אתה קולט את זה במקרה באוטובוס. הבחורה מאחוריך מקבלת טלפון, אומרת שהיא בסדר, מנתקת ומתחילה לחייג. אתה מרים את הראש מענייניך ורואה איך הידיעה כבר עוברת דרך החלל. כולם שולפים את הניידים שלהם. בפעמים הראשונות, בשנות התשעים, כמעט לא היו טלפונים ניידים והיינו צריכים לחכות שנגיע הביתה כדי לעשות את סבב ה"אתה בסדר?" הישן והטוב. אבל חוץ מזה, הנוהל נשאר ללא שינוי. אנחנו יודעים מה לעשות.
בזמן שאתה מקשיב באוזן אחת לברברת ברדיו, שאותו הנהג מגביר אוטומטית, אתה עושה רשימה בראש של כל האנשים הקרובים אליך שעלולים להיות בסביבה כדי להתקשר אליהם. אחת מהן עובדת בדיוק ממול, אבל הרשת כבר בעומס יתר. היא בסדר, יתברר אחר כך, אבל זאת הפעם הראשונה שלה. היא לא מתורגלת בנוהל וחושבת לחזור למשפחה שלה בחו"ל. הדודה מצליחה לחייג, מחפשת את הבת שלה שלא עונה, ואחר כך גם איזה איש קידום מכירות לפרסום באינטרנט ומשרד עורכי הדין של אורנג', שמודיע על עיקול שבכוונתם להטיל בשבוע הבא. עסקים כרגיל גם שם, מסתבר.
חמישה אמבולנסים דוהרים על פניך בדרך ל"הדסה" עין כרם ואתה מבין שמדובר ב"אירוע רב נפגעים". זהו בית החולים המרוחק ביותר ממקום הפיצוץ, אתה מחשב, עוד אמבולנסים בטח שוגרו לשלושת בתי החולים הקרובים יותר וזה אומר שאנחנו מדברים על עשרות. עם פינוי ההרוגים, כמובן, אף אחד לא ממהר. מאוחר יותר נודע לך שלא היו הרוגים, אבל אתה גם יודע שפצועים קשה מועדים לשינוי סטטוס. נכון לעכשיו, כבר יש הרוגה אחת.
עוד לפני שחזרת הביתה והתחברת לאוטוסטראדת המידע, אתה יודע שבבנייני האומה כבר התכנסו אנשים כדי לצעוק "מוות לערבים". אולי הם צריכים להתחיל עם נהג האוטובוס שהופצץ. אחרי שאתה קורא את הדיווחים אתה עושה את הטעות הרגילה ונכנס לטוקבקים ורואה שם את אותו הדבר. אנשים מוציאים קיטור והרגשות מתעבים ומטפטפים בצורת עמדה פוליטית. מסתבר שרבים מהם רוצים לצרף אותך לרשימת הנפגעים, מייד אחרי שיסיימו לטפל בערבים. "הקול היהודי" מדווח שכבר נרגמו כמה מכוניות של ערבים בשומרון.
ואתה יודע שיש גם אנשים שלא נעים להם לטקבק, אבל נכנסים לנוהל הרגעה משל עצמם. המקום הנוח והבטוח שלהם הוא לא להיות אחד מהברברים המתלהמים האלו והם שולפים מנטרות אחרות: אלימות מולידה אלימות, אנחנו לאו דווקא יותר טובים, הכול בגלל הכיבוש וצריך לגלות איפוק.
חצי שעה אחרי הפיצוץ, והתקשורת כבר עמלה למלא את זמן השידור המיוחד בבולשיט. בתיאטרון הזה יש שחקנים קבועים: עובר האורח שהיה בדיוק בדרך חזרה מהחותנת שירדה לו לחיים על למה הוא לא מוצא עבודה, או משהו, ופתאום שמע "בום", השוטר שאין לו מה לעשות אז שולחים אותו להעסיק את התקשורת וכתבי שטח צעירים שמחפים בשלשול מילולי על זה שאין להם מה להגיד חוץ מלתאר שוב את התמונות שמראים בלופ ולטעון שכוחות הביטחון פועלים במלוא הקיטור. כשהעורך מחליט שמספיק זה מספיק, הוא נותן קיו ומעביר את הבמה לשורה של פרשנים שגם להם אין מה להגיד, אז הם מתעסקים בלהרשים אותנו בידיעותיהם המופלגות על שיטות הפעולה של ארגוני הטרור והאינטרסים הפוליטיים שלהם. מסתבר שהפיצוץ לא ממש תואם אף אחת מהם. רק לא ברור למה זה אומר משהו ומה כל כך דחוף לכולם להגיד לך מה לחשוב.
הטוקבקיסטים כבר הספיקו לעלות לבוידעם, לשלוף ממנו את האמירות הישנות ולנער את האבק. "זה השלום שלכם?", כותב מישהו, כאילו לא חלפו חמש עשרה שנה מאז הסכמי אוסלו. זה בגלל תהליך השלום, זה בגלל שאין תהליך שלום, זה בגלל הוויתורים, זה בגלל שאין וויתורים, זה בגלל השמאלנים, זה בגלל המתנחלים. מחר, אתה יודע, יגיעו כותבי טורי הדעה ויראו איך ולמה הפיצוץ הספציפי הזה מוכיח בדיוק את מה שהם חשבו תמיד. ואחריהם יבואו הפוליטיקאים. עכשיו ירון לונדון מתפלסף עם איזה פרשן, ואז עוברים לפרסומות. גם שם עסקים כרגיל.
