החברים של ג'ורג'

צעדת אנשי הימין שהיתה אמורה להתקיים מחר באום אל פחם בוטלה הבוקר – משום שכמה קציני משטרה בכירים הגיעו למסקנה "שיש סכנה לחיי אדם". אי לכך ובהתאם לזאת, ביטלו הקצינים את החלטת בית המשפט העליון בנושא, שהורתה לקיים את המצעד, ודחו אותו למועד לא ידוע.

 

בשיחה עם איתמר בן גביר, מפעילי הימין המארגנים את המצעד, הוא אמר בציניות ש"נו, זה מובן, יש לדיכטר פריימריז ביום רביעי", ושכ-20% מהמתפקדים לקדימה הם ערבים. בן גביר אמר עוד כי בכוונתו לפנות לבית המשפט, בדרישה להוציא צווי מעצר כנגד הקצינים המעורבים ודיכטר עצמו, בשל חשד לבזיון בית המשפט. אני לא יודע בקשר לדיכטר – נראה לי שבדיוק בשביל זה יש לו חסינות – אבל באשר לאסופת הקצינים, הוא בהחלט צודק. בית המשפט קבע שהמצעד יצעד, למרות החשש – והמשטרה פשוט צפצפה עליו.

 

והשמאל הישראלי, שאמור להיות הצד שתומך כאן בהבעת דעה, גם אם היא פרובוקטיבית? מרצ ושלום עכשיו בירכו על החלטת המשטרה. כנראה שהם לא רואים שני צעדים הלאה: ה"חשש לחיי אדם" שמנע את צעדת הימין באום אל פאחם מסוגל באותה מידה, ועל פי אותו תקדים, למנוע את מצעד הגאווה (מה שאכן כבר קרה בעבר) ועשוי לסתום את פיותיהם של אנשי שלום עכשיו שירצו, למשל, לצעוד בחברון. אחרי הכל, מה להם כי ילינו על החלטתו של "המפקד הצבאי במקום" – סג"מ הגמ"ר שגר בהתנחלות הסמוכה – שבצעדתם יש משום סכנה לחיי אדם? אופיר פינס טען שמדובר "בפרובוקציה מסוכנת בזמן בחירות"; אבל בית המשפט הורה על קיום המצעד עוד באוקטובר, לפני שהיו בחירות. המשטרה היא שמשכה זמן. על הסיקור העיתונאי (טמקא התעלה על עצמו: "חשש לחיי אדם" בכותרת ו"חומר הנפץ נוטרל, לפי שעה" בפתיח) חבל להשחית מילים.

 

המשטרה נשענת על "מידע מודיעיני" על פיו מתוכננות מהומות. נהדר: אם יש למשטרה מודיעין, היא בוודאי יודעת גם את מי לעצור. מה, לא? מה, אתם רוצים לומר לי שזה רק תרגיל לעקיפת צרות, כולל פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון? [עדכון: לפני זמן קצר  הגישו איתמר בן גביר וברוך מרזל עתירה לבג"צ, בדירשה להביא למעצרם של קציני המשטרה האחראים, תוך שהם מציינים – בצדק – שמניעת הצעדה שלהם תביא לפגיעה במראית פני הצדק, במיוחד לאחר פינוי "הבית החום" בחברון לפני כשבוע וחצי. אם השמאל הישראלי רוצה להמשיך ולספק תחמושת לאנשים שטוענים שבית המשפט הוא כלי בידי השמאל, שפשוט ימשיך לעשות את מה שהוא עושה.]

 

*           *            *            *            *

 

דו הפרצופיות הזו היא לא מקרית, היא מובנית בשמאל החדש, שאמון על התפיסה שה"ילידים" תמיד צודקים ושה"לבן" תמיד מרושע. דוגמא? יש פורום שנקרא קדמה, שמיועד למזרחים שעברו דרך הפריזמה הפוסט מודרנית ואימצו את שנאת המערב.

 

לאחרונה, הפנה אחד המשתמשים בפורום את תשומת ליבם של שאר הכותבים לדיון צנוע ברשת אל ערביה, בו הציעה עורכת דין מצרית לאמץ שיטה חדשנית למאבק בציונות: הטרדה מינית של נשים "ציוניות". עורכת הדין הנכבדה אמרה כי "זו צורה של התנגדות" וכי "אין כל פסול בכך", משום שהקורבנות לעתיד "אונסות את האדמה", וכי על כן "אין להן זכות להתנגד", אם הן נאנסות גם אין להן כל זכות לפיצויים "משום שהדבר יעמיד אותנו במעמד אחד", .

 

נו. ברבריות מוסלמית מהסוג שהורגלנו בו. שום דבר חריג. מתון, אפילו. אבל השמאלני-החדש המצוי לא מסוגל להתמודד עם העובדה שהברברי הוא אכן ברברי. ואז באות התגובות המעניינות באמת.

 

שירה אוחיון כותבת שהיא "לא מסכימה עם האסטרטגיה שהיא מציעה אבל בהחלט יכולה להבין מאיפה באו לה ההשראות", תוך שהיא מכוונת לתמונות של פלסטינים הנאבקים בחיילי צה"ל, ומוסיפה "מבחינת הרוב הציונים שלנו, ערבי טוב הוא ערבי מת. אז תפסיקו להתייפייף." בדרך כלל, כידוע, הדרישה להיות מכוער-נפש מגיעה מהימין היהודי; הפעם היא מגיעה מהימין הפלסטיני. אוחיון לא מסתפקת בכך וטוענת ש"כל המדינה הזו היא הטרדה מינית אחת גדולה", ושיש נשים מן השמאל "שנסעו לסיני בכוונה להטריד מינית בדואים ומצרים" ושיש שמאלניות ש"עושות את זה בירושלים המזרחית". "איריס ח'" מצטרפת בשמחה.

 

אז לא, סביר להניח שרוב אנשי השמאל הם לא חולי נפש מקצועיים כמו שירה אוחיון, אבל סביר, מנסיון עגום, להניח שהם יהססו לגנות בלשון הראויה את עורכת הדין ולוחמת-זכויות-האדם-דה-לה-שמאטה ממצרים. סביר, שכמו "ברק הכוזרי", הם ישאלו "מה אתה בעצם טוען, שניתן לפרק לנשל לשחוט להתעלל לבעול לדכא להשפיל ולמעוך את העם הפלסטיני אבל סולידריות מצד העם הערבי אסורה", חוסר סימני הפיסוק במקור. אגב, רצוי להזכיר ל"ברק", אם זה אכן שמו, שישנה עבודה אקדמאית מוסמכת הקובעת שישראלים אינם אונסים פלסטיניות, משום שהם גזענים כמובן, ולכן ה"לבעול" שלו לא במקום. "ברק", כמובן, ממהר להביא דוגמת נגד של הטרדה מינית ציונית – השרמוטה המפורסמת מחברון.

 

והעיקר, כמובן, לא לומר שהיליד הפרימטיבי הוא יליד פרימיטיבי, גם אם הוא בחליפה ויש לו תואר עורך דין, גם אם הברבריות הוא מסתיר מאחורי מלמול סיסמאות פוסטמודרניות והשבעות פוסט-קולוניאליסטיות.

 

קשה לתאר עד כמה זה דוחה להיות משויך לאותה קבוצה עם התולעים האלה, תולעת ולא איש, שלא מסוגלים לראות את כפל הלשון שלהם ועסוקים במרץ בהכחשת מה שעיניהם רואות.

[עדכון: הבוקר עצרה המשטרה איש ימין בצומת אום אל פאחם. האיש היה חמוש בדגל ישראל. הוא לא ניסה להכנס לעיר, כנראה פשוט לא שמע שההפגנה בוטלה. זו הפעם הראשונה ששמעתי שעוצרים מישהו בגלל שהוא הניף את דגל מדינתו בתחומה הריבוני. מישהו עוד לא הבין איזה גול עצמי היה פה?]

 

(יוסי גורביץ)

(עכשיו, כשהמועקה סרה והסחרחורת חלפה, אפשר לכתוב.)

 

המולדת השניה ואובדן התקווה:  בתגובות לפוסט האחרון שאל אסף, לא בלי צדק, מדוע התמקדתי בבחירות בארה"ב כמושא של פאתוס, למה הן נתפסות כחשובות – מבחינת נפח תשומת הלב התקשורתית – מהבחירות בישראל.

 

יש לכך כמה תשובות. ראשית, הבחירות בארה"ב היו כנראה הדבר החשוב ביותר שקרה השנה. ארה"ב שוקעת, אולי – לא הייתי ממהר להספיד – אבל היא עדיין מגדלור תרבותי וערכי חשוב מאין כמוהו, אולי בלי מתחרים.

 

שנית, הבלוג הזה מתעסק בעיקר במה שקורה בישראל. בדיקה מהירה העלתה שהפוסט האחרון שעסק בבחירות נכתב ביוני, והפוסט שלפניו דווקא עסק ישירות בבחירות בישראל. שלישית, זה עניין עונתי: עוד חודש נחזור שוב להתעסק בהוויות ציפי ומופז.

 

כל זה נכון, אבל לא נוגע בנקודה המרכזית. ארצות הברית, מבחינתי, היא המולדת השניה. היא היתה כזו מרגע שעמדתי על דעתי. את דעותי על זכויות אזרח, זכויות אדם, אזרחות בכלל, כיצד ראוי לה למדינה להתנהל – עיצבתי הרבה מאד בהתבסס על ההיסטוריה האמריקנית. בפרפרזה על מקיוואלי, בסיימי את יום עבודתי ובבואי בקרב הקדמונים, יש ביניהם מקום של כבוד לג'פרסון, אדמס, לינקולן, רוזה פארקס, ג'ון בראון, ורבים אחרים. אני חושב שיש סיכוי יותר מסביר שאצליח לעבור מבחן אזרחות בארה"ב ללא צורך בהתכוננות מיוחדת.

 

אני עוקב אחרי פוליטיקה אמריקנית מאז 1992 בערך. שנות קלינטון, הדשדוש הבלתי פוסק, דיכאו אותי; שנות בוש היו זוועה של ממש, התגברות פראית של כל החלקים האלימים, הדוחים, שבחוויה האמריקנית, ששיאם בשרה "אפריקה היא מדינה" פאלין.

 

הידע שלי בהיסטוריה ישראלית נרחב לא פחות, אבל יותר ויותר אני מתקשה למצוא בה משהו מלהיב. היא חסרה את השניות האמריקנית – את החלום הרחוק, שהמציאות מתנכרת לו, שיש להתגבר עליה כדי להגיע אליו. בשנות השבעים והשמונים היתה כאן תנועה לזכויות אזרח, בהנהגת שולמית אלוני; היא גוועה. אובאמה יכול לצטט את מגילת העצמאות האמריקנית, טולס יכול לצייר קריקטורה שגרמה לי לדמוע – משום שמגילת העצמאות האמריקנית נולדה בסתירה עצמית של רבים מחותמיה, אבל לא בשקר – מה שפשוט אי אפשר לומר על מגילת העצמאות שלנו, שנדירות הפסקאות בה שאינן מכילות שקר בוטה.

