החברים של ג'ורג'

כמה מילים על זכות הביטוי

דברים שצריך להזכיר מדי פעם

הביצה הימנונית כמרקחה: ד”ר תומר פרסיקו (גילוי נאות: ידיד ומי שכתב בעבר בבלוג הזה) הודיע על הפסקת שיתוף פעולה שלו עם יואב שורק. האחרון תמך לאחרונה בתפיסת אדמות בירושלים תוך ניצול זונות לשם כך, ותומר הגיע למסקנה שזה קו אדום. מיד קפץ עליו רוגזו של גנב הקרקעות ומטייח השחיתויות יהודה “גילוי נאות” יפרח, שהודיע ש”מדובר בקריסת חופש הביטוי”, ועל כן הוא קורא לחרם על תומר.

טוב, אין מנוס וצריך להזכיר כמה דברים (עם תומר הסליחה על כך שאני משתמש בפרשיה הריקה הזו כעוגן).

ראשית, חופש הביטוי משמעו אך זאת: שלשלטון אין זכות לסתום את פיותיהם של מתנגדיו, ושאמירה שמעצבנת את השלטון לא תביא לסנקציה מצד השלטון. חופש הביטוי לא אומר שלא תהיה סנקציה חברתית על דבריך. אם אתה זמר כהניסט ומפיץ שנאה, לגמרי יתכן שממשלות זרות לא יתנו לך ויזה; בניגוד לממשלה שלך, הן לא חייבות לך כלום. אם אתה בריון שמשסה בריונים אחרים, אנשים הגונים לא ימכרו לך גלידה. אם אתה מלחך פנכה של ראש הממשלה, אנשים יאמרו לך מה הם חושבים עליך בפומבי. תחיו עם זה.

שנית, חופש הביטוי לא אומר שמגיעה לך במה. אם אתה גזען מזוהם, ולא משנה כמה תומכים יש לך, אנשים מכובדים – ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש – לא חייבים לך שום דבר. הם לא חייבים לתת לך לכתוב אצלם, לאפשר לך זכות תגובה, ועל אחת כמה וכמה שהם לא חייבים לעבוד איתך.

שלישית, חרם הוא צורה של מחאה ומכאן של חופש ביטוי. אני לא רוכש מוצרי התנחלויות, משום שאלה מוצרי גזל. בכך אני מביע את דעתי הן על הגזלנים, הן על המדינה שבלעדיה לא היו קיימים. הפעולות לביטול האפליה בדרום ארה”ב החלו בדיוק בכך: בחרמות. מקומות שהעדיפו במופגן לבנים גילו שהם מאבדים את הלקוחות השחורים – ולבנים שתמכו בהם. חרם, אגב, היה כלי שהמתנחלים אחזו בו לא מעט, וזו כמובן זכותם.

הבעיה של הימין היהודי היא לא העדר בחופש ביטוי. הם גם לא תומכים גדולים מדי שלו. זו, אחרי הכל, הקבוצה שהעבירה את חוק החרם, שקובע שעל הסירוב המופגן שלי לרכוש מוצרי גזל מההתנחלויות, אפשר לתבוע אותי. עד כה אף אחד לא ניסה, וזאת כנראה משום שתומכי החוק מבינים שנסיון לאכיפתו יהיה גול עצמי מובהק. אף על פי כן, הם העבירו את החוק הזה.

יש עוד דברים שעליהם אסור לדבר בישראל. מותר לך לומר שאתה רוצה בשינוי משטר וביטול המשטר הציוני – אבל אם תאמר דבר כזה, לגמרי יתכן שעתירה תמנע ממף מלהתמודד לכנסת. יש דברים שאפשר לומר, אבל לא מדוכן הכנסת. עצם קיומו של המשטר הוא מעל לדיון. אם תקרא לאנשים לסרב לשרת בצה”ל – אני ממליץ על כך בחום, ואם עוד לא התגייסתם, הנה טקסט שרצוי שתקראו – אתה יכול למצוא את עצמך תחת חקירה ואולי גם העמדה לדין. אבל ספרו לי עוד על חופש הביטוי המפורסם בישראל.

ואה, כן. זכותם המלאה של הלוזרים מהימין לקרוא לי בוגד. זה קצת משונה כשזה מגיע מאנשים שבחרו את אורי אריאל וזאב אלקין, אבל זו זכותם. באותה המידה, זכותי לומר שמדובר בחלאות שאיבדו צלם אדם וגזענים שאדם מכובד לא יושב איתם באותו החדר.

אבל אם וכאשר אומר את זה, הם נורא ייעלבו ויאמרו שאני סותם להם את הפה. אני לא: אני רק מביע את דעתי. אבל הם כבר התרגלו שמי שמעז לעמוד על דעתו ולהזכיר שמדובר בנבלות סרוחות שמפעילות משטר אפרטהייד שמבוסס על גזל ודיכוי חייב להם התנצלות כי הוא שולל את הלגיטימיות שלהם או משהו כזה. זכותם המלאה להיעלב; זכותי המלאה לגחך עליהם. הימין לא יכול לסבול סירוב להכיר בלגיטימיות שלו, משום שהוא יודע שהוא מצורע והוא חש מחויב להעביר את המגפה הלאה: הוא לא יכול לשאת אנשים שמסרבים להדבק בה. הוא חייב שיריביו יאמרו לו שהוא בעצם לגיטימי, והוא ממש נעלב כשאומרים לו שזה לא המצב.

או, במילה קצרה אחת: זדיינו. לא לפחד כלל.

(יוסי גורביץ)

אם לא תרצו, נסתום לכם את הפה

היום מגישה ההגנה את תצהיריה במשפט תביעת הדיבה שהגישה "אם תרצו" נגד שורה של פעילי שמאל, שהקימו בשעתו את קבוצת הפייסבוק "אם תרצו – תנועה פאשיסטית." רונן שובל, השרלטן הפוליטי שאיים בשעתו בתביעת דיבה על וויקיפדיה העברית אם תעז לכתוב שמדובר בתנועת ימין, מיהר לשלוח לרועי ילין את מכתב האיום הבא:

שלום רוי [שגיאה במקור – יצ"ג]

מעיון בדף הפייסבוק "אם תרצו – תנועה פאשיסטית", עולה כי אתה יצרת אותו.

תנועת "אם תרצו" איננה תנועה פאשיסטית, ולא תסבול הוצאת דיבה אודותיה.

ברצוני להודיעך כי באם לא תמחק את קבוצת הפייסבוק הזו, תוך 72 שעות, בכוונתו לפנות ביום ראשון הקרוב למשרד עו"ד ולתבוע אותך אישית על הוצאת דיבה ולשון הרע.

