תל-אביב עיר של משוררים?/חברים בארגזים/ העט והמקלדת

נכתבע"י בעז יניב ב יום שני, 20 אפריל, 2009 ב

לפני יומיים שודרה ביומן כתבה לכבוד מאה שנים לתל-אביב. הכתבה הורכבה משילוב של שני קטעים, האחד הוא ראיון עדכני עם מאיר ויזלטיר תוך כדי שיטוט בתל-אביב, והקטע השני הוא קולאז' מתוך קטעי וידאו של דוד אבידן בנושא תל-אביב. על פניו זה משמח שבוחרים לעשות כתבה על תל-אביב דרך משוררים, אך השמחה לא יכולה להמשך למי שקורא לעומק את המהלך הטלוויזיוני הזה. כתבות מסוג הכתבה הזאת משתמשות בשירה כליצן החצר ולא כדבר מה בעל עומק. הליצן תפקידו למהול את כאב המציאות, מהלך ממש הפוך למהלך שמבצע ויזלטיר בשיריו. אך מה עושה הכתבה? מה עומד מאחורי הבחירה  לייצג את תל אביב  דווקא דרך דמותם של משורר מזדקן ומשורר מת? התשובה פשוטה למדי, הכתבה בונה על כך שהנוסטלגיה תשכיח מלבו של הצופה הישראלי ככלל והתל-אביבי בפרט את המציאות התל-אביבית שהיא רחוקה ממסיבת המאה, וקרובה יותר למסיבת סוף מאה בסגנון שמתאר סחרוף ("ברוכים הבאים למסיבת סוף המאה, אצלנו תקבל אקדח ומסיכה").
יסלחו לי חברי המשוררים התל אביבים, אותם אני אוהב מאוד, אך חשיבות המשוררים בהתנהלות של תל-אביב היום שואפת לאפס. תל אביב היא עיר שבה אנשים כמו דוד אבידן כבר בקושי יכולים לחיות מפאת שכר הדירה הגבוהה. תל אביב היא עיר של בעלי הון שרוצים שפאבים יסגרו מוקדם ומועדונים ינגנו מוזיקה בשקט, ואם בכלל  אפשר לדחוף את כל הצעירים האלו לאיזה מתחם, נגיד בנמל (אותו נמל שדון חולדאי חיסל בו את המועדון המצליח במזרח התיכון ובתקופות מסוימות מועדון (האוקטיפוס) שנחשב משמעותי בסצנה הבינלאומית של המוזיקה האלקטרונית, כל זאת כדי לבנות דק עץ שבו יאפים יוכלו ללגום משקאות בצבעים זוהרים במחירים מגוחכים), ואז אחת ולתמיד יהיה שקט בעיר הזאת. כל זאת עוד לפני שהתייחסנו לכפר שלם, ליפו, לשכונות בדרום העיר ועוד ועוד… אבל פשוט הרבה יותר קל לעשות כתבה שמשתמשת בשירה כליצן החצר שמכסה על האמת, והרי מהלך זה הפוך למהותה של השירה עצמה שבבסיסה עומד הרצון לחשוף באמצעות השפה משהו מן המהות האנושית, משהו מן האנטי שפה.
די ברור מדוע לא פנו לאף משורר צעיר לכבוד הכתבה אלא הסתפקו במשורר המת ובזה שכבר לא ממש כותב. הרי כל משורר צעיר שאני מכיר שפועל בתל אביב יצריך הרבה יותר שעות עריכה באולפני הערוץ הממלכתי. פה למחוק תלונה על מצב הדיור, שם למחוק הערה על האדישות הפוליטית, וכו' וכו'…
אני מאוד אוהב את שירתם של ויזלטיר ואבידן ובאמת שאני שמח לראות אותם מעל מסך הטלוויזיה, אבל לא בתור ליצנים, לא כדי להסתיר את האמת. אני גם ממש אוהב את תל-אביב ולא חושב שהכל רע שם, אבל ראבק מה אתם חוגגים כל כך? בקצב שבו הדברים מתקדמים עוד עשור לא יישארו צעירים תפרנים בעיר הזאת, וצעירים תפרנים מה לעשות הם חלק מאוד מרכזי במה שהופך את תל-אביב לעיר כל כך מיוחדת. כי איפה באירופה תגידו לי אפשר לרדת לקנות ירקות בשלוש לפנות בוקר?