 

ארה"ב הוקמה כמדינת כל אזרחיה; מיד החל הוויכוח על משמעותו של המונח "אזרח", מי בפנים ומי בחוץ. ישראל הוקמה כמדינת כל יהודיה ועד היום המיינסטרים בה איננו מערער על כך. היא מעולם לא ניהלה שיח פתוח וכן על עברה, והיא ממשיכה לדכא מיעוט גדול החי בתוכה. משרד הפנים ממשיך לסרב להכיר בקיומם של ישראלים עד עצם היום הזה. זה ההבדל.

 

ואם נרד מרמת העקרונות לרמת הבחירות, בעוד שלושה חודשים יצטרכו הישראלים לבחור בין ציפי מופז, אהוד ברק ובנימין נתניהו כראש ממשלה. איזה מבחר נורא. אני אלך ואצביע למפלגה הקרובה לעמדותי, מרצ – אפשר להצביע לה בלי יותר מדי נקיפות מצפון, עכשיו כשביילין עושה לביתו – מתוך תקווה שהיא תעבור את אחוז החסימה. אז כן, מדי פעם אני מסניף תקווה גנובה ממקום אחר ומרשה לעצמי להתבשם בחלום על פוליטיקה אחרת. אנא קבל, אסף, את התנצלותי, אבל בלי האופיום הזה – קצת קשה לחיות כאן.

 

 

ההיסטריה: מי שעובר על הטוקבקים באתרי התקשורת הישראלים, מקבל את הרושם שהוא נמצא בגרסה עילגת במיוחד של פוקס ניוז או רדסטייט. מוסלמי, כושי, הוא יצבע את הבית הלבן בשחור – זו הרמה המקובלת.

 

היא לא מוגבלת רק לטוקבקים. בוויינט ממחזרת נעמי רגן את כל עלילות הדם כנגד אובאמה; בנרג עושה זאת בן דרור ימיני. אני אטפל לטקסט של ימיני, כי הוא בדרך כלל שפוי יותר.

 

"יש לו נסיון קטן הרבה יותר מזה של פיילין", פותח ימיני. לא נכון. הוא אמנם היה רק שנתיים בסנאט, בדיוק כמו מספר השנים של פאלין כמושלת, אבל הוא היה סנאטור-מדינה במשך שמונה שנים קודם לכן, כשהיא ניהלה איזו עיירה בת פחות מ-7,000 תושבים. הוא גם מרצה למשפט חוקתי באוניברסיטת שיקאגו; לה יש תואר ראשון בעיתונות ספורט.

 

הלאה. בן ימיני טוען שאובאמה הכחיש קשר עם ביל איירס. לי זה חדש. משום מה, העובדה שאיירס ביצע את הפשעים שלו לפני ארבעים שנים איננה מוזכרת, כמו גם העובדה שהוא מעולם לא הועמד לדין וממילא לא הורשע בדבר, כך שהוא כנראה לא בדיוק היה המקבילה המוקדמת של בן לאדן. גם העובדה שהקשר העיקרי בינו ובין אובאמה הוא שהם ישבו בהנהלת עמותה, שישבו בה גם כמה רפובליקנים, ביניהם תורמים לג'ון מק'קיין, לא מוזכרת. עובדות לא נוחות, כנראה.

 

פעמיים מכנה ימיני את הכומר ג'רמיה רייט אנטישמי. וזה מעניין, כי הליגה נגד השמצה, שחוש הריח שלה בנושא עדין מאד והיא מסוגלת לגנות ביקורת על ישראל כאנטישמיות, דווקא לא חושבת שרייט אנטישמי. אבל היי, רייט הוא רדיקל אז הוא כנראה גם אנטישמי.

 

ג'סי ג'קסון אמר משהו על כך ש"השפעת היהודים בוושינגטון תפחת" עם נצחון אובאמה – מינויו של רם עמנואל לראש המטה עשוי לשנות, אולי, את דעתו – וימיני אומר ש"אובאמה התנער" מהדברים. למה לאובאמה צריך בכלל להיות אכפת מאמירה כלשהי של ג'סי ג'קסון, שהתבטא בפומבי שהוא רוצה "לחתוך את הביצים של אובאמה" – לימיני הפתרונים. האם בגלל ששניהם דמוקרטים? ששניהם שחורים?

 

פרשת חלידי והקלטת-שלא-היתה: ימיני מכנה את הפרופסור המכובד רשיד חלידי, שכל מה שהצליחו למצוא נגדו הוא שהוא היה פעם נציג למחצה מטעם אש"ף בשיחות מדריד – שיחות שנוהלו על ידי ארצות הברית ומטעמה, ולמיטב זכרוני תמך בהן ימיני – "אחד התועמלנים הארסיים ביותר כנגד ישראל". אולי כדאי שהוא יציג תימוכין לדבריו, כי מיטב חופרי הרפש של הימין האמריקני לא כל כך הצליחו.

 

את הקלטת מתאר ימיני ככזו ש"בה, לפי החשד, אמר אובאמה משהו מביך, אולי הצדקת טרור" [הדגשה שלי – יצ"ג]. שימו לב: ימיני לא ראה את הקלטת. אף אחד לא ראה אותה. המקסימום שפאלין העזה לומר הוא ש"ישראל תוארה בה כמבצעת טרור, לא כקורבן". אבל ימיני כבר קופץ לטענה שאובאמה "הצדיק טרור". הוא גם משמיט, משום מה, את העובדה שבניגוד לאובאמה, ג'ון מק'קיין היה יו"ר קבוצה רפובליקנית שתרמה הרבה מאד כסף לעמותה של חלידי, משום שאז – כשלא היו בחירות – היא נחשבה בעיניו למקדמת דמוקרטיה. גם את העובדה שפאלין ישבה בלי למצמץ בכנסיה כשכומר טען שפיגועי התאבדות בישראל הם עונש על אי התנצרות היהודים ימיני משמיט. שוב הוא משמיט.

 

הפרשה כולה, אגב, תוארה (נחשפה, למעשה) על ידי הלוס אנג'לס טיימס בכתבה מאפריל. עד שמצבו של מק'קיין בסקרים לא הפך לנואש, הוא לא ניסה להשתמש בפרשה – משום שאין בה כלום. משניסו מק'קיין ופאלין להפוך אותה לנושא, תומכיהם העלו מהאוב את אש"ף כארגון טרור נורא – תוך הצנעת העובדה השולית שכל ממשלות ארה"ב ניהלו איתו משא ומתן ב-15 השנים האחרונות.

 

ימיני, כמובן, מבצע פירואט חלקי לאחור: "יתכן שכל ציוני הדרך האלה הם לא יותר מאנקדוטות. הרי גם יהודים השתבצו בדרכו. הוא עצמו לא נתפס בשום התבטאות אנטישמית". אחחח, "לא נתפס". יופי של צורה להעביר מסר. נציין שוב שימיני לא הצליח לקשר את אובאמה ולו עם אנטישמי אחד?

 

וכשכך נראה בעל טור מרכזי בתקשורת הישראלית, מה לנו כי נלין על אזובי הטוקבקים?

 

חילופי משמרות: זו היתה עונת בחירות גרועה לכלי התקשורת המסורתיים בארה"ב. מק'קיין התלונן שוב ושוב שכלי התקשורת הפגינו הטיה כלפי אובאמה – ובשבועיים האחרונים של הקמפיין, היה אולי משהו בדבריו – אבל עד סוף אוגוסט, התקשורת הממסדית העניקה תשומת לב כפולה-כמעט למק'קיין, וביולי היו 72% מההתייחסויות לאובאמה ברשתות הטלוויזיה שליליות. קראו שוב את הנתון הזה.

 

זה השתנה, כמובן. זה השתנה אחרי הפאניקה של מק'קיין עם המשבר הכלכלי (זוכרים את "השעיית הקמפיין"?), אחרי ההתרסקות, פעם אחר פעם, במהלך העימותים – וכמובן, אחרי חשיפת פרצופה של פאלין. אבל רצוי לציין, באשר לעימותים, שבשני הראשונים העניקה התקשורת את הנצחון למק'קיין – אבל הבוחרים, קשי עורף שכמותם, התעקשו שדווקא הבחור השני ניצח. אחרי העימות השלישי התקשורת הרימה ידיים, זה היה אבוד – גם לפני תמונת ה"לשון" המפורסמת.

 

שורה של סיפורים מביכים למק'קיין לא זכו לחשיפה בתקשורת הממוסדת – למשל, קשריו עם "השרברב" של ניקסון, ג'יי גורדון לידי, שבשנות ה-90 קרא לירי בסוכני ה-ATF ואף המליץ על ירי בראש, משום שהם לובשים שכפ"צ. בניגוד לאיירז, לידי הורשע גם הורשע בדין. התקשורת, שחגגה סביב הכומר רייט, לא הפנתה את תשומת הלב ההולמת לכמרים המשונים של פאלין, ולקשריו של מק'קיין עם מטיף השנאה ג'ון האגי.

 

זה לא בהכרח מתוך הטיה; זה כנראה נבע מפחד, החשש מלהיראות כמי שבחרו צד. אבל לפעמים בחירת צד היא חובה מקצועית ופטריוטית. לא לכל סיפור יש שני צדדים שווים. כתב פוקס קארל קאמרון ידע, תוך כדי הקמפיין, שרבים מאנשי מק'קיין סברו שפאלין כלל לא ראויה לתפקידה – שהיא, כפי שצוין למעלה, לא רק התעקשה שהיא רואה את רוסיה מהחלון אלא גם סברה שאפריקה איננה יבשת אלא מדינה.

 

אילו הקפיד קאמרון רק לסתום את הפה, אפשר היה, בדוחק, לקבל את העובדה שהוא לא חלק את המידע על האשה שהיתה מרחק התקף לב אחד מההדק הגרעיני עם הציבור, בכך שהוא מחויב לשתיקה משום ההסכם שלו עם מקורותיו, שדרשו שהמידע ישודר רק אחרי הבחירות; פרשנות סלחנית פחות היתה אומרת שהעיתונאי ובכירי הקמפיין קשרו יחדיו כנגד הציבור. אבל, כאמור, על שתיקה אפשר היה לסלוח. אבל קאמרון – נו, איש פוקס, לא איש חדשות – דווקא שיבח את פאלין בשידור.

 

רוב הפרשנים בזו, לאורך הקמפיין, להשענותו של אובאמה על צעירים; הצעירים, אמרו, אף פעם לא מצביעים. הפעם הם הצביעו במספרי שיא, והביאו לו את הנצחון. למה? אני רוצה לטעון, בזהירות, שזה נובע מכך שהם לא צורכים את התקשורת המסורתית, ואין להם את הצורך האובססיבי באיזון. המציאות, ודאי זו של שבע השנים האחרונות, לא היתה מאוזנת. 

