דו"ח של שורה של משפטנים בריטים בכירים שפורסם אמש (ג') קובע כי ישראל מפרה את אמנת זכויות הילד, עליה חתמה, באופן שבו היא מתנהלת בשטחים הכבושים, וכי במקרים מסוימים היא מפרה גם את אמנת ז'נבה הרביעית. הדו"ח נערך בשיתוף עם משרד החוץ הבריטי, ופקידיו אמרו כי בכוונתם להעלות את נושא הילדים האסירים בגדה בשיחות עם ישראל.

הדו"ח, כשלעצמו, כתוב בשפה מדודה וזהירה, והוא איננו מחדש הרבה למי שמכיר, למשל, את הדו"ח של בצלם בנושא. הוא מציין את מה שכולנו יודעים, וחלקנו חווינו: הפלישה לעת לילה לבית; הוצאתו של ילד ממיטתו; כבילתו וכיסוי עיניו, אף שהוא איננו מהווה סכנה לחמושים המשוריינים; גרירתו למתקן חקירה מרוחק, ללא קרוב משפחה; חקירה עוינת, שכוללת לעתים קרובות איומים ולעתים אלימות של ממש; הדרישה ממנו להפליל אחרים; מניעת גישה לקרוב משפחה או עורך דין; כליאה של חודשים עד שנים ללא משפט, ותוצאתו הידועה מראש של המשפט, כשזה מגיע.

כל זה ידוע. כל כך ידוע, שליבנו גס בזה. כמה ישראלים בוגרים לא ראו ילדים פלסטינים יושבים, אזוקים ופלנלית על עיניהם? היושבים בחושך התרגלו אליו. ואז מגיעים משפטנים בריטים ומפנים אליו זרקור, ומראים לו עד כמה התרחק מהמקובל במדינות מתורבתות. בכמה משפטים צוננים הם מקלפים את שכבת ההגנה הדקה של "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון" ומשאירים אותך רק עם "מדינה במזרח התיכון."

המשפטנים קובעים שבתוך ישראל גופא, היא דווקא שומרת על האמנה. הבעיה היא במה שקורה בשטחים הכבושים. הם קובעים בקול צלול (מסמך) ש"לישראל אסור להפלות בין הילדים שלגביהם יש לה סמכות שיפוט. החוק הצבאי והאחראים ליישומו חייבים להתייחס לילדים פלסטינים באופן דומה לזה שהם מתייחסים לילדים ישראלים." כל כך ברור, כל מובן מאליו – זה מה שאומר סעיף 2(א') לאמנת זכויות הילד שישראל חתמה עליו: "המדינות החברות יכבדו ויבטיחו את הזכויות המפורטות באמנה זו לכל ילד שבתחום שיפוטן, ללא הפליה מכל סוג שהוא, ללא קשר עם גזע, צבע, מין, שפה, דת, השקפה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי, אתני או חברתי, רכוש, נכות, לידה או מעמד אחר בין אם של הילד, בין אם של הוריו או של אפוטורופסו החוקי." ההדגשה שלי.

זה לא טקסט מסובך כל כך, וזו לא דרישה מורכבת כל כך, ובכל זאת ישראל נכשלת בה פעם אחר פעם. הדו"ח מוצא (סעיפים 110-111) שישראל עוברת על סעיפים 2 (שצוטט לעיל, וזאת בשל אפליה אסורה); על סעיף 3 (שמירה על האינטרסים של הילד – "בכל פעולות הנוגעות לילדים… תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה"); על סעיף 37(א'), האוסר על "עונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים", כשהם מציינים שמעצר בבידוד לתקופה ארוכה עשוי להיחשב לעינוי; על סעיף 37(ב') (האוסר על שימוש מהיר מדי במעצר – "לא ישלל החופש מילד שלא כדין או באופן שרירותי. מעצרו, חבישתו או מאסרו של ילד יהיו בהתאם לחוק וישמשו רק כאמצעי אחרון ולפרק זמן מתאים הקצר ביותר" – הדגשה שלי); על סעיף 37(ג') (האוסר על כליאת ילדים עם מבוגרים); על סעיף 37(ד'), שדורש גישה מהירה לעורך דין (ואפשר גם לציין את הדרישה ל"קבלת החלטה מהירה בהליך כאמור"); ועל סעיף 40, שהמשפטנים הבריטים מפרשים כאוסר על כבילת ילדים – והכבילה הזו, השגרתית כל כך, שאנו כבר לא שמים אליה לב, משכה הרבה תשומת לב זועמת בחו"ל. עוד מצא הדו"ח כי המנהג הרווח של העברת ילדים עצורים מהשטחים הכבושים לישראל עצמה הוא הפרה של אמנת ז'נבה הרביעית.

