לעת אכין מטבח
כשקראתי, לפני כחודש, את הפסיקה ב"תורת המלך" שקבעה ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים," היא הזכירה לי משהו. לא זכרתי מה. זה עמד על קצה הלשון זמן רב, ואז השתחרר: אסטיאנקס.
* * * * *
באיליאדה מתואר אסטיאנקס כתינוק, בנם של הקטור ואנדרומאכה. שמו האמיתי, זה שנתן לו אביו, הוא סקמנדריוס, אבל השם אסטיאנקס – "מגן העיר" – על שם אביו. גורלו לא מצוין בכתבים ההומריים (אם כי אנדרומאכה, לאחר מותו של הקטור, מתארת את גורלו מכמיר הלב של יתום), אך בכתבים הבתר-הומריים נטען כי לאחר חורבנה של טרויה, הורה אודיסאוס על רצח הפעוט, משום שחשש כי יקום לנקום את מות אביו.
רצח אסטיאנקס מועמד במרכז הטרגדיה של אוריפידס, "נשות טרויה". יש להתעכב עליו. "נשות טרויה" נכתב ב-415, זמן קצר לפני שאתונה יצאה להרפתקה הסופנית שלה בסיקיליה, וזמן קצר לאחר כיבוש מלוס על ידי האתונאים, כיבוש שנתפס כשערורייתי.
ההיסטוריה של מלחמות הפלופונס של תוקדידס בנויה כטרגדיה; היא מתארת את שקיעתה ונפילתה של הדמוקרטיה האתונאית. רגע השיא של אתונה מגיע בנאום ההלוויה של פריקלס, בספר השני. בספר השלישי, יורדים האתונאים למדרגתם של הספרטנים – שהשמידו, באותו הספר, את אוכלוסייתה של פלטייאה, באופן מנוול במיוחד – ומורים על השמדת האוכלוסיה של האי המורד לסבוס. אבל אחרי שהחליטה האסיפה, בדרישת הדמגוג קליאון, על הרצח, קרה משהו מוזר; האתונאים חשו שההחלטה הזו נפשעת, וכינסו אסיפה שניה כדי לדון בהחלטתם. אזרח בשם דיאודוטוס בן אאוקראטיס נשא נאום שבו שכנע את האתונאים שאין זה משום האינטרס שלהם להשמיד את אוכלוסיית לסבוס, וספינה מהירה יצאה עם פקודתה החדשה של האסיפה, האוסרת על הטבח.
זה היה ב-427. 11 שנים לאחר מכן, התדרדרותה של הפוליטיאה האתונאית גרועה עוד יותר. בחריגה חסרת תקדים, שאיננה חוזרת לאחר מכן, מתאר תוקידידס את המשא ומתן בין האתונאים ובין תושבי מלוס לא כרצף סיפורי, כמנהגו, אלא כדיאלוג. המיליים הבהירו שהם שומרים על נייטרליות במלחמה הגדולה, שהם אינם אויביה של אתונה, ושאינם רוצים במלחמה; האתונים התעקשו על כניעה מוחלטת שלהם, או שיחריבו את העיר בחרב. הם הבהירו ששלטונם הוא זה של החרב העירומה: "אנו עצמנו לא נשתמש במליצות נאות, שאנו שולטים בדין, משום שמיגרנו את הפרסי, או שאנו באילם עליכם עכשיו משום שנעשה לנו עוול, ולא נגבב עליכם המון מילים, שאין איש נותן בהן אמון… אתם ואנו נאמר מה שאנו חושבים באמת, ונשאף להשיג את מה שניתן להשיג, שכן אתם יודעים כמונו שבעניינים האנושיים הצדק בא על אשורו רק כשכוח הכפיה של שני הצדדים שקול, ושהחזקים מבצעים מה שיש לאל ידם, והחלשים נכנעים להם." (ספר חמישי, פט', תרגום א.א. הלוי).