למען הבהרה: העברת עמוד הפייסבוק "אם תרצו – תנועה פאשיסטית" לידי אדם אחר, לא תשנה את אחריותך האישית לעניין זה.

אבקשך לשקול את העניין בכובד ראש, בטרם נאלץ לפנות להליכים משפטיים,

בברכה,

רונן שובל – יו"ר אם תרצו

ילין לא התקפל, והתוצאה היא המשפט. "אם תרצו" תובעת 2.6 מיליוני שקלים מקבוצת האדמיניסטרטורים של קבוצת הפייסבוק ההיא – רועי ילין, יובל ילין, עידן רינג, דוד רמז, נעם לבנה, טל ניב וארי רמז; כאן המקום לציין שאני מכיר את חלקם אישית – בטענה שהוציאו לה שם רע.

הבריונות הזו היא חלק משיטת הפעולה שכבר הורגלנו בה מצד "אם תרצו." מופיעה כאן הצביעות הימנית הקבועה: מצד אחד יללה על סתימת פיות, מצד שני סתימת פיות. מאלפת תגובתו של עוכר הדין של "אם תרצו", נדב העצני: "מדובר בניסיון של קבוצת אנשי שמאל קיצוני לחסל ציבורית את 'אם תרצו', שהיא תנועה ציונית ודמוקרטית, ברוח משנתו של זאב בנימין הרצל. הניסיון להוציא את 'אם תרצו' אל מחוץ לגדר, תוך שימוש בלשון הרע, הינו בלתי חוקי ולכן פנינו לבית המשפט."

אתם הבנתם את זה? לא תביעת דיבה של 2.6 מיליונים היא "נסיון להוציא אל מחוץ לגדר", אלא עצם ציון העובדה ש"אם תרצו" היא ארגון פאשיסטי. "אם תרצו", שנתמכת בכספי הימין האמריקאי – בהתחשב בכך שלא היתה לה בעיה לקבל כספים מג'ון הייגי, אפשר לומר שהיא נתמכת בכספי הימין הפשיסטי האמריקאי – מעתיקה אלינו את שיטת סתימת הפיות המקובלת שם: תביעת SLAPP, כלומר תביעת דיבה שמיועדת להפחדה ולסתימת פיות.

כדי שהטקטיקה הזו תצליח, הצד השני צריך להיות מפוחד, ורצוי שתהיה מערכת משפט כושלת. מערכת המשפט הישראלית עונה על הקריטריון: הדיונים בה אורכים שנים, וכפי שיודע כל מי שנאלץ לשכור עורכי דין בסכומים גבוהים, גם אם אתה מנצח, ההוצאות שפוסק בית המשפט הן מגוחכות ביחס לסכום שהוצאת. אם אולצת להגיע לבית המשפט, כבר הפסדת – גם אם ניצחת. כמה נוח לעמותות שיש להן גב של תורמים נסתרים מעבר לים, כמה רע לסתם פעילים פוליטיים שמעיזים לומר אמיתות לא נוחות.

האם "אם תרצו" היא תנועה פאשיסטית? לדעתי כן. גם המומחה העולמי לפאשיזם, זאב שטרנהל, סבור שהיא מזכירה תנועה פאשיסטית. לשם שעשוע, מומלץ לבחון את התופעה באמצעות מסמך "14 הנקודות של הפאשיזם" הידוע. הוא מודד משטרים, לא תנועות, אבל חלק ניכר מהנקודות רלוונטי.

ויש משהו מטריד יותר. תומר פרסיקו, שכבר חטף פעם תביעת SLAPP מנביא השקר שטוען שהוא הבודהה מאוריון, הגיש גם הוא תצהיר לבית המשפט מטעם ההגנה. פרסיקו שוחח לפני כמה חודשים עם רונן שובל, שיחה שהוקלטה – כחלק מראיון משולש ל"מקור ראשון" – והוא ציין את המקורות הרומנטיים-גרמניים של חשיבתו של שובל, וזה האחרון הפתיע אותו בכך שמיהר להסכים. שובל אמר שבתזה שלו "התעסקתי הרבה בפיכטה ובשלינג ובהרדר ובג'ורג' סורל." זה האחרון (ז'ורז', קוראים לו בדרך כלל) נחשב לאחד מאבות הפאשיזם האיטלקי, והיתה לו משיכה לאלימות פוליטית: הוא שיבח את אקסיון פרנסז, התנועה הלאומנית שהובילה להקמת הפאשיזם הצרפתי, ואת מוסליני – כמו גם את לנין. סורל היה אנטישמי שבין השאר הפיץ את עלילות הדם. איך לומר, לא בדיוק מישהו שהיית מצפה מאבי תנועת התחיה הניאו-ציונית להתלהב ממנו. פרסיקו מציין שהוא נדהם מכך. (במאמר מוסגר, שווה לקרוא שוב את הפוסט של פרסיקו על "מוסר יהודי" ומקורותיו; הוא מתעמת עם שובל ומנסה לומר לו מה מקורותיו של ה"מוסר היהודי" שלו; שובל מתחמק.)

אם תקראו לו פשיסט, הוא יתבע אתכם ויתלונן שסתמתם לו את הפה. רונן שובל

שובל טען שפרסיקו, בביקורת על ספרו, לא עשה עמו צדק משום שכאשר הוא מביא את הרעיונות של הרדר ופיכטה על האורגניות של "העם", מדובר במטאפורה. לטענת שובל, הוא לא הציג זאת כך בספר תכלית הספר היא "להציג בצורה פשטנית – ואני אומר את זה – בצורה פשטנית רעיונות שהם מאד עמוקים… להנהיר להמון… את המשמעות של מה אומרת היום המילה 'ציונות'." פרסיקו טען שפשטנות כזו מסוכנת ושהיא מאפיינת גם את פעולתה של "אם תרצו"; שובל השיב ש"זה עניין של אסטרטגיות שיווק."