חברים בארגזים

פרידות הן דבר מוזר. כמעט ובלתי אפשרי לתפוס את העניין לפני שהוא מתרחש. המח האנושי מסרב לקבל את הפתאומיות החד משמעית שבפרידה, ומעדיף את הרצף הנרטיבי. מה שמוזר הוא שהחיים מורכבים הרבה יותר ממקטעים ופרידות מאשר ממשהו רציף, ובכל זאת אנו דוחסים את המקטעים השונים של חיינו, את אלפי הפרידות שמתרחשות כל רגע סביבנו ומנסים ליצור משהו שידמה לרצף, מדמים ריצוד נר לאור רציף, ומאירים בו את חיינו.
כבר כמה חודשים שאני ארוז בארגזים. היום נזכרתי במחברת ישנה, ובה סיפור קצר שכתבתי בשדה התעופה בתאילנד לפני שבע שנים. זה סיפור סוריאליסטי שהושפע רבות מסגנון הכתיבה של ויליאם בורוז, ומאוד שונה מהכתיבה הרגילה שלי. רציתי להוציא אותו ולערוך אותו. בשביל זה הייתי צריך לנחש באיזה ארגז שוכנת המחברת מתוך ערימות ארגזי הספרים. את המחברת לא מצאתי.
כשפתחתי את הארגזים נזכרתי בהמון  חברים, שברגע זה מצאתי שוכבים זה ליד זה  בערימות. חלקם שעונים בלחץ על מתנגדיהם הגדולים, בעוד אחרים הקדימו את זמנם ופגשו חברים מלאי השראה מהעתיד. הספרים שמצטברים עם השנים הם כמו חברים טובים שמחכים לך כשאתה חוזר הביתה. הם מציצים עליך מהמדף,מזכירים לך רגעים נשכחים. חלקם לקחו אותך למקומות חדשים עם עצמך, וחלקם (אולי היותר טובים שבינהם) גרמו לך לצאת מהבית כשהם זרוקים על הרצפה, ללכת לפאב, או סתם לרדוף אחרי נערה יפה. וברגע הזה הם מציצים מהארגז, מנסים ליצור סיפור רציף מכל המקטעיות הכאוטית הזאת.
שלום.

העט והמקלדת

הרבה אנשים ששמעו שאני לוקח איתי מחשב להודו התפלאו. הרבה מהם התפלאו בגלל שהם יודעים שחלק לא קטן מהתוכניות שלי מורכב מטרקים בהימלאיה ומבחינתם המחשב (מחשב קטן וחמוד :) הוא פשוט סוג של משקולת. כבר שנים שאני לא כותב (חוץ מרשימות למכולת) שום דבר בכתב יד. בתחושה שלי המדיום בו כותבים משנה גם את הכתיבה עצמה, ואינני מוצא את עצמי נובע מעט או מתחדד מעיפרון, אני נענה לקולות התקתוק של המקלדת ובמיוחד ליכולת המופלאה למחוק הכל כלא היה, והרי מחיקה היא החלק החשוב ביותר בחייו של כותב (או לפחות כך אני מאמין). ואולי הדימוי של המחשב למשקולת הוא מדויק, וכל העניין הזה של הכתיבה הוא סוג של משקולת שאני נושא איתי לכל מקום.

