזה. אולי ההבנה של ארד את החשיבות שביצירת קשר ישיר בין הקהל לשירה על ידי הופעות צמחה מהעובדה שעוד לפני שפרסם שירה יצר מוזיקת אינדי  אמנות שבה דגש רב על קיום הופעות רבות. לרב המשוררים בארץ אין ולא היה קשר מעולם עם קהל הקוראים, מעבר לכך נראה שקהל הקוראים אינו מעניין אותם, כך קורה שמשורר עולה בפסטיבל שירה (זה או אחר) להקריא ובמשך עשרים דקות הוא מרדים את הקהל למרות הפצרותיה הנמרצות של עורכת הערב כי יואיל בטובו לפנות את הבמה למשוררת הבאה. או כפי שארד מתאר את פסטיבלי השירה בשיר "צואת הזהב": "אני הולך אל פסטיבלי השירה עבור ארוחת הבוקר חינם/ אבל בדרך כלל לא קורה דבר בפסטיבלים./קהל משעמם, האנשים לא יפים, הנשים לא יפות/ אולי אזכיר שיער ערווה בשיר והם ייצאו זו אחר זו/ וישאירו אותי להנות לבדי באולם"

כשנשאל בארועים שונים לגבי שירתו ארד נוטה לאפיין אותה כשירה ששואפת אל הקליל. באחת השיחות שערכתי עמו לקראת צאת הספר הוא ציין כי הוא רוצה ששיריו יודפסו בראש העמוד (בניגוד לספרים הקודמים שהופיעו בהוצאת פלונית בהם השירים מופיעים בתחתית כל עמוד) ובכך ייצרו אפקט גרפי שידגיש את קלילותם, כאילו השירים צפים על פני הדף. אכן העימוד של השירים על פני הנייר משחק תפקיד חשוב בספר זה (למשל פיזור המילים על פני הדף בפואמה "הינשוף", פיזור שהשפעתו של יונתן רטוש מורגשת בו בבירור), אך קשה לומר שהשירים מתאפיינים בקלילות, ההיפך הוא הנכון. אם בתור עורך נוטה ארד לעודד את כתיבתם של שירים קצרים דמויי הייקו, בספרו תשעה מתוך שלושה עשר השירים הם שירים ארוכים מתוכם שלוש פואמות ("הינשוף", "פגר הפלדה", ו"צואת הזהב"). נדמה כי ארד עצמו מכיר בכך שלרב השירים הקצרצרים אינם עומדים בפני עצמם, וכך הוא שוזר אותם בין השירים הארוכים, או מחברם לרצף מכתמי במחזור "רצף שירי הלל לשר הביטחון לרגל המערכה האמיצה" בו מכתמים יפים כמו: "על צלחת העוף/ שסיים שר הבטחון-/ גרוגרת".

השירים מאפשרים לנו דיון אמיתי בפואטיקה שמציעה ארד, דיון הנובע מתוך השירה עצמה ולא כריאקציה פוריטנית לחולצותיו של ארד שהרי ממילא ארד מקדים את המבקרים בהכריזו "כל כך טיפשות החולצות/ על חזי האנשים, חזי הנשים היפות…" (מתוך השיר 'כל כך טיפשות החולצות'). בימים בהם נדמה כי מעטים המשוררים הצעירים שיש ביכולתם לכתוב פואמה מצטיין ארד דווקא בסגנון ישן זה. בניגוד לרב המוחלט של כותבי 'מעין' (כתב העת שעורך ארד ביחד עם יהושע סימון)  מצטיין ארד בהכרה עמוקה של שירת העבר ובניצול של ידע זה על מנת להצמיח שירה עכשווית בועטת. יצירת פואמה שלימה המתארת את העברתו של גרם מדרגות נעות מרחוב אלנבי היא דבר מרענן על רצף שירת האני הבכיינית הצומחת בסדנאות הכתיבה ומציפה את כתבי העת.על גרם המדרגות מכריז ארד בהומור רב כ: "כשלון!/ גם לאזרח לא עזר מעולם/ שנים שלא עבד/ איני יודע מתי עבד/ ודאי בכל הזמן מאז שהגעתי לעיר/ לא עבד ". קשה שלא להתפעל מיופייה של שירה אורבנית זאת. שירה המלאה ברגישות ל"פגר הפלדה", שירה שמצליחה להשתמש בנוף האורבני של המדרגות הנעות על מנת לייצר באותו שיר, מפלצת, חיה פצועה, וסמל פאלי.

I hope to write something about the police incident when i will get to a better internet