בעצם, גם הפיצוץ הזה רגיל לגמרי. אתה בדרך לעוד יום עבודה, טרוד בצרות שלך, והדבר הבא שאתה יודע זה שאתה בבית חולים עם רגל אחת פחות כי איזה טרוריסט החליט להביע עמדה. או שאיזה פגז "סטה ממסלולו", איזה נהג הוריד אותך בזמן שהתעסק ברדיו, איזה סוטה דחף אותך לשירותים או איזה ילד דקר אותך כי הסתכלת על חברה שלו.
זאת המציאות, ואנחנו לא רוצים לדעת מזה. אז אנחנו בורחים. זה צורך רגשי שבארץ, הפוליטיקה ממלאת באופן חולני. יותר מאשר עמדות, יש לנו רגשות שמתחפשים לעמדות פוליטיות. הפוליטיקה כאן, לעיתים קרובות מדי, היא נתיב הבריחה מספר אחד שלנו מהמציאות כי אין משהו רחוק יותר מחוויית הידיעה שהעולם יכול להיעלם בכל רגע יותר מאשר "מה שצריך לעשות\מי שאשם זה בלה בלה בלה".
מינהלי1: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. מודה לתורם ומאחל לו לא להתפוצץ.
מינהלי2: הבלוגר המצויין תומר פרסיקו חטף תביעת הפחדה מאיזה מנהיג כת בשם שי טובלי אחרי שחשף עדויות על מעלליו. טובלי לא תבע עיתונים גדולים שפירסמו עליו ליכלוך, אלא את הבלוגר כי לבלוגרים אין כסף לסוללות של עורכי דין, והוא חושב שאותנו קל להשתיק.
לדעתי, בלוגים כבר עברו את השלב של קומנטריה והגיגים בלבד. הם חושפים מידע חדש ולפעמים מעצבנים אנשים גדולים וחשובים אפילו יותר מ"הבודהה מאוריון". כל בלוגר עומד מול סכנה של תביעה שבה הוא אולי ינצח, אבל יצטרך לשלם כמה עשרות אלפים שאין לו. כדי שבלוגים לא יפחדו לכתוב ויהיו שווים קריאה, הם צריכים תמיכה מהקוראים.
אז תירמו בבקשה להגנה המשפטית של תומר פרסיקו. מי שהעלה על דעתו לתרום לי בזמן הקרוב, מתבקש לתרום לו במקום.
תודה.
אני מחכה לכתבה מהצורה: "כמעט וניצל" על אברמיקו שכמעט ולא עלה על האוטובוס אבל ברגע האחרון דווקא כן ולכן בגלל חוסר נס הוא לא ניצל. או משהו כזה, למה תמיד אחרי פיגוע מתמקדים בחיובי ולא בשלילי?
ובנוסף למה תמיד רק הרשות מגנה את הפיגועים, למה ממשלת ישראל אף פעם לא מגנה את הפיגועים? שלא לדבר על עיריית פתח תקווה שבכלל לא הביעה עמדה לגבי הנושא.
לא "חוסר נס" אלא "מזוזה לא כשרה". מה, אתה חדש פה או משהו?
פוסט יפה ועצוב.
וכל הכבוד על הקריאה שלך בסוף.
אני חייב לציין שאני מאוד אוהב את הכתיבה שלך.נהניתי לקרוא.
לך תשכנע חצי מדינה (ויותר),שלא כל ערבי מחבל? שלא כל מתנחל זורק אבנים ?
אני מוצא שמה שהכי בולט בשתי הפיגועים האחרונים, הוא היותם לא קשורים (לעת עתה) לאף ארגון. נדמה שהתכונה הזו לא משמעותית למרבית הציבור היהודי-ישראלי, שרק עסוק בתגובה מותנית של ׳פגיעה של ערבי ביהודי׳, בלי עיסוק בתוכן המעשה.
זה קשור לדעות כרגשות מסווים, משום שנראה שהשטחיות והחזרה הריטואלית הן תכונות של תגובה יצרית מהסוג הזה.
על הפיגוע באיתמר נלקח אחריות ע"י גדודי חללי אל-אקצה (פתח).
מה הכוונה תוכן המעשה? אתה מפקפק שזה נעשה כחלק מהמאבק הפלסטינאי הלאומי?
לא היה איזה סיפור על זה שהם הכחישו שהם לקחו אחריות או משהו כזה? לא שאכפת לי במיוחד, אין לי מניות בפת"ח, אבל אני גם לא אתפלא אם איזה ראש תא קפץ לקחת אחריות על מה שלא עשה (דבר מקובל למדי, להרוויח מעבודה של אחרים) ואח"כ קיבל על הראש והארגון הכחיש. או שהארגון עשה, קיבל על הראש והכחיש, גם כן אפשרות.
לא שידוע לי.
אבל כדי לעמיד פנים כאילו הפיגועים הללו לא היו פיגועים לאומניים של ערבים צריך רמה גבוהה של חוצפה ותעוזה לשקר.
אני אשמח לקישור שמראה שפתח\גדודי חללי אל-אקצה לקחו אחריות.למרות שאני חושב שהייתי שומע על זה, אולי זה קרה מתחת לראדר שלי.
לא, לא התכוונתי שלא ברור אם הפעולות קשורות למאבק הפלסטיני. ברור שכן. אבל לא ברור איך. האם זה יותר כמו עופרת יצוקה, במובן שיש ארגון ורעיון מאחורי הרציחות, או שזה בא כפעולות של פרטים חצי-מאורגנים, כמו תג מחיר. כל כך מעט ידוע, אבל אני לא מקבל את הרושם שמתייחסים אל אי-הידיעה.
איכשהו כשאנשים מגבבים שטויות וממחזרים מילים תוך "אי נקיטת עמדה" אבל עושים זאת ברהיטות תוך בלבולי שכל (השגיאה היא במקור), יש לאדם ה"פשוט" נטיה להאמין, להעריך ולקבל חיזוק לעמדתו – תהייה אשר תהייה.