עוד מספר שעות אני כבר אהיה על מטוס לדלהי. אין לי מושג לאיזה כיוון הבלוג הזה ילך בזמן השהות שלי בהודו, וכמו שאמרתי עוד בהתחלה מעולם לא ידעתי לאן הוא ילך. סביר להניח שלא אוכל לענות לתגובות ממש במהירות, אבל אני מבטיח לענות לתגובות כשאגיע למקומות עם רשת. הפוסט הבא יהיה כבר מדלהי או רישיקש או איפשהו.

אתם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה של הבלוג כך אולי יהיה קל יותר לעקוב אחרי הפוסטים שיעלו בסדירות משתנה.

9 תגובות ל “תל-אביב עיר של משוררים?/חברים בארגזים/ העט והמקלדת”

  1. יונתן

    והכוונה היא שמעניין מישהו מחוץ לקהילה הספרותית?

    אני לא חושב שאתה צדק לגבי ת"א וחלק ממה שאתה מתאר הוא תהליך טבעי.

    לגבי בעלי הון,זאת לא קללה.

  2. עם יד על הספר יש משוררים מאוד מעניינים היום, הבעיה היא שצריך לקרוא ולחפש כדי למצוא אותם, אבל אפשר לחכות חמישים שנה ואז לקרוא את המשוררים של היום ולהתלונן אז שהמשוררים של עוד חמישים שנה לא מעניינים.
    לגבי בעלי ההון לגבי תל-אביב הם בהחלט קללה.
    אבל איש באמונתו, אני מביע את דעתי האישית.

  3. יונתן

    שגם הדיוט (שלא ממש מתרשם מהתואר משורר לשוברי משפטים למיניהם) יכול להעריך?

  4. ענת

    מקיאה אותנו החוצה. אנחנו חוזרים לפרברים מהם באנו לפני שנים, עמוסים ביומרות, בחלומות, חושבים שהעיר הזאת תספק אור של יום, שמיכת לילה. עכשיו העיר מפנה גב (כבר לא צעיר), עכשיו מזוודות נסגרות בקליק וכל הדרכים מובילות לחולון, לראשון לציון, לבת ים.
    כלומר, מזדהה מאוד עם דברייך, חווה את זה ממש עכשיו.
    נסיעה טובה.

  5. אתה צודק לחלוטין בעניין המשוררים ותל אביב.

    לעומת זאת, אני אישית ממשיך לכתוב גם בעט ועפרון כאשר אני מגיע לתנאי שדה. בכל מקרה, אל תשכח לדווח איך היה עם המחשב. זה פיילוט מעניין.

    מי ייתן ולעולם לא תהיה צמא,

    עידו

  6. רינה ברוך

    היי, שיהיה לך מסע מוצלח :)
    להתראות כשתחזור.

    רינה

  7. ליונתן- שירה היא כמובן עניין של טעם אישי ולכן קצת קשה להמליץ למישהו על משוררים ללא היכרות, זה כמו להמליץ למישהו על דיסק ללא לדעת מה סגנון המוזיקה האהוב עליו… ובכל זאת אמליץ לך לקרוא את שירתו של רמי סערי, שירתה של חביבה פדיה שאמור לצאת לה ספר חדש בקרוב ומקריאה ראשונית נראה ספר מעניין מאוד, ספר הביכורים של יעקוב ביטון וישנם עוד רבים וטובים, כמו שכבר אמרתי צריך לחפש.

    עידו- עניין הלפטופ עובד בסדר בניסיון ראשוני ברגעים אלו :-) ודלהי היא אחת הערים הפסיכדליות ביותר בעולם! אבל אני מקווה לכתוב על כך יותר בהמשך.

    רינה- כיף לשמוע אותך!

  8. אלון

    מסכים עם כל מילה על תל אביב, במיוחד על הנמל , האוקטופוס ורון חולדאי – שעוד יקבל את מה שמגיע לו…

  9. אויי האוקטיפוס… אתמול ישבתי באיזה מקום פה בשקיעה כשלפתע מהרמקולים בקעו הצלילים הנפלאים של יושיאסקו של דיפ דיש…


השאר תגובה