 

צורת התקשורת שלהם היא כמעט כולה מקוונת, הם מעניקים לבלוגים משקל שהתקשורת הממוסדת מעניקה לפרשנים בכירים. אובאמה פנה לקהל ×”×–×”, בערוצי התקשורת שלו, הרבה לפני שהתחילו הפריימריז, והוא שכנע אותם. הם יצאו לרחובות, הם הגיעו להתוועדויות – בשלב ×–×”, אגב, התחלתי להאמין שאובאמה אכן ינצח – והם העניקו לאובאמה במהלך פברואר-מרץ את עשירית הנצחונות הרצופים שלו – שריסקו את קלינטון, שפשוט לא היתה חלק מהשיחה ולא ידעה מאיפה ×–×” בא.

לא לכל נושא יש שני צדדים. לא צריך, לדיון על פדופיליה, להזמין את הומברט הומברט בשם האיזון. התקשורת הממוסדת פחדה מדי מהצל של עצמה, ולא נותר לה מה לומר לדור הצעיר. אובאמה השתמש ברשת, עקף אותה, הגיע אליהם ישירות – ויתכן שלימים ייזכר דווקא המהלך הזה כצעד המהפכני באמת של מערכת הבחירות הזו.

 

(יוסי גורביץ)

במה שנראה כנסיון נואש להציל את שאריות הקריירה הדועכת שלה, מרב מיכאלי הודיעה ל"ידיעות אחרונות" שהיא שוקלת להוסיף "קסטנר" לשמה. זו זכותה: ישראל קסטנר היה סבה. ואז היא מצליחה, שוב, לצאת הכפית הפחות חדה שבמגירה.

 

בפעם האחרונה שמיכאלי הואילה לנסות לחנך את הציבור הישראלי, היא הסירה את חולצתה בשידור חי כדי לטעון שאפילו במצב כזה, אסור לנשיא-דאז קצב לגעת בה. זה היה נכון ללא ספק, אבל ספק אם הפגנת הפמיניזם הלוחם הזה הועילה במשהו לעובדותיו המדוכאות של קצב, שצוירו לפתע על ידי מיכאלי כמפתות. כמה משונה – זה בדיוק היה הקו של תומכי קצב.

 

אבל יתכן שמיכאלי הכניסה לזכרו של סבה גול עצמי מרשים עוד יותר. במהלך הראיון ב"שבעה ימים" – שבו רואיינו מיכאלי ואמה, ז'וזי קסטנר, ובו שימשה מיכאלי כהוכחה עגומה לתזת שקיעת הדורות – מודיעה מיכאלי לכתבת ענת מידן ש"אני מאמינה שדרך הסיפור של קסטנר התגבשה גם השקפת העולם שלי".

 

מידן, כמובן, בולעת את הפתיון: “באיזו דרך?”, היא שואלת, ומיכאלי ממהרת להפיק את הטקסט המופלא הבא: “בעיני יש הקבלה בין החשיבה של סבא שלי, שהוקע על שדיבר עם הנאצים גם כשמול עיניו עמדה מטרה של הצלת יהודים, ובין התפיסה של אלו הסבורים היום שאסור לישראל לדבר עם חמאס. מגיל צעיר, בגלל הביוגרפיה המשפחתית שלי, ראיתי את מקור הרע בהתחפרות הזו בקונבנציות".

 

אני מודה שכשהגעתי לפסקה הזו, הגליון הושלך – בשילוב של תיעוב, בוז וסלידה בחלקים שווים – אל המרפסת. די! די כבר! נמאס לי משמאלנים טיפשים! החסר יג"עים* אנוכי, כי הבאתם גם את זו להתלהג עלי?

 

באותו ברק מופלא של תבונה שבו הפכה מיכאלי את עובדותיו המנוצלות של קצב לשותפות-באשמתן בעיני חלק ניכר של הציבור, היא הצליחה, במחי משפט אחד, להפוך את התומכים במו"מ עם החמאס לאנשים שתומכים במשא ומתן עם אחד מנציגיה הרצחניים בותר של גרמניה הנאצית בעצם ימיה של השואה. בעצם, זה לא גול עצמי -  זה ספוקו בלתי מודע.

 

אני מתנגד למשא ומתן עם החמאס. יש ארגונים שלא נושאים ונותנים איתם אלא כשאין ברירה, ויש לנו ברירה: סבל עצום ומתמשך לציבור הפלסטיני. מאחר והוא ×–×” שבחר את הכנופיה הזו, ביודעין ובעיניים פקוחות, יש לכבד את העקרון הדמוקרטי ולתת לעם הפלסטיני לחטוף את מה שביקש. ×›×›×” ×–×”: לבחירות יש השלכות. משא ומתן עם חמאס, הכרה בו, יתנו דחיפה מיותרת לכוחות האיסלמיסטיים. עדיף שהפלסטינים ישלמו את מחיר בחירתם – הקבועה – לפוצץ את רכבת ההזדמנות.

 

אני לא מסכים עם מישהו שרוצה לדבר עם חמאס, אבל לא הייתי מתאר אותו כמשת"פ-מרצון של אדולף אייכמן. עם בעלי ברית כמו מיכאלי, מי צריך אויבים?

 

קסטנר, צריכה נכדתו לדעת, לא "דיבר עם הנאצים": הוא לא אמר לעצמו "המממ, בניגוד לדעת הקהל בבודפסט, אני חושב שיש בעצם אפשרות לקיום הדדי עם הברנשים הלא-נעימים הללו". אלוהים אדירים, לא: הוא זומן לשיחות-סחיטה על ידי אנשים שיכלו להרוג אותו ואת יקיריו ללא הנד עפעף, ושהוא ידע שכבר רצחו רבים. הוא לא “דיבר” עם אייכמן; הוא התמקח והציל את מה שאפשר היה להציל. הוא לא מכר את נשמו לשטן, אבל בהחלט היה איתו במשחק פוקר כפוי.

 

ולכן אני מסרב לשפוט את קסטנר. לא עמדתי במקומו ובמצבו כנראה הייתי בוחר בהתאבדות. לא עמדו בפניו בחירות טובות; הוא בחר בפחות גרועה מביניהן. על פי כל העדויות, הוא שמר על עצבי ברזל. היום אנחנו יודעים יותר על תסמונת שטוקהולם, וזו עשויה להיות תשובה לשאלה המציקה כל כך, מדוע העיד קסטנר לטובתו של עוזרו הבכיר של אייכמן, קורט בכר.

 

לומר שקסטנר "דיבר" עם הנאצים מתוך "מחשבה" – זה לא רק טמטום נדיר, זה לא רק נסיון של מיכאלי לגרור את עצמה מתהומות הנשיה בציציות ראשו של אחר וטוב ממנה; פירושו לאמץ את פסק הדין הנורא של השופט בנימין הלוי, על פיו קסטנר "מכר את נשמתו לשטן". הגורם העיקרי להגנתו של קסטנר היה אותו מחנק, מחנק שאי אפשר היה לתאר באולם בית משפט ישראלי עשור לאחר מעשה, שעמד בטרקליניה של עיר כבושה בידי ברברים דורשי קורבנות דם. שום "מחשבה", שום רצון חופשי, לא היו מעורבים; רק כוח כפייתו של תליין. קסטנר לא רצה לדבר עם אייכמן, אבל ברירה לא היתה לו.

 

אולי הגיע הזמן לאסור על פרסום להגיהם של מפורסתמים בכל נושא שאיננו קשור לתפלותם. מיכאלי תוכל לדבר כאוות נפשה על סלבריטאות  – אם יימצא מי שיתעניין במה שיש לה לומר- אבל תואיל נא ותחסוך מן הציבור את הגיגיה על פוליטיקה והיסטוריה. את אלה יש להשאיר לאנשים רציניים.

 

* יג"ע: יהודי גא עילג (הזכויות שמורות לנמרוד אבישר)

 

(יוסי גורביץ)

גוף הפרסום העיקרי של האנטישמים ברחבי העולם, הליגה נגד השמצה (ADL), שחרר ערב החג חיבור משעשע למדי, שטוען שהמשבר הכלכלי גורר עליה באנטישמיות. העליה הזו באנטישמיות, שבה נאחזת הליגה כטובע בקש, מתרחשת בפורומים באינטרנט.

 

אלא שאבוי: הליגה נאלצת להודות, בשפלות רוח מסוימת, שכאשר הערות אנטישמיות הופיעו בפורומים מיינסטרימיים, הן נמחקו במהירות – וגרוע מכך, רבים מהמשתתפים בפורומים סירבו לשחק את תפקיד הגוי שאליו נקלעו שלא ברצונם, ומחו נמרצות כנגד ההערות הגזעניות.

 

(כהערת שוליים, יצוין שהערה שליהודים יש "ראש לעסקים" או סתם יתרון אינטלקטואלי היא הערה אנטישמית רק כאשר היא נאמרת על ידי לא-יהודי; בקרב היהודים עצמם היא מקובלת למדי, לעיתים קרובות תחת שם הקוד "הגניוס היהודי". למעשה, התפיסה הזו מושרשת היטב בקרב היהודים; וראוי לעיון נוסף הביטוי היידישאי "גוייש קופ", 'ראש של גוי', המציין טיפש).

 

הליגה היתה כה נואשת, עד שהיא נאחזה בקנה הרצוץ באמת של פורומים ניאו-נאציים. באתרים כמו StormFront אכן נרשמה גאות במספר ההודעות הקושרות בין יהודים ומשברים כלכליים. אכן, יופי של מציאה, יופי של תגלית – מסתבר שניאו נאצים הם אנטישמים! מהר, ארגנו מהדורה מיוחדת!

 

הנסיונות של ארגונו של אייברהם פוקסמן להשאר רלוונטיים היו משעשעים את הצופים הרגילים בתיאטרון האבסורד של הפראנויה היהודית, אלמלא היה מדובר במשחק ציני, ברור ובוטה על פחדיהם של רבים – ואלמלא המשחק הזה היה פוליטי כל כך.

 

*           *            *            *

 

בזמן שפוקסמן רדף אחרי צלליהם של ניאו נאצים בפורומים, אירעה תקרית אנטישמית של ממש. לפני כשישה שבועות, הכומר דיוויד בריקנר – המנהל של הארגון המיסיונרי "יהודים למען ישוע" – נשא דרשה בכנסיה אמריקנית, בה תיאר בין השאר את פיגועי הטרור כנגד יהודים בישראל כזעם האל כנגד יהודים שלא אימצו את הנצרות.

 

שומו שמיים, הזעקי ארץ. ומה היתה תגובת הליגה נגד השמצה, כשסוף-סוף נמצא לה אנטישמי של ממש, שחושב שהדין השמיימי הראוי של יהודים שאינם מתנצרים הוא מוות אלים במיוחד?

 

קול דממה דקה.