בשיר שכבר הזכרתי "צואת הזהב" מזכיר לנו ארד מדוע הוא אינו דמות מקובלת בביצה הספרותית, כאשר הוא מתנגח במשוררים אשר "ממליצים זה על זה כאחוזי דיבוק/ בוועדות הפואזיות" ולאחר מכן הוא מתאר את שירתם כ"קשקשי דג ללא דג/ זימים ללא אוויר/ אוויר ללא זמום/ ניקוד ללא אות." ('צואת הזהב'). ארד מגיעה אל הביצה החנפנית ובטון רוקנרולי בועט לכל עבר, ובאותו זמן תמיד דואג לחייך. האנרגיות הרוקריות מגובות בשיתופי פעולה של ארד עם אמני רוק שונים ביניהם אפשר למצוא את הגיטריסט המוכשר רם אוריון. רוב השירה המפורסמת ב'מעין' נוטה לכיוון הפופ, כך שרבים נוטים לשפוט את שירתו של ארד לפי השירים אותם הוא בוחר לפרסם, לדעתי תהיה זאת טעות לקרוא את שירתו של ארד לנוכח שירת מעין, שכן מאפייניה שונים בתכלית. כפי שציינתי בשירתו של ארד נוכחות השפעות שונות של שירת העבר, ובנוסף (ובשונה) לארד ישנה רגישות מיוחדת למוזיקליות בשירה. ספק אם כותב בעל רגישות מוזיקלית בינונית היה מצליח לכתוב פואמה ארוכה כמו 'הינשוף' בה המקצבים והמצלולים משתנים תדיר ומהווים חלק משמעותי בביקורת שמותח ארד בפואמה זו. במיוחד בולט השוני בניגון בשורות העבריות הכמעט תנ"כיות כמו: "יכיש וינטוש/ ירסק וינסוק/      הינשוף/ יוצת ברוח המדבר/ צרוף חולית של אפילה/       הינשוף." לעומת שורות השואבות את המוזיקליות שלהן מן האינגלוז שמביאה הגלובליזציה כמו בשורות: "ואנשים בשלחיהם/ ליד "פיקנסין"/ מול "איי.אמ.פי/ לצד ערמת הבגדים הכתומים היא חנות 'פוקס-מן'". (מתוך 'הינשוף'). דווקא בשל החשיבות הרבה של המוזיקליות בספר זה חבל שבחר ארד לפרסם את שיריו ללא ניקוד (למרות הניקוד החלקי פה ושם). טיעוניו הפוליטיים של ארד נגד הניקוד נכונים במידה חלקית בלבד. אמנם הניקוד הוא גושפנקה מעמדית, אך הוא גם מהווה הנחיות לקורא כיצד לקרוא את התווים על פני הדף. מכיוון שהקראותיו של ארד מאופיינות במוזיקליות שבהן היה ראוי כי יאפשר אותו דבר גם לקורא שאינו מכיר את המוזיקליות של הקראות אלו.

איני יודע אם בעקבות הוצאת ספר זה ישתנה מעמדו של ארד בקרב המבקרים או הקוראים. יתכן ודמותו הצבעונית מקשה על רבים מהמבקרים והקוראים. אלו שהולכים שולל אחר כל הכרזה של ארד בראיון זה או אחר נוהגים להלל את קלילותה של שירה זאת, ומכריזים עליה כעל שירה המאפיינת את היופי שבכתיבה הצעירה בתל-אביב, ואילו המתנגדים מגנים את סגנון הכתיבה התל-אביבי הצעיר. דווקא קוראים קשובים יותר יווכחו ששירתו של ארד היא שירה בודדה בנוף הישראלי בכלל והתל-אביבי בפרט. אמנם  "צ'יקי" מוקף תמידית בעדר המאמינים התל-אביבים, אך קריאה בשירתם של אלו תגלה כי בין שירתם לשירתו אין דבר וחצי דבר. ואולי הקהל הישראלי פשוט לא מוכן לקבל את התעקשותו של אדם להיות שמח בכל מחיר, אולי שורות כמו שתי השורות הסוגרות את הספר הן שורות שמדינה מיליטנטית כמו ישראל פשוט לא יכולה לסבול:
"ההפסד מתוק כל כך
שאני מלקק את שפתי"


פגישה עם משורר הודי

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שישי, 12 יוני, 2009

לילדהאר ג'אגורי הוא משורר ועורך, נולד ב-1944 בדהאנגאן גאון במחוז גארוואל (כיום מחוז אוטרנצ'ל) שבהודו. הוא בוגר תואר שני בהינדית, ועבד בעבודות שונות ומגוונות, בין היתר שירת במחלקת יחסי החוץ ההודית והיה מורה בבתי ספר ומרצה בקולג'ים (במספר מחוזות שונים בהודו). לילדהאר פרסם עשרה ספרי שירה וספר אחד של ממוארים, בנוסף הוא פרסם שני ספרים במסגרת תוכנית להוראת קרוא וכתוב (בשפה ההינדית) למבוגרים. שירתו זיכתה אותו בפרסים רבים, וב-2004 זכה ג'אגורי בפרס הניתן פעם בשנה על ידי נשיא הודו למשורר או יוצר יחיד על פועלו ותרומתו לתרבות ההודית. שירתו נעה בין החברתי לאישי.