תושבי מלוס סירבו להכנע, התנהל מצור ארוך, ובסיומו כבשו האתונאים את העיר, טבחו את כל הגברים הלוחמים, כבשו את הנשים והילדים לעבדות, ושלחו מתנחלים אתונאים למלוס. מספר גדול של שפחות ממלוס הגיע לשווקים של אתונה. בחגיגות הדיוניסיה הבאות, בשנת 415, העלה אוריפידס את "נשות טרויה".
* * * * *
יחסו של אוריפידס לנשים נחשב לשלילי. "איפיגניה באאוליס" שלו, שבו מתנדבת איפיגניה להקריב את עצמה ובלבד שהצבא היווני יוכל להפליג למלחמה, נחשב לנקודת שפל. התפיסה הזו היתה כה רווחת, עד שהקומיקאי אריסטופנס ביסס עליה מחזה שלם, "התסמופוריות". הוא חורג מהתפיסה הזו לחלוטין ב"נשות טרויה".
האתונים, כיוונים אחרים, העריצו את כתבי הומרוס, ואף שהוא היה מסוגל לגלות הומניזם –
ואודיסס נפשו תתמוגג בצער ודמעיו על לחייו ועפעפיו,
כאשה הבוכה בכי תמרורים ומחבקה לבעלה יקירה,
אשר נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל עמו,
להרחיק מעירו וטפו את יום העברות הנורא;
ראתה אותו והוא גוסס, עודו מפרפר באבריו,
ועליו התנפלה, ותישא קול ילל נורא, אך המה
אחור יהדפוה ברמחים, ימחצו ערפה וכתפה,
ינהגו אותה בשביה לעמל ותלאה בנכר,
ונבלו לחייה הנאות מעצר יגונים וצער –
ככה נגרו מעיני אדיפוס דמעותיו של חמלה.
(אודיסיאה, שיר שמיני, 521 והלאה, תרגום טשרניחובסקי)
– הרי שההבלחות הללו נדירות בין תיאורי הגבורה והמאצ'ואיזם. כתבי הומרוס, ומלחמת טרויה במיוחד, שימשו לעיתים קרובות כרקע למחזות פטריוטיים באתונה (כמו, למשל, "איפיגניה באאוליס" שכבר הוזכר).
אוריפידס הופך את המוסר על ראשו. "נשות טרויה" לא מתואר מנקודת המבט המקובלת, של הרוס יווני; הוא מתואר מנקודת מבטן של ארבע הנשים שקוננו על מותו של הקטור – אנדרומאכה, אשתו; הֵקַאבֵה, אמו; קסאנדרה, אחותו; והלנה.
החיילים היווניים מתוארים כמרושעים ובריוניים. מנלאוס, המלך הכובש, לא עומד בקסמיה של אשתו, הלנה, ובמקום להוציא אותה להורג הוא מקבל את זו שהציתה את כל המלחמה חזרה כאשתו. היוונים רוצחים את פוליקסאנה, בתה של הקאבה, על קבר אכילס, כקורבן; ובמרכז המחזה עומד רצח אסטיאנקס. שליחו של אודיסאוס, החייל הצייתן טלתיביוס, מגיע עם הבשורה. אודיסאוס החליט שאין להניח לבנו של הקטור לגדול, שמא ינקום. הפקודה בעליל לא נוחה לטלתיביוס, מציקה לו – הוא מנסה ככל יכולתו להתחמק ממנה – אבל פקודה היא פקודה, ואם לא נציית לפקודות יקרוס כל הסדר החברתי. במיטב המסורת של "יורים ובוכים", משליך טלתיביוס את הפעוט מראש החומות, על פי הנהלים, תוך שהוא מקפיד לנתק את עצמו מהמעשה. כשאנדרומאכה מנסה להגן על ילדהּ, הוא מאיים עליה באלימות ובכך שאם לא תמסור אותו להריגה, גם קבורה לא תהיה לו.
בסוף המחזה, בעוד טרויה בוערת ברקע, קוברת הקאבה את גווייתו המרוסקת של אסטיאנקס, ומתנערת מהאלים, כפי שהם התנערו מטרויה. היא מנסה להשליך את עצמה אל הלהבות, ובלבד שלא תהפוך לשפחתו של אודיסאוס; החייל הטוב טלתיביוס מונע זאת ממנה. נהלים הם נהלים.
