החברים של ג'ורג'

שימון מכה שנית, התחרפנות סופית בקרב החרד"לים, הצעה צנועה, ושובה של נתניהו: ארבע הערות (מאוחרות) על המצב ואחת מנהלתית

שובר את כל השיאים: נשיאנו הטרי-ביחס, שמעון פרס, מצליח פעם אחר פעם לשבור את המסורות הקשורות לתפקיד הנשיא. עכשיו, אני כולי בעד ביטול תפקיד הנשיא, אבל אם התולעת טרח, התאמץ, התחנן, שידל, התחנף, צרח, צווח ובסופו של דבר נבחר – שיכבד את התפקיד. ומסורות הן כל מה שיש לבית הנשיא להציע.

הפעם, שימון החליט שלא מתאים לו שמבקר המדינה יערוך ביקורת במשכן. הוא העמיד שני נימוקים להחלטה התקדימית הזו – מבקר המדינה ביקר את משכן הנשיא עד כה ללא תקלות – ושניהם מגוחכים. ראשית, טוען פרס, המבקר לא רשאי למתוח עליו ביקורת, משום שהחוק פוטר את הנשיא "מכל הליך שיפוטי".

על הטמטום שבהעלאת הנימוק הזה, זמן קצר כל כך לאחר שקודמו הנתעב השתמש בו כדי לחפות על עצמו בפרשת אונס, חבל להכביר מילים. נציין רק שהוא פשוט לא נכון: ביקורת איננה "הליך שיפוטי". הלאה.

שנית, פרס – סליחה, מקורביו – לא רוצה את לינדנשטראוס. לינדנשטראוס, אחרי הכל, היה קרוב מאד להמלצה על חקירה כנגד פרס בחשד לקבלת שוחד. המדובר היה בקבלת תרומות גדולות מן המותר בפריימריז 2005 של העבודה; האירוניה היא שפרס הפסיד, כידוע, בפריימריז ההם. נחום ברנע כתב בזמנו שלינדנשטראוס רצה להמליץ על חקירתו של פרס, אך פרס התפרץ בצעקות, ולינדנשטראוס נרתע. כך או כך, לינדנשטראוס הגיש דו"ח חמור בנושא.

ברור, אם כן, מדוע פרס לא רוצה להבדק על ידי לינדנשטראוס. ברור באותה מידה שאם הוא כל כך רוצה לחיות ללא חשש ביקורת, הוא צריך להיות אזרח מן השורה. כדאי לו לנסות את זה פעם.

עולם המראה: מי שזוכר את תקופת ההתנתקות, יזכור בוודאי את הרגע שבו התברר שהכתומים חיים במציאות מקבילה. הדברים רק התדרדרו מאז. השבוע נחצה גבול נוסף לכיוון לה-לה-לנד.

אל"מ הרב משה הגר, ראש המכינה הקדם-צבאית בהתנחלות יתיר – גם המכינה וגם ההתנחלות עברו, למרבה השמחה, מן העולם – הודיע ש"להערכתי הגירוש מגוש קטיף בא כדי לשבור את הציונות הדתית. הציונות החילונית הרגישה כי יש אצלה וואקום ערכי ופחדה שהציונות הדתית תוכל להוציא את מדינת ישראל מהמשבר". כלומר, החילונים הם כל כך רשעים, שכדי למנוע מהדתיים להציל אותם – ולמרות ידיעתם שהם זקוקים להצלה שכזו- הם מוכנים להחריב את עולמם של הדתיים.

הרב הקולונל נעזר בהוכחה הבאה: "אפילו העיתונאי יאיר לפיד כתב במאמר כי כל השיקולים האחרים היו תירוצים, חורבן גוש קטיף בא כדי לוודא שהציונות הדתית לא תרים ראש". וואלה. לא הרצון לנתק מגע מן הרצועה, שרוב מוחלט של הישראלים תמך בו מאז 1992; לא חוסר התוחלת הצבאי שבשהות שם; לא ההוצאות; לא הסלידה התהומית מן הפלסטינים, מגעילי השועלים; לא כל החיילים שמתו כדי להגן על עגבניות-הדם של בעלי הלטיפונדיות; רק הרצון לדפוק את הדתיים.

