מקבץ שני:
שומרת שבת. נטע ק.
" כל הכפיות והכפות טבועות בכיור
לערבב קפה עם ויסקי בסכין
לחזור למיטה
ולסגור "
( – "עונג שבת", טל ניצן. מתוך "דומסטיקה", עם עובד)
חמישי בחמש הוא הזמן הטוב ביותר של השבוע. לפניי נפרשים המרחבים האינסופיים של סוף השבוע כמו הארץ המובטחת וארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות גם יחד. אמורים להיות לי כבר יותר שכל וניסיון כדי לדעת שהסופשבוע הוא לא אינסופי והאפשרויות הן לא בלתי מוגבלות, אבל ככה זה מרגיש לי תמיד וזה כל הקסם. אני יוצאת מהעבודה, שמה מאחוריי עוד שבוע קדחתני ונושמת עמוק. אני לוקחת את עצמי לשוטט בעיר, לרוב בשוק, וחוזרת הביתה מאוחר. ביום חמישי בערב שום דבר לא מטריד אותי. אני יודעת שאני אקום למחרת מאוחר, אלך למכולת של ברגר להביא חלה ועיתון, אחר כך שיעור יוגה, ואחרי שאני אחזור משיעור יוגה אני לא אצא מהבית עד יום ראשון.
בשישי-שבת אני לרוב במעצר בית. מרצון. מעט מאוד דברים יכולים להוציא אותי מהבית בשישי-שבת: אולי אם יש הופעה מסקרנת בשישי בערב באוגנדה, אולי סרט בשבת אחר-הצהריים בסמדר או בסינמטק. הכי כיף זה לראות סרט בשבת ב-17:00 בקולנוע סמדר. לבוא קצת לפני, לשבת לשתות קפה. אבל אם אין הופעה בשישי בערב, או סרט מעניין בשבת אחר-הצהריים, אני יכולה בשקט גמור לבלות את סוף השבוע לבד בבית. בלי אנשים, בלי מיילים, בלי לפתוח את המחשב והאינטרנט, בלי טלפונים. רק עם ספרים, עם המוזיקה שאני אוהבת, עם המחשבות שלי. שום דבר יותר.
אם אחת לכמה זמן יש לי צורך כן לצאת וכן לשמוע זמזום של אנשים סביבי, אני תוחבת לתיק את הספר התורן והולכת לאחד מבתי הקפה החביבים עליי. זה שבקצה רחוב עזה, למשל. או זה שבמרכז העיר. הרבה פעמים כשאני מגיעה לשם אני אפילו לא טורחת להוציא את הספר. אני מזמינה קפה או תה, ופשוט יושבת ובוהה למרחקים ארוכים. אני יכולה לבהות ככה שעות. אני קוראת לזה מדיטציית בתי קפה.
ככה פחות או יותר עוברות עליי כל השבתות. אני שומרת עליהן בקנאות. אני יודעת שיש אנשים שבשבילם אני כופרת, גויה, עגלה ריקה. אבל בהגדרה שלי את עצמי – וזה בדיוק מה שעושה אותי חילונית: אני אגדיר בשביל עצמי מי אני, אני אגדיר מהו "עונג שבת" בשבילי – אני שומרת שבת אדוקה.
נטע ק' היא ירושלמית וכתבה בעבר את הבלוגים "רשימות של ספרנית דילטנטית" ו"הרחק מהמון מתהולל".
"ליצור משמעות מתוך החול". דודי נתן.
אני מדגיש דווקא את החול שבחילוניות, אותו חלק שחילונים רבים רואים בו סוג של לעג, אני חושב שהוא מבטא טוב דווקא שאת המשמעות העיקרית שיש לנו בחיינו אנחנו צריכים ליצור מתוך החיים עצמם, מתוך החול שבהם.
בניסיון שלי המושג קודש בא כדי לתת תוספת משמעות לחול של האדם אך מבחוץ, אומר לך איש שניו אייג' או איש הדת – שמה שאתה עושה (והרגיש לך משהו סתמי) הוא משמעותי מאד כי… וכאן באה איזה אמירה שנותנת משמעות חיצונית לדברים (אלוהים או איזה גאיה..).
אני רוצה משמעות של הדברים מתוך מה שהם באמת, כלומר, העבודה שלי, הפעילות שלי, בין אם זה לטובת צמצום פערים (דבר שנותן לי המון משמעות).
בין אם זה טיול משפחתי (דבר שמחזק קשרים בין אישיים שהם הם המקור למשמעות לאדם), ובין אם זה סטלבט וזפזופ מול הטלביזיה, דבר שמשמעותו בשבילי הפגה ומנוחה.
אני רוצה להדגיש דווקא את האחרון, את הכאילו-בזוי. מה בזוי בהפגה?