כלומר, בשם "אסטרטגיות שיווק", רונן שובל מזריק לעם הישראלי תפיסות פוליקיסטיות, שבמקורן – אותו לדבריו הוא מכיר היטב – הסבו נזק בל יתואר הן לעמים שאליהם הן הוזרקו, הן למיעוטים החיים בקרבם, הן לעמים שסביבם. רונן שובל הוא שרלטן פוליטי, שיודע היטב מה המקורות שמהם הוא יונק, יודע היטב מה המטרות שלו, אבל לא מוכן שישימו עליהן את התווית הנכונה – פאשיזם פולקיסטי – בגלל "אסטרטגיות שיווק." את כל זה הוא והתנועה שלו עושים תוך שהם מקבלים סכומי כסף גדולים מחו"ל, אותם הם משתדלים להסוות ככל שמאפשר להם החוק. וכשמישהו מצביע על מה שהם עושים, כלומר קורא להם תנועה פאשיסטית, הם תובעים אותו ב-2.6 מיליונים. זה עובד: פרסיקו, שכבר נכווה כאמור בתביעת SLAPP (הוא ניצח, מהר יחסית, וזה עדיין היה סיוט), החליט לא לפרסם את השיחה שהקליט עם שובל, רק כדי לא להסתכן בעוד תביעה. עכשיו השיחה הזו היא חלק מתצהיר שהוגש לבית משפט, וככזו מוגנת.

אז אם אתם חושבים שצריך לעמוד לצד קבוצה קטנה של פעילים צעירים שנלחמת על חופש הביטוי בישראל ועל היכולת לומר אמת גם מול קבוצות פאשיסטיות עם הרבה כסף שמקורו לא ידוע, אם אתם חושבים שגם אנשים שאבא שלהם לא מולטי-מיליונר צריכים להיות מסוגלים להגן על עצמם משפטית, הכנסו לאתר הזה ותרמו להגנתם. אני כבר תרמתי. מידע נוסף על המשפט אפשר למצוא כאן.

ועוד דבר אחד: תת אלוף אהרן חליווה, בעוונותינו מפקד עוצבת מילואים, שכח כנראה אצל מי הוא עובד. מילואימניקים נדהמו לשמוע אותו מאשים אותם בכך שאין לו טילים לירות באימונים – משום שלדבריו בעקבות הפגנות הצדק החברתי קוצץ תקציב הבטחון. דובר צה"ל נמנע מלהכחיש. חליווה עצמו נראה בשבוע שעבר במסעדה תל אביבית שמחיר ארוחה ממוצעת בה הוא כ-300 ₪. אם תהיתם לאיפה הלך הכסף של הטילים, הוא הלך למשכורות של אוכלי חינם שיורקים לבאר ממנה הם שותים נוסח תא"ל (במהרה בימינו במיל') חילווה.

הערה מנהלתית: רוב מוחלט של המגיבים מגלים שכל ישר ומתנגדים לתגובות באמצעות פייסבוק, אבל מצד שני תומכים בפגישה בפאב. נעדכן כשנחליט על מקום וזמן.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: הילד הדחוי

בבית הספר שבו הורתי בשלוש השנים האחרונות, כאשר נפרדים התלמידים בסוף כיתה ט' מחטיבת הביניים, הם מעלים מופע בפני תלמידי הכיתות הנמוכות יותר ובפני הוריהם, ומפיקים אלבום תמונות למזכרת. צילומי האלבום נתקלים בכל שנה בקושי: התמונות הם של שלושה-ארבעה תלמידים יחד, ותמיד יהיו ילדים שאף אחד לא רוצה להצטלם איתם. בכל כיתה, זאת יודעים כולם, יש את הפחות "מקובלים". המחנך/ת בשלב זה צריך/ה לשכנע תלמידים אחרים להצטלם יחד איתם, בתמונה שעבורם תשאר להם למזכרת "לנצח".

לפעמים המחנך/ת מצליח/ה, ואז הכל טוב. אבל לפעמים יש צורך לאיים שאם אף אחד לא יצטלם עם הילדה הדחוייה (נניח), אז אף אחד לא יצטלם. או אז כמה תלמידים מקריבים את עצמם, והסדר שב על כנו. מיותר לציין שהשימוש באיום הזה הוא כבר כישלון חינוכי – ראשית משום שהגענו אל סוף השנה במצב שבו הדחייה של אותו תלמיד או תלמידה הם עד כדי כך חמורים. שנית משום שלא ניתן היה לשכנע את האחרים להתגבר על הסלידה שלהם, והיה צריך לאיים בסנקציות.

אתם אולי כבר מבינים מה הנמשל כאן. מפעל ההתנחלויות הוא אותו ילד דחוי, שאף אחד לא רוצה להצטלם איתו. אחרי ארבעים שנה הוא עדיין לא מקובל, בלתי-כריזמטי בעליל, למעשה מנודה חברתית. ומכיוון שלמורה, כלומר לממשלה, יש אינטרס שכן יצטלמו איתו, ומכיוון שהיא לא מצליחה לשכנע שהוא דווקא אחלה חברמ'ן ובעצם ממש "קול" (המלחמה ב"דה-לגיטימציה" לא ממש נושאת פרי, למעשה להפך), היא צריכה לאיים. חוק השתקת החרם החדש הוא סוג כזה של איום.

מפעל ההתנחלויות, עם כל הצלחתו לתקוע מקלות רציניים בכל הסדר עתידי שיכול להוביל לאיזשהו סוג של עצמאות פלסטינית, הוא כישלון ענק. אחרי ארבעים שנה ומאות מיליארדי שקלים, נמצאים בשטחים פחות מ-5% מאזרחי המדינה. גם מתוך אלו, רבים הם חרדים שחיפשו דיור זול לא רחוק מירושלים, או מעמד ביניים שחיפש איכות חיים במחיר מופחת. ההתנחלויות סובלות ממוניטין נורא, ודאי בעולם המערבי כולו, וגם כאן בארץ. על אף מאמצי ממשלות רבות, ההתנחלויות נותרו הילד הדחוי של מדינת ישראל.

יש לכך סיבות רבות, וודאי לא כולם מוסריות-עקרוניות. אני מניח שעבור רוב המסתייגים מהשתתפות במפעל ההתנחלויות העובדה ששכיניהם לא יזכו לאותם זכויות אזרחיות כמוהן לאו דווקא היא שמפריעה. אולי עצם הקונטרוברסליות של הכיבוש, אולי צביעת הפרוייקט בגוונים משיחיים-פנאטיים-דובון+כיפה+עוזי, אולי סתם חוסר רצון לחיות בפריפריה. כך או כך, רוב הישראלים לא ממש רוצים להתקרב לילד הזה.

אבל זה לא נגמר שם. יש לזכור שהתלמידים בבית הספר לא רוצים להצטלם עם הילדים הפחות מקובלים מסיבה אחד ברורה: כל קישור בינם לבין האחרונים ידביק גם אותם בריח הדחייה. ואת הריח הזה קשה מאוד להוריד. כך, למעשה, הימין הישראלי כיום נדבק ברשימו הזה של הדחייה, של האנטי-מקובלות. נכון, "גוש הימין" שולט שלטון מבוסס ויציב. אבל שימו לב שלפני כל בחירות הוא מבטיח שלום. ונכונות לפשרות. וכולם יודעים מה זה אומר: פרידה מהילד הדחוי.