 

למה? אה! כי בריקנר נשא את הדברים בכנסיה באלסקה, בעיירה וואסילה. ואם השם נשמע לכם מוכר, לא טעיתם: אחת שרה פאלין, בעוונות אזרחי אלסקה מושלתם, ישבה בקהל. היא לא יצאה החוצה. האירוע היה זמן קצר לפני שמונתה למועמדת הרפובליקנית לתפקיד סגן הנשיא, והנושא נחשף זמן קצר לאחר אחרי המינוי;. ואם פוקסמן היה מתייחס אליה כמו שהוא מתייחס לפורומים מכובדים שמיהרו למחוק שיקוצים אנטישמיים, הוא היה מעלה את הקריירה שלה באש.

 

אבל פוקסמן, כמובן, הוא קודם כל ניאו-קונסרבטיב ורפובליקני. הוא לא יהין לצאת נגד המועמדת של המפלגה שלו. זה לא חכם פוליטית. באופן חריג למדי, פוקסמן אפילו הגן על העובדה ש"יהודים למען ישוע" ערכו התרמה בכנסיה של פאלין: הוא אמר לג'ואיש ג'רנל שיש הבדל חד בין קתולים המתפללים למען המרת דתם של היהודים – פעולה שהליגה גינתה בחריפות – ובין פרוטסטנטים המטיפים להם להמרת דתם. "להם לא היתה אינקוויזיציה, הם לא יצאו למסע צלב, הם לא הרגו יהודים במשך 2,000 שנים. יש להם אמונה; מותר להם להחזיק בה", נער פוקסמן.

 

אוי. מאיפה להתחיל. ראשית, במובן הצר ביותר של המונח, אף כנסיה איננה קיימת 2,000 שנים. שנית, הכנסיה הקתולית – במובן הרחב ביותר של המונח – לא רדפה יהודים עד המאה השישית. אז היתה הרדיפה יותר הדרה מאשר רדיפה. שלישית, תפקידה של האינקוויזיציה מעולם לא היה לרדוף יהודים, אלא לרדוף נוצרים החשודים באמונות אסורות; היא יכלה לגרור יהודים למרתפיה רק אם קודם לכן העבירו היהודים הללו את עצמם לסמכותה, על ידי התנצרות. רביעית, מסע הצלב היה מיועד כנגד מוסלמים, לא יהודים, והרשויות – במידה והיו רשויות – ניסו להגן על היהודים מפני מעשי טבח. התפיסה הקתולית של היהודים בימי הביניים היתה שעליהם לחיות מושפלים, אך לחיות. מעשי טבח באו, בדרך כלל, "מלמטה"; הכנסיה הממוסדת התנגדה להם בחריפות. לעיתים קרובות, היה הרובע היהודי סביב ארמון הבישוף.

 

חמישית, וגרוע מכל, פוקסמן מוחק בנדיבות 500 שנים כמעט של אנטישמיות פרוטסטנטית – שבהשראת מייסדה הארור, מרטין לותר, היתה ארסית באופן משמעותי מזו הקתולית. למרבה האסון, כתביו של לותר הפכו לחלק מכתבי היסוד של הלאומיות הגרמנית – הוא ידע לכתוב, השרץ – וככאלה, יש קו ישיר בינם ובין התקופה הנאצית. הדר שטירמר, כתב העת האנטישמי הפרוע – כה פרוע, עד ש"אינטלקטואלי האס.אס." התביישו בו ובוולגריות שלו; כה פרוע, עד שעורכו יוליוס שטרייכר הוצא להורג בנירנברג – נהג לצטט בחופשיות מלותר. כל זה נעלם.

 

אם היה רק מדובר בבורות איומה וטיפשות קולוסאלית, לא היה לנו אלא למשוך בכתפינו ולהציע לפוקסמן את המקום הבכיר במערך ההסברה הישראלי שהרוויח ביושר. אבל זה לא המצב.

 

×›×™ כשהוועדה התיאולוגית של הברית האוונגלית העולמית – גוף פרוטסטנטי לעילא – ×”×¢×–×” לומר שאולי, בעצם, נוצרים מאמינים שרוצים בטובתם של יהודים ובגאולת נשמתם צריכים להטיף להם, פוקסמן נכנס באם-אמא שלהם. הוא צווח ש"קידום קמפיין להמרת יהודים מאמונתם הוא עלבון חמור לעם היהודי וחוסר כבוד ליהדות כאמונה עצמאית…×–×” בעייתי במיוחד כאשר הברית האוונגליסטית כוללת ונותנת תוקף חוקי לפרקטיקות של המרת דת הנהוגות על ידי קבוצות של יהודים משיחיים או של 'יהודים למען ישו'. [ההדגשות שלי – יצ"×’]… המסמך האוונגליסטי איננו הצעה לאהבה, אלא מרשם לשנאה. כל עוד הברית האוונגליסטית מלמדת שהיהדות איננה שלמה או חסרת ×”× ×—×™×™×”, האנטישמיות תמשיך להתקיים…. על מנת שיבינו את הכאב העצום שהם גורמים בעצה החולנית שלהם ועמדתם התיאולוגית המופרכת".

 

ועל זה נאמר: וואו. ממש המקרה המוזר של דר' פוקסמן ומר אייברהם. מצד אחד, כאשר פוקסמן רוצה להגן על המועמדת הפוליטית שלו, פרוטסטנטיות בכלל ו'יהודים למען ישוע' בפרט הם "אמונה שמותר להחזיק בה"; אבל, מצד שני, שבועיים לאחר מכן, כשכולם שכחו מדברי ההגנה שלו על הכנסיה של פאלין, הוא מודיע שהפרקטיקות של 'יהודים למען ישוע' הן 'בעייתיות', ושבעצם הנצרות האוונגליסטית היא מכשיר ל"המשך קיום האנטישמיות".

 

אז הנה, בשידור חי: כך משמש המאבק באנטישמיות, עאלק, ככלי פוליטי מובהק שבמובהקים. לזכור לפעם הבאה שבה פוקסמן והארגון מכחיש השואה שלו יוציאו דו"ח, שהתקשורת הישראלית תקנה בשקיקה ובלי חקירה ודרישה.

 

(יוסי גורביץ)

במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" יש כותרת מרעישה: "מכרנו אתכם". במקור היא מופיעה בלי מרכאות, וזאת בשל העובדה המצערת שאף אדם המצוטט בכתבה לא אמר את המילים הללו, ומדובר בפרשנות ולא בציטוט.

 

וזו רחוקה מלהיות הבעיה היחידה בכתבה הזו, שזכתה לפמפום בולט. בקצרה, לטענת הכתב מנחם גנץ, חתמה ממשלת איטליה בשנות השבעים, בהנהגתו של ראש הממשלה אלדו מורו, הסכם עם אש"ף שמאפשר לו חופש פעולה באיטליה, כל זמן שהוא נמנע מפגיעה במטרות איטלקיות – אבל מותר לו לפגוע במטרות ישראליות על אדמת איטליה, ואף ביהודים איטלקים.

 

יש בעיה מרכזית בטענה הזו: "ידיעות" לא מספק לה שום הוכחות. הוא לא מביא צילום של "ההסכם", אם אכן היה כזה. הטענה שהיה הסכם כזה נשענת על שלוש רגליים: טענה של בסאם אבו שריף על קיומו, שפורסמה באוגוסט 2008 באיטליה; המרכיב המרכזי של הכתבה, עדות ארוכה של נשיא איטליה לשעבר, פרנצ'סקו קוסיגה; ועדות קצרה של שופט חוקר, רוסריו פריודה. כל הטענות, יש לציין, מתפרסמות 30 שנה לאחר מעשה, ופריודה הודה שהוא רק "שמע" על ההסכם, ומעולם לא ראה אותו.

 

העדות הבעייתית מכולן היא זו של קוסיגה. ראשית, הוא מודה שמעולם לא ראה את ההסכם: במקרה אחד הוא אומר "אני לא ידעתי דבר, הסתירו את זה ממני. אני רק הערכתי שהסכם כזה קיים בגלל המברק ההוא מביירות [ועל כך בהמשך]." בהזדמנות אחרת הוא אומר: "הסכם מורו לא הובא לידיעתי באופן חד וברור; רק הנחתי שהוא קיים". כלומר, אפילו עד התביעה המרכזי של "ידיעות" מודה שבעצם, הוא לא יודע על הסכם; הוא רק מניח שהיה כזה.

 

ולמה "הסכם מורו"? אבו שריף טוען שההסכם נחתם בתקופתו ובידיעתו. "ידיעות" מתייחס בקצרה לכך שאלדו מורו נרצח. הוא לא מציין את תאריך הרצח, 1978. הוא גם לא מציין את העובדה ששר הפנים והאחראי על השירותים החשאיים בעת הרצח היה אחד, פרנצ'סקו קוסיגה, שהתפטר זמן קצר לאחר הרצח. רצח מורו היה טראומה לאומית; אפשר לטעון בלי מאמץ רב שלקוסיגה יש עניין להכפיש את דמותו של האיש שאת חייו נכשל להציל – אם אכן ניסה, ועל כך מיד.

 

ישנם עוד פרטים מעניינים על קוסיגה, שבדיקה מהירה בוויקיפדיה – שב"ידיעות" לא טרחו לעשות – מעלים. ראשית, שמאז 1990, עת עדיין היה נשיא, הוא עשה לו למנהג לתקוף את הממסד האיטלקי. שנית, שבאותה שנה, 1990, הודה קוסיגה כי היה מעורב בהקמת ארגון "גלאדיו", לאחר שאחרים חשפו אותו. הדבר הוביל לנסיון, כושל, להדחתו מתפקיד הנשיא.

 

*           *            *            *

 

גלאדיו הוא קופת שרצים שגורמת כאבי ראש קשים גם למומחי קונספירציות. בתמצות מהיר ולא הוגן לנושא המרתק הזה, מדובר בצבא גרילה של "נשארים מאחור", היינו אנשי קומנדו שמטרתם לנהל קרבות כנגד צבא סובייטי כובש. צבאות כאלה הוקמו ומומנו על ידי ה-CIAבכל רחבי אירופה בתחילת שנות החמישים, כשכיבוש סובייטי של היבשת נראה כמו ממשות סבירה. מדרך הטבע, הארגונים הללו כללו בעיקר אנשי ימין ותיקים – ובמונחים איטלקים, המשמעות היא פאשיסטים ותיקים. בשנות ה-70, משהתחוור שפלישה סובייטית לא תקרה בעתיד הנראה לעין, זנח ה-CIA את הארגונים הללו, ורובם התפרקו בשקט.

