עוד הערה על המעשה המגונה בשפה שמבצעים המתנחלים ועוזריהם

לפני כשבוע, הותקפו פעילי תעאיוש באלימות חריגה שעה שהגיעו למאחז הבלתי חוקי מצפה יאיר, בדרום הר חברון. חמושי צה”ל שנכחו במקום פינו את הפעילים הפצועים, אבל לא עצרו אף אחד מהפורעים. להתנהגות הקבועה הזו של החמושים יש כבר מושג: עמידה מנגד. אתמול (ו’) נערך במקום סיור הזדהות של ארגון שוברים שתיקה. חמושי צה”ל ניסו למנוע את הסיור מלכתחילה, והציגו לבאי הסיור “צו רידוד” – צו שבמקורו שימש לציד מעפילים על ידי המשטר המנדטורי, וכעת משמש צו לאיסור כניסה על פעילים ספציפיים לגדה. לרוע מזלם של החמושים, היה במקום עורך הדין מיכאל ספרד, והתברר להם שהשימוש בצו הרידוד הולך לגרום הרבה מאד רעש. הסיור הורשה להמשיך, אבל בסיומו הכריז מח”ט יהודה על שטח המאחז כעל שטח צבאי סגור.

על פניו, מה שאמור היה לקרות ברגע זה היה שהחיילים יפנו את תושבי המאחז. הם הרי נמצאים בשטח צבאי סגור. הצחקתם את צה”ל: מי שפונה היה הסיור של שוברים שתיקה. המתנחלים המשיכו לשהות בשטח הצבאי הסגור כאילו כלום. מנכ”ל שוברים שתיקה, אבנר גבריהו, מנהל מחלקת התקשורת של הארגון אחיה שץ ועו”ד ספרד עוכבו במשך שלוש שעות ושוחררו אחר כך. כשעוכב ספרד, ניסה היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, לדבר עם הסמג”ד; חייל מנע זאת ממנו ונימק את המעצרים ב”יש חוק” (הסרטון השני).

אז זהו, שלא.

אין חוק בגדה המערבית, יש צווים של דיקטטורה צבאית. כשאנחנו דורשים מאנשים ציות לחוק, אנחנו מניחים כהנחות מוסוות את הדברים הבאים:

א. החוק נשען על הסכמת הנשלטים על ידיו, כלומר חוקק על ידי גוף מוסכם עליהם.

ב. הנשלטים יכולים, אם ישכנעו די אנשים, לשנות או לבטל את החוק.

ג. החוק חל על הכל.

כאשר כל התנאים האלה מתקיימים, ניתן לחוק תוקף מוסרי: הוא נקבע על ידי הקהילה הפוליטית. רוצה לשנות אותו? צא למאבק פוליטי.

אף אחד מאלה לא חל בגדה המערבית. כל מי שחי שם, חי מתוקף צו צבאי. לתוקף הצו הפחדני שהוציא מח”ט יהודה אין שום תוקף מוסרי. ספק אם יש לו תוקף חוקי. הסיבה היחידה שאפשר לדרוש ציות לו היא העומדים מולך חיילים חמושים. קנה הרובה, אמנם, יש בו כוח, אבל אין בו סמכות. עריצות, בוודאי. סמכות, לא.

אפילו ביחס לאזרחים ישראלים, לא רק לנתינים פלסטיניים, מגלה צה”ל איפה ואיפה. הפורעים ממצפה יאיר לא נעצרו. פעילים לא אלימים שבאו למחות על האלימות דווקא נעצרו. הצווים הוצאו לבקשת המתנחלים, והם היו מגוחכים על פניהם: שטח צבאי סגור שבו מסתובבים בחופשיות אזרחים ישראלים.

כמובן, אזרחים ישראלים מהסוג הנכון. ישראל שאחרי חוק הלאומנות דומה לבריטניה שאחרי הברקזיט: נסיגה של עשרות שנים בנורמות ההתנהגות הדמוקרטיות, עליה חדה בלגיטימיות של הפגנת גזענות בפומבי, ועליה מובהקת בדרישה לשלול את זכויותיהם של מי שאינם נאמנים למשטר. ככה זה כשאין חוק אלא רק דיקטטורה: היא אף פעם לא עוצרת בגבולות שאמורה היתה להתחם בהם.