ושימו לב מה קורה לתנועות חברתיות ימניות כיום. תנועות כאלה חייבות להסתיר את ימניותן. כך "אם תרצו" היא אך ורק תנועת מרכז, ואוי למי שיאמר אחרת. כך "ישראל שלי" (שפתחה בקמפיין נגד גלי צה"ל) מציבה תדמית כל-ישראלית, כאשר לכל דבר ועניין היא זרוע ביצועית וממומנת של מועצת יש"ע. התנועות האלה צריכות להסתתר מהימין כדי להצליח חברתית. אסור להם להיות מזוהות עם הימין, שבעצמו מזוהה עם הילד הדחוי. כי מפעל ההתנחלויות הוא עד כדי כך לא מקובל, עד שזיהוי לא איתו, אלא עם חברים שלו, יכול להפוך אותך ללא מקובל.

חוק השתקת החרם מנסה להילחם – בגמלוניות, בחוסר-חן איום – בדחייה הגורפת הזאת של ההתנחלויות. אסור לומר שום דבר רע על הילד הדחוי. אולי ככה הוא בסוף יהיה מקובל. מנסיוני כמורה אני יכול לספר לכם שזה לא יקרה. באיומים לא משיגים הכרה, ודאי לא חברות. אחרי הצילום המשותף התלמידים מתרחקים שוב מאותו ילד, ולא כדי להתראות אחרי שעות הלימודים. הם לא מחבבים אותו יותר. הם לעולם לא יחבבו אותו. למעשה, כעת הם נושאים בלבם טינה נוספת כלפיו, על כך שהכריחו אותם לסבול אותו.

והילד הדחוי, גם הוא הולך לדרכו, בודד יותר מתמיד, דחוי יותר מתמיד. גם הוא נושא בלבו טינה, כלפי התלמידים האחרים כמובן, אבל כעת גם כלפי המורה, על שכך היתה צריכה להשתדל כדי להציל את כבודו, ובעצם בכך רק הלבינה את פניו ברבים, ובצורה עמוקה מאוד השפילה אותו.

(תומר פרסיקו)

פוסט אורח: ספטמבר המר

בדיוק כפי שצה"ל מתכונן תמיד למלחמה הקודמת, הימין הישראלי תמיד מאמץ את תוכנית השלום הקודמת. אכן, באמת הגיע הזמן להכיר הסכמי אוסלו, ביוזמת ברק, ביוזמת לבני – זה בעצם מה שאמר נתניהו בנאומו. אבל היום זה כבר לא מספיק.

זה בעצם אף פעם לא הספיק, אבל אף פעם לא עמדה ישראל מול פני אולטימטום בינלאומי כפי שהיא עומדת היום. הניסיונות המרגשים בתמימותם של חברי קואליציה (דני דנון, דני אילון, בוגי יעלון) לקבוע שאין בהכרזת האו"ם שום דבר שיש לפחד ממנו עומדים בסתירה מוזרה לא רק להיגיון הפשוט, לא רק לפאניקה במשרד החוץ, אלא גם לשמחה הגדולה שפרצה בפלסטינה בכ"ט בנובמבר 1947. האם כל הרוקדים ברחובות רקדו לחינם? האם הרב צבי יהודה היה עצוב לחינם? האם הם לא הבינו שההכרזה חסרת משמעות?

לא, הם הבינו היטב שהעולם, אז כמו היום, נשען לא רק על קנה הרובה, אלא גם על קונצנזוס בינלאומי. אותו קונצנזוס של בעלי ברית שהביס את הנאציזם, ששיקם את אירופה, שגמר את הקולוניאליזם, שגמ בסופו של דבר את ברה"מ. הוא שמתווה את דרכה של הקהילה הבינלאומית – כך הם הבינו אז, כך ממשלת ישראל לא מבינה היום.

כפי שקבלת תפקיד חשוב הופכת אדם אפרורי או חסר כישרון לאישיות (אולמרט, קצב), כך הצהרה רשמית של האו"ם הופכת אוכלוסייה מבולבלת לישות מדינית. כך יתפסו הפלסטינים על ידי כל העולם, כך הם יתפסו את עצמם. ואני בכלל לא מדבר על המשמעות המשפטית שתהיה להמשך הכיבוש, להמשך נסיעותיו לאירופה של כל חייל מילואים.

ואירופה היא העניין. תומכי ראש הממשלה התבסמו אתמול ממחיאות הכפיים של הקונגרס. הקונגרס אוהב למחוא כפיים לראשי ממשלה ישראלים. אולמרט קיבל מחיאות כפיים דומות (למעשה, מעט יותר, אם סופרים "עמידות"). אבל הקונגרס לא יציל אותנו מההכרזה בספטמבר. אובמה רוצה להציל אותנו, באמת רוצה (גם מתוך אינטרסים שלו) אבל ביבי לא השכיל לשלב ידיים עם הגורם הבינלאומי היחיד שעוד מקדם את חלוקת הארץ בהסכם. נותרנו עם אירופה האנטגוניסטית לישראל ועם כל העולם החופשי שמעוניין שגם הפלסטינים יהיו חופשיים ויראו עולם.

לכן נדמה לי שהימין הישראלי משחק בארגז החול של דמיונותיו. שם להכרזה באו"ם אין משמעות, שם ההנהגה הפלסתינאית מסוגלת להסכים להשפלה שביבי מציע לה,  שם ירושלים שלנו לנצח נצחי נצחים. למעשה כבר עכשיו על פי כולי עלמא ומוסדותיו הבינלאומיים יש לפלסטינאים את גבולות 67 ואת חצי ירושלים. הדיון היחיד עכשיו הוא על "הגושים", על גוש עציון, על מעלה אדומים ועל אריאל. גוש עציון כנראה שלנו. הצעה רצינית לפלסטינים עכשיו יכולה להציל את מעלה אדומים. את אריאל ספק אם אפשר, אבל יש לדעתי סיכוי.

ומה יקרה אם לא נעשה כלום? הרי לא חשוב מה הגויים מדברים, חשוב מה היהודים עושים, לא? הבעיה היא שבזמן האחרון אנחנו רק מדברים, ונואמים, ואילו הפלסתינאים עושים: בונים מוסדות מדיניים ומזיזים כוחות בינלאומיים. והבעיה היא גם שעמי ערב באופן כללי התחילו לדבר, לדבר ברגליים, לדבר בשפת השאיפה לחירות ולייצוג עצמי – ואין שפה שהמערב אוהב יותר. ומה שיקרה זה שהקיפאון, ואחרי ספטמבר חוסר השינוי בשטח, יולידו בשטחים התקוממות לא-אלימה. תארו לעצמכם לא פליט אחד שמגיע ליפו, אלא אלפים. תארו לכם חסימת כביש 6 על ידי מאות פלסטינים. תארו לכם את רחובות ירושלים מלאים בתושבי מזרח העיר, מפגינים. מה תעשה ישראל?