הזדמן לי לפגוש את לילדהאר בזכות משוררת הודית בשם רטי סקסנה, שתרגמה את אחד משירי להינדית לפני מספר שנים לכתב העת קריתיה אותו היא עורכת. כשרטי שמעה שאני מגיעה להודו היא הציעה מיד לסדר לי מספר פגישות עם משוררים הודים שנמצאים לא רחוק מהמקומות בהם אני מתכנן לטייל (לא רחוק במונחים הודים משמעו נסיעת אוטובוס של פחות מ-30 שעות). המפגש עם לילדהאר כיאה לכל מפגש בהודו נפתח בארוחה עשירה ובנימוסי הכנסת אורחים שאין לתאר. השיחה לא נסבה לענייני הספרות לפני שלילדהאר וידא כי אני ובת זוגתי שבעים (ואז הוכרחנו לאכול עוד משהו קטן), ושאנו מרגישים בנוח בחדר שהוקצה לנו בביתו.
מרגע שהובהר כי אין ביכולתנו לאכול ולו עוד גרגר אורז אחד, ושאנו מרגישים בנוח, פתח לילדהאר בהסבר נרגש על השפה ההינדית. אחד-אחד עבר לילדהאר על כל עיצור בשפה ההינדית, כשהוא מהלל ומשבח את יכולתה של שפה זו לחכות כל צליל הקיים ביקום, מהפרה הגועה ועד רעש טרטור מנוע המכונית. הסבריו על המקומות השונים בפה בהם מופק כל צליל היו מפורטים עד כדי כך שהזכירו לי את שיעורי הפונולוגיה בחוג לבלשנות. בהמשך הוא הדגיש את החשיבות שקיימת בשני המישורים של השפה, המישור הצלילי ומישור המשמעות. "אתה מבין, שיר אינו צריך להיות חרוז או שקול על מנת שיהיה מוזיקלי, המוזיקליות נמצאת בכל מילה, ובכל משפט". הביערה אשר בה מדבר לילדהאר על שירה משכיחה את העובדה שמאחוריו כבר נמצאים 10 ספרים ועשרות פרסי שירה, היא מצליחה לשמר את האנרגיות של דבר מה ראשוני. הדיבור הלהוט מבהיר שהחיפוש השירי של לילדהאר לא פסק לרגע יחיד, מהזמן שברח מהכפר שבו נולד, לאחר שהוריו חיתנו אותו בגיל 12, דרך שנות הנדודים ברחבי הודו, ועד היום כאשר הוא חי חיים מיושבים ושקטים עם אותה אישה אליה חזר עשרים וחמש שנה אחרי היום בו ברח לחיי הנדודים.

כל יום אחד פחות/ לילדהאר ג'אגורי
אחד מאיתנו עוזב כל יום
אחד מאיתנו אובד כל יום
אחד מאיתנו הולך לעולמו כל יום
כולנו לעולם לא נעלמים
לעולם לא יהיה סוף לכולנו

את העזיבה  היומיומית הזאת של האחד או האחר
את אובדנו של זה או של זה
את היותנו חסרים אחד בכל יום
אנו שוכחים מהר

כמה זה מוזר עם כן
שלא ארוחתו של אחד זה
נשארת ללא שתאכל
ומיטתו לא נשארת ללא שישנו בה

אחד מאיתנו מעכל את האוכל שלו
אחד מאיתנו ישן במיטתו
אחד מאיתנו מקבל את עבודתו, לוקח את מקומו
ואז שוב אחד מאיתנו עוזב
ואחר אובד

רק מישהו אחר מאיתנו יכול לספור אותנו
מה היה מספרינו בבוקר
וכמה מאיתנו נשארו עם ערב
מה היה מספרינו בערב וכמה מאיתנו נשארו עם בוקר
אנחנו חסרים אחד עם כל יום שחולף
(תורגם מהתרגום האנגלי על ידי בליוויו של לילדהאר ג'אגורי)

השיחה איתו קולחת, והנושאים מגוונים. לילדהאר מדלג בקלילות  בין סמואל בקט, ניטשה, כתבי הודות ההודיות, ולא שוכח להפתיע כאשר הוא עוצר לרגע, חושב, ומצטט קטעים שונים משיריו של יהודה עמיחי. בשירתו של יהודה עמיחי נתקל לפני מספר עשורים ולדבריו התאהב בה מיד. קריאה בשירתו מבהירה כי אין זו התאהבות מקרית, תימות רבות שמעסיקות את עמיחי מעסיקות גם את לילדהאר, ששירתו מרבה לעסוק באהבה, התחבטויות בשאלות אמונה, ילדות, מערכות יחסים וטבע.

כששאלתי מה מהווה עבורו מקור השראה לכתיבתו ענה לילדהאר ש"ההשראה הראשית נובעת מהמשוררים הישנים. המשוררים שהיו לפנינו מזמינים אותנו אליהם, לקרוא בשירתם ולחסות בה בתור בית. רק אחרי שאדם תפס מחסה של אמת בשירת העבר הוא יכול (אם הוא מוכשר דיו) לייצר שירה משמעותית משלו. ואינני מתכוון להשראתם של משוררים הודים בלבד. אין זה משנה אם משורר הוא משורר הודי, בריטי, או ישראלי, שירה גדולה היא חוצת יבשות וזהויות לאומיות. ההשראה שלי נובעת מכל משורר גדול שאני נתקל בו, אך לא רק ממה שהאקדמיה קוראת לו שירה, ההשראה יכולה לנבוע באותה מידה משיר או סיפור עממי כלשהו. השירה היא מקור השראה חשוב, אך שירת אמת איננה יכולה להיכתב בדיו אקדמאי. חשוב על כל אותן התרחשויות ברחוב ההודי, היכן שאנשים לא זכו ללמוד קרוא וכתוב, הרי השירה נמצאת גם שם. שפת החיים, היא הרובד העמוק ביותר של השפה, לא השפה שנלמדת באקדמיה. אולי כוחה של שפת השירה טבועה דווקא במקומות האלו, הראשוניים".

