ומה עכשיו? לאן הולכת המחאה מכאן? זה הדיבור ואלו השאלות שנשאלות. הן נשאלו גם כשהיא התחילה, ושם הבעתי עמדה: שום מטרות מוגדרות, רדו מזה, תנו לאנשים להשתגע. אני עומד מאחורי כל מילה, אבל זה היה לפני שבוע והתאים לשלב שבו המחאה נמצאה לפני שבוע.
אנשים רבים, ובמיוחד האינטלקטואלים ובעלי האוריינות הפוליטית הגבוהה מביניהם, נוטים להתעלם מהאספקטים האנושיים של המאבק. המאבק איננו רק תוכן, הוא גם תהליך. הוא חוויה רגשית ופסיכולוגית. אני מדבר מתוך עולם המושגים של החינוך, כמובן, שהוא אחר מעולמות מושגים אחרים, אבל אנסה לתאר לכם למה אני מתכוון בסיטואציה פשוטה ממפגשי קונפליקט בין יהודים וערבים:
בזמן ההפסקה, תיכוניסטים יהודים וערבים עומדים ומתווכחים בלהט, אומרים אחד לשני את הדברים הנוראים ביותר, אפס הקשבה. בצד, עומדים עבדכם הנאמן ושותפו הפלסטיני להנחיה ומחככים ידיים בסיפוק. התיכוניסטים היו יכולים ללכת כל אחד לפינה שלו וללכלך על הצד השני. במקום זה, הם מדברים אחד עם השני מרצונם ועל חשבון זמנם החופשי. באותו שלב בתהליך, לא מעניין אותנו מה אומרים ואיך מדברים – זה יגיע אחר כך – אלא עצם העובדה שהם נכנסו לתוך הדיבור. זה ההבדל בין תוכן לתהליך, הלחם והחמאה של מעשה החינוך, ומאבק הוא לא רק אג'נדה, הוא גם חינוך. אנחנו מחנכים את עצמינו, את הציבור ואת השלטון.
אם הצעותיו המצוינות של עידן לנדו, למשל, היו נכתבות ומתקבלות בתחילת השבוע הראשון למאבק ולא בסוף השבוע השני, הן היו הרסניות לחלוטין. האנשים היו צריכים לשחרר קיטור, לצעוק, להתנסות, לחפש, לבחון את הגבולות, להתמודד. ניהול יתר היה בהכרח הרסני שכן הוא לא היה מאפשר את כל זה. אבל היות שזה התאפשר, המאבק הצמיח – אורגנית – מנגנוני התנהלות משלו. הוא עבר לשלב הבא – בעצמו.
ובגלל שזה התאפשר, המאבק הזה כבר הצליח, עוד לפני שהשיג הישג קונקרטי אחד. אנשים נוטים לבלבל בין חוסר הישגים קונקרטיים לחוסר הישגים בכלל. כאילו שמה שאי אפשר למדוד, לכמת ולהגדיר פשוט לא קיים.
תסלחו לי, אבל אלו שטויות. לפני שבועיים, הסתובבה כאן חבורה של פוליטיקאים בשקל תשעים, מדושני עונד מ"הצלחתם" של עוד איזה חוק ספין קטנוני שיעורר עוד קצת שנאה בין שבטית בקרב אזרחי המדינה. הם היו על גג העולם, ופתאום קיבלו את הכאפה שלהם. כבר שבועיים שלמים הם לא מעניינים אף אחד. המאבק הזה כבר פוצץ את בלון השאננות של השלטון. הם התרגלו לחשוב שהם יכולים למכור את עצם האדמה שעליה אנחנו דורכים והאוויר שאנחנו נושמים בחסות עוד איזה ספין עד שנתקלו במפגן מדהים של חוסר שיתוף פעולה. הציבור, כשהוא רוצה, קובע על מה ידברו כאן, לא הם והיח"צנים שלהם. אחרי המאבק הזה, כל פוליטיקאי ייאלץ לשאול את עצמו מתי הנמר יתעורר שוב, והאם זה יקרה במשמרת שלו.
לפני שבועיים, היינו יושבים על כוס בירה ומקטרים שהציבור אדיש. רוב מכריי, חבורה אינטליגנטית (שלא לומר "אובר-חוכמים") ניתחה את המצב והגיעה למסקנה שכאן שום דבר לא יזוז עוד שלושים שנה. אולי המאבק הזה הוא אפיזודה חולפת ויוטבע בדם המלחמה שהממשלה עלולה לבשל לנו בספטמבר, אולי הוא לא ישנה שום דבר בתמונה הגדולה, אבל אף אחד מאיתנו לא צפה שחמישה אוהלים שיוקמו בשדרות רוטשילד יהפכו, אחרי ארבעה ימים בלבד, לתנועה ארצית. אז הייתי מציע להם – ולי – להיזהר מההערכות המחוכמות של עצמם.