* * * * *
לזכותם של האתונאים ייאמר שהם העניקו ל"נשות טרויה" את הפרס השני בתחרות באותה שנה. אבל מאוחר יותר ב-415 התרחשה הפרשה המסתורית של השחתת ההרמות – פסלי פאלוס גדולים שהיו מוצבים בצמתים – ואתונה נסחפה לציד מכשפות ארוך. כשהגיחה ממנו, הדבר היה כבר לאחר התבוסה הגדולה בסיקיליה, סמוך לקשר הראשון נגד הדמוקרטיה. אוריפידס יסיים את ימיו כגולה-למחצה במקדוניה, בתאונת ציד משונה שעוררה כבר אז חשד שמא היתה רצח מוסווה.
אתונה, מונהגת על ידי המון הפכפך, היתה מסוגלת להכנס להתקפי ציד מכשפות. מקרה ההרמות לא היה הראשון וכנראה גם לא האחרון. אבל ב-415, באמצע מלחמה כבדה, יכלה אתונה לכבד את מי מבניה שהציג מראה מכוערת מאד מול פניה. באותה שנה, הצליח אוריפידס לומר לאתונאים שרצח ילדים הוא פשע, גם במלחמה, גם אם יש תירוץ קלוש לו, ולהציג בפניהם את מחירה של המלחמה כלפי הלא-לוחמים.
מקובל במקומותינו לדבר על מעלתה הגבוהה של התרבות היהודית מול זו היוונית – במיוחד כאשר חוגגים סביבנו את הנצחון היהוויסטי על המתיוונים – ועל כן רצוי לזכור שהחשיבה הרבנית האורתודוקסית לא הצליחה עדיין לטפס למדרגה שהגיע אליה מחזאי אתונאי בודד לפני 2424 שנים. רצוי לזכור שהרבנים עדיין תקועים במוסר עידן הברונזה, שבו ילד יכול להוות איום "אם יגדלו להזיק", ושעל כן יש לעשות מאמץ מיוחד להרוג אותו. רצוי גם לזכור שאותו מוסר בדיוק מצדיק את הריגתם של כל ילדי ישראל, שעל פי חוק מחויבים להיות לחיילים ולאויבי הפלסטינים. אבל נראה שאין לצפות ממי שחושב שיש "מוסר יהודי" או שהיהודים הם "עם נבחר" להעפיל למדרגתו של אתונאי.
(יוסי גורביץ)
אני יודע, אני יודע. "לא להאכיל את הטרול" אבל…
תוכיח שאין קומקום תה במסלול בין סביב השמש בין מאדים לכדור הארץ.
אי אפשר להוכיח טענה שלילית. נקודה.
http://en.wikipedia.org/wiki/Russell%27s_teapot
אהה?
בטח שאפשר להוכיח טענה שלילית. טענה שלילית היא בסה"כ טענת כל עם אופרטור של שלילה ליד הפרדיקט הנטען, או בהסתכלות אריסטוטלית, טענת יש עם אופרטור של שלילה על הטענה. הטענה "כל הצרפתים מסריחים" והטענה אין צרפתים שאינם מסריחים" שקולות זו לזו. בהסתכלות אריסטוטלית, הטענה "אין אלוהים" שקולה לטענה "לא נכון ש(יש אלוהים)".
לצורך העניין, כדי להוכיח את הטענה "אין תרנגולים שיודעים לעוף" אני צריך או לעבור על כל אוכלוסיית התרנגולים בעולם ולהוכיח אחד-אחד שאינם יכולים לעוף, או להוכיח שתרנגול אחד אינו יכול לעוף ואז להמשיך ולהוכיח שכל התרנגולים זהים מכל הבחינות הרלוונטיות לתעופה.