בשיחותיהם של המשפטנים הבריטים עם משפטנים ישראלים, הבטיחו האחרונים לשפר מתישהו את תנאי המעצר של קטינים, אך התנו זאת בכך ש"לא יהיו הפרות סדר ניכרות או תפרוץ אינתיפאדה שלישית"; המשפטנים כותבים בצינה (114) ש"עילה מרכזית להפרות סדר עתידיות עשויה להיות הטינה בשל עוול מתמשך".

אולי הסעיף המטריד ביותר בדו"ח הוא סעיף 115: "יתכן שהרבה מחוסר הרצון להתייחס לילדים פלסטינים בהתאם לנורמות הבינלואמיות נובע מהאמונה, שהובעה בפנינו על ידי תובע צבאי, ש'כל ילד פלסטיני הוא טרוריסט פוטנציאלי'. עמדה כזו נראית לנו כתחילתה של מערבולת של עוול, כזו שרק ישראל, ככוח הכובש בגדה המערבית, יכולה להפוך."

כלומר, יש לפחות תובע צבאי אחד שקיבל את עמדת הבסיס של הספר "תורת המלך": שכל ילד פלסטיני הוא טרוריסט פוטנציאלי ושככזה, אין להחיל עליו את הכללים החלים על ילדים "רגילים." העובדה שהוא היה מטומטם מספיק כדי לומר את זה לוועדת בדיקה בריטית היא סיפור בפני עצמו, ומותר לתהות אם הוא בכלל הבין מה הוא אומר – או שהוא פשוט חי מספיק זמן בישראל כדי שהמוסר שלו יתקהה, מעצם חשיפתו לישראלי הממוצע. אני מקווה שהאמירה הנפשעת הזו תספק הרבה עבודה למומחי ה-Hasbara שלנו.

התשובה של השגרירות הישראלית בלונדון ראויה לציון, משום שהיא מדהימה בחוצפתה: היא טוענת שכל זמן שהרשות הפלסטינית לא עוצרת ילדים שלכאורה מעורבים באלימות (כמובן, בתגובה שלה אין "לכאורה", ילדים פלסטינים אשמים מרגע מעצרם), לישראל אין ברירה אלא לעצור אותם. השגרירות שוכחת לציין שהמעצרים מתבצעים ברובם המוחלט בשטחי C ו-B, שם לרשות הפלסטינית אין סמכות מעצר.

ישראל עוצרת מדי שנה בין 500 ל-700 ילדים פלסטינים. כלומר, לפחות אחד מדי יום. המעצרים הללו מתבצעים בהסכמתם – בשתיקה ובמעשה – של רוב מוחלט של הישראלים. יום אחד הם יצטרכו להסביר את זה, לדבר על זה.

ועוד דבר אחד: ואם היינו צריכים חיזוק לכך שהתפיסה שכל ילד פלסטיני הוא טרוריסט בפוטנציה פושה בקרב אנשי החוק הישראלים, הנה דבריו של חמוש מג"ב, שהרג ילד פלסטיני בן 10, אחמד מוסא, בעת הפגנה בניעלין. החמוש שהה ברכב ממוגן ולא נשקפה לו כל סכנה, ואף על פי כן הוא פתח את הרכב וירה שני כדורים באחמד מוסא. הסיבה לירי? "אם יראו שאתה לא מגיב, זה ייתפס כחולשה." החמוש לא טרח לדווח על התקרית מאוחר יותר, למרות שנשאל על כך; "זה עלול לגרום לתחקירים מיותרים," אמר לבית המשפט. הוא אמר לבית המשפט שהוא "מצר" על ההרג, שלדבריו הוא "משהו שלא צריך היה להיעשות ונעשה מתוך תמימות וחוסר בשלות מבצעית." כך מתארים חמושים ישראלים הרג ילד: תמימות וחוסר בשלות מבצעית.

(יוסי גורביץ)