“שוברים שתיקה” הודיעו שבניגוד לפחדנות של מח”ט יהודה, שנכנע לגחמותיהם של המתנחלים, הם יפגינו אומץ וישובו בשבוע הבא לדרום הר חברון. אני אשתדל להגיע. בואו גם אתם. כשהחוק לא חוקי, אי ציות אזרחי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הערה על המעשה המגונה בשפה שמבצעים המתנחלים ועוזריהם

השופט המאולף ארנון דראל, מבית המשפט המחוזי בירושלים, עשה את רצון שולחיו והכשיר לפני מספר ימים את המאחז מצפה כרמים, בטענה שהוא נבנה בתום לב.

לא היה שום תום לב בבניה של המאחז הזה, או בבניה של כל התנחלות אחרת. השטיק היה, כמקובל בדיקטטורה הצבאית הישראלית, הפקעת קרקע של פלסטינים “לצרכים צבאיים”, ולאחר זמן להגניב אותה למתנחלים באמצעות הלבנת השטחים על ידי העברתם לאפוטרופוס הממונה על נכסי נפקדים, שבתורו העביר אותה להסתדרות הציונית, שהקפיצה אותו לפולשים היהודים. דא עקא, המהלך היה רשלני מהמקובל, והשטח שהעבירה ההסתדרות הציונית לפולשים לא היה השטח שנתפס בצו; אליבא דכולי עלמא, הוא היה קרקע של אזרחים פרטיים. לא משנה, קבע השופט; המדינה פעלה ב”תום לב”, ועל כן פעולתה תקפה.

אפשר לומר הרבה, ונאמר הרבה, על השיטה הזו. אני רוצה להתמקד במילים “תום לב.” היא מציינת כאן משהו הפוך לגמרי: שטיק מסריח, קריצה משותפת לשני גנבים, נבלה ברשות החוק. אבל מיד הפכה המילה למילה רווחת בקרב המתנחלים ועוזריהם: תום לב, תום לב.

המעשה המגונה שעושים המתנחלים ב”תום לב” מזכיר את זה שהם עשו במילה “בית”: לשיטתם, “בית” הוא כל מקום שאפשר לפלוש אליו ולגזול אותו. ברגע שפלשת למקום, הוא נקרא בית, לא מאורת שודדים. ואיך אפשר לפנות אנשים מבתיהם?

כל מעשי הדיקטטורה הצבאית מתכסים במילים שאיבדו את משמעותן: לרצח קוראים “וידוא הריגה”, פלישה לבתים לצרכי הטלת אימה תכונה “מיפוי”, לשיבוש החיים של האוכלוסיה הכבושה קוראים “מרקם חיים”. כשלעתים מתגנב ביטוי שאכן מחווה על המציאות, כגון “תחושת נרדפות” (התוצאה הרצויה של פעולות צה”ל בקרב אוכלוסיה פלסטינית) היא יורדת במהירות מהדיון. עכשיו קוראים למרמה בין שני שותפים “תום לב.” בקרוב יהיה פה “חוק נאמנות”, שמשמעותו תהיה כמובן חוק שלילת האזרחות.

המחשבה, כתב אורוול ב-Politics and the English Language – מאמר שכולו על הצורך של משטר עוול בהשחתת השפה – משחיתה את השפה, משום שהיא צריכה להסתיר את מעשה העוול מאחורי אשד מילים רכות; אבל גם השפה יכולה להשחית את המחשבה. אם חוזרים על “תום לב” מספיק פעמים, אפשר בהחלט להאמין שהוא מייצג הונאה – והמילה “תום לב” תאבד את משמעותה המקורית. וכך, צעד אחר צעד, הדיקטטורה הופכת למובן מאליו, זה שאין בלתו, מצב ברירת המחדל.

ככה זה נמשך. אז, בכל מקום שהמתנחלים אומרים “תום לב”, זכרו: מדובר במרמה ומעשה נבלה בחסות השלטון. מתנחלים אינם מסוגלים, מעצם קיומם כמתנחלים, לתום לב.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)