קנקן התה של ראסל לא בא לנסות להוכיח שאי אפשר להוכיח טענה שלילית. זה יהיה סתירתי, אתה יודע. הוא בא להדגים כיצד לא ניתן להפריך (לא להוכיח) טענה שמכילה בתוכה את המנגנון למניעת הפרכתה (קצת טאוטולוגי) ולזהות את הטענה בדבר קיומו של אל טרנסצנדנטי, בלתי נראה ובלתי ניתן להשגה על ידי בני אדם – הטענה המונותאיסיטית הקלאסית – ככזו הכוללת את המנגנון למניעת הפרכתה. הוא עושה את זה על ידי זה שהוא טוען משהו כזה בדיוק, רק שיותר פשוט לנו להגדיר אותו כמגוחך: הוא טוען שקיים קנקן תה מחרסינה, קטן ומושלם – כל כך קטן, שגם הטוב שבטלסקופים לא יכול לתפוס אותו (חטאת קצת הרבה לראסל כשהצגת את הטענה בלי זה) – בחלל מחוצה לכדור הארץ. הוא ממשיך וטוען שהיות והאל כפי שהוא מוגדר בד"כ ע"י דתות מונותאיסטיות מכיל בתוך הגדרתו את מניעת הפרכתו, הרי שהוא בלתי ניתן להפרכה ומגוחך.
למעשה, היות וראסל קנה את פרסומו בהוכחת טענה שלילית, אני חושב שהוא עצמו היה חולק על הטענה המנופחת הזו.
נמרוד, אתה מודע לעובדה שההודעה שלי הייתה בתגובה לתגובה טרולית שמחקה ש"אי אפשר להפריך שישראל היא העם הנבחר"?
אני יודע שכתבת "אי אפשר להוכיח טענה שלילית. נקודה." ושניסית להשתמש בקנקן התה של ראסל לצורך כך. מה זה משנה בתגובה למה עשית את זה?
עוד תגובה של עידו לם נמחקה.
תודה על הפוסט המשכיל
המוסר היהודי נמצא באותם מקורות בהם נמצא כל מה שאתה ואני מצטטים. הבעיה של היהדות האורתודוכסית היא אילו חלקים של הרימון היא בוחרת לאכול.
אתה שם לב שאתה מרמה?
אתה בוחר כמה פסקי הלכה שמוצאים חן בעיניך ואז מביא מחזה *אחד* שנראה יותר מוסרי מהם וטוען שביהדות אין את המוסר שהצליחו היוונים להגיע אליו.
באותה מידה יכולת לקחת את "נוטות החסד" של אייסיכלוס שמלמד אותנו שזה בסדר לרצוח את אמא שלך בנסיבות מסויימות ולהעמיד את זה מול "כבד את אביך ואת אמך" או מול "מכה אביו ואמו מות יומת".
אתה מנסה להגיד שיש מנהיגים דתיים יהודים תאבי דם? נהדר. הצלחת.
אתה מנסה לומר שכל היהודים הדתיים הם כאלה? אני חושב שבשביל טענה כזו תצטרך לעבוד קשה יותר.
פספסת את הנקודה של גורביץ. הנקודה היא לא המחזה הבודד, אלא זה שאותו מחזה זכה במקום שני בתחרות. האם אתה מצליח לדמיין סרט על זוועות מבצע "עופרת יצוקה" זוכה באיזשהו פרס מיינסטימי אצלנו?
הוא זכה במקום שני מתוך שלושה.
מקור?
רק למען הסדר הטוב, "לבנון" מתאר את זוועות מלחמת לבנון באופן גרפי, וזכה בפרס הראשון בתחרות פרסי אופיר השנה ("האוסקר הישראלי"). הוא נציג ישראל לתחרות האוסקר האמריקאית. אם תרצה, אשמל לספק לך רשימה מפורטת של סרטים תיעודיים ועלילתיים ישראליים בעלי אג'נדה אנטי-מלחמתית ואנטי-כיבוש מובהקת. הם זוכים להכרה ופרסים גם בעולם הרחב וגם בישראל (פרסי אופיר, פסטיבל ירושלים, פסטיבל חיפה, פסטיבל דוקאביב ועוד).