אבל כמו כל דבר באיטליה, גלאדיו (לטינית: חרב דקירה קצרה) הפך למשהו הרבה יותר מסובך. בשנות השישים והשבעים, התמזג גלאדיו עםP2, קבוצת בונים חופשיים ימנית קיצונית, והחל לקבל מימון מהבנק של הוותיקן (!). הוא גם הפך מקבוצת מגננה לעת פלישה לקבוצת טרור ימנית, והחל ביצירת מה שכונה על ידי ועדת חקירה פרלמנטרית איטלקית "אסטרטגיית המתח": הוא ביצע פיגועים, תוך שהוא טופל אותם על ארגוני שמאל. המטרה היתה שמירה קבועה של חשש מפני פעולות של השמאל הקיצוני ומצד הקומוניסטים, והרחקת המפלגה הקומוניסטית מהשלטון. אף שהפרלמנט האירופי דרש חקירה ממצה בפרשה בשנת 2000, עד כה לא בוצעה חקירה כזו; כנראה שהפוליטיקאים האיטלקים מהימין והמרכז יודעים היטב מדוע. 

זו פוליטיקה איטלקית, פוליטיקת צפעונים שאין דומה לה, אז כנראה שרק אלוהים יודע מה קרה שם. על כל פנים, עלתה הטענה העקשנית שגלאדיו היה מעורב ברצח אלדו מורו, או על כל פנים שמקור בגלאדיו מסר מידע מדויק לאחד פרנצ'סקו קוסיגה, אז שר הפנים והיום מובטל ממורמר, על המקום בו הוחזק אלדו מורו. מורו עצמו, בחקירתו על ידי "הבריגדות האדומות" – אם אכן אלו היו הבריגדות האדומות, בהתחשב בכך שפעילי גלאדיו אהבו להשתמש בזהות הזו לצורך פיגועי "הדגל השקרי" שלהם – חשף בפניהם את קיומו של גאלדיו. אם קוסיגה ידע על כך – והסיפור מסובך לאין שיעור, שכן הרשויות ניהלו מערכה שלמה של טשטוש ראיות בפרשה, כולל הסתרת מכתבי השבי של מורו לשנים ארוכות – יש להניח שבהיותו אחד ממייסדי גלאדיו, הוא לא מיהר להחלץ לעזרת האיש שחשף את ארגונו.

*           *            *            *

 

כך או כך, קוסיגה תולה את ההסכם עם אש"ף במורו. הבה נבחן את הכרונולוגיה. מורו נרצח ב-1978, והפסיק לכהן כראש ממשלה ב-1976, שזה, אם כן, התאריך המאוחר ביותר שבו יכול היה לאשר הסכם כזה. הפיגוע הראשון כנגד מטרה יהודית באיטליה, בית הכנסת ברומא, התרחש באוקטובר 1982 – שש שנים ויותר אחרי ההסכם; הפיגוע השני, כנגד משרדי אל על בנמל התעופה ברומא, התרחש ב-1985, תשע שנים לאחריו. כלומר, למרות ש"ידיעות" טוען שמורו העניק לפלסטינים רשות מפורשת לפגוע ביהודי איטליה, הם לא ניצלו אותה בתקופתו של מורו וחיכו ארבע שנים לאחר מותו עד שיעשו זאת. משונה.

 

זה הופך למשונה יותר כשמסתבר שכאשר קוסיגה היה ראש ממשלה, בשנים 1979-1980, עצרה המשטרה האיטלקית קבוצה של פלסטינים חמושים בטיל קרקע-אוויר (!), ועצרה אותם מיד. זמן קצר לאחר מכן, שחררה ממשלתו של קוסיגה את הפלסטינים ואת הטיל – לטענתו של קוסיגה, משום שהגיע מברק מנציגות המודיעין הצבאי בביירות שהורה על כך. כך, לדבריו, מלשונו של המברק – שאמר שהפלסטינים לא תכננו פגיעה במטרה איטלקית ועל כן "לא חרגו מתנאי ההסכם" – למד קוסיגה על "הסכם מורו".

 

וזה כבר סיפור משונה מאד. ממתי ראש ממשלה מקבל הוראות מאיזה נציג עלום של המודיעין הצבאי? אפילו נניח שהחליט לציית לאותו נציג מודיעין צבאי, האם אין בכך משום אשרור של "הסכם מורו" על ידי ראש הממשלה קוסיגה, שלדבריו לא היה מודע לו? האם בכך הוא לא הופך ל"הסכם קוסיגה"? האם העובדה, שקוסיגה איננו מכחיש, שב-1984, כשהיה נשיא הסנאט, נתן מחסה בארמונו ליאסר ערפאת, שהיה באותה שעה מבוקש באיטליה, לא היתה צריכה לעורר קצת חשדנות באשר לשאר סיפוריו?

 

הסיפור הופך למשונה עוד יותר: קוסיגה, בעצם, מעולם לא ראה את המברק. אף אחד אחר לא ראה אותו. "ידיעות" לא מציג אותו. קוסיגה טוען שהוא שמע על המברק מ"גרון עמוק" במודיעין הצבאי – ואף שהמברק היה ממוען אל קוסיגה, לדבריו, הוא מעולם לא הגיע ליעדו. קוסיגה אף טוען שהוא נזף בממונה על השירותים החשאיים על כך שהוא מסתיר ממנו מידע – אבל, שוב, הנזיפה הזו לא הביאה לכך שהמברק המסתורי יגיע אליו. זו התנהגות אימפוטנטית מאד מצד אדם שהיה ראש הממשלה ושמתגאה כעת שהוא אחד משלושת הפוליטיקאים האיטלקים שידעו לנצל את שירותי המודיעין.

 

האם אכן היה מברק? האם אכן היה "הסכם אלדו מורו"? אם אכן היה הסכם כזה, מדוע המתינו הפלסטינים שש שנים עד שביצעו פיגוע על אדמת איטליה? אם חיפשו תירוץ לפיגוע שם, הוא לא חסר; כחלק ממבצע הנקמה על טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, חיסלו השירותים הישראליים אחד מאנשי החזית העממית ברומא.

 

יתר על כן, האם "ההסכם" – אם היה כזה – באמת התיר את דמם של יהודי איטליה (שלא לדבר על "התירה למעשה את דמו של כל יהודי באשר הוא", כלשון הפסקה השניה)? תלוי איך הבנת הנקרא שלכם. קוסיגה אמר ל"ידיעות" ש"בתמורה ליד חופשית באיטליה, הפלסטינים הבטיחו את בטחון מדינתנו ויעדים איטלקיים מחוץ לגבולות המדינה, כל עוד היעדים הללו לא שיתפו פעולה עם הציונות או עם מדינת ישראל". הממ. זה יכול להסביר פיגוע במשרדי אל על, למשל. אבל יהודים איטלקים? לא במיוחד. על כן, ממהר "ידיעות" להסביר: "במילים אחרות, באיטלקים אסור לגעת, אבל אם הם יהודים זה כבר סיפור אחר". יופי של ביטוי, "במילים אחרות": אפשר להכניס באמצעותו מילים לפיו של בן שיחך.

 

קוסיגה טוען עוד כי כיום יש לצבא האיטלקי הסכם דומה עם החיזבאללה בלבנון – אבל אומר שאם יגררו אותו בפני השופטים, הוא יסרב להעיד משום שמדובר ב"מקורות חסויים". כלומר, הוא מוכן לומר לעיתון זר את מה שהוא לא מוכן לומר לבתי המשפט של ארצו. משונה. משונה עוד יותר, בהתחשב בכך ששישה עמודים קודם לכן, באותו מוסף, מציין אלוף פיקוד הצפון גדי אייזנקוט הערכה רבה מאד דווקא לגנרל האיטלקי שמפקד על כוחות יוניפי"ל בלבנון.

 

לסיכום, כל מה שיש ל"ידיעות" הוא עדות מפוקפקת מאד, של אדם מפוקפק מאד, שהיה מעורב במעשים מפוקפקים מאד. "ידיעות" מתלונן שטענותיו החמורות של קוסיגה לא עוררו הדים בציבוריות האיטלקית. יכול להיות; אבל יכול להיות שבאותה מידה, הציבור האיטלקי מכיר לעייפה את קוסיגה ולא רואה עוד טעם להתייחס לדבריו. "ידיעות", אחרי הכל, מציג אותו רק כפוליטיקאי בכיר, איש שידו בכל ויד כל בו, ונמנע מלהתייחס ולו במילה לצדדים הבעייתיים שלו. עיתון זהיר לא היה תולה בחוט שברירי כל כך כותרת טעונה כל כך כמו "מכרנו אתכם". אבל זו התקשורת הישראלית, וכנראה שהיא סובלת הכל.  

 

(גילוי נאות: הח"מ מספק שירותי פרילאנס לעיתון של קבוצת מוזס, "כלכליסט").

 

(יוסי גורביץ)

כל מי שמודע בישראל, ודאי כל מי שעסק בה בכתיבה עיתונאית, יודע שיש דלתות שאין לפתוח, שאלות שאין לשאול: כל החוקר מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור – יצטער על שבא לעולם. כולנו יודעים על הקראקן. רובנו מעדיפים שלא לכתוב עליו.

 

העיתונות בישראל חופשית, כמעט. תוכל להשמיץ את שר הבטחון. אתה יכול להכריז מעל הגגות את דעתך שראש הממשלה הוא אידיוט ומושחת. איש לא יעצור בעדך. תוכל לקרוא לשחיטתה המהירה של הבהמה הירוקה ולחלוקת בשרה לעניים. זה מסר קליט, והוא מרגיז רבים ומעניין אחרים. הוא סחיר. יש לו קונים. בזליגה המסחררת לעבר הבידור, כשתפקידו של הפרשן או הכותב איננה ליידע אלא לגרות עניין, כמעט לכל דעה תמצא בימה לגיטימית (והעובדה שהדבר מחסל את הלגיטימיות של הבמות, היא כבר נושא אחר).

 

אבל הקראקן שם. הוא לא רק למטה, הוא גם מעליך: הוא תקרת הזכוכית שלא תפרץ לעולם. הוא מלפניך, בעורכים שבולמים את כתבותיך, מאחוריך בעמיתים שאומרים 'למה לך'.

 

אפשר לכתוב הכל על אהוד ברק וציפי לבני ואהוד אולמרט ובנימין נתניהו וברק אובאמה, על צה"ל והממשלה, משרד האוצר וההסתדרות, משרדי הממשלה – במיוחד כשהם כושלים – והכנסת. באמת, כמעט על הכל. ולא יעצרו אתכם. אבל אל תנסו לכתוב על התמנון הענק בן 18 הזרועות.

 

לפעמים הקראקן זז באין תחושה. עורך בעיתון גדול מסוים – אני לא מציין שמות ופרטים מזהים כי יש אנשים שיש להם פרנסה ויש מקורות שצריך לשמור עליהם, ובתחום הזה אף אחד לא מדבר לציטוט – כתב לפני כחודש וחצי על שערוריה כספית גדולה. הוא תכנן לתת לה את המקום הראוי לה: העמוד השני. תוך דקות היה העורך הראשי על הקו, והעורך ההמום ספג מנה איומה של צעקות. העורך הראשי דרש להעביר את הידיעה אחורה, לאזור מודעות האבל, והעורך הצעיר, שלא הבחין במחוש הנכרך סביבו בלאט ומוצץ את האוויר משאריות הקריירה שלו, עמד על משמר חובת הציבור לדעת. הוא הובס, כמובן; לאחר מכן, כשהידיעה קוצצה בגרזן והועברה לעמוד 19 והאדרנלין חלף, הוא גם הבין מה קרה. גיבור מרכזי בשערוריה החזיק בהרבה יותר מדי אחוזים מהעיתון שלו.