המאבק הזה כבר הצליח כי גלי ההדף שלו יורגשו בשנים הקרובות. הוא בית ספר לדור הבא של האקטיביסטים, הוא מייצר מודלים חדשים של פעולה, הוא מייצר קואליציות שעד לפני זמן קצר חשבנו שאינן אפשריות (טוב נו, אני תמיד חשבתי שהן אפשריות). הוא מטעין הרבה אנשים באנרגיה ומספק להם חוויית הצלחה. כל המאבקים בעשורים האחרונים נכשלו ברמת ההישגים הקונקרטיים, אבל כל אחד מהם הצמיח את הפעילים שהשיגו הרבה כמה שנים מאוחר יותר. הדוגמא האחרונה היא ההצלחה הנוכחית של הימין, שצמחה מהמאבק נגד ההתנתקות וממאבק המילואימניקים של 2006, ושניהם נכשלו במטרותיהם המיידיות.
אז עכשיו – בשלב זה של המאבק – אני מסכים, הגיע הזמן לדרישות קונקרטיות. אשאיר את הניסוח לבקיאים ממני אך בנושא הדיור הן צריכות להתייחס לשלוש נקודות:
- החייאת הדיור הציבורי (הסרת ההקפאה מחוק הדיור הציבורי, קריטריונים לזכאות על בסיס כושר השתכרות, השמשת נכסי הדיור הציבורי שעומדים ריקים, בנייה של דיור ציבורי נוסף וכו').
- בלימת ספסרות הדירות והקרקעות (הגבלת בעלות זרה, מיסים גבוהים ו\או הגבלות אחרות על מחזיקי נכסים שאינם בשימוש וכו').
- מעורבות ממשלתית ישירה בשוק הדיור, כדי לדאוג שחלק מהדיור שייבנה יהיה בר השגה (חיוב הקבלנים להקצות אחוז מסוים מהדירות בכל פרויקט בנייה לדיור זול ודירות קטנות לצעירים, בין השאר כדי למנוע את תופעת המתחמים היקרים שמוקפים בסלאמס ולעודד אוכלוסיה מעורבת, וכו').
השאלה השנייה שעל סדר היום היא האם להתמקד בנושא דיור בר השגה או שמא לאחד את המאבק עם המאבק על יוקר המחייה, מאבקם של הרופאים, העובדים הסוציאליים והמורים. כאן, התשובה שלי היא "כן", חד משמעי.
האם הצבת מטרות גדולות יותר למאבק עלולה לפגוע בהישגים קונקרטיים בתחום הדיור? כן. זה הימור וזה סיכון. אבל הנה למה ההימור מוצדק:
עד היום, כל מאבק מבודד הצליח להשיג הישגים מוגבלים מאוד, מספיקים בדוחק כדי להוריד את הנהגת המאבק מהעץ, שכן כל מאבק מטבעו מוגבל בזמן. לרוב, הישגים אלו התמסמסו לאחר מכן ממילא. לא מזמן ראינו מאבק של סטודנטים על שכר לימוד, מאבק של סגל זוטר על משכורות ומאבק של מורים על הרבה, הרבה יותר ממשכורות. הם נערכו בזמנים קרובים, וקיבלו לא הרבה יותר מהבטחות, שגם עבורן היה צריך לבלוע כל מני צפרדעים.
מה היה קורה אם היו מאחדים את כל שלושת המאבקים תחת מאבק אחד לעתיד החינוך וההשכלה? אני לא יודע, וגם אתם לא יודעים, כי זה לא קרה מעולם. אני חושב שצריך לנסות את זה פעם אחת. כשהבחירה היא בין הצלחה בטוחה בלזכות בכמה פירורים, שממילא ספק אם יגיעו אלי, להצלחה לא בטוחה לזכות בנתח מכובד מהעוגה, במיוחד כשמובטח לי שגם הכישלון הקונקרטי יהווה הצלחה שכן הוא ייצור תקדים של מאבק משותף רחב וחוצה מגזרים, ההתלבטות שלי קלה.
כן. יכול להיות שהסחטנות תעבוד. אולי המשמעות, מבחינת מאבק הדיור, של הצטרפות למאבק הרופאים תהיה שהממשלה לא תזרוק איזו עצם שהתכוונה לזרוק. יכול להיות, אפילו, שכך יימנע הישג מורגש בהורדת שכר הדירה, הפסד של כמה מאות שקלים בחודש. אבל אני מוכן לשלם אותם עבור סולידריות.
סולידריות. זוכרים את המילה? זאת לא סתם קלישאה יפה, זה עניין מעשי. בעוד כך וכך שנים, כשיהיו לי ילדים שילכו לבית הספר, אני ארצה שיקבלו חינוך טוב ממורים שאינם עבדים וטיפול טוב מרופאים שלא נופלים מהרגליים. אני יודע שלא ארוויח מספיק כדי לשלם על זה בשוק שנתון לחסדי היד הנעלמה ואני יודע שהמדינה לא תמהר לתת לי את זה.