הרוגים מצדם רק ישרתו אותם. השאהידים האלה יוציאו עוד אלפים לרחובות, ויביאו ללחץ בינלאומי חסר תקדים. כפי שהיום אנחנו קוראים בשולי העיתון על סנקציות כלכליות נגד לוב, סוריה, איראן  – פתאום כלי הנשק הזה יופנה כלפינו. הכלכלה, שתסבול רבות מההפגנות והכאוס, תתרסק. חרמות נגד תוצרת ישראלית יסיימו את העבודה. אבטלה, מחסור במותרות, בעיות עם טיסות לחו"ל.

מה אז? נמשיך להתעקש? לא, אז ניכנע. כפי שיוסי שריד כתב, הרבה יותר ישראלים מבקרים בלונדון מאשר באפרת, ולכן אם לונדון תיחסם בפנינו, יעדיף רוב העם לוותר על אפרת. רק שהויתור אז יהיה לא מעמדה של עוצמה ונדיבות, אלא מעמדה של חולשה. טעות ההתנתקות החד-צדדית תחזור שוב. נקבל את חלוקת הארץ ללא הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ללא סוף הסכסוך. אני חושש שמזה לא נצליח להתאושש.

גם לשיטתם של אלה שחושבים שהסכם עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי כיום, דווקא לשיטתם של אלה שחושבים שהסכם עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי כיום, ביבי היה חייב לגלות נדיבות בנאומו, במדיניותו. לתת להם לסרב. הנאום הפומפוזי שלו שיחק לידיהם של הפלסטינים, וכמו שאוהבים לומר אצלנו "חשף את פרצופה האמיתי" של ישראל מבחינת אירופה והעולם: ישראל כוחנית, סרבנית, עיוורת. גם לשיטת הימין, דווקא לשיטת הימין, היה כאן צריך לנהוג אחרת, בחוכמה. עכשיו מאוחר מדי. אין שום דבר בינינו ובין ספטמבר, מלבד חול דיפלומטי.

כמובן, יכול להיות פיגוע גדול. כמובן, יכול להיות שההתקוממות הפלסטינית תהיה כן אלימה. כמובן, החיזבאללה, החמאס. ישראל תמיד הרוויחה מהטמטום של הפנאטים שלהם. אבל כשחאלד משעל מדבר על גבולות 67 זה פחות סביר. האם גם הוא למד שבעולם של היום בדיפלומטיה הוא יכול להשיג את מה שהוא לא יכול באלימות? זה שיעור שאפילו ערפאת לא הצליח להפנים. לכן פנינו למפלה גדולה.

אבל מה אני יודע. זה סתם ניתוח של אדם שאין לו שום מומחיות ביחסים בינלאומיים. סתם "אזרח מודאג", כפי שפעם היה ביבי. אני בטח טועה. דורי גולד, יעקב עמידרור, אביגדור ליברמן בטח יודעים ה ר ב ה יותר טוב. אני מקווה מאוד שכן.

(תומר פרסיקו)

פוסט אורח: על "מוסר יהודי" ומקורותיו

כשיעקב מרגי מש"ס, בהקשר לדיון סביב גורלם של ילדי העובדים הזרים, מכנה את גדעון סער ודן מרידור צפונבונים, למה הוא מתכוון? האם רק לעובדה שהם "יושבים בבתי קפה בתל-אביב", כלשונו? לא: השר מרגי מנסה לומר לנו משהו עמוק יותר. הוא מנסה לומר שמרידור וסער אינם למעשה "משלנו". שהם נטע זר, שהם נוכרים, שהם "אירופאים", "יפי נפש", "ליברלים", "שמאלנים" – כלומר אנשים קטנים, חסרי עמוד שדרה, שבראש מענייהם קשקושים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה, כאשר מה שאמור להיות חשוב להם (לו היו יהודים אמיתיים) הוא טוהר הדם של העם וחוסן הגב של האומה.

יש חשיבות מיוחדת לגסות הרוח האחרונה של מרגי, למרות שהיא רק אחת בשרשרת ארוכה של דברי בלע שמשליכים נציגי ימין על כל מי שמריח מהשקפת עולם שחורגת מהדאגה ליהודים וליהודים בלבד (די להזכיר את “השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים” של ביבי לפני יותר מעשור או את ההגדרה העכשווית של הקרן החדשה לישראל כ"תנועת שמאל קיצונית החותרת תחת קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית" בידי רונן שובל וחבריו מ"אם תרצו").

החשיבות המיוחדת של אמירה האחרונה הזאת של מרגי טמונה בכך שהיא חושפת בצורה ברורה שלא מדובר רק בשמאל מדיני ושהעניין הוא הרבה יותר גדול מעתיד השטחים. זה לא פוליטיקה, אלא זהות. שאלת זכויות האדם, שאלת ההזדהות עם האנושות כולה, שאלת הדאגה גם לזר, לחלש, לעמידה אף על זכויותיו של האויב, הפכה אצל נציגים שונים של הימין היהודי להיות שאלת "הלנו אתה אם לצרנו". כל מי שמוכן לגלות הבנה, רחמים, סתם סימפטיה, ודאי כל מי שרואה חובה להילחם על זכויותיהם של לא-יהודים – מוגדר מיד כמוסר, רודף, בוגד, עוכר ישראל, סכין בגב.

כמה הוגים פולקיסטים חשובים

מאיפה מגיעה השנאה-המחופשת-לפטריוטיות הזו? נדמה לי שאם נבדוק את העניין נגלה שתנועת ההמונים רבת הראשים הזאת, מש"ס ועד "אם תרצו", מחב"ד ועד ליברמן, יונקת כדלק לאתנוצנטריות המשולהבת שלה הישר מהבארות הלא-ממש-צלולים של הרומנטיקה הגרמנית. למעשה, קידוח עומק רציני יראה שהעסיס שמקציף על שפתותיהם של ההיפר-פטריוטים החדשים-ישנים האלה מגיע הישר מההוגה הפרוסי החשוב יוהן גודפריד פון הרדר, שרצה בסוף המאה ה-18 לראות יותר "חשיבה גרמנית", פחות אמנות זרה (יוונית) וטען ש"מי שאיבד את הרוח הפטריוטית איבד את עצמו" – כמובן, כי בלי ה-Volk אנחנו כלום.

