רונית "דמיקולו" תירוש, שהדבר היחיד שזוכרים ממנה הוא איך נסה בדמעות מדיון שהיו בו שאלות קשות בוועדת החינוך של הכנסת, שלפה היום מהבוידעם הפוליטי את רעיון עברות השמות, והיא מנסה לבייש באמצעותו את חברי הכנסת. זה לא כל כך מפתיע, בהתחשב במגמת הזומביפיקציה של הפוליטיקה הישראלית – זוכרים את "ישראל מחכה לרבין?" – אבל עדיין די מאוס. תירוש נתלית באילן ננסי, דוד בן גוריון, שהמדיניות הזו אכן היתה פרי מורעל שלו.

בכך חוזרת תירוש לחלק הבאוש ביותר של הציונות, שלילת הגלות. בית התפוצות יוצא מגוחך במיוחד, כשהוא מכין שורה של שמות אלטרנטיביים לחברי הכנסת. בוז'י הרצוג אמור להפוך לבוז'י רוזן. למה רוזן? כי הרצוג זה תואר אצולה.

אבל רגע, "הרצוג", במשמעות המקובלת שלו, הוא דוכס. לא רוזן. אז למה מורידים את בוז'י המסכן בדרגה? מה, כשבבית התפוצות הלכו לברר מה זה בעצם "הרצוג", הם לא ראו שמדובר בדוכס? הם ראו, אבל הם חשבו שמדובר במילה זרה. מקורה, אחרי הכל, ב-dux הלטיני. אלא שמדובר בתואר של האימפריה הרומאית המאוחרת, שמופיע גם בתלמוד (בשתי צורות: דוכס ודוכוס). ועכשיו מסתבר שגם מילים תלמודיות לא מספיק טובות בשביל תירוש ובית התפוצות. מוזר: בשנות השישים, שבהן הקפידו על הברבריות החדשה הזו הרבה יותר, לא היו בעיות עם המכונית הידועה כרמל דוכס. בקצרה, בתירוש אנחנו רואים את הציונות בשלב השני שלה, שבניגוד לדעתו של מרקס דווקא מצליח לשלב היטב את הטרגדיה עם הפארסה.

(יוסי גורביץ)