אני רוצה לדעת שאת המאבק שאני אנהל אז, בתור הורה ואולי גם מורה בבית ספר (אבל לא רופא – מצטער, אימא), אני לא אנהל לבד. אני רוצה את הסטודנטים, העו"סים, הרופאים ומפוני הדיור הציבורי מקטמון – שיברך אותם החבר הדמיוני – לצדי. את היסודות למאבקים משותפים כאלה אני רוצה להניח עכשיו כי עכשיו יש את ההזדמנות לעשות זאת. אם הוא ייכשל הפעם, שייכשל – אולי יצליח בפעם הבאה. ואם זה אומר שאצטרך לוותר על הצלחה בשינוי איזה תת-סעיף קטן 8227\ז בחוק הוונדאלים – בסדר גמור מצדי. תחשבו קצת קדימה לעזאזל.
ואולי, רק אולי, זה אפילו יצליח הפעם. לא מאוד סביר, מסכים, אבל דברים בלתי סבירים כבר קרו, בזמן האחרון למשל.
מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא להיעזב לבד בגיל 64 ע"י סטודנטים אובר-חוכמים.
ממש כך. אנשים בגילי פשוט מתמוגגים מהרוח שהחברה האלה הפיחו ופעמי ההיסטוריה בהחלט מתנגנים וזה די ברור שקורה פה משהו אמתי- מסה קריטית. צר לי, ברור שהיא תוך חודש תהיה ספוגה באלימות כי הפאניקה למעלה של אותם פוליטיקאים תביא החלטות כמו בזמנו פתיחת מנהרת הכותל אם זכור לך, מה אחת מההיסטריות של האיש גרמה ב-1995. מעבר לדברים שכתבת, אין ספק שרמת המיסוי על הכל [האימהות עם העגלות גם נכנסות ביום חמישי לסיפור] לא הגיונית כי כשמדובר ביוקר מחייה אי אפשר להיכנס ל"מכולת המטאפורית" ולמנות את מחיר המוצרים בהשוואה לעולם. הדיון צריך לשמוט את התעשרות קופת המדינה מהמסים שעשו על הגב שלנו בכל סעיף וסעיף.
על הפוסט שהעליתי http://cafe.themarker.com/post/2278729/
בעניין הצלת הרפואה, תוכל לזהות מייד תגובות של הימין בפאניקה כי הם "לא רוצים רפואה טובה" מבחינתם הרופאים עשירים או לא שווים. אני כל הזמן שואלת ביני לבין עצמי איפה "ישראל השנייה והשקופה" האזרחים מעיירות הפיתוח ופרברי העיר שנראים כמו שכונות רפאים, האם הם לא יצאו לרחובות? האם הם מסתדרים טוב יותר מהסטודנטים ומהזוגות הצעירים? ברור שלא, הם עסוקים בהישרדות, אני יודעת. אך הם יגיעו לרחוב גם ואני חוששת שלום, מגל האלימות. אני יודעת שאין מהפכות בלי דם, כבר זקנתי לדעת. אך כן מדאיג המחיר כי אני כבר רואה אותו.
הפצתי את הפוסט שלך בפייסבוק, כמובן שזכה להדים מעולים.
גם זה יגיע לשם.
בפוסט הקודם מישהו כתב על זה שהתודעה שלנו למאבקים חברתיים היא בחיתולים שלה. אני חושב שבצורה דומה המאבק כרגע, שהוא לא אלים כלל ואפילו להפך, הוא רק שלב אחד במשהו שסופו, אם לא יהיה שינוי, להיות אלים. אולי לא הפעם, אבל בסופו של דבר, אם נמשיך לרתוח במיץ של עצמנו, יגיע השבר ונצא לרחוב. אני מכיר אישית אנשים, דווקא מאותו סוג שעסוק בהשרדות, שלא לגמרי מבינים את המאבק הנוכחי אבל הם מסכימים שצריך שינוי כלשהו במדינה ודווקא מחכים שיהיה דם. אנשים שבשבילם "לא מספיק אוהל, צריך מכוניות הפוכות." אני לא רוצה לראות אף אחד נפגע, בטח שלא אנשים יקרים לי, אבל זה עושה לי טוב לדעת שיש אנשים שבאמת מחכים שתפרוץ מהומה אמיתית כדי לפרוק את הזעם שלהם על השלטון.
וכמו ששלום כותב, גם אם זה לא בא עכשיו זה לפחות צעד בכיוון וזה כבר יותר משהיה לנו לפני זה.
מפוני הדיוק הציבורי
אני חייב להבין משהו –
אתה נראה כמו בחור אינטליגנטי. האם זה לא ברור לך שהעלאת שכר עובדי ציבור והתערבות בשוק הדיור עולות כסף?
האם אינך מבין שהכסף הזה חייב להגיע מהיכן שהוא?