כשדיברנו על תפקידו של המשורר בחברה ההודית נגלה הצד האקטיבסטי של לילדהאר. "בחברה ההודית עדיין מורגשת בצורה חזקה השיטה הלא אנושית של הקסטות. המשורר צריך להציב את עצמו מחוץ לשיטה זו. על המשורר בהודו לראות את עצמו כאיש ללא מעמד. המשורר צריך לשבור את מחסום המעמדות, עליו לדבר באותה מידה עם הקבצן ועם העשיר, ולא להסתגר במגדלי השן. אלו שמבלים את חייהם במגדלי השן אינם רואים את העולם כפי שהוא, כיצד יוכלו לכתוב שירה גדולה בצורה כזאת? זה בלתי אפשרי."

למרות הפרסים הרבים בהם זכה, וההכרה הבן לאומית, נשאר לילדהאר צנוע כשהוא מדבר על עצמו.
"שירה גדולה איננה נמדדת בזמן שהמשורר עודו בחיים. פרסים ושבחים יכולים להיות נכונים למציאות, אך גם יכולים להיות תוצר של פוליטיקה פנימית של עולם השירה. שירה גדולה שורדת הרבה אחרי שגופו של המשורר קבור באדמה. קח לדוגמה את יהודה עמיחי עליו דיברנו קודם. עמיחי מת אך שירתו עודנה חיה איתנו. שירתו של עמיחי אינה שייכת לישראלים, היא שייכת למין האנושי. היא מעין פנינה נוספת בענק שעונדת האנושות. כמובן שהשאיפה שלי היא ששירתי תישאר אחרי, אך דבר זה לא תלוי בי ואין ביכולתי לשנותו."
בימים אלו עובד לילדהאר על ספר שירי אהבה. אך הוא מקפיד להדגיש ששירי האהבה בספר זה שונים מאוד משירי האהבה שכתב בצעירותו. "עם השנים האהבה מקבל מימדים חדשים, אדם לומד שלאהבה צורות רבות." לקראת סיום השיחה ביננו ביקש לילדהר להדגיש את חשיבותה של תחושת של אי הודאות בעיניו. "אי הודאות היא נושא שחוזר בכל ספרי ולמעשה זהו אחד הדברים אשר מניעים את שירתי, ולדעתי אי הודאות עומדת מאחורי  השירה כולה. ברגע שישנה יציבות נפסקת השירה. השירה נובעת מכך שאיננו יודעים מה עוד יכול לקרות. אי הודאות דוחפת אותי לכתוב, ולנסות ולמצוא משהו חדש בעצמי כל פעם שאני מחזיק בעט."

תל-אביב עיר של משוררים?/חברים בארגזים/ העט והמקלדת

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שני, 20 אפריל, 2009

לפני יומיים שודרה ביומן כתבה לכבוד מאה שנים לתל-אביב. הכתבה הורכבה משילוב של שני קטעים, האחד הוא ראיון עדכני עם מאיר ויזלטיר תוך כדי שיטוט בתל-אביב, והקטע השני הוא קולאז' מתוך קטעי וידאו של דוד אבידן בנושא תל-אביב. על פניו זה משמח שבוחרים לעשות כתבה על תל-אביב דרך משוררים, אך השמחה לא יכולה להמשך למי שקורא לעומק את המהלך הטלוויזיוני הזה. כתבות מסוג הכתבה הזאת משתמשות בשירה כליצן החצר ולא כדבר מה בעל עומק. הליצן תפקידו למהול את כאב המציאות, מהלך ממש הפוך למהלך שמבצע ויזלטיר בשיריו. אך מה עושה הכתבה? מה עומד מאחורי הבחירה  לייצג את תל אביב  דווקא דרך דמותם של משורר מזדקן ומשורר מת? התשובה פשוטה למדי, הכתבה בונה על כך שהנוסטלגיה תשכיח מלבו של הצופה הישראלי ככלל והתל-אביבי בפרט את המציאות התל-אביבית שהיא רחוקה ממסיבת המאה, וקרובה יותר למסיבת סוף מאה בסגנון שמתאר סחרוף ("ברוכים הבאים למסיבת סוף המאה, אצלנו תקבל אקדח ומסיכה").
יסלחו לי חברי המשוררים התל אביבים, אותם אני אוהב מאוד, אך חשיבות המשוררים בהתנהלות של תל-אביב היום שואפת לאפס. תל אביב היא עיר שבה אנשים כמו דוד אבידן כבר בקושי יכולים לחיות מפאת שכר הדירה הגבוהה. תל אביב היא עיר של בעלי הון שרוצים שפאבים יסגרו מוקדם ומועדונים ינגנו מוזיקה בשקט, ואם בכלל  אפשר לדחוף את כל הצעירים האלו לאיזה מתחם, נגיד בנמל (אותו נמל שדון חולדאי חיסל בו את המועדון המצליח במזרח התיכון ובתקופות מסוימות מועדון (האוקטיפוס) שנחשב משמעותי בסצנה הבינלאומית של המוזיקה האלקטרונית, כל זאת כדי לבנות דק עץ שבו יאפים יוכלו ללגום משקאות בצבעים זוהרים במחירים מגוחכים), ואז אחת ולתמיד יהיה שקט בעיר הזאת. כל זאת עוד לפני שהתייחסנו לכפר שלם, ליפו, לשכונות בדרום העיר ועוד ועוד… אבל פשוט הרבה יותר קל לעשות כתבה שמשתמשת בשירה כליצן החצר שמכסה על האמת, והרי מהלך זה הפוך למהותה של השירה עצמה שבבסיסה עומד הרצון לחשוף באמצעות השפה משהו מן המהות האנושית, משהו מן האנטי שפה.
די ברור מדוע לא פנו לאף משורר צעיר לכבוד הכתבה אלא הסתפקו במשורר המת ובזה שכבר לא ממש כותב. הרי כל משורר צעיר שאני מכיר שפועל בתל אביב יצריך הרבה יותר שעות עריכה באולפני הערוץ הממלכתי. פה למחוק תלונה על מצב הדיור, שם למחוק הערה על האדישות הפוליטית, וכו' וכו'…
אני מאוד אוהב את שירתם של ויזלטיר ואבידן ובאמת שאני שמח לראות אותם מעל מסך הטלוויזיה, אבל לא בתור ליצנים, לא כדי להסתיר את האמת. אני גם ממש אוהב את תל-אביב ולא חושב שהכל רע שם, אבל ראבק מה אתם חוגגים כל כך? בקצב שבו הדברים מתקדמים עוד עשור לא יישארו צעירים תפרנים בעיר הזאת, וצעירים תפרנים מה לעשות הם חלק מאוד מרכזי במה שהופך את תל-אביב לעיר כל כך מיוחדת. כי איפה באירופה תגידו לי אפשר לרדת לקנות ירקות בשלוש לפנות בוקר?