 

במקום עבודה קודם, כתבתי פעם כתבה על רשת מרכולים גדולה. זו החליטה לשפר את יחסי הציבור שלה באמצעות הוצאת עובדיה לפעילות "התנדבותית" כפויה – על חשבון ימי החופשה שלהם. מה שנקרא, מעורבות קהילתית. היה לי הכל: דובר מטומטם שאישר – בהקלטה – שוודאי שה"התנדבות" היא על חשבון העובדים, יו"ר-ועד-עובדים-מטעם שאישרה לי בעליצות את העובדה, והוסיפה שהעובדים גאים לעשות זאת, משום ש"(הכנס שם רשת) היא משפחה", היו לי תגובות, היה לי את הכתוב בחוק, היה לי הכל. העורך היה מרוצה: הכתבה אושרה וכבר נכנסה לליינאפ.

 

אנחנו לא ראינו את המחוש, אבל העורך הראשי ראה גם ראה. הוא ידע שאם הוא יסיר את הכתבה, כל העסק יתפוצץ והוא יצטרך להתמודד עם האשמות בצנזורה – וזה יכול לגמור את הקריירה שלו בברנז'ה. אבל, בניגוד לכמה אחרים בתפקידו שהכרתי, הוא לא הגיע למעמדו בשל היותו אדם נעים הליכות אלא בשל ערמומיות וחוכמה; על כן הוא לא ניסה להרוג את הכתבה, אלא דרש "תוספות" בלתי אפשריות – למשל, עובד ברשת שיתראיין ויקבול על מצבו האומלל. כל המעורבים ידעו שעובד שיעשה דבר כזה יצטרף תוך זמן קצר לסטטיסטיקת האבטלה. הכתבה גוועה, בשקט ובלי גלים. הסיבה? הרשת האמורה היתה שייכת לאותה זרוע של הקראקן שהחזיקה גם באותו כלי תקשורת.

 

חשוב לציין שבשני המקרים הללו, עד כמה שידיעתי מגעת, לא התרחשה "סצינת החדר אפוף העשן": המיליארדר הניזון מדמעות ההמונים לא הרים טלפון קצר ולוחשני לעורך האחראי. האמת, סביר להניח שהוא בכלל לא ידע שיש כתבה כזו בקנה. העורכים המעורבים נקטו בצנזורה עצמית, ששימרה את מעמדם כטפיל נאמן של התמנון. שיחות כאלה נערכות בכל יום, בכל חדר מערכת; והעיתונאים הזריזים מבינים במהירות את תנודות הגלים האיטיות, יודעים לפרש אותן. אולי זו סיבה שהמקצוע הופך יותר ויותר למקצוע לתחום לצעירים, לעבודה סטודנטיאלית. זה לא רק השכר, זו גם התחושה של בגידה בשליחות.

 

לפעמים המחוש מצליף. לפני כמה שנים, כשעבדתי בנענע, הגעתי בוקר שבת אחד למשמרת במערכת. הופתעתי לגלות שם את המנהלת-דאז של האתר ואחת מעוזרותיה; חשבתי שנוכחות במשרדים בשבת בבוקר היא שגעון פרטי של אנשי החדשות. הוחלפו מילות נימוסין – הן שאלו מתי יידלקו המזגנים – ואז המנהלת פנתה אלי בחיוך קורן: "יוסי מימן ביקש למסור לך שהוא אוהב מאד את מה שאתה כותב!". מימן היה אז במגעים מתקדמים לרכישת נענע.

 

אני מודה שהוחנפתי. בתמימותי חשבתי שמימן קורא את הטור שלי. לקח לי הרבה מאד זמן להבין שכשמישהו כמו יוסי מימן מתעניין ברכישת פורטל, הוא לא מחפש בו את "יוסי גורביץ" אלא את "יוסי מימן", וזה מה שהוא מצא. היו כתבות אחרות שלי בנושא, חריפות יותר וממוקדות יותר במימן, שנעלמו באחד העיצובים הבלתי פוסקים של נענע. ולמען יובהר מראש – אני באמת חושב שהן נעלמו בטעות ולא הועלמו במכוון. זה לא עובד ככה. עדיין לא.

 

מה רצה מימן להגיד לי? האם זה היה איום מרומז? הערכה לגלגנית? סתם הודעת "אני מודע לקיומך"? אני לא יודע. כשהבנתי, באיחור, למה הוא התכוון, זה היה מפחיד למדי.

 

ולפעמים הקראקן מתגלה מעל פני השטח, בכל הדרו ואימתו. זה קרה כשאליעזר פישמן, בהתפרצות נדירה, ניסה ב-2002 למנוע את התפרקות ממשלת האחדות של שרון, שכל כך היטיבה איתו. זה הבליח, לכמה שניות, ואי אפשר היה להסתיר את זה; אחר כך כולם הסתכלו הצידה במבוכה, ולא דיברו על זה שוב.

 

זה קרה כשיוסי מימן, שרצה את חוזה הגז שלו עם מצרים, שלח את שכירו – ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט – למצוא לו משהו מפליל נגד יוסי פריצקי, שר התשתיות דאז. פריצקי התעקש להמשיך במתווה לקראת עסקת גז עם חברה בריטית/פלסטינית; מימן רצה את המיליארדים שבעסקה המצרית. שביט לא מצא שום דבר פלילי, אבל עלה על קלטת שבה נשמע פריצקי אומר דברים נבזיים מאד על עמיתו למפלגה, אברהם פורז – והקריירה של פריצקי חוסלה.

 

בוא נחשוב מה זה אומר. אדם פרטי, בלתי נבחר אבל עם המון כסף, שוכר את אחד משותפי-הסוד הבכירים במדינה, אחד האנשים שבכלל לא ברור איך הותר להם לצאת לקריירה שניה, ומשמיד את הקריירה הפוליטית של שר נבחר – משום שהשר לא הסכים לסור למשמעתו. לפני כחצי שנה חגג מימן את חתימתה הסופית של העסקה המצרית; שמו של פריצקי לא הוזכר. הקראקן כבר חזר ושקע, ואיש לא רצה להעלות אותו, ולו באוב.

 

אבל לפעמים השתן עולה לקראקן לראש, ולפעמים יש עיתונאים שלא מפחדים – או, ליתר דיוק, מפחדים אבל עדיין עושים את חובתם המוסרית. האחים עופר מנהלים מלחמה איומה כנגד הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וכנגד רוזנטל עצמו, שיצא במאמר בכותרת המכמירה "אני פוחד".

 

רוזנטל ערך סרט על השיטה שבה העשירו האחים עופר עצמם ומצצו את לשדם של אזרחי ישראל, כיצד "ההפרטה" העבירה את נכסי הציבור לידי מספר מצומצם של אוליגרכים. על כל פנים, זה מה ששמעתי על הסרט; לא ראיתי אותו. גם האחים עופר לא – אבל זה לא הפריע להם להגיש תביעת דיבה. מראש. ולאיים על כל מי שמעורב, וגם על כל מי שעשוי להיות מעורב, או עשוי לרצות להיות מעורב, או עשוי לחשוב שרצוי שיהיה מעורב.

 

אולי זו טעות מצד הקראקן. אולי כוחו עובד כל זמן שהכל חשים במעומעם בנוכחותו אבל אינם חשים את מחושיו על צווארם. אולי הוא  זקוק לחופש המוגבל כדי להתקיים. אולי התפרצות אחרי התפרצות אל פני השטח תשלח את האזרחים הטובים אל הקלשונים והלפידים, הכלים הקלאסיים למלחמה במפלצות.

 

ואולי לא: אולי האוליגרכיה כבר עברה לשלב הבא, הטיפשי וברוטלי יותר אך מחניף יותר להערכת העצמי שלה, אותה תחושה של היותה "אדון כל שהיא רואה", והיא משתוקקת להפגין את כוחה לעין כל ולא רק במחשכים. היא יכולה לעשות זאת, זה לא מופרך: לפני חמש שנים שבר המושחת שבראשי הממשלה שלנו התאגדות חוקית לחלוטין של עובדיו של אוליגרך מקורב, אריה גנגר.

 

אולי הם חושבים – חשים? – שרוחנו כבר נשברה עד שבפרפרזה על סמואל אדמס, "העדפנו את השפע על החירות, את שלוות העבדות על סערת המאבק לחופש", ש"נכרע ארצה ונלקק את היד המאכילה אותנו" בשיירי שולחנה.

 

ואם האחים עופר ינצחו במאבק הפומבי כל כך הזה, נפסיד כולנו. בעל המאה יכול למנוע את הבעתה של הדעה – ומאחר והכל ידעו שהוא יכול לעשות זאת, בקלות ובהינף עו"ד, היא לא תושמע מלכתחילה. מה שהיה צנזורה עצמית יהפוך לצנזורה רשמית למחצה, עד שהעיתונות תהפוך סופית לשופר בידור, וישראל תהפוך סופית לעוד מדינה אפריקנית או דרום-אמריקנית.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

אלא אם משקרים לנו בגסות – תמיד אפשרות, כשמדובר בממשלת ישראל – קברניטינו אינם יודעים מה הם צפויים לקבל היום מהחיזבאללה. אמנם, ההערכה היא שנקבל גוויות, אבל יתכן שאיש אינו יודע. חשבתי שעסקת שבויים תמורת גוויות היא הגרועה ביותר שבאפשר; אבל עסקת שרדינגר כזו, שבה אינך יודע אם אתה מקבל גוויה או שבוי, היא גרועה אף יותר. פירושה העדר מוחלט של יכולת משא ומתן, קריסה טוטאלית, תנו מה שתרצו ואנחנו ניתן מה שתרצו.

 

יש לקוות שלא כך הדבר, אבל כשהדברים האלה נכתבים, הצלב האדום מודיע ש"נציגינו מקבלים את אלדד רגב ואהוד גולדווסר. עדיין לא ברור לנו מה מצבם". הסבירות, כמובן, היא שמדובר בגופות. [עדכון: החיזבאללה העביר שני ארונות מתים לידי ישראל.] 