האם אתה לא יודע שה"היכן שהוא" הזה הוא המיסים שאתה משלם? מס הכנסה, מס על הדלק, מע"מ, מס על מכוניות חדשות, הכל?
האם אתה ברצינות חושב שתוספת מיסים משמעותית תשפר את החיים במדינה הזו?
למשל, ההוצאה על חינוך בארץ היא בין הגבוהות בעולם, גם בהשוואה למדינות ה OECD, למרות שהמורים מרוויחים פחות ושיש יותר תלמידים בכיתה. למה? בגלל שהמערכת נורא לא יעילה, יש המון פקידים מיותרים, המון כסף מבוזבז על שטויות. תוספת כסף בלי רפורמה = עליה של %X בשכר המורים ועליה של %Y בכסף שמבוזבז על שטויות, ואני מבטיח לך ש Y>X.
אז אתה בטח תענה לי שיקחו את הכסף ממקום אחר, שיפסיקו להשקיע בישיבות ובהתנחלויות, ואני אגיד לך יופי, תנסה להקים קואליציה בישראל בלי ש"ס, לציפי לבני זה עבד מצוין בפעם האחרונה שהיא ניסתה והציבור אפילו העניש אותה על כך, ואז תמשיך ותכתוב לי שראש ממשלה חזק יוכל לעשות זאת וכל מני חלומות כאלו ואחרים.
זה מאוד נחמד לחלום, אבל אני מקווה שהחלומות שלך ושל אנשים שחושבים כמוך לא יגרמו בסופו של דבר לחיים כאן להיות עוד יותר גרועים ממה שהם גם ככה. יש סיבה שהאוצר מתנגד לכל מני תוכניות יקרות מדי, הפקידים שם מספיק מנוסים על מנת להבין שהכסף הזה לא יגיע מההתנחלויות והישיבות. הוא יגיע ממך וממני.
כסף באמת שלא חסר. ובהחלט עדיף להמנע מלהעלות את עניין ההתנחלויות.
הרפורמה האחרונה במס שהורידה את שיעור המס חברות ל25% החל מהשנה הבאה זו דוגמא טובה, רק לרפרנס בסוף שנות השמונים אותו מס עמד על 60% ושרדנו. מיסוי על דיוידנדים בין חברות משורשרות, הצעה שהועלתה בהקשר לריכוזיות הינה הצעה מצוינת נוספת, כך גם הגדלת המיסוי על רווחים בבורסה מעל ל15% נשמע סביר, אולי שמס על רווחים יהיה שווה למס על עבודה ממשית, נניח?
אם אותו אזרח מונקו שנקבר בתל אביב לאחרונה היה ממוסה כתושב ישראל, מיליארדים! נוספים היו מועברים לקופת המדינה, ועדת ששינסקי הייתה יכולה להשיג מיליארדים נוספים ועוד..
וכן יש סיבה שהאוצר מתנגד. הצורך בלשמור על כספי הציבור מהציבור נועד להעביר אותו למעסיקיהם העתידיים. אגב, חלק מהצעדים המוצעים (כמו הקטנת חלק מהדירות בכל פרוייקט) לא עולים דבר לקופת המדינה.
ולכן ל3 הנקודות של שלום חשוב להוסיף נקודה קריטית נוספת:
שהמימון לתוכניות לא יבוא מקיצוץ רוחבי! אנחנו לא רוצים שהכסף לדיור יבוא מפגיעה בבתי הספר, זה נקודה קריטית.
אממ שיא עולמי שלילי ביחס בין מיסוי ישיר לעקיף ?אומר לך משהו
אני למשל יודע שחלק מהכסף הזה הלך לאיבוד בגלל שכל מיני טייקונים שיחקו משחקים עם כספי הפנסיה של אנשים רגילים ועכשיו הם אומרים שאין להם מאיפה להחזיר . אני גם זוכר שמי שהתחיל את ה'רפורמה ' בקרנות הפנסיה היה שר האוצר בנימין נתניהו. בקיצור , לפני שלוקחים ממני וממך אולי כדאי פשוט לא לתת לתשובה וללב לבייב כל כך הרבה?
הדבר הכי מוזר הוא שאחרי שהרס את קרנות הפנסיה, בכל זאת קיבל בבחירות אח"כ מספיק קולות כדי להבחר. ממש קשה לי להבין את זה.
זה לא כל כך קשה להבנה. אנשים שעסוקים ביום יום שלהם, לא עוצרים כדי לבחון מה באמת אומרת וועדת בכר ומה ההשלכות שלה.מה גם, שלקסיקון 'הצל עצמך באמצעות מלות בטחון', מכסה על כל הגיון אנושי אצל מצביעי הליכוד, כפי שנוכחנו.