הגר קרוב מאד לאמירה מפורשת שהחילונים הם רעים מטבעם, בגדר ערב רב או עמלק. הוא לא עובר את הקו הזה. לא במפורש; אולי הוא נמנע מכך במקום שיש בו תקשורת חילונית. רבים במחנהו חצו אותו מזמן.

הצעה צנועה: הכנסת קיבלה אתמול את הצעת החוק האוסרת על ארגונים גזעניים וניאו נאציים. חופש הדיבור שלנו צומצם עוד קצת. בקנה, אם אני זוכר נכון, יש גם הצעת חוק של ח"כ קולט אביטל (עבודה), שמטרתה לאסור על השימוש בנאצים בוויכוח.

עכשיו, הבה נעשה נסיון קטן. הנה כפפה לעורכי דין המתעסקים בזכויות אדם: תוגש נא תלונה במשטרה כנגד שני ארגונים, קק"ל ובית"ר ירושלים. בואו נראה אם מדינת ישראל חזקה רק על כמה מהגרים אובדי דרך מפתח תקווה, או שהחוק חל בה גם על ארגונים פטריוטים לעילא.

זו שיש לציית לה: שרה נתניהו, האשה והמתנות, הגיחה לפתע מן הקופסה בה קבר אותה בעלה בתשע השנים האחרונות. לפני שבוע, היא הגישה תביעת דיבה כנגד "מעריב", בטענה שהכפיש אותה ואת בעלה פעמיים ביום אחד.

אחד מסעיפי התביעה נשמע הגיוני: לכאורה, כתב "מעריב" שנתניהו מארגנת לעצמה חניה שלא כדין, בעוד שלדבריה הדרישה לחניה הגיעה דווקא ממאבטחי השב"כ. זה משהו שלא מסובך לברר עובדתית: תמציא נא הגב' נתניהו את המכתב מיחידת המאבטחים, והסיפור סגור. זה גם עניינה שלה, ושמה-שלה.

הסעיף השני מוזר. נתניהו טוענת ש"מעריב" הכפיש את בעלה. לדבריה, העיתון כתב שנתניהו – במה שנראה כמו עוד התקף של זכרונו הגמיש במיוחד – טען ששביתת הסטודנטים בימיו הסתיימה תוך ימים, בעוד שבמציאות נמשכה השביתה שבועות. לדברי הגב' נתניהו, בעלה לא אמר את הדברים המיוחסים לו.

יכול להיות. והחוק מאפשר לבן משפחה להגיש תביעת דיבה בשם בן משפחה אחר שנפגע. אבל זה מאד לא מקובל, ואם יורשה – גם מעורר אי נוחות רבה. מדוע נתניהו איננו מגן על שמו בעצמו? מדוע אשתו היא זו המגישה תביעות דיבה בשמו?

וכל זה בא בימים שבהם נטען, בשורה של כלי תקשורת, כי מספר בכירים בלשכתו של נתניהו התפטרו – או התפוטרו – בשל התנגדותם למעורבות-יתר של הגב' נתניהו בעבודת הלשכה. זו נקודה שרצוי לברר באשר למי שנראה, למרבה הצער והאימה, כראש הממשלה הבא – ולפני שנמצא את עצמנו מול בילארי משלנו.

הערה מנהלתית: הוספתי לעמודים הקבועים של הבלוג, משמאל, את "קופת השרצים". במקור, זה היה פרויקט של צוות מערכת בחירות 2006 של נענע (זו היתה מפלצת דו ראשית: ככלל, אני כתבתי, איתמר שאלתיאל ערך). אני רוצה לעדכן את הפרויקט, שנראה לי ראוי, אבל יתכן שזה מעבר לכוחותי בכוחות עצמי. אחרי הכל, אז הקדשתי כמה ימי עבודה בתשלום.