לכן מה שמדהים הוא שאותם פטריוטים יהודים מקוננים על דווקא רעייתם של הליברלים בשדות זרים, כאילו דאגה לזר ומוסר חברתי הם ערכים שזרים ליהדות. כל זה, כאמור, בעוד שהם עצמם מפליגים לתוך הסערה כאשר רוח הוגי הרומנטיקה הגרמנית נושבת במפרשיהם.

כדי להבין עד כמה אותה הרוח היא היא רוחם שלהם, הנה חידון קצר. בחנו את עצמכם: נסו לנחש איזה מבין המשפטים הבאים נכתבו על ידי יהודים, ואילו על ידי גרמנים:

1. "העם וכל מה שקשור בו, כולל המדינה, מפולש כולו במחשבה ורגש דתי, והוא עבורנו נושא החיים הארציים כמו גם הנצחיים."

2. "החשיבה שלנו והרגש שלנו באים לידי ביטוי בראש ובראשונה על ידי דחייה גורפת של כל מה שאפילו מתקרב לחשיבה אנגלית או מערב-אירופאית בכלל."

3. "דיקטטורה של משטר אוטוריטטיבי היא הפתרון והחלופה לדמוקרטיה הרקובה. חופשיים מאינטרסים אגואיסטים של בוחרים יוכלו [המנהיגים] להצעיד את האומה לעבר המלכות […] האידיאלית."

4. "[הדמוקרטיה היא] אווילית משום שהיא מסבכת את מוסרנו בערכים […] אשר כל ענינם הוא היסטורי נכרי בלבד, והרסנית משום שהיא עוקרת את תרבותנו מן ההתפתחות ההיסטורית הפנימית […] ושותלת אותה בקרקע של מסורת זרה."

5. "התמורות הגדולות ביותר שהתרחשו על פני הארץ לא היו יכולות לעלות על הדעת אם לא היו מקבלות השראה מתוך תשוקות נחושות ואף היסטריות, אלא רק מערכים בורגניים של שלום וסדר. […] האומה שתלך בדרך זו ראשונה היא אשר תנצח."

6. "[מוסר הלחימה צריך להיות] מוסר הפטור מכל אמביוולנטיות נוצרית-אירופאית"

נו? קשה להכריע, לא? במשפטים האלה, ובאחרים, כל ההוגים הללו מתנגדים לנטילת ערכים "זרים", המנוגדים ל"רוח האומה", ומזהירים שאימוצם יביא לחורבנה. עבור כולם אותם ערכים זרים הם ערכים ליברליים, דמוקרטיים, ברוגנים, אירופאים, ועבור כולם הערכים "האמיתיים" של האומה הם ערכים לאומניים, רגשניים, דתיים, דיקטטוריים-מלוכניים, פאשיסטים.

ולא בכדי, מפני שכל ההוגים הללו, גם אם הם במקרה יהודים, שייכים כאמור למסורת של הרומנטיקה הגרמנית, מסורת שבה עלינו לתת דרור לדחפי "הסער והפרץ" הרגשיים שלנו (משום שהם מבטאים, כמובן, את האותנטי שבנו), מסורת בה עלינו לקדש את העם, את ה-Volk שלנו (משום שהוא, כמובן, מבטא את האותנטי שבנו), ומסורת בה עלינו להתנגד לכל שיקול הגיוני או מוסרי שעומד בפני דרכם של אלה (משום שהוא מנוגד, כמובן, לביטוי האותנטי שבנו).

ולכן אין להיות מופתעים מהדמיון הרב שבדבריהם. ועתה לתוצאות האמת – אלו ההוגים שצוטטו מעלה, על פי סדר הציטוטים:

1. Friedrich Gogarten, Religion Und Volkstum, 1915

2. Werner Sombart, Händler und Helden, 1915

3. ישראל אלדד, סולם כ"ז, תשי"ב

4. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

5. אדולף היטלר, מיין קאמף, חלק ב', פרק 2

6. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

כן, רבותי, כל ההוגים הללו, והרבנים שמיד אצטט, הם תלמידים מובהקים של הרדר, שהאמין שיש להיות נאמנים ל-Volksgeist, "רוח העם", שמעניק לכל עם את אופיו וערכיו, שרק דרכו יכול העם להתעלות מעלה, ושאויביו הגדולים ביותר הם "העולם האירופאי הקר" ו"הפילוסופיה" החילונית והרציונלית. אחריו הגיע ורנר סומברט (שמצוטט לעיל), שיצא נגד הערכים הבורגניים של ה-Komfortismus, כלומר הרדיפה אחרי נוחות, המדכאת את היצר הלאומי ואת הנכונות להקריב את חייך למען האומה.

לאלו אפשר להוסיף גם את אוזוולד שפנגלר, הוגה דעות מתחילת המאה העשרים שחשב, בעקבות הרדר כמובן, שלכל עם יש "רוח" יצירתי-מוסרי משלו, שטען ש"אם מעטים יכולים לשרוד מלחמה ארוכה ללא ניוון של הנפש, אף לא אחד יכול לשרוד שלום ארוך", ואת ארנסט יונגר שראה במלחמה דרך רוחנית שמובילה להתעלות דתית ולימד שערכים בורגניים מערערים את "החוש המוסרי הגבוה". וכמובן, חשוב לציין את ניטשה, אחד מהאבות הרוחניים של אותה מסורת מפוארת.

לבסוף, היטלר עצמו התייחס ל"הומניות הסנטימנטלית הדוחה" של "השכבות הגבוהות" (כנראה אלה ששותות אספרסו), שמגלה רחמים כלפי החלשים (והנכים, והמפגרים – בנאום בנירנברג, אוגוסט 1929) ושלא מאפשרת את התקדמות גרמניה "לכיוון הנכון" (במיין קאמף, א', 10).

רומנטיקנים

ומיהם ממשיכיה המודרניים של ההגות העמוקה מני עומק הזו? כמובן: חלק מהוגי ורבני ישראל. תחילה, בציטוטים מעלה, הוגים לאומניים-פאשיסטיים כישראל אלדד ושבתי בן דב (ניתן היה בקלות להוסיף את משורר הבית אורי צבי גרינברג), וכיום ממשיכיהם הרבנים. אפשר לציין רבים, אבל כאן אביא לשם דוגמא את הרב ישראל רוזן והרב שמואל אליהו.