אף אחד לא יודע לאן הולך הכסף בתקציב החינוך. ישבו פעם איש אוצר לשעבר ורפרנט וכאלה (דומני ד"ר דהן מים-, או שמא הוא פרופסור היום?) חודשים על ספר התקציב. ולא הבינו. תקציב החינוך הוא מסתורין גדול. אבל אפשר לנחש לפחות חלק גדול – רק שאתה לא מרשה להגיד את הניחוש…
אולי ההוצאה הכללית לחינוך בארץ גבוהה יחסית לעולם אבל מה לעשות ובישראל האוכלוסיה צעירה יותר ביחס לאירופה ויש יותר ילדים? כשמחשבים את ההוצאה *לתלמיד*, שזהו המדד הרלבנטי, מגלים שבישראל ההוצאה לתלמיד נמוכה ביחס למדינות ה-OECD.
מה הבעיה שהמדינה תבנה דיור ציבורי ותמכור אותו במחירי עלות או קצת יותר ממחירי עלות (כדי שיהיה לה רווח קטן). זה לא יעלה לה כסף (היא תקבל את ההוצאה כשתמכור את הדירות), אבל זה יוריד פלאים את מחירי הדיור. כמו כן, חוק שמגביל את אחוז העלאת שכר הדירה בדירות מושכרות לא יעלה למדינה כלום.
יש קונצנזוס שיש להעלות בחזרה את המס על העשירונים העליונים ואת מס החברות כמו שהיו בעבר.
הגבלה ישירה על שכירות, כמו הגבלת אחוז העלאת דמי שכירות, היא בעיתי כי במצב כזה למשכיר עדיף לזרוק את השוכר (לא להאריך את החוזה) ולקחת שוכר אחר עם מחיר התחלתי שונה; בכל מקרה הפיקוח הוא מאוד בעייתי. גם הגבלות על פינוי שוכרים: פעם היה חוק ששכירות של שנה יכולה להגן על השוכר בפני פינוי, והתוצאה היתה שכל הדירות היו מושכרות ל-11 חודשים והשוכרים נאלצו לנדוד כל הזמן. סיבה נוספת היא שוק העבודה: בגלל קשיים במציאת עבודה לפעמים מוצאים עבודה במקום מרוחק ממקום המגורים, ואי אפשר כל פעם למכור ולקנות דירה. אם השכירות היא לא בעייתית, יש ניידות – אפשר להשכיר את הדירה שלך ולשכור אחרת, יותר קרוב למקום העבודה.
אם היצע הדירות עולה דמי שכירות יורדים, כי למשכיר לא משתלם להסתכן בזה שהדירה שלו תעמוד ריקה חודש או חדשיים ( הוא יפסיד בזה יותר ממה שירויח בהעלאת דמי שכירות) ומתחילה תחרות על שוכרים. ראיתי את זה קורה דווקא בשלש השנים האחרונות בעיר בה המון משקיעים קנו דירות להשכרה – הרבה דירות עומדות ריקות ומחיר השכירות ירד.
החייאת הדיור הציבורי וחוק שיחייב את הקבלנים לבנות בכל פרוייקט אחוז מסוים של דירות קטנות (!) יכולים מאוד לעזור. יש ראשי ערים שמאשרים רק בניה של 4 חדרים ויותר כדי "להעלות את רמת האוכלוסיה", כיום אין כמעט בניה של דירות 3 חדרים, לפחות במרכז.
לא ממש לא. מכיוון שהמשכיר חייב לדווח על הכנסתו משכירות, זה לא משנה אם הוא משאיר את אותו שוכר או לוקח מישהו חדש, בכל מקרה אסור לו להעלות את דמי השכירות מעל לגובה מסוים.
אם אין מספיק דירות יהיה שוק שחור כי שני הצדדים יהיו מעוניינים. השוכר מאוד ירצה לשכור כי הוא צריך לגור איפשהו, ומשכיר ינצל את זה. אני רואה את זה אפילו עכשיו – מישהו מציע דירה ב-3500 במקום טוב ולמחרת הוא מקבל שלש הצעות ל-4000, רק שייתן.
מה שאת מציינת זה נכון, אבל אפשר לחשוב על דרכים לפתור את הבעיה הזאת. מצד שני, יש מספיק דרכים אחרות להוזיל את מחירי הדיור. למשל, להפוך החזקה של דירות ריקות לבלתי-משתלמת בעליל (מיסוי גבוה על החזקת נכס פנוי), ובכך להציף את השוק בבת אחת בעשרות אלפי דירות. המדינה גם יכולה להחיל את השיטה של "מחיר למשתכן" על *כל* המכרזים של בנייה למגורים ולהוריד את המסים על רכישת הקרקע ועל השיווק של דירות לאפס (ולו בתור הוראת שעה).