ממש כמו בדמוקרטיה האתונאית, חופש הדיבור ויצירה אמנותית מתקיימים צד-בצד עם כיבוש והתדרדרות מוסרית מתמדת. לפי הלקח ההיסטורי הזה, העתיד שלנו לא יהיה טוב. סלבוי ז'יז'ק אף הגדיל וטען כי השמאל ה"מוסרי" הוא בסך הכל עלה התאנה של הדמוקרטיות האלימות, ולכן הדמוקרטיות מקפידות להעלות על נס את חופש הדיבור ולשבח את עצמן על הביקורת העצמית שלהן. כך, ההכאה על החטא של האגף השמאלי בחברה מאפשרת את מעשי הזוועה של המערכת המדינית בכללותה. אני חושב שז'יז'ק מגזים, כרגיל, אבל זו נקודה מעניינת למחשבה.
יוסי: "אבל ב-415, באמצע מלחמה כבדה, יכלה אתונה לכבד את מי מבניה שהציג מראה מכוערת מאד מול פניה".
נו שוין. אין לי מושג כמה מתחרים השתתפו באותה תחרות ואם הזכייה במקום השני נחשבה לדבר מכובד. מה שכן, במקום הראשון באותה שנה זכה אחד קסנוקלס (Xenocles), שיכולותיו כמשורר וכמחזאי הושמו ללעג על-ידי אריסטופנס כבר בתקופה ההיא. לכן, נראה סביר יותר שהאתונאים, כמו קבוצות אנושיות אחרות במצבים דומים, העדיפו לתגמל אישיות מרמה בינונית ומטה, ובלבד שלא לתת את פרס הגדול ל"שמאלני בוגד".
עמית – הטענה היא שזו הרוח הדומיננטית בהלכה כפי שהיא נלמדת ביהדות האורתודוכסית. זה מה שמלמדים בישיבות. זה לא איזה כמה ציטוטים חשוכים ונידחים שאיש לא לוקח ברצינות.
רחביה –
טענתי עומדת בעינה. זו רוח הדברים בסוג מאוד ספציפי של ישיבות.
אני לא אומר שזה הופך משהו לבסדר, אבל הצגת הדברים כרוח הנושבת במפרשי היהדות דהיום צנשמעת לי מוגזמת בעליל.
ואגב, שלוש מאות שנה לפני המחזאים הגדולים של יוון, ניסחו נביאי ישראל חזון קץ הימים של שלום עולמי שמבוסס על קבלת העמים האחרים כמו שהם: "ביום ההוא… ברוך עמי אשור, ברוך עמי מצרים".
כמובן, זה אם מקבלים (כמו שאני מקבל) את ההנחה שספר ישעיהו התחבר, לפחות ברובו, בתקופה בה הוא מתרחש.
שוב, העניין הוא מה אנשים בוחרים לקחת מתוך המבחר העצום של "היהדות". הרב אריק אשרמן לוקח את הדברים שאני מוצא כראויים, ולא משפיע בכלל על הכיוון של היהדות האורתודוכסית בימינו. הרבנים ליאור, גינצבורג, מלמד ולבנון לוקחים את מה שיוסי מצטט, והם אלה שמשפיעים.
עמית, ה"סוג מאד ספציפי" הזה זה מה שקורין בלשון ארה"ב cop-out. לא זה לא. זה מה שמלמדים ברוב הישיבות. זו ההלכה כפי שמלמדים אותה, וגם במקומות שלא מדגישים את זה בצורה כה בוטה, מדגישים שהם לא עושים זאת מטעמים של איבה ויד ישראל תקיפה\חלשה.
רחביה – על בסיס מה אתה אומר את זה? זה בהחלט מה שמלמדים ברוב הישיבות שמגיעות לתקשורת אבל זה לא מדד לכלום.