על כן אני מבקש מקוראי הבלוג לסייע לי לעדכן את הפרויקט, עם דגש על הרחבתו לחברי כנסת מהכנסת הנוכחית. אנא שלחו את הצעותיכם לדואל שלי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

המלחמה בחג המולד

אחת התבניות הצבועות ביותר במלחמת התרבות האמריקנית היא מה שמכונה "המלחמה בחג המולד". לטענת השמרנים החברתיים, המתגלמים בשדרן הפופולרי ביל או'ריילי (חשבו על הכלאה מעוררת חלחלה במיוחד בין טומי לפיד וישראל אייכלר), מנהלים "הליברלים" מאבק בלתי פוסק כנגד כל סממן דתי נוצרי בזירה הציבורית, בכלל זה בחג המולד.

כל מי שביקר בארה"ב במהלך עונת הקניות המכונה עונת החגים, יגחך בבוז. כמעט בלתי אפשרי ללכת במעוזים הליברליים של ניו יורק וסן פרנסיסקו מבלי להדרס על ידי אייל או מבלי לסבול הטרדה מצד מקדם מכירות במעיל אדום וזקן לבן.

אבל יש מקומות שבהם דווקא מתנהלת מלחמה כנגד חג המולד. הכוונה, כמובן, לארץ הולדתה של הנצרות, הנשלטת כעת – זמנית, יש לקוות – על ידי אחותה המוכה והנקמנית. עם פרוס חג הקניות עתיר האיילים והעצים, יצאו אחינו חובשי הכיפה למתקפה כנגד צללים.

חבר הכנסת אלי גבאי (תודו שלא ידעתם שיש כזה), מגלגל עיניים מן הזן המפד"לניקי, שלח מכתב זועם לגלי צה"ל, ובו מחה על ההתייחסות בשידורי התחנה לחג שמזמן הפך לתופעה עולמית. למעשה, גבאי התרעם על כך שגל"צ "הפכה לשופר של המיסות הנוצריות". אכן, מראות קשים.

נודניקית אחרת, מעדות עוטות השביס, שלחה מכתב נוקב לרשת ב', לאחר שאחת השדרניות שם איחלה "חג מולד שמח". לטענתה – שכמובן, איננה מגובה בראיות היסטוריות – ""אנו סבורים כי לא ראוי כי מגישה ברדיו הממלכתי-ציבורי של מדינת ישראל, תתיחס לחג הנוצרי כאילו היה חג של עם ישראל. ההסטוריה היהודית באירופה רוויה בדם שנשפך בידי פורעים נוצרים שחגגו לילה זה תוך התעללות, אונס ורצח של יהודים חפים מפשע".

מיותר לציין באוזני זוג היהודים הגאים שבישראל חיים מאות אלפי נוצרים, שמה לעשות, חוגגים מדי פעם. כי הם לא יאמרו את זה למיקרופון, אבל בינם לבין עצמם – אחרי שיקללו את הנוצרים שלוש פעמים ביום בתפילותיהם – הם ידברו על המצווה לעקור את כל הנוצרים הללו, שהינם לשיטתם עובדי אלילים, מן הארץ הקדושה.

המכה האנושה שספגה היהדות מהנצרות, שגזלה ממנה את רוב מאמיניה לאורך הדורות – ולא תמיד בכפיה; רבים מאד התנצרו מרצונם החופשי, כמו רוב היהודים שחיו במאה הרביעית – צילקה אותה משמעותית. הדבר מתבטא לא רק בטיפשות שצוינה לעיל, אלא גם בליטורגיה היומית שלה ("ברכת המינים" שהפכה בלחץ הצנזורה ל"ברכת המלשינים", תפילת "עלינו לשבח", עם "שהם משתחווים להבל וריק" כש"וריק" הוא בגימטריא "ישו"), ובמנהג שוטי היהודים – היינו, החסידים – לציין את "ליל ניטל".