חבר שלי גר במינכן וככה זה שם. התוצאה היא שהדירות להשכרה במינכן העשירה שבמערב גרמניה הרבה יותר זולות מבת"א ובי"ם. יהיו כאלו שישכירו בשחור, אבל הרוב לא ירצו להיות עבריינים וישכירו במחיר מלא. במידה וישכירו בשוק שחור, אז הדירה תהיה רשמית ריקה ועל דירות ריקות אפשר להטיל מס כבד. הייתי מעודד גם הלשנות של שוכרים שבעל הדירה העדיף שוכרים אחרים על פניהם במחיר גבוה יותר להלשין עליו שהוא פועל בצורה לא חוקית. םקחים יכולים כמובן לעשות בדיקות פתע של דירות ריקות ולראות אם באמת אין שם שוכרים.
זה אומר לבנות מנגנון ביורוקרטי נוסף של פקחים… בנוסף, יש לי בעיה עקרונית עם פתרונות מסוג כזה, כי הם פוגעים בחופש קניין. כעקרון אם לאדם יש דירה אותה הוא קנה בכסף שהרויח ביושר שישכיר אותה למי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. אם מגדילים את ההצע לא פוגעים בזכויות שלו, רק יוצרים מצב שבו לשוכר יש אופציות זולות יותר והוא יכול לבחור.
וזאת למרות דעתו של עידן לנדו…
לרות: כי "חופש הקניין" ירד משמים אבל "הזכות לדיור" לא? כמה נוח…
קניין הוא מסוד חברתי, כמו דיור להשכרה, וכמו כל דבר אחר. אין שום סיבה שלא חרות הקניין לא תגובל מול חרויות אחרות.
And I lived in New York five years, where the rent stabilization mechanism is one reason landlords harass long-term immigrant tenants into leaving, so that they can get transient students who pay much more money.
רוזנברג: "כמה נוח"? למה הציניות הזאת? כן. זה נוח ויותר מזה. אני חושבת שכל אחד מאיתנו שמח כשיש לו משהו משלו וזה לגמרי שלו… וכשיש לו אפשרות לשמור על זה. חייתי קצת במשטר שהגביל את זכות הקניין וזה היה די נורא. אין לי פרות קדושות וזה לא בל יעבור, אבל נראה לי שיש דרכים פחות ביורוקרטיות ו"פולשניות" להגביל את השימוש בנכסים מאשר התערבות ברמה של עסקה בודדת עם "ועדות חריגים" וכאלה; למשל מיסוי. בכל אופן נראה לי שתמיד שווה לחשוב איך אפשר לשפר תוך פגיעה מינימלית בחרויות.
ה"נוח" התייחס להבחנה בין זכות הקניין לזכות הדיור. וכן – פגיעה מינימלית בזכויות – ברבים – ובהן גם הזכות לדיור (ובריאות, וחינוך….).
דוגמה מזמן ומקום אחר, בו היו ארגוני עובדים וגם ארגון שאיחד ארגוני עובדים מתחומים שונים: כשהרופאים רצו לשבות שביתה חריפה ולא יכלו בגלל מחויבותם לחולים, שבתו בשמם עובדי החשמל. החולים לא נפגעו והשביתה הורגשה היטב, כי הפרעה למשק היתה רצינית ואפילו לחברי ממשלה אין בבית גנרטור.
למיטב ידיעתי זה לא חוקי בישראל. וכן, זה דפוק שזה לא חוקי.
אני לא בטוח שזה לא חוקי, זו רק לא "שביתה מוגנת". שווה בדיקה.
אני די מסכים, רק שלא ברור לי מדוע כל העניין סובב סביב רכישת דירה. מצב הדיור בישראל הוא כזה בעייתי לא מעט בגלל העובדה שאין אופציית שכירות הוגנת בערים הגדולות. חוקי שכירות הוגנים והגנה על השוכר אמורים היו להיות בלב המאבק הזה, הם לא משום מה.
במרבית הערים המערביות קשה עד בלתי אפשרי לקנות דירה, אבל אפשר לשכור דירה לתקופה ממושכת, מי שרוצה לקנות בית ברוב המקרים עובר לפריפריה או לפרברים. השאיפה הבלתי כלכלית בעליל של זוג צעיר בתחילת דרכו לקנות דירה ולהתחייב למשכנתה מטורפת לעשרות שנים היא פועל יוצא של שוק השכירות הפראי בישראל, שוק שבו המשכיר הוא מלך והשוכר הוא עבד חסר זכויות.
שינוי חוקי השכירות וחוקי הגנה על השוכר, עם ענייני חקיקה פשוטים, מהירים ואפקטיביים להפליא.
אם זוג צעיר יודע שהדירה אותה הוא משכיר מובטחת לו לשנים ודמי השכירות יעלו בשיעור ידוע, המוטיבציה לרכישת דירה תרד פלאים ואתה הביקושים ואתם המחירים. יותר מזה, בעלי דירות רבים ימצאו את כל נושא השכירות כפחות לוקרטיבי ויוציאו דירות למכירה.
במקום זה מתעקשים להיצמד לפתרונות דיור זול שלא יתכנו כמעט בתל אביב ובערים מרכזיות אחרות.
שכירות היא זריקת כסף, בזמן שתשלום משכנתא הוא תשלום עבור משהו שבסוף הוא שלך.