בזוי בזה אם לצורך כך אני משתמש לרעה באנשים אחרים (למשל רואה את התגוששותם הנלעגת ב"אח הגדול").- אז זה לא מוסרי.
אך הדגש על החול והעכשיו איננו זניחת המוסר, אלא הדגשה עיקרית של הכאן והעכשיו והחול ביצירת המוסר האישי והמשמעות האישית למעשי.
איך זה שדג אף פעם לא צמא? ניתאי פרץ.
יום אחד לקחתי בחור חרדי טרמפ. הנסיעה הייתה ארוכה, הבחור דיבר בעיקר אנגלית, והיה בדרכו להילולה של איזה צדיק בבאר שבע. בדרך הוא קרא משהו, ושאל אותי כל מיני מילים כמו 'מרכבה' שהעידו שהידע שלו בעברית לא מעמיק במיוחד. הוא סיפר לי את סיפורו המרגש, כיצד הפך מנער שהיו לו בראש רק מסיבות וסמים, לחרדי. כיצד היה מגיע לשיעורים מסומם אחרי רייב של לילה שלם, כי נפשו כמהה לתורה. כמובן שהוא ניסה להוכיח לי באותות ומופתים שאלוהים קיים, והיהדות היא דת האמת, אבל אני רגיל בדיונים כאלו. למרות שהוא נסע להילולה של צדיק מזרחי כלשהו, לא היה לו מושג מיהו הבאבא סאלי, כשסיפרתי לו סיפור על מפגש של סבתי עליה השלום איתו. הוא אמר לי שהוא שמע שהיהודים במרוקו ניצלו בזכות הצניעות המופלגת של הנשים שם. איכזבתי אותו וסיפרתי לו שהם ניצלו בזכות הגנתו של המלך, מוחמד החמישי, שסירב לשתף פעולה עם הנאצים. ההרגשה שקיבלתי מאותו אדם, ולא רק ממנו היא שהוא מאד מתאמץ להגיע לאותו דבר שנקרא יהדות, והרושם שקיבלתי הוא שמאמציו הכבירים לא מקרבים אותו הרבה.
בקיצור ולעניין, מה שאני רוצה לומר הוא שיהדות היא לא אולימפיאדה כפי שתופס אותה מרבית הציבור האורתודוכסי בארץ. אין דבר כזה אלוף העולם ביהדות. אני, כמי שנולד בישראל, חגג את החגים ואת עונות השנה של הארץ, בוורסיה כזו או אחרת תמיד, לימד יהדות, הלך בשבילי הארץ לאורכה ולרוחבה, עם ספר תנך ובלעדיו, קורא את התנ"ך מדי פעם ואוהב אותו, מספר את סיפוריו ואת סיפוריה של הארץ לילדי, וחוגג איתם את החגים, וכמובן משתדל להקפיד על כללי המוסר הבסיסים, מרגיש ביהדות כמו דג במיים, ולא חש צורך בכלל להשתתף בתחרות הזו, למי יש רב יותר גדול. אומרים כי נמשלו דברי תורה למים. וכך, כפי שהדג לא חושב על המים כל עוד הוא שוחה בהם. זה פשוט שם, מסביבי, בכל יום ובכל מקום, וזהו
האמת זה עושה לי גם חשק. יש דדליין?
לא כרגע.
מוחמד החמישי הוא היוצא דופן בעת ההיא. למה לא סיפרת לו על רדיפות היהודים בארץ ישראל, עיראק, לוב, תימן, מצרים, סריה באותה עת בדיוק?למה לא להרחיב דעתו של אדם?
האמת היא שלא כל כך ידעתי מה קרה בשאר הארצות. והוא דיבר על מרוקו. רוב השיחה הייתה על עצם קיומו של אלוהים, אבל זו שיחה רוטינית, שכבר הייתה לי עם כמה דתיים בעבר, כך שחסכתי אותה מכם.
Pingback: הפוך והפוך בה, דכולי בה: מה עושה אותי יהודי חילוני « תיקון עולם
נטע ק' היקרה: אין לתאר את ההתרגשות שאחזה בי כשקראתי אותך שוב. קראתי אותך אדוקות כשהיית בישרא, הצטערתי כשהפסקת ונדדת, ולא היה לי מושג שהמשכת לכתוב. התגעגעתי אלייך מאד.
לולא הדיון הזה לא הייתי מוצאת אותך שוב. התחלתי מההתחלה את "הרחק מהמון מתעורר". את מרגשת אותי בעוצמה שאין לתאר.
תודה לך, על דקות האבחנה, על הרגישות, על המיניות, על הצבעוניות, על המוסיקה והספרים והצילום, על האורבניות, על האמהות, על הזן, על הפולטיקה, על המרחק מהמיין סטרים, על הנאמנות, על הבלבול ועל התובנות.