 

ולכן מרגיזה כל כך, עד כדי גועל, עד כדי הקאה, ההתגייסות התקשורתית הסנטימנטלית של היממה האחרונה. "הארץ" התייחס אמש לעסקה כאל "חילופי השבויים", אבל אין כאן שום שבויים, רק גוויות. הוא כתב ש"החיזבאללה ימסור, באמצעות הצלב האדום, את החיילים החטופים", אבל מיהר להוסיף את השורה הגרוטסקית: "עם קבלת החטופים, אנשי הרבנות הצבאית ומומחים ישראלים יפתחו בהליך לזיהוים". כמה קשה צריך להיות זיהוים של חטופים? מדוע צריכים להיות מעורבים בו אנשי הרבנות הצבאית? כתבו ברור, אנשי "הארץ": לא "חטופים" אנו מקבלים כי אם גופות. הבוקר הגדילו ועשו: כתבו מעל לכותרתם העיקרית "אודי ואלדד חוזרים הביתה".

 

ויינט חוזר על אותם מונחים: "ב-9:00 ישובו לישראל אלדד רגב ואהוד גולדווסר". לא כך, לא כך: אנו הולכים אליהם, והם לא ישובו אלינו. כרגיל, מגדיל נרג לעשות: הוא כותב ש"יוחזרו שני החיילים…" – ותגית אדומה מצהירה: "מחזירים את הבנים". עכשיו הוא עולה עם כותרת שקרית ומבחילה עוד יותר: "רגב וגולדווסר הגיעו למעבר הגבול בנקורה". וכותרת המשנה מוכיחה את שקר מחבר הכותרת: "הם יועברו לשטח ישראל ויתחיל הליך זיהוים".

 

קשה להתעכב על מילים ועל ניסוחים בשעה כזה, קשה אבל צריך. כי מילים וניסוחים הם מה שהביאו אותנו לקאנוסה הזו. רס"ל אהוד גולדווסר וסמ"ר אלדד רגב אינם "ילדים", אינם "בנים": הם חיילי צבא הגנה לישראל שנפלו על משמרתם. הם אינם "שבים הביתה", כי אם מובאים לקבר ישראל. העסקה עם החיזבאללה איננה "חילופי שבויים", כי איננו מקבלים שבויים. אנחנו מקבלים גופות.

 

טשטוש המונחים הזה הוא מה שהוביל לעסקה, הוא מה שאיפשר לחיזבאללה למכור לנו גופות ולקבל מחיר של אנשים חיים. העמדת הפנים ההיסטרית הזו, המטשטשת בין חיים ומתים ומעלימה את ההבדל ביניהם, רווחה גם בדיווחים על העסקה הקודמת, ב-2004; עסקת שרון-טננבאום סללה את הדרך להריגתם של רגב וגולדווסר ולחטיפת גופותיהם; ויש להניח שאותה היסטריה בזויה, אותה התרפקות על רגש ומיסטיקה על חשבון חשיבה צוננת מצד עם שאיבד את שרידי שפיותו תסלול את הדרך לעסקה הבאה. לתקשורת, המשתמשת בכל המונחים הלא נכונים, יש אחריות רבה לכך – במיוחד כשמדובר בממשלה רופסת כמו הנוכחית, שנעה עם משבי רוח דעת הקהל.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

שר בטחוננו האהוב, אהוד "מפרק השעונים" ברק, "×”× ×—×” את צה"ל להתחיל בהכנות" להריסת… אה, רגע. בעיה. Ynetמגדיר את האובייקטים המיועדים להריסה ×›"בתי המחבלים", יען ×›×™ אהודנו, המנסה להתאושש מחשיפת העובדה שמזוודתו עבה ממעטפת אולמרט, החליט להחריב באותה הזדמנות גם את בית הרוצח מישיבת מרכז הרב. גם "הארץ" מדבר בכותרתו הראשית על "בית המחבל" מירושלים.

 

דווקא "מעריב" – המצטט את טלי פחימה – משתמש במינוח המדויק: "בית המשפחה". שני הרוצחים, זה ממרכז הרב וזה מרחוב יפו, כבר מתים. הם נשאו בעונש החמור ביותר, זה שהחוק הישראלי איננו מאפשר בפועל. החרבת הבתים לא תפגע בהם; הם מתים. הם מעבר לכוח הענישה שלנו.

 

במי היא תפגע? בקרובי משפחתם. כלומר, מדיניותה הרשמית של ישראל היא חזרה לענישה קולקטיבית, שבמוצהר איננה מנסה לפגוע בפושע, אלא בקרובים אליו. זה איננו צדק ואיננו יכול להיות צדק; זו נקמה ותו לא.

 

חובשי הכיפות, המייללים מול הירח בדרישות להחרבת בתיהם של החפים מפשע, לא מהססים לומר זאת. חנוך דאום קרא לכך במפורש היום ב"ידיעות אחרונות", והציע "פגיעה במשפחה המורחבת". חובש כיפה אחר, מרבני צה"ר – אם מישהו היה זקוק עדיין להוכחה שההבדל בין רבני צה"ר לשאר חובשי הכיפות הוא רטורי בלבד, הנה הוא – קורא גם הוא לפגיעה ב"סביבה הקרובה". בצדקנות, הוא מציין ש"החוק אגב מאפשר הריסת ביתו של מחבל גם אם ברור מעל לכל ספק שאף אחד מבני הבית לא היה מעורב ולא ידע על מעשיו". הוא צודק לחלוטין מבחינה חוקית – ועל כך מיד – אבל נכשל קשות במבחן המוסרי. איך יכול אדם לתמוך בפגיעה בבני אדם אחרים, כשהוא יודע מעל לכך ספק שהם לא היו מעורבים בפשע ולא ידעו עליו? המאמין בשופט כל הארץ לא יעשה משפט? אה, נכון, שכחתי: האחרים אינם, לשיטתו, בני אדם.

 

מה שדאום ושאר הכנופיה – שהפעם יש לה תמיכה מדרג הנמושות הפוליטי שלנו, מראש הממשלה ומטה – רוצים בעצם הוא שישראל תהפוך, ברשות ובסמכות, לגוף טרוריסטי. הם רוצים שישראל לא תבחין בין מותרים בפגיעה – מחבלים – ובין כאלו שאינם, היינו אזרחים. מבחינתם, מותר לפגוע בכל הפלסטינים, ולו כדי להפחידם.

 

האם החוק מאפשר זאת? ודאי. בישראל עדיין תקפות תקנות שעת חירום. מייסד חירויות האזרח בישראל, מנחם בגין, הגדיר אותן בשעתו ×›"גרועות מאלו של הנאצים". סעיף 119 לתקנות קובע ×›×™ "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו… כל בית, מבנה או קרקע, השוכנים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת ×›×™ תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נשפטים בבית דין צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע ×›× "ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה…"

 

ככלל, תקנות שעת חירום אינן מופעלות בישראל. הדרישה להפעלתן בירושלים המזרחית, שרשמית היא חלק מישראל על פי חוק, מציגה את סיפוחה של ירושלים כבלוף המשפטי שהוא. יש שני חלקים לעיר: חלק שבו אפשר לדבר על הפעלת חוקי שעת החירום, וחלק שלא. השוני הזה, כמה מוזר, נחלק בדיוק לפי פילוח דתי.

 

על פניו, היו צריכים חובשי הכיפות לחשוש מהפעלתו של סעיף 119. רבים מהם "עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים" על תקנות שעת חירום. האלימות היא כלי מגזרי ראשוני הן אצל החרדים והן אצל המתנחלים. אבל הם יודעים היטב שהשלטון הנוכחי איננו נטול פניות כפי שהיה השלטון הבריטי, ושהכלי הזה יופעל תמיד רק נגד לא-יהודים. שני בתיו של המחבל עדן נתן-זאדה – זה שבישראל וזה שבהתנחלות תפוח, שם מצא מחסה כעריק מצה"ל עת תכנן את מעשה הטבח שלו – עדיין עומדים, ואיש לא חשב להורסם. גם משפחתו של ברוך גולדשטיין שוכנת לבטח, וכך גם משפחות רוצחים יהודים אחרים.

 

האם הריסת בתים, מעבר להיותה ענישה קולקטיבית ועל כן פשע מלחמה, מועילה? הבהמה הירוקה, אחרי 40 שנים כמעט, הגיעה למסקנה שלא, ועל כן הורתה על הפסקת הפשע. ברור מדוע חובשי הכיפות מנפנפים את העובדה הלא-נעימה הזו: הם שואפים לנקמה, ועוד יותר מכך הם רוצים בתקדים של החרבת בתים במזרח ירושלים; זה יהיה סוף הפיקציה החוקית על שוויון לאנשים שעצם קיומם הוא מבחינתם עבירה כלפי שמים. גם העובדה שהפעולה הזו תדרדר עוד יותר את היחסים עם ערביי ישראל חיובית בעיניהם.

 

מדוע רוצים בכך צמד תאומי השלמונים, זוג האהודים? כנראה כדי לקושש איזה אחוז תמיכה נוסף מהאספסוף. לכן גם הפמפום בכלי התקשורת, שכרגיל מזהים את הכיוון אליו נעה שבשבת דעת הקהל ומצטרפים אליו, של הביטוי "בית המחבל": הוא מיועד לאפשר את בליעתו ביתר קלות של פשע מלחמה. "בית המשפחה" היה מזכיר לנו שהמחבל כבר מת, שהפגיעה היא במי שלא פשעו. לא מקרה הוא שהשימוש בו הוא מפי טלי פחימה.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

פלסטיני ירושלמי רצח היום שלושה ישראלים ופצע עשרות נוספים באמצעות טרקטור. בעוד כוחות הבטחון הישראלים מנהלים מריבה נלעגת למדי על השאלה מי הכניס את הכדור האחרון, הסופי, במחבל, מיהר הבי.בי.סי. והעלה סרטון של החיסול.

 

הישג עיתונאי נאה, שאיבד הרבה בשל הכותרת שנתנו לו העורכים: "נהג בולדוזר ישראלי נורה למוות". מתחת לכותרת, ומתחת לשני קטעי וידאו, מגיע גם הסיפור האמיתי. כסת"ח צריך הרי להיות.

 

לא שזה צריך להפתיע: הבי.בי.סי. מנהל מזה ארבע שנים מאבק עיקש למנוע את פרסומו של דו"ח ביילן (The Balen Report), דו"ח פנימי שהזמין הארגון-עצמו על סיקורו במזרח התיכון. ההערכה היא שהבי.בי.סי. שורף כמויות נכבדות של כספי ציבור כדי למנוע מהדו"ח לראות אור יום, משום שהוא ביקורתי מאד כלפי ההטיה של הבי.בי.סי. כנגד ישראל. אתם יודעים, דברים בנוסח הכתבת של הרשת שפורצת בבכי עם השמע הידיעה על מותו של יאסר ערפאת.