בסוף רק התכריכים שלך.
זוג מתעתד לגור בדירה מגיל 33 עד 88. שלאחריהם הוא מתכנן למות בממוצע.
בכלל לא בטוח ששכירות במשך אותם 55 שנה יקר יותר מתשלומי משכנתא+ריבית ל40 שנה. ו40 זה לא מספר מופרך.
גיל 88 הוא מדויק (בדקתי בלוחות תוחלת חיים לנשים יהודיות בגיל 30; יהודיות כי בעיות דיור במגזר הערבי נראות אחרת ומסיבות שונות)… אבל אם הדירה היא שלך אז לפחות אתה יכול למכור אותה בגיל 70 ולעבור לדיור מוגן או לשלם עבור הוצאות בריאות אם חלית או להוריש אותה לילדים. או למכור מוקדם יותר אם כושר העבודה שלך נפגע, ועדיין אתה נשאר עם משהו. בשכירות אין לך כלום בגיל 80 כפי שלא היה לך כלום כשהתחתנת. בנוסף לכל, זה גם מיאש.
אלא אם דמי שכירות נמוכים בהרבה מתשלומי משכנתא ומאפשרים לך לחסוך בדרך אחרת, אבל זה לא המצב
שלא לדבר על זה שחלק גדול מהאנשים לא יהיה מסוגל לשלם דמי שכירות אחרי יציאה לפנסיה
הייתי גם מזכיר את היורשים שישארו עם הנכס עצמו אחרי שתמות. אני אישית הייתי מאד שמח למות ולהוריש לילדים שלי את הבית שהם גדלו בו: כדי למכור אותו, להשכיר אותו או לחיות בו.
It all depends on what's taxed more. In Switzerland, if you own an apartment, you have to pay extra taxes as if you get income from renting it out. As a result, home ownership is only 30-something percent.
Alon, you mean that c. 70% appartments are governmental?
No, I mean that about 60-70% of apartments are owned by someone other than the people living there, i.e. they're rented. It's quite normal in expensive cities for this rate to be high, but not on a nationwide basis.
זו טעות נפוצה מאד.
הוצאה על דירה בשכירות משתלמת לטווח ארוך בהשוואה לקניה במשכנתה לטווח ארוך עם ריבית, אנשים נוטים לשכוח שהם לא קונים את הנכס במחיר הקניה אלא במחיר אותו שלמו לאחר 25 שנות משכנתה, מחיר שהוא גבוה משמעותית. כמו כן את הכסף שהשקיעו בדירה לא יראו לעולם אלא אם ימכרו את הדירה(ואז יאלצו למצוא פתרון אחר פחות או יותר כך שיצא שכרם בהפסדם) או שיורישו אותם לילדיהם שימכרו אותה. מי שרוכש דירה למטרת הורשה, ראוי שיבחן אופציות השקעה טובות יותר ומניבות יותר לטווחים של עשרות שנים.
הוצאה קבועה ויציבה על דיור היא אופציה מצויינת, הגיונית ומשתלמת.
היא גם מאפשרת לדיירים בדירות שכורות לתחזק את דירותיהם כראוי, לשפץ אותן ולהפוך אותן לבתים, השקעה כזאת משתלמת רק אם אפשר להתגורר בבית שכור לטווח ארוך.
כך זה אגב בכמעט כל הערים המרכזיות במערב.
בקשר לזכויות קניין, נדל"ן אינו קניין רגיל, נדל"ן מושכר הוא בית שמשהו גר בו, לרב מגדל בו את ילדיו, עניין פעוט זה מגביל את זכויות הקניין שלך וראוי שיגביל, אתה גם לא רשאי לשרוף את ביתך אם אתה רוצה. מי שלא מעוניין לפעול בשוק הנדל"ן לא חייב, יש אפיקי השקעה רבים אחרים שבהם חיי אחרים אינם תלויים ברצונך הטוב.
חיים, אחת הסיבות לבעית הדיור היא בדיוק העדר אפיקי השקעה. אגב, לא כל משכיר הוא כריש קפיטליסטי ולפעמים גם הוא מגדל את ילדיו. אז אולי כדאי בלי ארגומנטים מסוג זה.
מה זאת אומרת העדר אפיקי השקעה? תמיד יש אפיקים, השאלה היא איזה רווח הם מניבים.
אני גם לא נגד זה שאנשים יחפשו למקסם את הרווחים. אבל אני כן רוצה שאנשים יבינו שהרצון שלהם למקסם רווחים בא כמעט תמיד על חשבון מישהו. ואם המישהו הזה הוא אדם קונקרטי מאוד שגר בדירה השייכת לך, ואת מעלה לו את דמי השכירות פעם אחר פעם פשוט כי את יכולה (כי מצב שוק הדיור מאפשר לך), זה לא הוגן.