חברים בארגזים

פרידות הן דבר מוזר. כמעט ובלתי אפשרי לתפוס את העניין לפני שהוא מתרחש. המח האנושי מסרב לקבל את הפתאומיות החד משמעית שבפרידה, ומעדיף את הרצף הנרטיבי. מה שמוזר הוא שהחיים מורכבים הרבה יותר ממקטעים ופרידות מאשר ממשהו רציף, ובכל זאת אנו דוחסים את המקטעים השונים של חיינו, את אלפי הפרידות שמתרחשות כל רגע סביבנו ומנסים ליצור משהו שידמה לרצף, מדמים ריצוד נר לאור רציף, ומאירים בו את חיינו.
כבר כמה חודשים שאני ארוז בארגזים. היום נזכרתי במחברת ישנה, ובה סיפור קצר שכתבתי בשדה התעופה בתאילנד לפני שבע שנים. זה סיפור סוריאליסטי שהושפע רבות מסגנון הכתיבה של ויליאם בורוז, ומאוד שונה מהכתיבה הרגילה שלי. רציתי להוציא אותו ולערוך אותו. בשביל זה הייתי צריך לנחש באיזה ארגז שוכנת המחברת מתוך ערימות ארגזי הספרים. את המחברת לא מצאתי.
כשפתחתי את הארגזים נזכרתי בהמון  חברים, שברגע זה מצאתי שוכבים זה ליד זה  בערימות. חלקם שעונים בלחץ על מתנגדיהם הגדולים, בעוד אחרים הקדימו את זמנם ופגשו חברים מלאי השראה מהעתיד. הספרים שמצטברים עם השנים הם כמו חברים טובים שמחכים לך כשאתה חוזר הביתה. הם מציצים עליך מהמדף,מזכירים לך רגעים נשכחים. חלקם לקחו אותך למקומות חדשים עם עצמך, וחלקם (אולי היותר טובים שבינהם) גרמו לך לצאת מהבית כשהם זרוקים על הרצפה, ללכת לפאב, או סתם לרדוף אחרי נערה יפה. וברגע הזה הם מציצים מהארגז, מנסים ליצור סיפור רציף מכל המקטעיות הכאוטית הזאת.
שלום.

העט והמקלדת

הרבה אנשים ששמעו שאני לוקח איתי מחשב להודו התפלאו. הרבה מהם התפלאו בגלל שהם יודעים שחלק לא קטן מהתוכניות שלי מורכב מטרקים בהימלאיה ומבחינתם המחשב (מחשב קטן וחמוד :) הוא פשוט סוג של משקולת. כבר שנים שאני לא כותב (חוץ מרשימות למכולת) שום דבר בכתב יד. בתחושה שלי המדיום בו כותבים משנה גם את הכתיבה עצמה, ואינני מוצא את עצמי נובע מעט או מתחדד מעיפרון, אני נענה לקולות התקתוק של המקלדת ובמיוחד ליכולת המופלאה למחוק הכל כלא היה, והרי מחיקה היא החלק החשוב ביותר בחייו של כותב (או לפחות כך אני מאמין). ואולי הדימוי של המחשב למשקולת הוא מדויק, וכל העניין הזה של הכתיבה הוא סוג של משקולת שאני נושא איתי לכל מקום.

עוד מספר שעות אני כבר אהיה על מטוס לדלהי. אין לי מושג לאיזה כיוון הבלוג הזה ילך בזמן השהות שלי בהודו, וכמו שאמרתי עוד בהתחלה מעולם לא ידעתי לאן הוא ילך. סביר להניח שלא אוכל לענות לתגובות ממש במהירות, אבל אני מבטיח לענות לתגובות כשאגיע למקומות עם רשת. הפוסט הבא יהיה כבר מדלהי או רישיקש או איפשהו.

אתם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה של הבלוג כך אולי יהיה קל יותר לעקוב אחרי הפוסטים שיעלו בסדירות משתנה.