קפוץ לכמה בתי כנסת בערב שבת והקשב לדרשות רבני היישוב – אלא אם תגיע ליצהר ובנותיה אני בספק אם תשמע שם את האלימות הזו, כנ"ל לגבי רוב הביינישים שיצא לי להכיר – הם מכירים את כל ההלכות שיוסי מצטט, אבל הם קודם כל בני אדם.
הזרם נגדו יוסי יוצא קיים, ואפילו נעשה קולני יותר ויותר, אבל הוא אינו כל היהדות, אפילו לא רובה. זה נכון לצאת נגד הזרם הזה, אבל הרטוריקה הכוללנית פשוט מוגזמת.
אם מה שאתה אומר נכון, הרי שהחבר'ה האלה מוציאים את דיבתה של היהדות. למה הם לא מוקעים? למה, למשל, הם לא מנודים? למה תמיד כשעוד ספר כזה יוצא, עוד דרשה כזו מתפרסמת – מימי כהנא והלאה – כל הרבנים האורתודוקסים שומרים על שתיקה? כי זו ההלכה האורתודוקסית ואין בלתה, ומי שינסה לצאת נגדה יתויג מיד כרפורמי.
בדיוק דיברתי על זה עם חברי הדתי (אורתודוקסי ,ציני וספקן וגם איש שמאל די קיצוני) ועלה בשיחה ישעיהו ליבוביץ' . ליבוביץ' לא טען מימין שכהנא מסלף את התורה אלא אמר בפירוש שהוא וכהנא שואבים את האידאולוגיה שלהם מאותו מעיין עצמו. כך שאדם דתי בעל יושר אינטלקטואלי לא יכול לומר שדוב ליאור מסלף את ההלכה כי זה פשוט לא נכון, זה עדיין לא אומר שהוא לא יכול להסיק את המסקנות ההפוכות מאותה הלכה.
יוסי: בפשטות? כי אין להם את הביצים לעשות את זה.
לצאת נגד חבר'ה אלימים בשם היהדות דורש מחיר אישי – הם בדיוק האנשים שישליכו ביצים על הבת שלך בערב שבת, יחוררו לך את הצמיגים או סתם יהפכו את חייך לבלתי נסבלים. כשהרב יואל בן-נון העז לצאת נגד מה שהלך באזור לפני רצח רבין (ופרסם שמות של רבנים שהוציאו לרבין דין רודף) המצב הגיע לכך שהוא לא היה יכול להמשיך לגור בעפרה.
זה גם לא מצב בו אפשר לומר "היהדות אינה כזו", כי יש בה את הפן הזה. צריך להוקיע אותם, אבל צריך גם להכיר בזה שהיהדות בהחלט הכילה אמירות כאלה ושזו בעיה שצריך להתמודד איתה.
התיוג "רפורמי" הוא תיוג שמטבע הדברים משתמשים בו הקנאים – אלה הרואים בכינוי הזה את הנורא מכל. אני מקווה שתסלח לי אם אני לא מתרגש מצעקות הרפורמי שנשמעות באוויר – הן רק עוזרות לי להבין מי לנו, ומי לצרינו.
בנוסף, אף אחד לא יצא באופן ציבורי נגד הפרסומים האלה כי הטענה העיקרית נגדם היא שקריאה פשוטה של המקורות שלהם היא לא הקריאה הנכונה היום והחלתו כפשוטו היא מעשה לא מוסרי. ביהדות, למרבה הצער, לא היה אוגוסטינוס שיכתוב שהדרך הנכונה לפרש את הטקסט היא קודם כל על פי האמונה ורק אז על פי הטקסט.
אפשר לצפות מרב שיפסוק לפי העיקרון הזה, אבל בשביל להגיד "אי אפשר לקרוא את הלכות מלחמה של הרמב"ם כי הוא עובד עם קוד מוסרי שונה ומצב תיאורטי אחר" בציבור (שם אין מקום לדיון אינטילגנטי, למרבה הצער) זה משהו שדורש ביצים מעופרת יצוקה.
אה, כן, עוד משהו קטן –
אני חושב שגם אתה וגם אני מכירים מספיק את העולם הדתי כדי לדעת ש"זו ההלכה האורתודוקסית ואין בלתה" היא הצהרה מוגזמת בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים.
