“2023” של יגאל סרנה הוא ספר טורד מנוחה, אפוקליפסה עברית, שנכתבת באהבה אל מה שברור לכותב שהוא חולף, כבר על סף קריסה

(משהו אחר לגמרי. ושמא לא.)

(ספוילרים רבים מאד ל-”2023” של יגאל סרנה – ייזהר הקורא העתידי.)

לא הצלחתי להוריד את “2023” (יגאל סרנה, הוצאת קיפוד, תל אביב, 2014) מידי. בשלוש השנים האחרונות רוב מוחלט של הספרים שאני קורא כתובים באנגלית. הסיבה לכך היא הקינדל. הוא מנגיש לך מיליוני ספרים. סיימת ספר? הבא בתור ממתין לך. עשרים-שלושים שניות ויש לך ספר חדש. למי שמנצל כל רגע פנוי, זו מתת אל. קריאת ספרים מעצים מתים הפכה למייגעת, במיוחד אם אתה אמור לסקור אותם אחר כך: הקינדל הופך את סימון הטקסט לקראת הערות עתידיות וציטוטים עתידיים לקל כל כך. ויש לו שעון מובנה. ספר מעץ מת מצריך אותך לקום כדי לברר מה השעה.

אבל לא הורדתי אותו מהיד.

“2023” נפתח באדם זקן, לאון, שעה שהוא ובתו הקטנה משליכים, במאמץ, מן הסירה שלהם הימה את גופתו של וייס. השלושה, אנו לומדים באיטיות, ניסו להמלט מתל אביב הנטושה לקפריסין בסירה. וייס הוא ספן ותיק. מותו מותיר את לאון ובתו בסירה שבה הם לא יודעים לשלוט ועם מכשירי ניווט שאינם אומרים להם דבר.

השלושה הם בין אחרוני הנמלטים. לאון – שקשה להשתחרר מההרגשה שהוא אלטר-אגו של סרנה – מתעקש להשאר בתל אביב גם כשזו הופכת לעיר רפאים, גם כשכל מי שיכול להמלט נמלט, גם כשהבריחה הופכת לקשה יותר ויותר. הוא משוחח לעתים קרובות עם “החולד,” ידיד בשם גרוס, שמתחפר ומסרב לעזוב, ומנסה לגרור גם איתם איתו. נסיבות השיחה, כמובן, הן תמיד סביב הקריסה.

ישראל, בעוד תשע שנים, לא תתקיים עוד. הפלסטינים לא ישובו ויפלשו אליה, מחשש שמא איזו מכונת יום הדין תופעל למרות הכל. הסיבה לקריסתה של ישראל איננה צבאית: היא פנימית. המתחים החברתיים הופכים לבלתי אפשריים. ביום שבו מתפוצץ פי גלילות ולוקח איתו עשרות אלפי ישראלים, יש הנשבעים כי הטייקון ששלט במקום עד אז נראה אץ אל היאכטה שלו, ולא שב. מגדלי העשירים – יוצאי יחידות מסוימות מאד בצבא, שהצליחו להוון את השירות הצבאי שלהם להרבה מאד כסף, כמו גם אחרים – הופכים לשנואים, והשנאה הופכת אלימה. עד שביום אחד, מחתרת כלשהי מנסה לפוצץ שבעה מן המגדלים. הטייקונים נאחזים פאניקה, המשטרה מקימה יחידה מיוחדת להגנת עשירים, שיש לה סמכות ירי ללא התרעה. האיבה כלפי העשירים לא פוסקת, והם מתחילים לנוס – ואחריהם נסים האמידים, ואחריהם נס כל מי שיכול לנוס. וישראל הציונית מתפוררת לאבק ופורחת ברוח. כאילו אינסטינקט ישן שב והתעורר, וכל מי שיכול יצא לנדודים.