"ניטל" כנראה מקורו במילה הלטינית natales, "לידה". במהלך הלילה שבין ה-24 בדצמבר וה-25 בו, אסורים החסידים מלימוד תורה, וזאת משתי סיבות: טומאת הלילה, והחשש שלימוד התורה ייזקף לזכותו של אותו האיש – היינו, ייהפך למעשה לעבודה זרה לכבודו של הרבי מנצרת.

יש רק עוד יום אחד בשנה שבו אסור לימוד תורה – שעל פי האליטה היהודית, מהפרושים והלאה, הוא המידה העליונה – והוא תשעה באב, יום החורבן הגדול. החסידים, אם כן, מייחסים לליל חג המולד תפקיד חורבני משמעותי. ראוי לציין שמבחינה מיסטית, החסידים מקבלים שיש ביום המולד כוח: ישוע איננו סתם מתחזה בן אנוש, אלא דמות שטנית. הלילה הוא ליל אופל, וככזה מוקדשות לו מלאכות מתאימות: חיתוך נייר טואלט לקראת כל השבתות שבשנה, וטיגון שומן מסריח.

בפעם הבאה שתשמעו על עוד שריפת כנסיה, על עוד כומר שספג יריקות ברחוב, על עוד תלמידי ישיבה שהחליטו לעשות את צרכיהם דווקא במקום המקודש לאחרים, זכרו את הבטן התחתונה הזו של פסיכופתולוגיה, שמשמרת את עצמה מדור לדור, וככל שהיא מתרחקת מתקופת הרדיפה הנוצרית ממציאה לעצמה עוד ועוד תירוצים לשנאה, כגון השטויות המתפרסמות כאן מדי סילבסטר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ולפעמים זה מצחיק

ברשת מסתובב לאחרונה סרטון, המתעד את הסכנה האיומה החדשה העומדת לפתחנו: התנועה הלאומית-סוציאליסטית האמריקנית. מדובר בארגון ניאו-נאצי קיקיוני למדי, שאפילו סרטון ההפחדה נאלץ להודות כי יש בו 180 חברים בלבד.

ומאחר ויוצר הסרטון הבין שקצת קשה להפחיד ישראלים קשי יום, שנאלצים להתמודד עם החמאס ועם מדיניות האוצר, ב-180 אמריקנים הזויים, הוא השתמש בכל שטיק תעמולתי אפשרי.

הטקסט המקדים – עילג למדי, יש לומר – מופיע על רקע נשר נאצי, שנמצא בעצמו על רקע שחור. הטקסט מלווה בקולות הקלדה על מכונת כתיבה, צליל לא בדיוק נפוץ בימינו, המכוון ככל הנראה להעלות מן התת-מודע את "הרוצחים הביורוקרטים" של שנות הארבעים ולקשר אותם עם יורשיהם הרוחניים הלא-יוצלחים. לדברי הסרטון, התלס"א משתמשת "בשרשרת הפיקוד המחקה את הרייך השלישי".

אין ספק ש-180 איש מצריכים שרשרת פיקוד מסועפת, המתמצה כמובן ברייכספיהרר אס.אס., אבל אתר התנועה עצמו טוען שהוא מונהג על ידי "מפקד", ואם יש שם שרשרת פיקוד שכל תואר בה מסתיים ב"פיהרר", היא חמקה מעיני. אם תורשה לי הערה ארסית, "מפקד" נאצי שכתובות האימייל שלו הן ביאהו והוטמייל – זה פשוט לא זה. לנאצים לפחות היה חוש אופנה. היטלר היה משתמש בג'ימייל, לפחות.