למעשה, אני גם לא מצפה מאנשים להימנע תמיד ממעשים בלתי-הוגנים. אני רוצה שיהיה מנגנון שלטוני שימנע מעשים כאלה. בדיוק כפי שאני רוצה שיהיה מנגנון שלטוני שידאכ לאכיפת חוזים (דרישה בסיסית לקיומו של שוק חופשי).
מני, אני חושבת שכולנו רוצים את אותו הדבר, והשאלה היא רק מהם האמצעים היעילים ביותר להגיע אליו. באופן כללי אני בעד לקדם פתרונות שיאפשרו לאנשים להגיע לדירה משלהם, ובשכירות אני רואה פתרון זמני, תלאי. זה מה שאני רוצה עבור עצמי, וגם עבור אחרים. אני גם רוצה כמה שפחות התעסקות ישירה עם מנגנונים ביורוקרטיים של המדינה בכל נושא שהוא. שוב – בשבילי ובשביל אחרים. אין לי בעיה עם בקרה על שוק השכירות, אבל יש כל מיני דרכים לעשות את זה. בנוסף, אני לא בטוחה שפתרון שנכון לתל אביב נכון גם לאשקלון, לדוגמה.
רות, בנוגע לצעדים הפרקטיים אני אתך, פחות או יותר (כן, גם אני לא אוהב בירוקרטיה, ואני רוצה להאמין שאפשר לפתור את בעיית הדיור ע"י מס שיהפוך החזקה של דירה ריקה לבלתי-כדאית בעליל — אם כי גם זה ידרוש מנגנון בירוקרטי לתפארת).
העניין הוא שאני מקווה לראות במדינה הזאת שינוי גם מעבר למדיניות כלכלית כזאת או אחרת. מה שאני רוצה לראות הוא סוג של שינוי תודעתי: לראות מספר ניכר של אנשים, גם בעלי אמצעים, שמוותרים על המרדף אחרי הכסף לשם הכסף ומתחילים להבין שלהרוויח על גבם של אחרים זה דבר בעייתי. הרבה פעמים בלתי-נמנע, אבל כזה שרצוי להימנע ממנו כל אימת שזה אפשרי. סוג של נאיביות, אני יודע. אבל אני עדיין מקווה.
בכל מקום בעולם שכירות מוגנת לא עובדת.
הבעיות ידועות :
שוק שחור, שכירויות משנה, רשימות המתנה, בירוקרטיה והטבות למקורבים.
הפיתרון הוא פשוט לבנות עוד הרבה דירות באיזורי ביקוש, יחד עם מס על דירות ריקות.
אם יהיו מספיק דירות, ולא יוכלו לספסר בהן (כי אחזקתן ריקות עולה כסף), אז מחירי הדירות יירדו.
אשמח להתנצלות בפני מנהיגי אגודת הסטודנטים. חוסר ההתקפלות שלהם אינו תואם את חששותיך מהפוסט הקודם והם ראויים לטעמי להתייחסות מכובדת, בניגוד אולי לקודמיהם שבגדו בקהל אותו הנהיגו והתקפלו בעבור פירורים והבטחות לוכו' וכו'.
התנצלות על מה, על חששות? אני עדיין חושש.
וכנראה צדקת. חבל אך צפוי
פוסט מצוין.
והרי שתי האגורות שלי. כל מיני אנשים מדברים על כך שבעלי הדירות לא יסכימו שהערך של דירותיהם יירד. אז הנה: לי ולזוגתי יש דירה (קנינו עוד לפני עליית המחירים המטורפת של השנים האחרונות). עם זאת, אנו נשמח מאוד לראות את מחירי הדירות יורדים בכמה עשרות אחוזים טובים. כי בשבילנו, דירה אינה השקעה אלא מקום לגור בו. מצד שני, יש לנו ילדים, ובעוד כך וכך שנים גם הם יצטרכו לשכור או לקנות דירה. אנו רוצים מאוד שהם יוכלו להשיג דיור במחירים שפויים, בלי לשעבד את כל החיים שלהם למירוץ אחרי השקל הבא.
נראה לי שהכוונה הייתה למי שמשכיר דירות…
Pingback: אני, הבנות והמהפכה הבאה « חיים מוצר כ"כ בסיסי
מאבק האוהלים לאן?
הניתוח יפה בעיני, אך כדאי להוסיף לו גם את ה"צד השני". וכישלון ה"תכנית" והספין, ויותר מזה – מהתחושה שהתנופה של המחאה לא נבלמת, מצביעים לפתרון הימני השכיח בארצנו: הסתה פראית נגד המוחים. השבוע הבא עשוי להיות מאד לא נעים.
"השבוע הבא עשוי להיות לא נעים"
למה בדיוק הכוונה בזה?
אם אני מבין נכון את הכוונה שלך, אז אני חייב להגיד: "כמה לא נעים זה כבר יכול להיות?" זה לא כאילו שעכשיו מישהו עושה פחות ממה שהוא יכול כדי להתנקל ולהכפיש.