הערות שוליים: שירה-פריפריה-מרכז

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שני, 16 מרץ, 2009

+

מה כל כך מרכזי בלכתוב במרכז? עם צאת דקה, ואף בפרויקט שקדם לה, נתקלתי לא אחת  בממסד שהתעקש להדגיש את העובדה כי הפרויקט צמח מחוץ לתל-אביב – כלומר בפריפריה. משעשעת ואפילו מעוררת קינאה היא  העובדה שכתבים שכל עיסוקם הוא סיקור של נושא כה איזוטרי ופריפריאלי כמו שירה התרגשו כל כך מהפריפריה.

+
השירה מתפקדת כפריפריה גם אם היא נכתבת בתל-אביב, באר-שבע, או ניו-יורק, שירה טובה לעולם לא נכתבת מהמרכז. המרכז הוא השיעמום, השחיקה, המובן מאילו.

+
השירה מתקיימת בפריפריה של השפה, היא נמצאת במאבק מתמיד עם העולם ועם המילה. הרחוב הראשי כבר מזמן הפך משמים, גם אם לא שומם. הרחוב הראשי מאפשר דיבור רק בשפה המרכזית, שפת הפירסום. אך הרחובות הצדדיים שוקקים חיים, מדממים, ואיתם מדממת השירה.

הקראת שירה במדרחוב בן-יהודה, בירושלים.

+
ברחובות הצדדיים אף אחד לא יתקן את שפתך, שם קיימת הבנה אחרת של השפה. השפה ככלי יצירתי לתקשורת שחוקיו אינם יכולים להיות נוקשים. השירה צריכה לשאוף אל הפריפריאלי שבשפה, אל אותו מקום המאפשר טעויות, כי רק מקום שמאפשר את הטעות יאפשר גם את הניסוי, ושירה ללא ניסויים היא שירה אפיגונית.

+
הפריפריה לא צריכה שיצילו אותה, מה שכן היא לא תתנגד ל120 שקל חדש. לרוב המשוררים שאני מכיר אין 120 שקל חדש, ואם הם חיים בפריפריה זה מפני ששם הבית שלהם.

+
להתעקש לדבר עדיין על "המרכז" זהו ניסיון נואש להחיות גופה. אין מרכז לספרות הישראלית, יש כלכלה לספרות הישראלית. לשירה אפילו כלכלה אין.

+
עבודת העריכה של רוב כתבי העת כיום נעשית ברשת. מרחק כפתור האנטר שלי מכפתור האנטר בניו-יורק זהה למרחק כפתור האנטר שלי ממרחק כפתור האנטר בתל-אביב.

+
הדיבור על השירה, על מצב השירה, ועל מצב המשוררים, כבר מזמן השכיח את הדבר עצמו – השירה. מעניין כמה מהכותבים על — קוראים את —.

+
נדמה כי לשיח אין צורך יותר בקריאה, הרפרור אשר לעתים מלווה בחברו הרפרוף הרגו מזמן את הקריאה לעומק.

+
משוררים בארץ נחשבים משוררים צעירים עד שעוטפים אותם בסדינים. אז הם ממתינים לתורם בוועדות הממשלתיות. בעצם משוררים הם כמו רוב גיבורי התרבות שלנו בארץ- אנחנו מעדיפים אותם מתים.

+
הגיל הממוצע של הקהל ברוב ארועי הספרות בארץ הוא סביב החמישים. הסיבות הן כלכליות וחברתיות כאחד. אם הדבר לא ישתנה, תהה התוצאה סוף לארועים מסוג זה תוך עשרים שנה.

+
כש"המרכז" כל כך מפורר ולא מספק, לשוליים יש הזדמנות לפרוח. הפריחה הזאת אכן מתרחשת מזה זמן מה  בישראל. אמנם מבקרים ספרותיים שמרנים ימשיכו להלעיז על הפעילות בשוליים, אך אין הם שמים לב שהסכר נפרץ, הקוראים פרצו אותו, ובעוד הראשונים מעדיפים להמשיך לצקצק ולהשאר יבשים האחרונים משכשכים במים בהנאה.

פורסם לראשונה בגיליון 003 של כתב העת "דקה"

יש מצב לתודעה

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שבת, 14 מרץ, 2009

ראש מלוכלך

חזרתי מעשרה ימי ויפאסנה לפני כמה ימים. בקורא הגוגל שלי חיכו לי 85 פריטים חדשים שהועלו בבלוגים ואתרים שונים שאני קורא ברשת (זה לאחר שביום לפני הויפאסה ניתקתי כמות אדירה של בלוגים ואתרים שהייתי רשום אליהם אבל לא ממש קראתי בזמן האחרון), בגי' מייל חיכו לי עשרות מיילים, כך גם במייל של האוניברסיטה. הסלולרי נפתח ומיד החל לצפצף ולרטוט כאחוז דיבוק, סמסים מכל מני אנשים שתוהים לאן נעלמת, או אם בא לך להפגש יותר מאוחר. העיתון סיפר שעוד אין ממשלה, בדרך הביתה נשים חצי ערומות מחייכות אלי (משלטי חוצות). כל הלכלוך הזה מציף את התודעה שלנו דקה אחרי דקה, יום אחרי יום. הגלישה הראשונה ברשת לאחר עשרה ימים של שקט מוחלט ותודעה מחודדת היתה חוויה קשה. לינק מוביל ללינק מוביל ללינק, רעש מוביל לרעש מוביל לרעש, וכך נראית המציאות שלנו. בכל מקום מנסים לדחוף לנו מידע (לא ידע חס וחלילה), ואנחנו כמו דגים באקווריום אצים להתפטם, עטים על היד המושיטה פירורים מסריחים מתוך קופסא צהובה. קוראים בספר וחושבים על ארוחת הצהריים שצריך לבשל, מבשלים וחושבים על תוכנית הטלויזיה שנראה, צופים בטלויזיה וחושבים על הקפה שנשתה עם החברים, התודעה משננת מנטרה: רק לא כאן ועכשיו! רק לא כאן ועכשיו!