רוזן, שלפני שנתיים פסק שפעילי שמאל הם "מוסרים" ולפני ארבע שנים לפעולות טרור נגד תושבי עזה ("לאפשר לצעירי שדרות, אשקלון, הנגב המערבי או 'כל בחור וטוב לנשק', להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות") טען אז גם כי אל לו לצה"ל לחוס על תושביה הלא חמושים של רצועת עזה ויצא נגד "עדת אינטלקטואלים [ה]מצטרפת לעולם אנטי-מוסרי זה, ועוד תורמת לו מסרים בוגדניים הנועצים חרב בגב עמם." רוזן ממשיך שם ויוצא נגד "מוסר נוצרי", ודוחף לאמץ "מוסר יהודי" שמקדם "התייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – זקנים נשים וטף". ובכן, טוב יעשה הרב אם ילמד שלא רק "מוסר יהודי" דוחף לראיית המלחמה כך.

או הרב שמואל אליהו, שכתב ש"'צריך לעשות מהפכה', כך אמר מתתיהו כשראה כיצד שכבה דקיקה של שלטון מושחת עושה מה שפופולארי. הולכת אחרי המעצמה הגדולה יון. מושכת את העם לתרבות של התייוונות ופועלת על פי החוק." כלומר השלטון (וברור מדבריו שם שהוא מתכוון לזמננו) מושך ל"תרבות של התייוונות" בחסות החוק, ו"צריך לעשות מהפכה", מן הסתם לא חוקית, מן הסתם כדי לכוון את המדינה לכיוון הנכון.

מקנאות לפולקיזם

הנקודה שאני רוצה להצביע עליה כאן איננה עצם הדמיון בין הרעיונות של הרבנים האלה (ואחרים) לאלה של ההוגים הגרמנים ההם (או ממשיכיהם, הנאצים). יש כמובן דמיון רב אבל יש גם כמה הבדלים חשובים. הנקודה שאני רוצה להצביע עליה היא שהרעיונות האלה, גם אם הם לדעתם או לדעתכם טובים ונכונים (לדעתי הם מטורפים ומרושעים), אינם בשום צורה "יהודיים" או "עבריים" יותר מרעיונות אחרים, הומניסטים. למעשה, כאמור, אפשר למצוא את מקורותיהם ברומנטיקה הלאומנית הגרמנית.

אבל רגע, תגידו, האם לא היו שמעון ולוי? האם לא היה פנחס? האם לא היה מתתיהו חשמונאי? ובכן גם אם היו, בואו לא נתבלבל בין מעשים של יחידים לבין משנה רעיונית מקיפה ומנומקת. בואו לא נתבלבל גם בין קנאות דתית ללאומנות גזענית. ובואו לא נתבלבל גם בין דחייתה של תרבות זרה, כובשת (הלניסטית, ע"י החשמונאים או בר-כוכבא) בשם הדת, לבין דחיית מרכיבים הומניים שנמצאים בתרבות הכללית וגם בדת היהודית, בשם הלאומיות ולמען הכיבוש. אכן, כדי שקנאות דתית ואתנוצנטריזם, שודאי קיימות ביהדות, תהפוכנה ללאומנות היפר-פטריוטית, אנטי-רציונלית ואנטי-הומניסטית, צריך את תיווכה האדיב של הרומנטיקה הגרמנית.

לכן רבותי, כשרבנים מספרים לכם שזו היהדות ה"אותנטית", שזה "מוסר יהודי", הם בעצם מוכרים לכם רומנטיציזם גרמני יד שלישית. לא ממעיינותיו הצלולים של ישראל סבא אתם שותים, אלא מהגייזרים המסריחים של הרייך. כל זה כמובן לא במודע – לרוב הרבנים אין כל השכלה כללית, והם מבינים בהיסטוריה בערך כמו שהיסטוריון ממוצע מבין בהלכה. אלא שהיסטוריון כמובן לא מתיימר להבין בהלכה, ואילו רבנים חושבים שהם יודעים הכל. הבעיה היא שגם תלמידיהם סבורים כך.

כך שכשישראל רוזן דורש לאמץ "מוסר יהודי" (קרי: קסנופובי, רגשני, אנארכי) הוא בעצם מבקש מכם לאמץ מוסר רומנטיציסטי גרמני. וכשיעקב מרגי מבטל את דעתם של אנשים שדואגים לזכויות אדם על ידי כך שהוא פוסל אותם כ"צפונבונים" (קרי: אירופאים, בורגנים, ליברלים) ש"רוממות ההומניזם בגרונם" (כלשונו) הוא בסך הכל הופך לממשיך המודרני של מסורת גרמנית ארוכה ולא מכובדת של אטביזם, פולקיזם ופטריוטיזם אלים. בימינו כמובן לא נשארו הרבה גרמנים שממשיכים את המסורת הזאת, ומעניין שאפשר לסמוך דווקא על הרבנים שלנו שישאירו אותה בחיים וישמשו דובריה הנאמנים. והם עוד אוהבים לדבר על הזדהות הקורבן עם שונאיו.

הגל האחרון של פטריוטיזם מתלהם ושנאת זרים שאופף אותנו בימים אלה מציג עצמו כיהודי, והטרגדיה היא שיש לו על מה להסתמך במקורות היהדות. אבל יש במקורות גם אי אילו ציוויים על דאגה לזולת, כולל הזולת הזר. ממילא, כאמור, מה שמקפיץ את התבשיל היהודיסטי הלאומני הזה לכדי תפיסת עולם מגובשת (שמבדילה בין סוגי מוסר, שדוחה הומניזם ורציונליות) הוא אך ורק עמידתם של ימנים ורבנים אלה, כגמדים על כתפי ענקים, על הגותם של הרומנטיקנים הפולקיסטים הגרמנים דלעיל. אלה אלוהיך ישראל.

ועם כל כך הרבה יהודים וגרמנים, אולי מתאים לסיים באמרתו של יהודי אחד, שהיה גם גרמני, שהיה גם חכם, ארנסט בלוך, שחי בשיאו של הרומנטיציזם הלאומני הגרמני וראה גם את עליית הנאציזם, ושטען ש"רק הנבלים חיים דרך אלוהיהם. אבל הישרים – אלוהים חי דרכם".

———-

כמה מהציטוטים מובאים מתוך הספרים הבאים:

  • פונדמנטליזם יהודי והר הבית, מוטי ענברי, מאגנס, תשס"ח
  • The Stillborn God: Religion, Politics and the Modern West, Mark Lila, Vintage, 2007
  • Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism, Ian Burma & Avishai Margalit, Atlantic, 2004

הרשימה הופיעה בבלוג של תומר פרסיקו http://tomerpersico.com

(תומר פרסיקו)

פוסט אורח: מול עין הסערה

אנחנו נמצאים בעיצומו, ולפני שיאו, של גל לאומני, סמי-פאשיסטי שעובר על מדינת ישראל. אין צורך למנות את כל העדויות לכך מהחודשים האחרונים – התגובה לפרשת ענת קם היא רק המופע האחרון בסדרה ארוכה של מסעות התלהמות בהם רק צד אחד של המפה הפוליטית הוא פטריוט ונאמן, והשני בוגד, משת"פ, מוסר.