 

הבי.בי.סי. לא לבד, כמובן. בסוף מאי, נתן בית משפט צרפתי פסק דין סופי בתביעת הדיבה של ערוץ 2 הצרפתי כנגד פיליפ קרסנטי. הלה טען בעקשנות שצילומי מותו של מוחמד א דורה, שהסעירו כל כך את העולם בתחילת האינתיפאדה והפכו לסמל לאומי פלסטיני, זויפו. השופטים כתבו פסק דין קטלני: הם קבעו שדבריו של קרסנטי הם דיבה והוצאת שם רע – ושהם מוצדקים לחלוטין. הם ציינו שקרסנטי הביא 14 ראיות לדבריו, שעורכים בכירים הביעו "ספקות חמורים" בנכונות שידור הקלטת של הכתב שארל אנדרלין, שדבריו של אנדרלין (שכזכור, השמיט חלקים נרחבים מהווידאו שצולם) "אינם קוהרנטיים", והם קיבלו כראיה עדות הקובעת כי הסבירות שהסצינה כולה בוימה על ידי הפלסטינים "עומדת על כ-95%".

 

עלילת הדם של רצח א דורה – שאם אכן נרצח, דמו על ידיים פלסטיניות – ×–×¢×–×¢×” בשעתו את העולם. העובדה שהיא עלילה, קצת פחות. רוב כלי התקשורת בצרפת נמנעו מלדווח על זיכויו של קרסנטי. אתם יודעים מה, עזבו את כלי התקשורת הצרפתים – להוציא בן דרור ימיני, שיש לו נסיון בחשיפת אמיתות לא נעימות למיניסטריון האמת הלא רשמי שלנו, גם התקשורת הישראלית די שתקה. בג"צ הגן על זכותו של אנדרלין לשאת תעודת עיתונאי ישראלית. הסיבה לכך היא שאין הוכחה שאנדרלין הפיץ שקרים במודע, אלא רק מתוך רשלנות וחוסר מקצועיות. נו, לפחות הם קבעו שהשענות ללא חקירה ודרישה על צלם פלסטיני היא "התנהלות בלתי מקצועית". [אסף ברטוב מעיר שגם שמעון הלקין כתב על הנושא בהרחבה, בעיקר בעיתונות הכתובה באנגלית. – יצ"×’]

 

על מוחמד בכרי, עם זאת, אי אפשר לומר שהוא לא שיקר. בית משפט ישראלי קבע, למעשה, שהוא שיקר גם שיקר, ושעלילת הדם שלו – סרט התעמולה המתחזה לדוקומנטרי, "ג'נין, ג'נין" – נערכה ב"חוסר תום לב" ושאיננה נתמכת בראיות.

 

נזכיר במה מדובר, כי זה היה מזמן, ב-2002: החיות הדו רגליות שממזרח לקו הירוק (אותה קבוצה ש-81% מתוכה תמכו בפשעי מלחמה כנגד אזרחים, ושעדיין רואה ברובה רוצחי ילדים כגיבורים) מבצעות טבח אחד יותר מדי, וחוטפות בפרצוף תגובה צבאית הולמת ומאוחרת מאד. המבצע הצבאי מתמקד בג'נין, "בירת המתאבדים", ומחסל כמה עשרות מחבלים ושובה עוד כמה מאות. בקרבות באזור נהרגים יותר מעשרה חיילי צה"ל. הפלסטינים מארגנים במהירות מצג-שווא של "טבח" – אבל הוא נערך בקצת פחות כשרון מהרגיל, כי אפילו האו"ם של קופי ענאן דוחה בבוז את הטענה הזו.

 

ואז צץ בכרי ויוצר את "ג'נין, ג'נין". באקט נדיר של טמטום קשה, מנסה הצנזורה הישראלית לבלום את הקרנת הסרט, ומעניקה לתועמלן זול סטטוס של קדוש מעונה. כל מיני גורמים חתרניים – למרבה הצער, גם שולמית אלוני – ממהרים לאמץ את הוולטר החדש. אני מוכן למות על זכותך לשקר ולטעון שאני רוצח, או משהו כזה.

 

נהוג במקומותינו להאשים את "ההסברה". אני לא בטוח שזה נכון. השקרים האלה צומחים על קרקע מציאותית מאד, על רקע רצח של אזרחים פלסטינים רבים על ידי הבהמה הירוקה והסתרת הפשעים על ידי המערכת הצבאית. זה לא רק ר' מרפיח ו"כל מי שנע במרחב, גם ילד בן שלוש, צריך להרוג אותו" שלו; זו גם רייצ'ל קורי, שהיתה שוטה אידיאליסטית ללא ספק, אבל זו לא עילה להדרס על ידי בולדוזר; אלה גם טום הרנאדל וג'יימס מילר, פעילי שלום בריטים שנרצחו על ידי חיילי צה"ל; ויש עוד. מי שהתיר את רסנה של הבהמה הירוקה, מי שמעודד כל פשע מלחמה בקריאות "כל הכבוד לצה"ל", איבד את הזכות להתלונן על כך שהנראטיב העולמי קובע עכשיו שישראל היא, תמיד, פושעת מלחמה; שכל מה שהיא עושה, תמיד, פסול; ומסיק מכך שדמם של אזרחיה, תמיד, מותר. הציבור הישראלי, שמפסיד לפלסטינים את הקרב על הבהמיות רק בנקודות, יכול לבוא בטענות רק לעצמו.

 

התקשורת המערבית, והישראלית בכלל זו, צריכה לעשות חשבון נפש משלה, ולראות כיצד היא נגררת – בעצלות, בחוסר מחשבה – שוב לעמדה של "אידיוט מועיל". היא צריכה לשבור את התפיסה הבסיסית של "פרא אציל ומדוכא מול מערבי מרושע" שמדריכה אותה כל פעם שהיא מתעסקת בעולם השלישי, ולהתחיל לראות שהמציאות מורכבת משני מחנות שאף אחד מהם לא סימפטי. אבל שרק לאחד מהם יש מחויבות, מהוססת אמנם, לאמת. והיא צריכה להפסיק להתרפס אוטומטית בפני כל ברברי מהעולם השלישי, ולהשליך את רגשות האשמה המיותרים שלה על "אירופים" שאיתרע מזלם להיות במקום.

 

המסקנה צריכה להיות שבהצהרותיו של דובר צה"ל תמיד יש לפקפק, אבל טענות של פלסטינים – האמונים על תפיסת התע'קיה, המתירה לשקר למען מטרה דתית – יש לדחות על הסף, אלא אם הן מגובות בראיות אמינות אחרות.

 

אה, ועוד משהו – את העורכים ההם של הבי.בי.סי. צריך לפטר. עכשיו. אין צורך לדאוג להם: אל ג'זירה תמיד מחפשת עובדים.

 

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

שר בטחוננו, אהוד ברק, הודיע בסוף השבוע קבל עם ועדה – בכנס פעילי עבודה, כך שהיה ברור שזה יצא לתקשורת – שהרגיעה עם הפלסטינים לא הושגה בשל שיקולי פריימריז פנימיים של קדימה. לטענת ברק, גורמים בקדימה – הוא התכוון, ככל הנראה, לחיים 'ללא קלון' רמון, ולשאול 'החמקן' מופז – מפמפמים אווירת מלחמה לצרכים פוליטיים.

וזהו. ההודעה הועברה ונבלעה בתקשורת ללא מצמוץ. מעמדה של הממשלה הנוכחית בדעת הקהל כה רעוע, עד שהאשמה בספסרות בדם לשם רווח פוליטי לא הרימה אף גבה, אפילו לא בקרב הפוליטיקאים: בוז'י לא צייץ, פואד לא געה.

האמון בממשלת אולמרט שואף גם אצלי לאפס, כך שגם אני, בקריאה ראשונה, לא ראיתי שום בעיה. זה היה נראה כמו עוד דיווח עובדתי שגרתי על שקיעתה של הרפובליקה, מסוג שכבר התרגלו לקבל. ואז קראתי את זה שוב, וזה נראה אחרת.

ממה נפשך: אם אהוד ברק סבור שהממשלה שבה הוא יושב מחרחרת מלחמה לשם רווח פוליטי מגונה, ואם הוא חושב שהדבר מובהק עד כדי כך שיש להתריע עליו בציבור, מדוע הוא יושב עם אסופת הבוגדים הזו – ושלא תהיה טעות: חרחור מלחמה, או הרעת המצב הבטחוני, מתוך כוונה פוליטית היא בגידה שאין גדולה ממנה – באותו חדר מדי יום ראשון? למה הוא לא קם ומתפטר?

כי הוא קצין, אמרתי לעצמי, וקצינים לא מתפטרים עד שלא מאלצים אותם. היו בסך הכל שני קצינים בכירים בתולדות צה"ל שהתפטרו מתוך מחאה: יגאל ידין ואלי גבע. מסורת הפחדנות האזרחית טבועה חזק בארגון הזה. ברק היה בו רוב ימיו, והגיע לתפקידים שאליהם אנשים שמעיזים להצמיד מעשים לדיעות לא מגיעים.

אבל למה ההודעה היתה טבעית כל כך? משום שהתרגלנו לראות את ראשי מערכת הבטחון תוקפים את הממשלה שאליה הם כפופים. ברק פשוט לקח את אגדת הסכין בגב – זו שמפיץ צה"ל על עצמו כבר 40 שנה, לאמור אנחנו נכשלים בגלל האזרחים הפחדנים, אבל רק תסירו מעלינו את הכבלים, או הו תראו מה נעשה – והעלה אותה דרגה אחת למעלה. עכשיו היא לא באה מהרמטכ"ל או מהאלופים, אלא משר הבטחון, היינו אותה חולית פיקוד לא ברורה, ספק צבאית ספק אזרחית, שמטרתה העיקרית היא להשכיח מהציבור שהפיקוד על צה"ל נתון, על פי חוק, לממשלה כולה.

ובכך שבר ברק כל חוק של אחריות במדינה דמוקרטית. שר בטחון לא יכול לומר שהממשלה מחרחרת מלחמה, להודיע שהצבא דווקא מתנגד – ולהשאר בתפקידו. הסיום הטבעי של הודעת ברק היה צריך להיות "ועל כן אני מתפטר". מאחר ולא זה מה שקרה, צריך להסיק אחת משתי מסקנות: או שברק נטול אחריות בסיסית והוא מניח לממשלת זדון כזו להמשיך ולהתקיים, או שההודעה הזו, מול פעילי מפלגה, היא עוד ספין של ברק עצמו, היינו שהוא טפל אשמה שאין חמורה ממנה על ממשלתו כדי לקדם את עצמו.

כך או כך, הוא הוכיח שהוא מסוכן מכדי לשמש כשר בטחון, על אחת כמה וכמה כראש ממשלה. לא שלא ידענו, אבל טוב שהוא הזכיר. יש סיכוי שמישהו שכח.

באותה מידה, כמובן, ראש ממשלה שלא מפטר שר בטחון כזה, שהאשים אותו בהאשמה חמורה כל כך, לא ראוי לשמש בתפקידו – ודאי אם האשמה נכונה, אבל גם אם היא שקרית. אבל אי התאמתו של אולמרט לתפקידו היא חדשות קטנות מאד. העובדה שאף אחד לא דרש את פיטוריו או התפטרותו של ברק, מצד שני, אומרת שהתקדמנו עוד קצת לעבר חידלון שלטוני מוחלט.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)