וישנה הממשלה האחרונה. אנחנו לא יודעים עליה יותר מדי, כי הסיפור עוסק לא פחות בלאון וביחסיו עם ילדת הזקונים שלו מאשר באירועי הקריסה, אבל מהשיחות בין לאון וגרוס עולה שהיא נוהלה על ידי “הסוכן שלהם [של הרוסים – יצ”ג], שהפך לפוליטיקאי שהדהיר אותנו לחורבן,” ודי לחכימא. בממשלה ההיא ישב גם “בעל הטור המפורסם,” שלאון שמע בעצמו כיצד מושח אותו היחצ”ן שידו בכל ויד כל בו לתפקיד ראש הממשלה. הוא לא הספיק.

העיסוק הכפייתי של הישראלים בעצמם – “מה ישראלי בעיניך,” אם לצטט את בעל הטור המפורסם – משתקף בספר בכך שמוזיאונים ואוניברסיטאות ברחבי העולם אוספים בקדחתנות, שנים מראש, כל פיסת ישראליאנה שהם יכולים לשים עליה את ידיהם, כמו יודעים את מה שתושבי ישראל עדיין לא הבינו: שהקץ מתקרב, שהמים הנסוגים מאותתים על גל גדול שבא וישטוף הכל.

אבל כל זה, עד כמה שזה נשמע משונה, פריפריאלי. “2023” הוא קינה לעולם שהיה ואיננו עוד, שמרכזו בתל אביב, העיר היהודית הראשונה וכנראה היחידה. הארץ מאוכלסת באנשים שהמיינסטרים היה דוחה: מהגר רוסי קשיש, נערות שיובאו ממולדביה כזונות והחליטו להשאר אחרי שהסרסורים שלהן נסו, ערבי שתקן שמתקן ספינה, וספן זקן, שהתחיל את חייו במנוסה בצ’כוסלובקיה של מלחמת העולם השניה ומאז לא הפסיק לנוס.

ומי שנשאר מאחור הוא גרוס, “החולד,” מי שקבור יותר מדי בעבר וכבר איננו יכול לברוח, מי שכבר לא יצמיח חיים, מי שעוסק באובססיביות בהיטלר, “המייסד האמיתי של מדינת ישראל,” ובמלחמת העולם השניה, שהיא רק הקדמה ל-75 השנים של מדינת ישראל, אותן הוא מכנה “השנים הוולונטריות של השואה.” הוא מחשב את קיצו לאחור: מעריך שיחיה שנתיים, ושיש לו אוכל לשלוש.

זה אולי הדבר היותר טורד מנוחה שקראתי בשנה האחרונה, והוא כתוב היטב. בציוץ על הספר התייחסתי אליו בטעות כ”2013”; אבל זה עוד לא קרה.

עוד לא.

ועוד דבר אחד: כפי שחשדתי, הסטטוס של לפיד על פסח נלקח בעצם מטור ישן שלו. לא ברור מאיזו שנה, אבל הוא התפרסם בקובץ מאמרים של לפיד שיצא ב-2005. כך חשפה דבורית שרגל. יש שני הבדלים: הסטטוס של לפיד מתייחס לטקסט כאל “תפילה (פרטית) לפסח”; הטקסט, בגרסת הספר, מוכתר “תפילה לפסח – הנוסח החדש.” המקור הרבה יותר היבריסי. השינוי העיקרי בטקסט הזה, עם זאת, צריך למשוך תשומת לב. בגרסת פייסבוק, השמיט לפיד פסקה שלמה. הנה היא:

“אבינו שבשמיים, אולי אפשר לקבל את משה רבנו בחזרה? מן רועה צאן כבד-פה, נבוך, שאיננו רוצה את הג'וב. אנחנו זקוקים למישהו שידבר עם אלוהים, במקום כל אלה שחושבים שהם אלוהים. פעם שלחת לנו את בן גוריון. אי אפשר היה להבין מילה ממה שהוא אמר, אבל תראה מה הוא עשה. כל הרהוטים והמתנסחים האלה, שאינם מגמגמים לעולם, מפחידים אותנו קצת. לא חסרים לנו אנשים עם פתרונות, אבינו שבשמיים. חסרים לנו אנשים שישאלו את השאלות. וגם אז, אבינו שבשמיים, לא דיינו."

די ברור למה הפסקה הזו הושמטה, נכון?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)