יש מצב לתודעה אחרת

אני חושב שזה קרה בערב של היום השלישי בקורס. יצאתי לחצר הסתכלתי על העצים והבנתי שמשהו בסיסי מאוד השתנה- התודעה. ממש בדומה לתחילתה של החוויה הפסיכדלית גם כאן למרות ההכרות המוקדמת עם התודעה האחרת התגובה הראשונה היתה: "וואוו לא זכרתי שזה יכול להיות ככה". התודעה האחרת שונה בתכלית מהתודעה בה אנו שרויים במצב היומיומי אך השינוי איננו שינוי של היפוך אלא של חידוד. פתאום העץ נעשה הרבה יותר עצי, האבן אבנית, הנמלה נמלית, ובמקביל להתעצמות זאת מתעצמת התובנה כי עצם החלוקה לקטגוריות: עץ, אבן, נמלה, היא חלוקה מלאכותית. אלן וואטס מעלה בסרט "a conversation with my self"  את התובנה הבאה: ללא הפרח הדבורה לא יכלה להתקיים, וללא הדבורה הפרח לא יכל להתקיים, כך שלמעשה ניתן לחשוב על מציאות שמגדירה את הפרח ואת הדבורה כאורגניזם אחד. את הרעיון הזה אפשר להמשיך ולפתח עד שבסופו תתגלה המסקנה כי הכל אחד, ועצם ההפרדה היא מלאכותית. המעניין בתרגול הויפאסנה הוא שהתובנות הללו אינן מגיחות מתוך התפלפלות פילוסופית ומאמץ אינטקלקטואלי אלא שואבות את כחן מהתבוננות בתחושות השונות בגוף המודט.

אם מישהו היה נכנס ביום השישי או השביעי לאתר הקורס בזמן הפסקת התה בערב הוא היה משוכנע כי נקלע לבית משוגעים. כל אחד יושב בפינה אחרת ללא לדבר, בוהה בנקודה מסויימת לאורך זמן ממושך. לאחר התבוננות ממושכת באנשים הוא היה שם לב למשיכה שיש לכל המטופלים להתבוננות בעולם הצומח והחי. אחד גוחן מעל קן נמלים ולא זז משם למשך דקות ארוכות, אחר שוכב על הדשא כך שגופו מתחת לשיח פורח ומבטו מופנה אל עבר הפרחים והשמים. אחד הדברים המדהימים בחוויה הזאת היא שדרך מבט בפרח/נמלה/עשב/פח-זבל אתה מוצא את עצמך מביט דווקא על עצמך, עצמך כפי שלא חווית מזה זמן רב. לא במקרה כתבתי "מזה זמן רב" ולא "מעולם", שכן בתקופת הילדות, הדלת שדרכה הסובייקט חווה את עצמו כבלתי נפרד מהעולם עודנה פתוחה. ההתבוננות פנימה והפחתת הגירויים החיצוניים שמפריעים לתודעה להיות מרוכזת מאפשרים לפתוח חרך (חרך זעיר למדי למי שלא מתרגל זאת על בסיס יומי). הפסקת הדיבור עוזרת עזרה משמעותית לחוויה זאת.השפה הרי מרחיקה אותנו מהחוויה הראשונית שלנו עם העולם ובכך היא משמשת למעשה טשטוש של האמת ולא חידוד שלה. במסתו הנהדרת "גילוי וכיסוי בלשון" כותב ביאליק: "שעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם – "קול ה' בכוח, קול ה' בהדר" – ובנפלו על פניו, מוכה תמהון ואחוז חרדת אלהים, פרצה אז מפיו מאליה – נאמר, בחיקוי לקול הטבע – מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול "רְרְ". ביאליק מציע לראות במקור הראשוני של המילה (בהברה) חיקוי לקול הטבע (לאמת כפי שנחוותה על ידי הסובייקט), החיקוי מתפקד כחוצץ בין הסובייקט לעולם. הצורך העז של בני האדם לתקשר גובר על תשוקתם לאמת (ואין צורך להתנסות בחקר עמוק של התודעה כדי ללמוד עובדה זאת, מספיקה התבוננות שטחית בעולם). בניגוד לשינוי התודעה הפסיכדלי השינוי שעובר מודט ויפאסנה הוא שינוי אל עבר חוויה שברירית בהרבה. אין פה קפיצה אל מן עולם מקביל בו תודעת האחדות היא מוחלטת ויציבה, אלא רק הצצה דרך חרך באפשרות תודעתית אחרת.