זה גם מה שמוסיף קושי לצאת נגד הפוסקים הנ"ל – הוא אולי נבל, אבל הוא נבל ברשות התורה.
ואם כבר, תראה קטע:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3819057,00.html
הבנתי מה לא, ואני מסכים איתך חלקית, אבל הטענה שלך חלשה כל עוד אתה לא אומר מה כן.
אני מבלה את רוב זמני בסביבת מיינסטרים ישראלי, ואני רואה שתי תחושות חזקות: האחת, דחייה של האמירות שיוסי כל כך אוהב לצטט כמשהו "יהודי", לאו דווקא מידע אלא בעיקר מבורות וחוסר נוחות עמוק. השנייה, הרצון להשתייך לתרבות בעלת סממנים יהודיים בולטים.
האנשים הללו, תושבי גוש דן, השרון, השפלה, לא יודעים מי זה יוסף קארו ולא אכפת להם מהלכות גויים; הם רוצים שקט בשבת (אבל קניונים פתוחים), הם רוצים שלא ייסעו ביום כיפור ושיהיה אפשר לקנות מצות בפסח. כפי שאמריקאי רואה בכל מקום קישוטים לחג המולד, הם רוצים לראות קישוטים בכל מקום לחנוכה.
האנשים האלה לא הולכים להפסיק להגדיר את עצמם כיהודים בגלל שיוסי צודק (ואני מצטער, עמית, אבל האמירות הקיצוניות הזנופוביות האלימות הן הדבר היחידי שיוצא החוצה; הרבנים המתונים שאתה כנראה מדבר עליהם מדברים רק לבית הכנסת שלהם, לא לציבור הרחב), אבל הם לא מקבלים שום אמירה אחרת. הם לא מקבלים ממך, או מכל יהודי חובש כיפה שהוא קודם כל בן אדם ורק אחר-כך אדם עושה מצוות, אף אמירה אחרת לגבי תרבות או סממנים יהודיים. במקום זה הם מקבלים רשימה של מצוות שאין להם כוונה לקיים, ואמירה ששם מתחילה ונגמרת היהדות.
מה כן? אני מצטער, אין לי תשובה שאני יכול לנסח במילים. אולי רק "בוא תעשה שבת, תראה בעצמך" ובתרגום לעברית – אתה מן הסתם מכיר כמה אנשים חובשי כיפה, תסתכל עליהם: זה יתן לך מושג כללי על מה אני חושב שנכון.
משאמרתי את זה – יש כאן בהחלט בעיה. אני לא מכיר דרך טובה להתמודד עם קבוצה שכל מי שלא מסכים איתה הוא "כופר" או "רפורמי". עם קבוצה כזו אי אפשר לנהל דו שיח. אפשר אולי ללכת מכות.
עכשיו למה שרואים מבחוץ – הדבר שהכי קל לי לומר הוא "זה כי אתה לא מתעניין מספיק". הדבר שיהיה נכון יותר הוא לומר שאתה צודק – צריך לעשות "רעש חיובי" ולא עושים כזה. איך לעשות כזה? אין לי מושג. זה שיוסי ועיתונאים אחרים קופצים בכל הזדמנות שהם יכולים להציג את הפנאטים בהחלט לא עושה לי חיים קלים יותר.
כל מה שצריך כדי לעשות "רעש חיובי" כהגדרתך, הוא לגנות או להביע אי הסכמה עם הרעש השלילי
דווקא מנסים, מנסים.
בודקים קצת כאן
http://www.notes.co.il/tomer/index.asp
שומעים מחברים על כאן
http://www.bogrim.org/
מגיעים לשיעור חסידות בבית של חברים,
קוראים את התנ"ך ככה מההתחלה קדימה,
נכנסים לכמה אתרי יהדות,
שואלים ספרים מהדתי בעבודה,
מנסים.