הסרטון מתאונן כי "התנועה פועלת תוך ניצול חופש הביטוי במדינה דמוקרטית" – ואכן, בית המשפט העליון האמריקני אישר בשנות השבעים את ההפגנות הניאו-נאציות, מתוך התפיסה שאומרת שאם אין סכנה ברורה וממשית, אין לפגוע בזכות הדיבור. בישראל זה לא היה קורה. בזעף, כותב עורך הסרטון כי ההפגנה – כמה השתתפו בה? לא נאמר, וכנראה לא במקרה – נערכה "יומיים לפני יום השואה". וואלה.

עוד נאמר בסרטון כי "ההפגנות זוכות לתיאום משטרתי מלא", נסיון נואל לרמוז לאמפתיה משטרתית לנאצנאצים, בעוד שמטרת התיאום היא לוודא שלא יבוצע לינץ' בצועדים. אגב לינץ', מצלמת המסריט מתמקדת בדוברים הנאצים – אבל הצעקות מחרישות האוזניים שהמצלמה נאלצה לקלוט, מעידה שככל הנראה היו במקום הרבה יותר אנטי-פאשיסטים מנאצנאצים, למורת רוחו של מעורר הפאניקה.

נעבור כעת למפגינים עצמם. איני זוכר באיזה קומיקס – "Preacher"? – העירו שהמצטרפים לתנועות "גאווה גזעית" הם בדרך כלל מוצגים אומללים למדי של הגזע, רחוקים מאד מ"האדם העליון". מהיטלר, שהיה "מונגולואיד" על פי הגדרותיו שלו, עבור בגבלס הנמוך, המכוער – "הרייך שלח לנו כשגריר את הנכה שחור השיער, כדי שייצג היטב את גאוות הגזע הארי", כתב בארסיות עיתון שוויצי – רוב הנאצים היו רחוקים מהאידיאל הגבוה, זהוב השיער וכחול העיניים. אירונית, נער הפוסטר של התנועה הנאצית, היידריך, היה רשמית – וסודית – בן תערובת יהודי, שקיבל אישור מיוחד מהיטלר להשתייך לאס.אס.

המפגינים במישיגן עונים היטב על הקריטריונים הללו: "זבל לבן" שלבנוניותו היא כל מה שיש לו, שעטה על עצמו מדים חומים כדי להעניק לעצמו חשיבות-יתר שנעדרת מחייו. הדוגמא הקלאסית היא האופנוען שתום-העין ומדובלל הזקן, שהכריז בהתרסה "אני נאצי אמריקני".

על הטקסטים הנבובים שבפי הדוברים, חבל להרחיב את הדברים: הבל קונספירטיבי – "היהודים הקומוניסטים", יאללה יאללה – מעורב באנטישמיות קלאסית, בחצאי אמיתות, ובטענות מוצדקות-למחצה על המלחמה בעיראק.

הפאשיזם איננו דבר משעשע, בדרך כלל; אבל הנאצנאצים הללו היו כל כך נלעגים, שלא יכולת שלא לפרוץ בצחוק בריא. זעקות הזיג הייל, הכרזות המתוחות-למחצה, ההצדעות המרושלות במועל יד שגוי, הכומר מהקו קלוקס קלאן, עם הטענה ההזויה על כך שהתנ"ך אינו ספר יהודי; זו היתה פארודיה כל כך מוצלחת על המקור, שאתה מתפתה לחשוב שאם לגרמניה היתה מסורת קומית מוצלחת, ההיסטוריה היתה מקבלת כיוון אחר לגמרי.

האיום הנורא הזה הזכיר לי פרק מהסדרה "באפי ציידת הערפדים", בה מטיל דמון-פחד אימה על העיירה, עד שמסתבר שהוא בגובה שישה סנטימטרים, ובאפי פשוט דורכת עליו. לא מכל דבר צריך לפחד; לפעמים דווקא הלעג הוא התשובה הנכונה.

 

(יוסי גורביץ)