החוויה הפסיכדלית זורקת את התודעה של המשתמש [ללא התחשבות במקום בו הוא נמצא על הדרך] הישר אל לב ליבה של החוויה האחדותית, אל לב ליבו של השינוי התחבירי במציאות- השינוי הוא כל כך עצמתי וישיר עד שהוא דומה לחשיפה של פילם (אותו סליל שבעבר שימש צלמים) לעצמת אור חזקה מדי. בחזרה למציאות היומיומית מגלה האדם כי אותה תמונה חדה שראה אך לפני מספר שעות הפכה למספר כתמים שמהם זכרונו צריך להרכיב מחדש את התמונה. אין לזלזל בכתמים אלו אשר נשארו על הפילם, בשימוש נכון ונבון הם עשויים להפוך לאבני היסוד של היפים שבקולאז'ים. השינוי שעובר מודט הויפאסנה (וכאן אני מדבר על המודט המתחיל ועל זה שבאמצע הדרך) הוא שינוי עדין יותר. במקביל לתחושת השתנות התודעה שחוויתי החל מהיום השלישי חוויתי את התחושה ששינוי תודעתי זה הוא שברירי ועדין. מספיק שאפתח את פי ואנסה להסביר את השינוי וכבר השינוי התודעתי יתפוגג. השוני העיקרי בין שתי החוויות הוא שחווית הויפאסנה מציעה בראש ובראשונה טכניקה (לפני התאוריה והפילוסופיה) שבעזרתה ניתן יהיה לחזק את שינוי התודעה, לעומת זאת הפסיכדליה איננה מציעה טכניקה אלא טכנולוגיה. השינוי ההדרגתי שעובר המודט יהיה מותאם תמיד למיקומו על הדרך הארוכה אל עבר שינוי התודעה המוחלט, בעוד השינוי התודעתי שמציעה הפסיכדליה יהיה בעיקרו תלוי בטכנולוגיה בה משתמש האדם ולא במיקומו (למרות שגם כאן ישנה התחשבות במקומו של האדם על הדרך), ובכל זאת ישנה קירבה רבה בין שתי החוויות.

ניתן לחשוב על השינוי התודעתי כשינוי תחבירי שעוברת המציאות. אבני היסוד נשארות אותן אבני היסוד, העץ הוא עץ, הפרח פרח, והנמלה נמלה, אין פילים ורודים ודרקונים יורקי אש לא בחוויה הזאת ולא בחוויה הזאת, למרות הסיפורים שמתעקשים לספר לנו.  מה שמשתנה היא הדרך שבה אנו מרכיבים את המציאות/המשפט. בכל שפה ישנם חוקים לגבי הסדר שבה השפה מתפקדת האם פועל בא לפני שם העצם או אחריו והיכן יופיע שם התואר. תבניות אלו מקובעות במוחו של כל דובר גם אם לא חשב על הגדרות אלו מעולם. כל דובר עברית ידע להגיד שהמשפט "הלכתי בדרך הארוכה" הוא נכון ואילו "הלכתי הארוכה בדרך" איננו נכון. לא צריך מורות ללשון בשביל תובנה זו, זאת היא תובנה טבעית של דובר בשפה העברית. כך גם אין צורך להסביר דברים מסוימים לדובר הפסיכדלי/ויפאסנאי. השינוי התחבירי שעוברת התודעה איננו שינוי אסתטי בלבד שמאפשר למציאות/משפט להסתדר בדרכים חדשות שהיו חסומות בפני הסובייקט בתודעתו הקודמת, השינוי התחבירי גורם לשינוי עמוק בחוויה הרגשית של הסובייקט את העולם.

במהלך החוויות האלו אני מוצא את עצמי תוהה רבות על הקירבה שבין חוויה מסוג זה לבין שירה. השירה אף היא מאפשרת שינוי תחבירי עמוק של השפה על מנת לבנות אפשרות לחוויה אחרת של העולם. בניגוד לפרוזה שמשתמשת בשפה בצורה עודפת (הדיבור הוא גם צורה עודפת של השפה), השירה משתמשת בשפה בצורה מצומצמת יותר. הפרוזה בוחרת בדרך שמעצימה את התקשורת ומתרחקת מהאמת ואילו השירה פעמים רבות שומרת על חוט קשר דק עם התקשורת וקופצת ראש אל תוך בריכת האמת. בקריאה של שיר רב עצמה מתבצע שינוי תודעתי אצל הקורא. השירה נמצאת במקומות רבים, היא נמצאת בטבע, וברחובות הסואנים, היא נמצאת בכוס הקפה השחור, ובעשן הבורח מהפה, ורק לעתים היא נמצאת בתוך הגבול התחום אותו אנו מכנים שיר.

עכשיו הזמן לחזור ליומיום, לפתוח את הדלת ולתת למאגרי הלכלוך להשפך שוב אל תוך התודעה, ובכל זאת להלחם עליה שלא תתלכלך לגמרי. תירגול הויפאסנה הולך ונהיה קשה מיום ליום, הראש המלוכלך מתקשה לחזור לחדות שמצא בסטריליות של הקורס, ובכל זאת צריך להמשיך לעבוד, להמשיך ולמצוא את הפינות בחיים שמזכירות כי ישנה אפשרות תחבירית אחרת לתודעה, כי אנחנו מגרדים את קצה היכולת של החוויה שלנו עם העולם. להמשיך להזכיר לעצמך שגם אם זה קשה, בדירת היחיד בתוך ראשך מישהו צריך להוריד את הזבל, והמישהו הזה הוא אתה.