תחילתו של הגל הזה, לפחות בגלגולו הנוכחי, בתוצאות הבלתי מספקות של מלחמת לבנון השנייה, שהחדירו בלבו של הישראלי הממוצע חרדות קיומיות ועוררו אצלו את אינסטינקט ההישרדות (שגובר כמובן על השכל הישר). "הגרעין האירני", סיסמה שכבר הפכה לרינגטון, גם תורם את שלו. אבל את חייו מקבל הגל הזה בזמן הנוכחי מהכרתו (הלא תמיד מודעת) של הימין הפוליטי בתבוסתו המוחלטת.

כיום כבר ברור לכל בר דעת שהכיבוש הישראלי נושם את נשימותיו האחרונות. כך או אחרת, ישראל תפסיק לשלוט במיליון וחצי פלסטינאים בגדה המערבית, או לחילופין תשלוט בהם כאזרחים שווי זכויות. לא בגלל ש"נעשה שלום" כמובן, אלא בגלל שהעולם פשוט לא מוכן לסבול יותר את המצב הנוכחי. אובמה האיץ מאוד את התהליך הזה, אבל קרוב לודאי שהוא היה קורה בכל מקרה. הסרט הזה נגמר.

ונכון, את הדרישה המוצדקת מישראל להתנהג כדמוקרטיה מחזקת השנאה הלא מוצדקת למדינת ישראל ה"קולוניאליסטית" מחוגי השמאל הרדיקלי, ומדי פעם גם כל העסק נדחף קדימה גם על ידי האנטישמיות הישנה והרעה. ונכון שבגלל זה אולי דורשים מישראל דברים שלא דורשים מכל מני רודנויות מסביב לעולם. כל זה לא משנה, כי בסופו של דבר הדרישה מישראל לחדול מכיבוש של 43 שנה היא חד-משמעית מוצדקת.

יוצא מכך שדווקא כאשר הימין חוגג את ניצחונו הגדול בקלפי, דווקא כאשר כמעט שאין מפלגות שמאל בכנסת, דווקא כאשר אלי ישי הוא שר הפנים וליברמן הוא שר החוץ, דווקא אז ברור כשמש שהמדיניות הפוליטית הימנית (שפעם עוד נקראה "ארץ ישראל השלמה", זוכרים?) מנותקת לחלוטין מהמציאות הגלובלית. התגובה הטבעית לכך היא תסכול, שמתרגם לזעם.

הרבה נבלים מוצאים מפלטם בהיפר-פטריוטיזם הזה. הרבה אזרחים נהנים להרגיש את החמימות המעוורת שיוצרת הרגשת ה"כל העולם נגדנו". הרבה ימנים נהנים עכשיו לחבוט בשמאלנים הבוגדניים, בתקשורת, בערביי ישראל, בכל מי שלא יהודי מספיק לדעתם, ושוב בשמאלנים ובתקשורת. מתחת לכל זה מסתתרת ודאות מרתיחה אחת: הפרוייקט המרכזי בו השקיעה המדינה כוח אדם עצום, מיליארדי שקלים ואהבה רבה בארבעים השנים האחרונות יורד לטמיון.

כשוטה שמתנבא אומר מה שנראה לי די ברור: בשנים הקרובות או שיכפה עלינו הסדר עם הפלסטינאים, או שתיפתח מלחמה עם איראן ו/או סוריה שלאחריה יכפה עלינו הסדר עם הפלסטינאים. איך יכפו? על ידי פגיעה בכלכלה, התחום היחיד שמסוגל להוציא זעקות שבר מפיהם של רוב האזרחים. אם הפסקת הערבויות האמריקאיות דחפה את שמיר מהשלטון, חשבו מה יעשו סנקציות על יבוא ויצוא מישראל ולישראל. חשבו מה תעשה הקשחת התנאים לקבלת ויזות לחופשה באירופה.

יש לקוות שנתניהו לא יידחף לפעולה נגד איראן מתוך התקווה, המודעת או הלא מודעת, שלבד מ"נטרול תוכנית הגרעין" שלה (דבר לא סביר בכל מקרה ללא עזרה אמריקאית) הדבר יצליח גם לנטרל את תוכנית השלום של הקוורטט. זה כמובן רק יגרור לחץ אלים הרבה יותר להסדר, וזאת אחרי שנקבור את מאות או אלפי או רבבות ההרוגים במלחמה ההיא.

האופציה השניה היא שביבי יפרק את ממשלתו ויבנה אותה מחדש עם קדימה, ישתף פעולה עם רצון העולם ויסוג מהשטחים. גם האופציה הזאת מסוכנת: באופן מעניין דווקא הסדר כפוי שבא אחרי סנקציות מכאיבות יקל על הימין הדתי לקבל את הנסיגה מהשטחים. אם היהודים לא בחרו ללכת נגד רצונו של הקב"ה הרי שאין כאן חטא, או לחילופין לא מדובר בערב רב שהשתלט על ההגה ומכוון את הספינה היהודית הרחק מהגאולה. הסדר כפוי מוריד את הסיכוי לרצח ראש ממשלה נוסף, או לניסיון להפיכה. הסדר שהוא תוצאה של ממשלת אחדות מגביר את הסיכוי הזה.

יכול להיות שהדברים יתרחשו אחרת, ואיפשהו אני מקווה שכך. מה שברור הוא שאנחנו נעים לקראת שיא מסויים, לקראת נקודת הכרעה היסטורית שתגזור את גורלה של מדינת ישראל. את המוסיקה הדרמטית כבר שומעים ברקע, והמתח שעולה הוא שמלכד רבים תחת הדגל, תוך שהם דואגים לדחוף ממנו והלאה את כל מי שלא חושב כמוהם. אני תוהה האם אותה הכרעה היסטורית תגיע לפני שהקוטביות תגרור רצח ראשון על רקע כבוד המדינה, או רק בסופה של מערכה פנימית רווית דם. אני מקווה שניתן עוד להחזיר את המדינה שלנו, שבמובנים רבים ירדה מהפסים, למסלול. לקראת יום העצמאות ה-62 למדינה אנחנו ניצבים לפני זמנים קשים.

(תומר פרסיקו)