אבל כששומעים מאותו מכר דתי שצריך להתחשב ברגשות הדתיים, וכששואלים אותו למה אין אוטובוסים בשבת הוא עונה את המקבילה חלקת-הלשון ל"כי יש לי כח פוליטי אז נהנה בננה",
וכשמתחילים לשמוע דיבורים על "הלכות הריגת גוי" ועל הפרדה בין נשים וגברים באוטובוס, וכשקוראים על הפגנות מול מפעלים בשבת ועל מחאות נגד מצעד הגאווה וכשכל מיני קולות מתחילים לדון באופיה של "מדינת הלכה דמוקרטית",
צר לי אבל תחושת הקבס שאוחזת בי מוחקת התקדמות שנרכשה בשנים של נסיונות זהירים להתקרב ליהדות ברוח ידידותית.
גם לפני 30 שנה, בבית כנסת של סרוגי כיפות וחובשי מגבעות מהדור הישן, לא קנאים ולא פונדמנטליסטים — ידיעות על רעידות אדמה ושטפונות שנספו בהם "גויים" התקבלו בלעג, בסוג של שמחה לאיד; לא, לא רק נגד גרמנים, גם כשנפגעי האסון היו סינים. וכל זה אפילו בלי רוע של ממש, סתם במין גיחוך קטן על כך שלפעמים אלוהים עושה מה שצריך ופוגע באלה שאינם בניו.
ככה זה. ובלי חינוך הומניסטי ששולל את הגילויים האלה של האופי היהודי – ברור שהחיבור שלו לריבונות ולנשק מוליך לפאשיזם.
אני לא יכול לתת לך אחד כזה, עד כה בכל קורס באוניברסיטה שדיבר על יוון העתיקה כל המרצים שלי דיברו על שלושה מתחרים (נדמה לי שזה היה אוריפידס שהגיע כל הזמן למקום שלישי)
אוריפידס הוגדר שונא נשים בעיקר על ידי יריביו. האמת היא שהוא עשה שימוש חכם ביותר בדמויות הנשים בכדי להציב מראה בפניה של התרבות האתונאית הגברית. אפשר לראות את זה במחזות רבים שלו, גם ב"איפיגניה באאוליס", שלמעט נאומה ההזוי של איפיגניה בסוף המחזה, הוא אחד הטקסטים האנטי-מלחמתיים הנוקבים שקראתי, בודאי ביחסו למלחמת טרויה הקונצנזוסיאלית במונחים יווניים.
מצד שני, אני לא מקבל את הטענה שאוריפידס מייצג משהו מהלך הרוח האתונאי. אין בפני הנתונים לגבי זכיותיו בדיוניסיה, אבל מחזאי אחד בתוך מציאות אלימה (ועוד כזה שמעולם לא היה "מיינסטרימי" כמו סופוקלס למשל), הוא בגדר צדיק בסדום – את זה ניתן לראות גם בימינו אנו.
אני הבנתי מהטור הזה למה קוראים להם מלכות יוון הרשעה, גם אם יש להם כמה עלי תאנים.
נראה לי שאני מזהה את נושא הפוסט הבא…
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1134854.html
לא, יש רשימה ארוכה… הזמן קצר והמלאכה מרובה ואני מת לישון.
חבל שלא שמנו כסף, ידעתי שיוסי לא יוכל להתאפק מול פרשת ברק-מלמד. לא שאני מאוכזב – יצא אחד הפוסטים החדים והחזקים פה בהרבה זמן, אפילו יחסית לפריחה בשבועות האחרונים.
כמו בשיר הישן ההוא של גילברט וסאליבן, "כולם ברשימה". רק שאין מספיק זמן לטפל בכולם.
קצת באיחור, אבל תיקון קטן – העיר המורדת שקליאון דרש להחריב את אוכלוסייתה ואילו דיאודיטוס דרש להעניש בחומרה פחותה ולא להשמידו כליל היא לא לסבוס אלא מיטלינה.
(המשך) שהיא עיר באי לסבוס. הסיפור קרוי במחקר "מרד מיטלינה", לא מרד לסבוס, ככל הידוע לי.